האיש מן הבקעה: סיפורו של שריה (יאיא) עופר
סיפור הלוחם אגדי שנרצח בביתו מגלה טרגדיה כלכלית ואטימות ממסדית שעלתה בחיי אדם. אלמנתו מוניק: "הוא היה תמים מדי"
שירו של חיים חפר, "האיש מן הבקעה", היה אהוב במיוחד על שריה עופר, שביום חמישי שעבר נרצח באכזריות בביתו שבברוש הבקעה. הנוף הפראי הזה המתואר בשיר, שאותו כל כך אהב, היה גם זה שבו הותקף באלימות ומצא את מותו.
עדיין קשה להבין איך איש צבא מיומן, לוחם סיירות קשוח, לא נדרך כששמע את הרעשים החשודים בחצר ביתו; מדוע לא שלף את אקדחו והכריע את רוצחיו. מוניק, אלמנתו, שכבה השבוע בבית החולים העמק בעפולה. הכאבים בברכה הפגועה, כתוצאה מליל האימה, הם הדבר האחרון שהעסיק אותה. היא ציפתה בכל רגע ליאיא שייכנס, עם החיוך והמשפט הקבוע: "מה קרה, יפה שלי?"
"אם אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי אומרת לו לישון עם האקדח 24 שעות ביממה. זו כנראה המציאות", היא נאנחה. "יאיא לא ידע באותו ערב לרוץ לקחת את הנשק. הוא פשוט ניגש לדלת ופתח אותה. כאילו אמר: 'זה הבית שלי ואף אחד לא יעשה לי כלום. למה שתהיה לי מערכת הגנה?'".
שריה בן ה-61, שכולם הכירו כיאיא, היה בנו של ניצב דוד עופר, הבכור במשפחת הטייקונים, אחיהם של סמי ויולי. אחיו היה הטייס רב סרן יצחק (במבי) עופר ז"ל, שמטוס הסקייהוק שלו הופל ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים. יאיא נחשב גם הוא ללוחם נועז: לוחם בסיירת חרוב, מפקד גדוד שקד במלחמת שלום הגליל, סגן מפקד חטיבת גבעתי, וממקימי סיירת שלדג. הוא פיקד על חטיבת עזה עד השחרור ב-1987 כאלוף משנה.
אבל העולם נטול המדים היה הרבה יותר אכזרי משדה הקרב. מגע הכסף של משפחת עופר לא חנן את הקצין הבכיר, והמכות החלו לנחות בזו אחר זו. שריה ניסה להיכנס ביחד עם אסתר, אשתו באותם ימים, לעסקי הדלק, אבל שם הגיעה נפילה ואיתה ההתרסקות. הוא נאלץ להילחם שבע שנים עד שזוכה מאשמה של הונאה בהיקף של 30 מיליון שקל נגד רשויות המכס והמע"מ.
כמה מחבריו אומרים שהמאבק הארוך היה זה שחיסל את עסקיו ורושש אותו כלכלית. הנפילה אילצה אותו ללוות מדודו המנוח, יולי עופר, חמישה מיליון שקל. ביתו בבית ינאי שועבד והנושים לא הפסיקו לרדוף, עד שבשנת 2007 הוכרז בבית המשפט כפושט רגל.
זו הייתה תקופה קשה. הנישואים התפרקו, החברים התרחקו. מעטים, כמה מהם לוחמים מפעם, העניקו לו גב. אחד מחבריו הטובים היה תא"ל במיל' יהודה דובדבני. יאיא שירת כסגן כשדובדבני היה המח"ט הראשון של גבעתי. דובדבני שימש במשך שנים כיד ימינו של איציק מרדכי. כשהאחרון מונה לשר הביטחון, הם החליטו לסייע לחברם השקוע בצרות, והציעו כפרויקט את ברוש הבקעה.
שריה היה מאוהב באזור עוד מתקופת שירותו הצבאי. בימי המרדפים עם סיירת חרוב, הוא היה קמב"ץ החטיבה המרחבית, והכיר שם כל גרגר. מתחם ברוש הבקעה עבר מספר גלגולים. בעבר הרחוק שימש השטח כמחנה צבאי ירדני, והבניין שבו היה מקום מגורי הקצינים. כשהשטח נכבש בידי ישראל, פעלה במקום במשך מספר שנים היאחזות נח"ל. אבל כשיאיא הגיע, היה צורך בשיקום רציני כדי להעמיד את המיזם התיירותי על הרגליים.
מבחינה תיירותית, הבקעה לא מתחרה בגליל. אנשים מעדיפים לעבור דרכה, לעקוף, אבל לא להישאר בה. לשריה היו חלומות על כפר נופש משגשג, ואפילו על יישוב שיאחד את יוצאי הסיירת מפעם. "התוכניות העתידיות שלו היו כמו רימון שאתה מקלף והכול יוצא החוצה", מספרת מוניק. "כל גרגר היה תוכנית, ושאיפה, וחלום, ועשייה - ויאיא נלחם. הוא שלח מכתבים כדי שיכניסו את האזור למערכת החינוך. רצה כל כך שיידעו מה יש בבקעה. מישהו הרי צריך לגור שם, להתפרנס, אבל הכי חשוב שיהיה דגל ישראל, כחול לבן".
את מוניק שריה הכיר עוד לפני כן, כשניהל במשך תקופה את חוף נווה מדבר בים המלח. באותם ימים היא הגיעה לסייע לו בכפר הנופש החדש שפתח. מוניק צעירה ממנו ב-12 שנה, גרושה פלוס שלושה ממעלה אפרים. "בתור תלמידה למדתי כל כך הרבה ממנו", היא מודה. "הוא היה חבר, בעל, יועץ, מאהב. מי ששואף לשלמות היה מוצא אותה אצל יאיא. מה לא עשינו שם? שתילת פרחים, מדשאות, הכנת לבנים מטיט. ג'ינס קרוע, טי שירט, כובע מצחייה ויוצאים החוצה לעבוד. אין בוסים".
רוב אחוזי הבעלות במקום היו של שריה, השאר היו של מושב תומר הסמוך, אבל זו הייתה הרוח שלו שחיה וניהלה את הכפר. יאיא היה משוכנע שהמיזם יצליח. את כל הכסף, שלא היה לו, הוא השקיע. הוא גירד כמה שקלים מפה ומשם, ובנה עשרה צימרים, 17 חדרי אכסניה, בריכת שחייה, מסעדה, תחנת דלק, וגם ארגן פעילויות אתגריות וטיולי ג'יפים לאורחים. הוא גם נסע לתל חי כדי ללמוד להיות יינן, ופתח את יקב שריה. היקב ייצר 3,500 בקבוקים בשנה, ומוניק הייתה מכינה גבינות צאן במקום. "גן עדן, פשוט גן עדן", היא מספרת. "נווה מדבר באמצע המדבריות והיובש".
אבל שדי העבר סירבו לעזוב את שריה גם אחרי שהתרחק מהמרכז הסואן. החובות המשיכו להיערם. ב-2008, לפי הסדר פשרה במסגרת פשיטת הרגל, הוחלט שישלם תשלום חודשי של 4,500 שקל, אבל הוא לא הצליח לעמוד במסגרת התשלומים. ארבע שנים אחר כך הוא היה כבר בפיגור של 200 אלף שקל.
גם החזון של כפר הנופש לא קרם עור וגידים כמו שקיווה. בהתחלה הצימרים היו מלאים, וגם האכסניה. למקום הגיעו קבוצות רבות של מטיילים ותיירים, והביקורות היו מצוינות. מוניק טוענת שהמצב הביטחוני הרעוע חיסל אותם. "אנשים לא עברו בכבישים האלה", היא נזכרת. "לא יכלו להריח את המחסומים. המקום לא עבד, לא הייתה פעילות".
השבוע , שלושה ימים אחרי הרצח, לא היה זכר לגן העדן שהמנוח ביקש להקים. המסעדה שתכנן למלא הייתה נטושה ומלוכלכת. תחנת הדלק חסרת חיים, גם האכסניה. רק הבית שבו יאיא סיים את חייו נראה עדיין חי ונושם, ממתין לבעליו.
דשא ירוק, מבנה מעץ, גג רעפים, בחוץ ערסל. שולחן ביליארד מתחת לסככה. דגל גבעתי, שם משרת בנה של מוניק, ולצדו דגל ישראל. אם לשריה הייתה חולשה, היא נמצאת בדגל. הוא לא יכול היה לראות כחול-לבן בלוי או קרוע. פעם עבר במחסום הסמוך, וראה שהדגל שמתנוסס קצת מרופט. מיד עשה אחורה פנה, והביא חדש מהבית כדי לא לבייש את הסמל.
בזמן שניסינו להבין את שהתרחש בברוש הגבעה, הגיע טנדר ומתוכו יצא גבר ששאל בחשדנות מה אנחנו מחפשים במקום. זה היה שמוליק, הגרוש של מוניק, אלמנתו של שריה. הוא בא לאסוף מהבית כמה בגדים ששייכים לבתו. למרות האפשרות שבין הגברים תהיה פעורה תהום, מתברר שהשניים היו ביחסים טובים. היה זה יאיא שהציע שבמקום שהבתים יהיו מרוחקים ומתוחים, עדיף שיהיו קרובים. את החגים עשו ביחד, ולפעמים הגברים פרשו הצידה כדי לדבר. "הוא שם פה את החיים שלו, תרתי משמע", שמוליק עדיין לא נרגע מהאירוע. "אתה מכיר את הבן אדם, את גדולתו, ולכן הכאב רק הולך ומתגבר. עשרה קבין של אכזריות ירדו לעולם, תשעה וחצי מהם לקחו הפלסטינים ".
"אתה מעדיף שאני אסתלק מפה בשביל שלום? אם נחזור לקווי 67', אתה חושב שיהיה לנו טוב? אלה שיושבים עכשיו בתל אביב, עם האספרסו והקפה ההפוך, בשביל הפוזה - אני בז להם. הם עלובים בעיניי. אנשים ריקניים שאף אחד מהם לא יכול להתקרב אל יאיא, ואת זה תשמע ממני, אחד שהוא היה נשוי לגרושתו. מה לעשות, בגלל אנשים כאלה אנחנו יכולים לחיות. לא פה, אלא שם, במרכז".
טים, הכלב המשפחתי קידם את שמוליק. הוא מכיר אותו מהביקורים במקום, ורק סרט המשטרה האדום שהפריד ביניהם העיד שלא מזמן אירע כאן אסון. שני חיילים שישבו על המרפסת ניגשו וביקשו לא להתקרב יותר מדי. האזור מוגדר כשטח צבאי סגור. מסביב לבית המשיכו אנשי צבא ומשטרה לבצע סריקות כדי להבין איך הפך המקום השקט לזירת רצח.
"אתה תופתע. המצב הביטחוני בבקעה טוב", אומר ראש מועצת בקעת הירדן, דוד אלחייני. "בנינו פה מערכות אבטחה בעקבות הגניבות. עברנו לשיתוף פעולה של צבא, משטרה ואזרחים. הצלחנו להוריד את רמת הפשע בצורה דרמטית בשילוב של מצלמות. הראשונה הותקנה בפצאל לפני שבע שנים, שומרת שם על השטחים החקלאיים. רמת הגניבות שם ירדה ב-95 אחוז".
ברוש הבקעה לא היה יישוב, אלא עסק מסחרי ולדברי ראש המועצה, כאן שריה נפל בין הכיסאות. "בשנת 2004 התקיים דיון במשרד הביטחון, לא בנוכחותו של יאיא, בנוגע לאבטחת המקום", מספר אלחייני. "משרד הביטחון אמר בצדק, שזה לא יישוב ואין כאן משפחות. מדובר בעסק פרטי ולמרות זאת אמרו שאם לא תהיה מגבלה תקציבית, ישקלו את הנושא. הצבא לא יכול לספק לכל אחד שבא ומבקש. הרי תיצור תקדים. מחר יבוא תושב ויגיד:'יש לי מטע, תשמרו עליו'".
מקורביו של שריה מספרים שביקש שמירה גם מהמועצה. עו"ד אשר אשור אפילו דרש מבית המשפט המחוזי שינחה את הנאמן בתיק פשיטת הרגל לדאוג לאבטחה במקום, מאחר שהוא נמצא תחת אחריותו של כונס הנכסים - בקשה שהוגשה בגלל גל פריצות וגניבות במתחם. השופט איתן אורנשטיין, שדן בבקשה העביר את הנושא לעיון הנאמן, והטיפול בו נדחה ונסחב.
שריה נאלץ ללוות כסף מחברים כדי לממן את השמירה, אבל בית המשפט דחה זאת, ואמר שאם הוא משלם לשומר, הוא יכול גם לשלם להסדר החובות שלו. בסוף גם התאורה ההיקפית של המקום נותקה בגלל החוב לחברת החשמל. המצב הכלכלי והאישי הפך לרע בשנה האחרונה.
בנוסף לכל הצרות, שריה היה צריך להתמודד עם פקודת מעצר ל-90 יום שהוצאה נגדו מפני שלא עמד בהתחייבויותיו. פרקליטו עו"ד אשור, חברו עוד מימי הצבא, מאלה שלא הפסיקו לסייע גם בימים הקשים, הגיש בקשה דחופה לבית המשפט העליון לעיכוב הצו. עו"ד אשור ביקש שיתחשבו במצבו הבריאותי של שריה, וגם בנזק שיכול להיגרם למשפחתו, שכן מדובר בנקודת יישוב מבודדת ויכולה להיות כאן סכנה לחיי אדם. בית המשפט דחה את הבקשה באמרו: "נראה שהמקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם החייב עושה דין לעצמו משך שנים רבות, ולא משלם כמעט מאומה לקופת פשיטת הרגל, תוך הפיכת הליך פשיטת הרגל ל' עיר מקלט', כאשר מנגד עומדים הנושים בחוסר אונים". שריה ישב בסופו של דבר שבוע במעצר, עד שחבריו הצליחו לארגן כמאה אלף שקל שחילצו אותו מהתסבוכת הכלכלית שאליה נקלע.
"הייתה לנו אורווה עם סוסים וסייחים שנגנבו", מספרת מוניק. "מסעדה שרוקנו, תחנת דלק שפירקו, אבל זה לא רק אנחנו, זה גם קרה ביישובים סמוכים. כלים חקלאיים, פריצות. הם לא נחים. לא יודעת אם לקרוא לזה חוצפה, אבל אני מדברת משנאה. מי אתם שאתם מרשים לעצמכם להתנהג כך? בן אדם מתחתן, מקים משק, ילדים, נכדים. ביום אחד אתם לא רק גונבים לו הכל, אלא מפסיקים את חייו. איך אתם מרשים לעצמכם?"
פחדת?
"לאחרונה השקט היה די מפחיד, כי היו לנו הרבה אירועים. המחשבה שנכנס לך גנב או פורץ לא מרפה, אבל יאיא היה איש טוב מדי. לא יודעת איך לקרוא לזה במילה המתאימה, אבל הייתה בו סוג של תמימות. בן אדם שיכול לעבור עולם ומלואו, ועדיין להאמין באנשים. לפעמים הייתי אומרת לו: 'תתאפס, תראה את המפה. אתה צריך קצת להיות יותר חשדן, יותר לבחון. זה לא מה שהיה פעם'. הוא היה אומר: 'מוניק, זה בסדר. אם אתה טוב, כולם יהיו טובים'".
עו"ד אשור הגיש בעקבות המקרה בקשה לפסול את השופטים ורדה אלשיך ואיתן אורנשטיין מלדון בתיק פשיטת הרגל שבו מעורב המנוח, וכן הגיש נגדם תלונה בנציבות התלונות נגד שופטים.
מוניק משתדלת לא להיזכר באירועי הערב שבו נרצח בעלה, שלוש שנים אחרי שהתחתנו באותו מקום. היא רצה לכיוון הכביש כשאירע המקרה. היו שם ברזלים, קרשים, היא נפלה, נפגעה חזק בברכה. אין לה עכשיו שום רצון להשתמש בפוליטיקה וניסיונות פיוס, אלא רק להביע את כאבה על חיים משותפים שנגדעו. "יאיא לא הכיר את המילה פחד", היא מספרת."'מה את דואגת?' היה אומר, ובאמת לא דאגתי, כי הוא היה שם. אז באת, גנבת, לך. גם אם היה נכנס גנב יהודי והיה לבעלי אקדח, הוא לא היה יורה. היה תיק-תק קושר אותו באיזה חבל, וקורא למשטרה".
בתקופה האחרונה כפר הנופש כבר לא עבד. החלום קפא. עופר ניסה לתווך בעסקי עבודות עפר, מוניק עסקה בתכשיטנות. הם היו קמים בבוקר ונוסעים לירושלים לעבודה, ואחר הצהריים חוזרים, שותים קפה במרפסת. כמה ימים לפני מותו יאיא הביא לה תמרים שקטף. חלומו הרחוק היה לחזור ולשקם את המקום, ולראות סוף סוף הצלחה.
"היו לי איתו שיחות רבות, שבהן היה מדבר על הפן הצבאי והפוליטי", מוניק מספרת. "תמיד אמר: 'אני חייב לדבר עם ההוא, לספר לו על הדרך, אולי אפשר לפתור'. הוא ידע מה המגבלות. יאיא היה מאוהב בבקעה בצורה מחרידה. הוא אמר לי שאנחנו צריכים להעביר כמה שיותר הלאה, אולי הגחלת תישאר, למרות שהיא כנראה לא תהיה מדורה ענקית".
מסביב למוניק נמצאים ילדיה, מגוננים. יאיא היה מבחינתם גם חבר ויועץ. כמה עשרות קילומטרים מבית החולים בעפולה, בבית ינאי שעל שפת הים, בבית גרושתו של המנוח, יושבים אסתר והילדים, מבקשים פרטיות.
על סיפור חייו של שריה עופר אפשר לכתוב ספר: צבא, חלומות, עלייה, נפילה, הרבה אידיאולוגיה. הוא כנראה היה כל יכול בשדה הקרב, אבל ביום שפשט את המדים העולם הזה טרף אותו, כיתר מכל הצדדים. ובמילות השיר שכה אהב: "האגדות יפות הן/ עד שפתאום עפות הן/ רק אלוהים ידע לאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם