חביות אורניום וטילים שוכבים נטושים בלוב
בבסיס מדברי פרוץ מונחים שני "אוצרות". האחראי על הבסיס: "מפחד שאל-קאעידה יגיעו אליי, או משיגור טילים אמריקאים ובריטים"
- "יש מרצים שזוכים לתואר דוקטור על ידי זיוף קרדיטים"
- ממשיכים לקדנציה נוספת: ברקת בירושלים וחולדאי בתל אביב
בעבר היה עריפי סוחר בבני אדם, אבל במהלך המהפכה להפלת קדאפי הוא הצטרף לשורות המורדים ומצא את עצמו מופקד על האוצר הזה בעיר המדברית. הבעיה היא שהאוצר הזה הוא בעיקר קללה.
סבחה והאזור סובלים מצרות רבות מאז נפילת קדאפי - הגבול פרוץ, אין שלטון מרכזי, מיליציות שונות זורעות פחד ומצבורי הנשק הפזורים באזור חשופים לגמרי לגניבות. שלטון החוק נעדר עד כדי כך, שמתנקשים מגיעים ללא חשש לבתי החולים ומחסלים שם את יריביהם המאושפזים.
ומי נכנס לריק הזה? נכון, אלקאעידה. "הם באו לבקר אותי, ביקשו לקנות כלי נשק ושאלו אם יש לי טילים מונחי חום ואורניום", מספר עריפי. "זה החל השנה, כשהצרפתים שיגרו כוחות כדי לגרש את אנשי אלקאעידה ממאלי. אלה באו לסבחה כדי לבקש אספקה רפואית, ואחרי שקיבלו אותה, הם חזרו כדי לבקש נשק".
עריפי , שיושב במתקן צבאי מתקופת קדאפי בפאתי העיר, טוען שעד כה השיב בשלילה לפניות. "בפעם האחרונה הם הציעו לי מיליון דולר", הוא אומר. "הנציג שלהם אפילו אמר לי שהם יכולים לקחת את הציוד באמצעות מטוס מיוחד שינחיתו באזור. אמרתי לו שהכל שייך לממשלת לוב, אבל אני פוחד מהאנשים האלה. הם באים שוב ושוב ומלחיצים אותי, הרי אין מי שיגן עליי מפניהם".
אבל אם להסתמך על המרגמות, מטולי הרקטות וארגזי הנשק המסודרים בשורות ומיועדים לסוריה, הרי שלפחות חלק מהארסנל כאן כבר הועבר למדינות אחרות, ובעיקר סוריה - שאליה יצאו מאות לובים כדי להילחם במשטר אסד.
מצבורי האורניום של קדאפי בסבחה נחשפו על ידי המורדים ב-2011, ולפי ספירת מלאי שערכה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית באותה השנה הם כללו 6,400 חביות עמוסות ב"עוגה צהובה". נציג האו"ם בלוב באותה תקופה אמר שהאורניום יועבר משם ברגע שהדבר יתאפשר, אבל שום דבר לא נעשה מאז, והחומרים מוסיפים לשכב בבסיס המדברי הנטוש כשלא בדיוק יש מי שישמור עליהם.
למעשה לא רק אנשיו של עריפי טוענים שהם שולטים בבסיס הזה. יש בעיר מיליציה נוספת שטוענת לשליטה על המקום. אלא שבמהלך סיור שערכתי במקום השבוע נראה הבסיס נטוש לחלוטין. לא היו מחסומים בדרך אליו, ולא היה זכר לשומר אחד אפילו.
כל מה שהיינו צריכים לעשות כדי להגיע לחביות האורניום היה לשבור את המנעול באמצעות מוט ברזל קטן. בתוך אחד משני המחסנים שבהם מאוחסן החומר ניצבו בשורות חביות כחולות, שעליהן אזהרות מפני חומר רדיואקטיבי. חלקן היו פתוחות.
"אין לנו צורך ב'עוגה צהובה', ואנחנו פוחדים מהחומר", אומר עריפי. "האנשים שלי לא אוהבים לשמור על המקום הזה כי הם מאמינים שהוא יגרום לעור שלהם לנשור. אז אנחנו שומרים על המתקן ממחסום סמוך. נכון, אולי מישהו יכול לגנוב חבית או שתיים אם הוא רוצה, אבל לא יותר מכך".
אבל מילא האורניום. הדאגה המיידית של סוכנויות הביון המערביות היא מהברחת טילי הכתף, שמספרם מוערך ב-4,000. " סוחרי נשק פונים אליי כל הזמן ורוצים את הטילים", מספר עריפי ומציג לראווה את אחד הדגמים, SAM-7. "כמה אתה רוצה מזה?" הוא צוחק.
בתקופתו של קדאפי זכה אזור הגבול עם אלג'יריה, צ' אד וניז' ר, לאבטחה כבדה של אלפי חיילים, אבל כשהמשטר נפל נעלמו גם כוחות הצבא. היום יש רק מעט מאוד מחסומים, וגם הם מאוישים לעתים על ידי חברי מיליציות צעירים. ואם לא די בחוסר היציבות הקיים, סכסוכי השבטים שהיו רדומים במשך ארבעה עשורים - מתפרצים מחדש. נוסף על כך, אלפי מהגרים לא חוקיים חוצים מדי חודש את הגבול מאפריקה השחורה ומתערבבים בקלחת הזו.
בבית החולים המקומי נראים בבירור סימני הירי. "בשבועות האחרונים רצחו לי כבר חמישה חולים במחלקה לטיפול נמרץ בזמן שהייתי במשמרת", מספרת הרופאה המותשת מרים עיסא, "ואלה רק המקרים שאני ראיתי במו עיניי". לדבריה , היא מטפלת ב-30 פצועי ירי בשבוע, ו-60 אחוז מהחולים הם זרים, רבים מהם דוברי שפות שהיא אינה מבינה.
ההידרדרות הזו לתוהו ובוהו גרמה ללובים רבים להיזכר בגעגועים לביטחון ששרר בעבר. "אל-קאעידה פחדו מקדאפי", נזכר הקולונל פרג' עדם, קצין בכיר בצבא לוב שנשלח באחרונה לסבחה כדי להשליט בעיר סדר. "הם לא העזו להיכנס ללוב.
אבל עכשיו, כשקדאפי איננו וכמוהו השמירה על הגבול, פעילי הארגון נכנסים למדינה באופן חופשי. הם בוחרים באזור הזה כדי להצטייד בנשק ולהתחזק, כי אין שמירה של ממש על מחסני הנשק. רוצה טילי כתף? אין בעיה, אפשר להשיג אותם כאן בקלות".
הקולונל עדם מונה מספר מקומות בדרום לוב שבהם אל-קאעידה מבסס את עצמו, לרבות העיר ע'ת ליד הגבול האלג'ירי, שבה אפשר לראות, לדבריו, סיורים של אנשי הארגון כעניין שבשגרה. עריפי מוסיף ששני תאים של הארגון הכו שורש בסבחה בקיץ האחרון. "אף אחד לא מעז לעצור אותם", הוא אומר. "אף אחד לא חזק מספיק כדי להתמודד איתם". הוא מודה שתפס באחרונה כמה מאנשיו כשהם מוכרים לאנשי הארגון כלי רכב.
ומה עם הצבא? היה ניסיון של הממשלה הלובית לבנות מחדש את הכוחות הצבאיים באזור, אבל הוא נכשל, בעיקר מסיבות בירוקרטיות. למעשה רק 2,000 מורדים לשעבר, מרביתם אנשיו של עריפי, מקבלים שכר מהמדינה. אחרים חברים במיליציות שונות שנלחמות האחת בשנייה לעתים קרובות.
"נמאס לי להיות היחיד שלוקח איתו הביתה את המפתח למחסן של הטילים", אומר עריפי, "אבל אסור לסמוך כאן על איש". הוא מספר שהוא רוצה כבר להעביר את השליטה על מחסני הנשק לידי הממשלה ולעבור לגרמניה. "אבל הממשלה שלי לא ערוכה עדיין להשתלט פה על העסק, אז אין לי ברירה אלא להישאר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם