דאלאס תציין את רצח קנדי: "עיר השנאה"
במשך 50 שנה הדחיקו בעיר את הרצח הפוליטי שזעזע את אמריקה. 95% מתושביה כלל לא היו שם אז, אך הם מקווים שיוכלו להשלים עם מה שקרה
עם יום השנה ה-50 לרצח קנדי שמגיע בחודש הבא, כיכר דילי עסוקה בעבר. היא תוכננה ככניסה מרכזית לעיר. היום רכבות משא זוחלות על המעבר העילי שמתחתיו מיהרה הלימוזינה של קנדי לכיוון בית החולים פארקלנד בניסיון להציל את חייו.
לראשונה השנה דאלאס מתכוננת לציין את יום השנה לרצח באירוע רשמי עם 5,000 אורחים , בבוקר ה-22 בנובמבר . הדשא על התלולית המפורסמת כבר נשתל מחדש ופנסי הרחוב התקופתיים תוקנו.
מדרגת הבטון שעליה עמד סוחר הבדים אברהם זפרודר וצילם את הסרט הביתי המפורסם ביותר בהיסטוריה של אמריקה נצבעה מחדש. קומץ של תיירים מתקבץ מול דוכן קטן שמוכר ספרות קונספירציה.
אחרי שנים של הדחקה קולקטיבית, דאלאס-פורט וורת היא עכשיו העיר הרביעית בגודלה בארה"ב. היא מציגה את עצמה כמטרופוליס מודרני וקוסמופוליטי, שמוכן להכיר בעבר ולהתגבר על הטראומה שלו.
"אנחנו רוצים להכיר בתאריך ההיסטורי החשוב הזה ולהפוך אותו ליום זיכרון מכובד לחייו ולמורשתו של הנשיא קנדי", אומר ראש העיר הדמוקרטי של דאלאס, מייק רולינגס. "אנחנו רוצים לכבד את זכרו ולהראות שדאלאס אכן אהבה אותו בזמנו, וחשוב מכך, שהיא למדה לכבד את המנהיגות שלו".
זאת מחווה משמעותית, אומרים היסטוריונים מקומיים. קנדי לא היה ממש פופולרי בטקסס או בקרב הדמוקרטים בדרום והגיע לכאן רק כדי לבקש תמיכה במרוץ לבחירתו מחדש ב-1964.
מאחר שהפשע נראה גדול מכדי לייחסו לפושע יחיד, כתב ההיסטוריון וויליאם מנצ'סטר, דאלאס עצמה הפכה לעיר שבה "הם" הרגו את קנדי. חודש לפני ביקור קנדי, השגריר האמריקאי לאו"ם, עדלאי סטיבנסון, חטף כאן תקיפה ויריקות בפניו. דאלאס הפכה לידועה כחממה לקיצונים.
לפני הביקור קנדי אמר לאשתו ש"אנחנו הולכים לארץ המשוגעים". הרצח רק קיבע את התדמית של העיר. "דאלאס הפכה לקורבן", אומר סטיבן פייגין, אוצר במוזיאון "הקומה השישית". "נבנתה לה תדמית של סביבה עוינת - עיר של שנאה".
אחרי האירוע הראשוני, שעוצב כמו שעוצב גם על ידי ההלם המיידי של דיווחי התקשורת, הגיעה רציחתו של אוסוולד על ידי בעל המועדון ג'ק רובי - הרצח הראשון בשידור חי בטלוויזיה. זה רק הולם שאירוע הזיכרון יעוצב על ידי המדיה והכותבים שיגיעו לכאן. לפי הספרנים במוזיאון "הקומה השישית" בכיכר דילי, 190 ספרים הקשורים לקנדי יפורסמו השנה.
בעוד שהדוח הרשמי של ועדת וורן קבע כי אוסוולד פעל לבדו, דוח שבא אחריו, של ועדת הסנאט לענייני התנקשויות, השתמש בעדויות אודיו כדי להסיק שיורה שני ירה מתלולית הדשא. תיאוריות הקונספירציה פרחו. עד אמצע שנות ה-89 ,70 אחוז מהאמריקאים האמינו שברצח היו מעורבים אחרים - מספר שירד אחר כך ל-59 אחוז.
"זה היה בלתי נתפס וקשה להאמין שחייל המארינס לשעבר הקטן הזה, אוהד הקומוניזם, יכול להפיל איש בסדר גודל כזה", אומר פייגין. "זה הרבה יותר מספק לדעת שפעלו כאן כוחות אפלים יותר - קונספירציה מסיבית שבה היו מעורבים גורמים מהממשלה שלנו או כוחות בינלאומיים".
המוזיאון , שתופס את כל הקומה שממנה ירה אוסוולד, לא נוקט עמדה לגבי תיאוריות הקשר, אלא רק מכיר בקיומן. משימתן היא לתעד את "חייו ומורשתו של קנדי, את ההתנקשות בחייו, כמו גם את הכאוס והפחד שבאו בעקבותיה, ולשים את הכל בהקשר הרלוונטי", אומרת המנהלת, ניקולה לונגפורד.
המשמעות של זה היא יותר ויותר תיעוד של חוויות של עדים לרצח, לפני שהזיכרונות יאבדו. "יום השנה ה-50 סיפק להרבה מקומיים את ההזדמנות לדבר על זה בפעם הראשונה. עם כל הבלבול המרתק ומהפך הקרביים שנוגע לזה".
המטרות האלה דומות למטרות של "פארקלנד", סרט שיעלה בקרוב לאקרנים ומתחקה אחר חיים פשוטים שהשתנו לנצח בעקבות אותו סוף שבוע. מככבים בו פול ג'יאמטי בתפקיד זפרודר וזאק אפרון כד"ר ג' ים קריקו, הכירורג מבית החולים פארקלנד שניתח הן את קנדי והן את אוסוולד. "במשך 50 שנה היינו אובססיביים לגבי כל מה שקשור לתעלומת הרצח ולתיאוריית הקשר", אומר הבמאי פיטר לנדסמן. "אף פעם לא חשבו על מה שבעצם פשוט קרה, על הכוח של זה".
ננסי מאיירס, 75, שהייתה החשפנית הראשית במועדון "קרוסל" של ג'ק רובי, זוכרת שהבוס שלה בדיוק שלח כסף לחשפנית אחרת לפני שהצטרף לקהל שצפה בהעברתו לכלא של אוסוולד. "הוא היה נסער, והייתה לו את ההזדמנות", אומרת מאיירס, המסבירה למה הבוס שלה ירה באוסוולד עם אקדח ה-38 מ"מ שברשותו.
שני שלישים מהספרים בספרייה סובבים סביב הקונספירציה. רבים יצאו בהוצאה עצמית. אחיו של אוסוולד, רוברט, ואשתו מרינה, שעדיין חיים באזור, לא תרמו מזיכרונותיהם. פייגין מאמין שדאלאס עברה דרך ארוכה לקראת ריפוי הפצעים. בשנות ה-70 הייתה תנועה שקראה להרוס את מחסן הספרים.
היוזמה נעצרה על ידי ראש העיר ווס וויז, שטען שהריסת המבנה לא תמחק את הזיכרון של הרצח, אלא תגרום לדאלאס להיראות כמי שמנסה להסתיר את הסודות שלה.
כשהמוזיאון נוסד בשנת 1989, שנים לפני שכיכר דילי נוספה לרשימת האתרים ההיסטוריים הפדרלית, רבים חששו שמכיוון שכף רגלו של קנדי מעולם לא דרכה בה, היא תהפוך לאנדרטה לאוסוולד. "הבניין נתפס כמגן של רוע", אומר פייגין.
המבקרים במוזיאון מייצגים קשת של דעות. "זה היה נורא, אני חושבת שכולנו חשנו אחראים", נזכרת מונה מונטגומרי, שראתה את השיירה של קנדי יום קודם ביוסטון. היא חשה שצריך היה להרוס את מחסן הספרים. "זאת פיסת היסטוריה", חולק עליה האורח שלה. "אי אפשר לשנות את ההיסטוריה".
אחרים אומרים שתיאוריות הקשר לא זכו למספיק במה. אישה אחת, שסירבה להגיד את שמה, אומרת שלא היו זוכרים את הנשיאות של קנדי אילולא נרצח. הפצעים אולי נרפאים-95 אחוז מתושבי דאלאס היום לא היו בה ב-1964. יום השנה ייתן לעיר הזדמנות להשלים עם האירוע, אומר רולינגס.
"טקסס היא שמרנית, אבל דאלאס עצמה מאוד מתקדמת. אנחנו בני פחות מ-160 שנה, זאת הייתה עיר מאוד שונה כשזה קרה. אבל זה רגע מכונן כי הוא אפשר לנו להושיט יד לעולם ולהפוך לעיר שהפכנו להיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם