בשביל הגיבור הלאומי השמים הם הגבול
אחרי שנפצע אנוש ב"עופרת יצוקה", הבטיח אהרון קרוב שהוא עוד יכבוש את העולם. אז הוא התאמן למרתון ניו יורק
הפצוע הקשה ביותר ממבצע עופרת יצוקה, על קו הזינוק של מרתון ניו יורק. קרוב, שריגש מדינה שלמה כשיום למחרת חתונתו הצטרף אל הלחימה ונפצע אנושות,
הכל החל במפגש מקרי בין השניים לפני שבעה חודשים במסגרת הרצאה משותפת שהעבירו ד"ר ג'קסון וקרוב בעניין תהליך השיקום. ההרצאה ניתנה ברעננה, לא רחוק מביתם של הג'קסונים. יצחקה, שנמנעת בדרך כלל מלהשתתף באירועים כאלה, החליטה הפעם להגיע.
"אהרון נכנס והופתעתי מאוד מאיך שהוא נראה. הוא עלה במשקל ונראה כמי שזקוק לזריקת אנרגיה. זה לא היה אהרון שהכרתי מהתקשורת ולא אהרון מהסיפורים של סטיב", היא מתארת. "תמיד יצרתי את החיץ בין העבודה של סטיב לחיים הפרטיים שלנו, אבל בערב ההוא, אני לא יודעת מה הניע אותי להיכנס לאוטו ולהתקשר לאהרון.
"שאלתי אותו מה נשמע, וקיבלתי נאום שלם של 'אני לא יודע, אני משתדל, אני מנסה לרזות וזה לא הולך'. הוא נשמע כבוי. אמרתי לו: 'אתה הילד של מדינת ישראל. אין בית בישראל שלא נכנסת לתוכו, אבל כל מה שעשית בשיקום הנפלא הזה היה פיזי. עכשיו אתה צריך לעשות משהו בשביל הנשמה שלך'".
יצחקה ג'קסון, שמאחוריה כבר כמה מרתונים, החליטה לשכנע את קרוב להתחיל לרוץ. "ריצה היא טיפול זול ויעיל", היא פורשת את משנתה. "הסברתי לאהרון שכל אימון הוא מלחמה קטנה שבסופה אתה מנצח, וברגעים האלה אין מאושר ממך. והרי הוא למוד קרבות. מעבר לכך יש כאן היתרון הפיזיולוגי שהוא מייחל לו כל כך".
קרוב הסכים לנסות. קילומטר הצטרף לקילומטר, ועל אף כאבי הראש האופייניים לפצועי ראש וכאבי הברכיים שאיימו להכריע, הוא לא ויתר. גם לא ג'קסון, שלקחה על עצמה את כובד האחריות ללוות אותו עד קו הסיום. את האתגר בן 42 הקילומטרים נטלו על עצמם השניים במטרה לגייס תרומות לטובת עמותת "משפחה אחת", המלווה נפגעי טרור ופצועי צה"ל, ובהם גם את אהרון ומשפחת קרוב.
"המאמץ היה אדיר", אומר אהרון. "הריצה מביאה אותי לקצה גבול היכולת, אבל הידיעה שכל שריר כואב וכל טיפת זיעה יסייעו לנפגעים כמוני בדרכם הארוכה לשיקום מחזקת אותי ונותנת לי כוחות".
ג'קסון הציעה לקרוב להצטרף לקבוצה של אצנים מקצועיים שרצה יחד עם פצועי צה"ל. קרוב הבטיח שיבוא, אך לא הגיע. "אהרון היה צריך להחליט שהוא באמת רוצה, וזה לקח כמה שבועות. היה לי קשה לוותר לו. לא מספיק לחלום או לדבר על ריצה, צריך להגיע לאימונים ולהתאמן", מסבירה ג' קסון. היא המשיכה לקוות ובכל מפגש עדכנה מחדש את חברי הקבוצה ש"מחר אהרון מגיע".
בכל פעם נחלה אכזבה, עד שיום אחד זה באמת קרה וקרוב הגיע לאימון. ג'קסון דירבנה אותו להמשיך ולהתאמן. היא ליוותה אותו מן הצעד הראשון, ועם הזמן הם עברו לאימונים משמעותיים יותר להגדלת המרחק והמהירות.
בסיומו של אחד מימי האימונים סיפרה ג'קסון לחברים בקבוצה שהיא נוסעת למרתון ניו יורק, ודרך אגב שאלה את קרוב אם הדבר יכול לעניין אותו. "מיד ראיתי את ההתלהבות שלו, אבל לא ידעתי אם הוא מסוגל לעמוד בזה", משחזרת ג' קסון. כעבור שבוע התקבלה ההחלטה - יוצאים לדרך. ואין מדובר בהחלטה של מה בכך. מרתון ניו יורק נחשב לאחד המרתונים הגדולים והמאתגרים בעולם. הוא כולל את מספר המשתתפים הרב ביותר בעולם, שרצים דרך חמשת רובעי העיר ומסיימים בסנטרל פארק, לקול תשואות מאות אלפי מעודדים.
ג'קסון השתתפה במרתון לפני שנתיים. גם אז היא עשתה זאת לצורך גיוס תרומות למען אבי, בחור שנכווה אנושות בכל חלקי גופו ונזקק לסדרת ניתוחים יקרים. הפעם חשבה לרוץ לעצמה, בלי המחויבות הכרוכה בגיוס תרומות, ולנסות לשפר את השיא האישי שלה.
אך ג'קסון ויתרה גם הפעם למען המטרה - וקרוב פשוט התאהב בעניין ורצה לכבוש את המסלול. "בהתחלה אמרתי, מרתון? יצחקה השתגעה?" נזכר קרוב, "אבל אחר כך אמרתי לעצמי, אם היא השתגעה גם אני משוגע, ויאללה, זזים, עושים את זה".
ההתחלה לא הייתה פשוטה. השניים הצטרפו לקבוצת הריצה "ללא גבולות", והחלו להתאמן ארבע פעמים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות. כעבור כמה שבועות הופיעו כאבי ראש אצל קרוב, וכשאלה נפסקו החלו כאבי הברכיים. בכל חשש הם נועצו ברופאים מומחים שבחנו והעריכו מחדש ואישרו לקרוב להמשיך באימונים.
"האנשים המדהימים שליוו אותנו ברוב האימונים בשעות מוקדמות בבוקר, בתוואי שטח הזוי, העלו את המוטיבציה והרצון להעז. הדבר השרה ביטחון על שנינו. לא קל לרוץ, יש רגעי ניצחון אבל גם לא מעט רגעי משבר פיזיים ומנטליים, אבל דבר אחד בטוח: בסוף כל ריצה קיים סיפוק אדיר", מסבירה ג'קסון. האימונים התקיימו בשעות הבוקר המוקדמות, וככל שנוספו הקילומטרים הוקדמה שעת היקיצה. קרוב מודה שהיה לו קשה לקום ב-4 לפנות בוקר. "אבל כשאתה יודע שמחכים לך, אתה קם גם אם קשה", הוא מסכם.
בחצי השנה האחרונה השיל קרוב יותר מעשרים קילוגרמים ממשקלו. "השאפתנות שלו הובילה אותנו למטרה, למרות קשיים לא פשוטים, והעקשנות והאמונה של שנינו במטרה אפשרה לנו לנצח כל אימון", אומרת ג'קסון.
ג'קסון, שדוחפת ומעודדת את קרוב לאורך כל הדרך, מעידה על עצמה שהיא חיה את חייה לפי ארבע תכונות: מסירות, נחישות, תשוקה ומשמעת. "ואז נשאר רק להתמיד ולהאמין, וכל פסגה הופכת לתלולית עפר. היה לי חשוב להעביר את המסר הזה לאהרון במשך האימונים", היא מבהירה.
למה היה לך כל כך חשוב להכניס את קרוב לסיפור?
"לכל אחד הסיפור שלו, המלחמה שלו, הניצחון שלו. אלה סיפורים של עליות ומורדות, תרתי משמע. אלה סיפורים של אכזבות ושל תחושת סיפוק אדירה, אבל בעיקר של שינוי. כל רץ יעיד על עצמו שחייו לפני הריצה וחייו כרץ אינם אותם חיים. אתה לא חייב להיות רזה או שרירי או אתלטי או ספורטאי או בכלל להיוולד עם צופן גנטי מסוים כדי לרוץ - כל אחד יכול. ואהרון הוכיח זאת בכל אימון, מאתגר יותר ומאתגר פחות".
הקשר בין יצחקה לאהרון נוצר כאמור דרך בעלה, ד"ר סטיב ג'קסון - רופאו של קרוב שהפך לחברו הטוב. סיפור החברות המופלא בין קרוב לד"ר ג'קסון התחיל ביום שלישי, 13 בינואר 2009, בשעת בוקר מוקדמת. היה זה בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה".
ד"ר ג' קסון, נוירו-כירורג בכיר בבית החולים בילינסון, מקבל שיחת טלפון בהולה ובה נמסר לו כי פצוע ראש קשה במצב אנוש נחת בבית החולים. ג'קסון יצא מיד לדרך. בזמן שלבש את חלוק חדר הניתוח הוא התעדכן בפרטים: מדובר בחייל שפונה מהלחימה בעזה, סובל מפגיעה רב מערכתית, יותר מ-500 רסיסים בגוף, פגיעה אנושה במוח ופציעת פנים קשה, מורדם ומונשם. החלק שנפגע באופן הקשה ביותר הוא צדו השמאלי, הדומיננטי, של המוח: החלק האחראי על המוטוריקה והדיבור.
ג'קסון, מנתח מנוסה שמאחוריו אלפי ניתוחים, רופא מוטס ביחידת החילוץ 669 של חיל האוויר, ניגש אל המלאכה בחרדת קודש. הוא ידע שחייו של הבחור בידיו: גם אם יצליח להצילו, סטייה של מילימטרים ספורים פירושה אובדן עוד יכולת חיונית לבחור צעיר שכל חייו עוד לפניו.
במהלך הניתוח זרמו אל החדר פרטים נוספים מסיפורו המורכב של הבחור הצעיר: מדובר בסג"מ אהרון קרוב, חתן טרי, תושב קדומים, רק בן 22, שהצטרף ללחימה יממה לאחר חתונתו. האווירה בחדר השתנתה באחת. "התחושה הייתה נוראית", משחזר ד"ר ג'קסון. "אני רואה בחור צעיר, פצוע אנוש. אתה מרגיש אחריות עצומה כשאתה שומע שהוא נשוי טרי. אתה רוצה לעזור כמה שיותר לגיבור ישראל, בחור שהיה מוכן להקריב הכל למען המדינה, למרות שרק יצא מחופתו.
"בתור רופא אתה מנסה לגייס את כל כוחות הנפש שיש לך. אתה רוצה לתת מעצמך 150 אחוז כדי לעזור לו ולהציל אותו. לא שבמקרה אחר אני לא עושה את המרב, אבל פה מדובר באירוע דרמטי מאוד. יכול להיות שהוא לא היה יוצא מהפציעה הזאת, או שהיה נשאר צמח, או שיצא משותק ואילם. זו הייתה פציעת ראש במהירות גבוהה דווקא בצד השמאלי של המוח. כל הנתונים היו לרעתו. לנתח אותו זה דבר אחד, אבל לדעת מה יהיה הנזק מהפציעה ומהניתוח - זה כבר דבר אחר".
בתום כמה שעות של ניתוח מורכב, שבמהלכו נאלץ להוציא חלק מן הגולגולת של קרוב, פינה ד"ר ג'קסון את חדר הניתוח לצוותים האחרים. ביממה הקריטית בחייו שהה קרוב יותר מ-12 שעות בחדר הניתוח. ד"ר ג'קסון ומנהל בית החולים ד"ר בועז תדמור ניגשו אל בני משפחתו של הקצין כדי לעדכן אותם בתוצאות הניתוח.
הם מצאו משפחה בוכייה, ואת צביה, שרק לפני כמה ימים רקדה בחתונתה, ממררת בבכי. "אמרתי להם שהמצב קשה, שאני רק שליח של הקדוש ברוך הוא ושעשינו כל מה שיכולנו", הוא נזכר. צביה לא חדלה מלבכות. ג'קסון, חובש כיפה המשמש גם כמוהל, אמר לה: "אל תדאגי, אני עוד אמול את הבן שלכם".
כשיצא מן החדר העיר לו מנהל בית החולים, "איך אתה אומר להם דבר כזה?". אבל ג'קסון צדק. קרוב השתקם באופן יוצא דופן. שלושה שבועות לאחר שהרופאים נלחמו על חייו הוא עזב את בית החולים בילינסון ועבר לשיקום. ג'קסון נפרד ממנו בהצדעה, ואמר: "אני רוצה לאחל לך שתמשיך ללכת מחיל אל חיל".
השניים שמרו על קשר. קרוב עבר שיקום ארוך מאוד ועשרה ניתוחים נוספים, שחמישה מהם ערך ד"ר ג'קסון קרוב ("לא התחלנו ניתוח בלי דבר תורה ותמונה למזכרת"). כיום הוא מתפקד באופן מלא, והשבוע פתח את שנת הלימודים השנייה שלו כסטודנט באוניברסיטת אריאל. לפני כשנתיים קיים ד"ר ג'קסון את הבטחתו ומל את בנו הראשון של קרוב, עמיצור (הבת הבכורה, הודיה, נולדה לפני כשלוש שנים וחצי). עין לא נשארה יבשה במעמד הזה.
"הקשר ביני לבין אהרון הוא קשר שקשה להסביר", מתאר ד"ר ג' קסון. "הרבה מעבר לקשר בין רופא למטופל. זה קשר חברי עם עבותות של אהבה. קשר של רעים, חברים לקרב. גם אני איש צבא בעברי, והתחושה היא ששנינו היינו שותפים לקרב קשה.
אהרון היה הכוח הלוחם, ואני הכוח המסייע. בסופו של דבר לכל אדם שטיפלתי בו בעבר יש סיפור משלו, אבל הסיפור הזה הוא יוצא דופן: אדם שיצא להגן על הארץ והמדינה יום לאחר חתונתו, אדם שבכוח רצון אדיר שאין לתארו נלחם על חייו ושיקם אותם. סרטים נעשים על בסיס סיפורים כאלו".
קרוב זוכר את הימים שלפני המבצע, שתוכנן במקביל להכנות ליום חתונתו. ינואר 2009 היה אמור להיות החודש המאושר בחייהם של צביה ואהרון קרוב: הוא תלמיד ישיבת ההסדר בקרני שומרון, קצין בצה"ל, מפקד מחלקה בצנחנים, היא בוגרת מדרשה, סטודנטית לעבודה סוציאלית-זוג יפה וצעיר שכל החיים לפניו. החתונה נקבעה, ההזמנות נשלחו. אלא שככל שהתקדמו ההכנות לחתונה הלך וגבר שטף הרקטות על ישראל מרצועת עזה. מבצע "עופרת יצוקה" עמד לצאת לדרך.
הידיעה על המבצע הצבאי המתוכנן לא הפריעה לחוגגים בחתונה. שעות רבות רקדו חבריו של אהרון וחברותיה של צביה, ובסיומו של הערב המאושר לא ניתנו לבני הזוג הטריים אפילו 12 שעות של חסד. ביום שישי בבוקר חזר קרוב אל חייליו לשעות אחרונות של אימונים ותדרוך. כניסת הכוחות הרגליים לעזה נקבעה למוצאי שבת.
"כשהמ"פ התקשר אליי ביום שישי בוקר היה לי ברור שאני מגיע. גם אני וגם צביה בכינו. ברור שהיה לנו קשה, אבל לשנינו היה מובן מאליו שאני יוצא לעזה. גם אם אני רוצה מאוד להישאר בבית עם אשתי הטרייה, אני חייל במדינת ישראל ויש דברים שהם מעבר לצרכים האישיים שלך. יש שלושים ומשהו חיילים שאני המפקד שלהם ואני אחראי להם, לא יכולתי פשוט להישאר בבית".
בתמיכת אשתו יצא קרוב למבצע. בלילה שבין שני לשלישי נכנס הכוח שקרוב עמד בראשו לבית בפאתי עזה. הבית היה ממולכד, וכשהמטענים התפוצצו ספג קרוב פגיעה אנושה. את האירוע, כמו גם את החודש שאחריו, קרוב אינו זוכר. הוא משחזר אותם היום מהסיפורים שסיפרו לו בני משפחתו.
בשעות ובימים הראשונים הרופאים לא היו אופטימיים. תחילה דיברו עם משפחתו על מצב אנוש, לא האמינו שישרוד את השעות הראשונות. אבל קרוב נלחם. צעד אחר צעד הוא הפליא את הרופאים בשיקום המהיר: בעקשנות אין קץ הוא עמד בגבורה בניתוחים מסובכים והשקיע אלפי שעות בפיזיותרפיה ובאימונים, שהחזירו לו את כושר הדיבור ואת היכולת להזיז את גפיו. אחרי שלושה שבועות בבילינסון עבר קרוב לחמישה חודשי שיקום בתל השומר.
חודשיים אחרי הפציעה צעד קרוב שלושה צעדים ראשונים. אחר כך הגיעו המילים הראשונות - תפוח, בננה ו"צביה אני אוהב אותך". אחרי חצי שנה של טיפול ושיקום חזר אהרון הביתה והמשיך במסגרת של שיקום יום.
מהיכן שאבת את הכוח להילחם?
"החינוך שגדלתי עליו כל השנים, האמונה ובעיקר התמיכה של צביה ושל המשפחות שלנו. גם כשאמרו לי 'אתה לא תצליח ללכת', אמרתי שאני ממשיך קדימה, שאני יכול לעשות הכל, אפילו במציאות הזאת. צביה - מהרגע הראשון, שאני כמובן לא זוכר אבל סיפרו לי - עודדה אותי ונתנה לי כוח. גם כשדברים לא הלכו היא אמרה לי, 'פה נפלנו, אבל אנחנו חייבים להמשיך קדימה'. להורים שלי יש עוד שישה ילדים, והם עזבו את עבודתם ופשוט ישבו לידי יום ולילה. התחושה של כולם הייתה שלא מוותרים. נלחמים".
במהלך השנים עבר קרוב ניתוחים רבים. האחרון שבהם נערך בארצות הברית, ונועד לשיקום אפו של אהרון, שנמחץ כליל כתוצאה מהפציעה. החתן היפה מן התמונות איבד את כל שיניו העליונות, והצד השמאלי של ראשו התעוות. המראה היה קשה. "זה לא עניין אותי. אז מה אם כל השיניים שלי עפו והאף שלי מרוסק לחלוטין. העיקר שאני חי. אני מסתכל על מה שיש ולא על מה שאין. לצביה זה כמובן הפריע יותר".
לידת ביתו הבכורה הודיה הייתה סמל מבחינתו. "זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. כשהודיה נולדה הבנתי שלא רק שחזרתי לחיים, אלא שאני ממשיך את החיים אחרי הפציעה", הוא אומר, ומסביר שהפציעה לימדה אותו את הפרופורציות בחיים. "גם כשילד חולה, אני לא נבהל. אני יודע שהוא חי הוא נושם הוא יהיה בסדר. זה לא זלזול בחיים, אלא מחשבה שגם אם יש קושי בחיים אז ממשיכים".
ואחרי הכל, כאדם מאמין היו לך הרהורים, שאלות, "למה דווקא אני"?
"לא היה רגע כזה. מהרגע הראשון היה ברור לי שזה המצב ושצריך להתמודד איתו בלי לשאול שאלות. זה לא יקדם אותי בכלום. כנראה זה היה צריך לקרות דווקא לי ולא למישהו אחר, והעובדה היא שבסופו של דבר בזכות כוח הרצון והתמיכה האדירה שקיבלתי הצלחתי לשקם את עצמי".
התמיכה שקרוב זכה לה הייתה אינסופית. עם ישראל כולו התרגש מהחתן שרץ אל הקרב היישר מחופתו. אלפים התפללו לשלומו, מאות הגיעו לבית החולים מכל רחבי הארץ והציעו את עזרתם. בין המלווים של משפחת קרוב הייתה גם נאוה פורמנסקי מ"משפחה אחת".
"באנו אל משפחת קרוב, הצגנו את עצמנו, ואמרנו להם שאנחנו שם לכל דבר שהם צריכים. אם זה לדבר ביחד, לשתוק ביחד או לבכות ביחד", משחזרת פורמנסקי. גם היום, כמעט חמש שנים לאחר הפציעה, צביה ואהרון נמצאים בקשר חם עם העמותה. "כשמישהו מלווה אותך ודואג לך גם חמש שנים אחרי שנפצעת זה נותן לך כוח להמשיך להתקדם, כי הפציעה תמיד תלווה אותי", מסביר קרוב.
את הריצה מבקשים כאמור קרוב וג'קסון להקדיש לטובת "משפחה אחת". המטרה שלהם היא לגייס מיליון שקלים לצורך שיפוץ ה"בית החם" שמפעילה העמותה ברעננה. השניים מבקשים מכל מי שמאמציהם נוגעים לליבו להתגייס למטרה ולתרום. הרעיון עלה בראשה של ג'קסון אחרי ביקור במקום.
"כשהגעתי לביקור צרם לי מאוד המבנה הישן ומראהו. חשבתי בליבי שלאנשים היקרים האלו מגיע מקום אחר, עשיר יותר באפשרויות, והרי הם נקראים'בית חם'. היה חשוב לי גם שתהיה משמעות למאמץ האדיר שהושקע בהכנות למרתון".
גם היום בכל ביקור במכולת מחבקים אותו, מבקשים להצטלם איתו, אומרים לו "אנחנו גאים בך". "ואני בסך הכל באתי, נלחמתי, נפצעתי", אומר קרוב. אחת הסיבות שהביאו אותו להתראיין ולהיחשף היא עידוד הגיוס לצה"ל: בשנתיים האחרונות הוא מעביר הרצאות בפני תיכוניסטים, רגע לפני גיוס, ומסביר להם על מה שבעיניו הוא מובן וברור - הצורך לתת את המרב למען העם והמדינה.
בשבוע הבא יטוסו לניו יורק ג'קסון וקרוב, היום בן 27, עם חבריהם לאימונים ענבל שני-הרשקו והמרתוניסט שלומי ליאון, מהנבחרת הייצוגית של חברת אדידס, המשמש גם כמנטור האישי של ג'קסון. הם יערכו שם שני אימונים אחרונים לפני המרוץ עצמו. אחר כך נותר להם רק להתפלל שיעמדו במשימה.
יצחקה, את לוקחת על עצמך אחריות עצומה. את חוששת שמשהו ישתבש?
"כובד האחריות בהחלט מורגש. כשאת רצה לבד יש לך שליטה על מה שאת עושה ומתכננת, אבל כשאת מלווה רץ - ובמיוחד במקרה הזה - החשש והחרדה מלווים אותך בכל ריצה, והם רק עולים ומתגברים. ככל שמתקרבים לסוף, כל אימון הופך להיות משמעותי מאוד".
אז מבחינתך אהרון הוא רץ ככלל הרצים?
"אני משתדלת לראות את אהרון כרץ רגיל למרות הצלקת, ההיסטוריה הרפואית שלו ומאות הרסיסים שהוא נושא בגופו. לפני כל ריצה אני מזכירה לעצמי שבחרנו יעד גבוה מאוד: סיום מרתון שלם, מרחק של 42.195 קילומטרים, ועוד במרוץ המאתגר של ניו יורק. אבל, וזה אבל גדול, המטרה היא לסיים את המרוץ, ולא לרוץ לתוצאה מסוימת.
הדבר מקל על העצימות של הריצה. אני מקווה לריצה שלמה ללא הפתעות. אני אומרת לו: 'יש לך כבר ניסיון בלמות, אל תנסה את זה שוב'. בסופו של דבר אני מאמינה שבניתי תמיכה מספקת, שתלווה אותנו בבטחה".
התמיכה בקרוב, שמנצחים עליה גם ד"ר שון פורטל והמאמן האישי יורם לבב, נמצאת גם על גבה של ג' קסון. בכל האימונים היא רצה עם טלפון, כדורי מלח וחגורת ריצה עם חומר שתייה איזוטוני, למקרה שקרוב יחוש ברע. כך גם תעשה בניו יורק.
לג'קסון הצטרפו מלאכים נוספים כדי לסייע לקרוב להגשים את החלום: הפיזיולוגית רותם כהן ממכון וינגייט תרמה את כל הבדיקות הנדרשות כדי לבחון אם קרוב מסוגל לעמוד במעמסה; סניף טבע קסטל בהרצליה תרם מזון מיוחד; ג'והנה ויינברג, דיאטנית ממכון מדיקס, הוצמדה ללוות את התהליך; וגדי זוהר, ממנהלי נייקי, עזר ברכישת הציוד. בסביבתו של קרוב היחס למרתון אמביוולנטי. "הם מצד אחד מעודדים ומנגד חושבים שאני משוגע. אפשר לומר שהם מעודדים וחרדים", אומר קרוב.
אני מאמינה שיש עכשיו לא מעט קוראים שאומרים: "משוגעים, רדו מהמרתון".
ג'קסון: "אני לא חושבת שזה שיגעון. חשוב לי שאהרון יסיים את המירוץ בחיוך ענק על השפתיים ועם טעם של עוד, ושהספורט יהפוך לדרך חיים. זו המטרה, בסופו של דבר. את הירידה במשקל הוא כבר קיבל כבונוס, וכך גם גיוס הכספים לעמותה שעושה פעילות חשובה כל כך".
קרוב: "אני רץ בשביל הספורט ובשביל האנרגיה, ובעיקר כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. לפני שנתיים יכולתי להגיד שאני אדם רגיל, אבל היום אני רוצה לעשות דברים שהם יותר מאדם רגיל. כמעט הייתי בעולם הבא, נפצעתי באורח אנוש והנה אני רץ מרתון. זו המטרה שלי בסופו של דבר - להוכיח שלמרות שנפצעתי אני יכול להגיע לנקודה גבוהה שרוב האנשים לא מגיעים אליה. הריצה הזו מוכיחה לי ותוכיח לאחרים שאין דבר העומד בפני הרצון. אם רוצים, הקדוש ברוך הוא נותן כוחות והשמיים הם הגבול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם