המדינה מצאה דרך להילחם בעבריינים: מכה בכיס
לא תמיד קל להרשיע בפלילים, אבל יחידה ייעודית בפרקליטות דואגת לכך שבאמצעות תביעה אזרחית עבריינים שגזלו מחצבים וקרקעות מן המדינה ישלמו על זה ביוקר. ובמזומן
אלא שכתב תביעה שהוגש נגדם לאחרונה, עלול לשמוט מידם את כל ההון שצברו. רשות מקרקעי ישראל, באמצעות פרקליטות המדינה במחוז הצפוני, הגישה לבית משפט המחוזי בנצרת תביעה בסך 50,766,693 שקלים נגד העבריינים מטורעאן. התביעה הוגשה נגד 11 מבני
על פי כתב התביעה, כשהנתבעים איתרו שטח סלעי המתאים להם, שרפו עצים או כרתו אותם באמצעות כלים הנדסיים, חשפו את פני הקרקע, עקרו סלעים מהאדמה, ניסרו אותם לגודל הרצוי ושינעו אותם מן האתר שנהרס אל מחסנים של סוחרים בחומרי בניין. כדי שהכלים ההנדסיים יוכלו להגיע לכל החלקות שבהן בוצעה הכרייה הלא חוקית לכאורה, הנתבעים פרצו דרכי גישה באופן פיראטי, תוך שהם גורמים לנזקים בלתי־הפיכים לפני השטח. פעולות אלה הסבו נזק ל־148 דונמים של אדמות מדינה ואדמות קק"ל, שמהן נלקחו סלעים בנפח של לא פחות מ-76,400 מיליון קוב, ובשווי כולל של 35.7 מיליון שקלים.
חלק מן הסלעים נשלחו ישירות אל הקונים, וחלק הובלו על ידי הנתבעים למתחמים שבהם נשמרו הסלעים לקראת מכירה עתידית. מערומים של הסלעים נמצאו באזור צומת גולני, בסמוך לצומת שמשון וליד מחצבת טורעאן.
בשנת 2012 נתפסו 11 העבריינים מטורעאן, ונגד כולם הוגש כתב אישום פלילי שבמסגרתו הם הודו בשלל עברות שביצעו. התיק הפלילי נמצא בימים אלה לפני הטיעונים לעונש, אך בפרקליטות מבקשים למצות עם העבריינים את שורת הדין גם ביחס להשבת שווי הכסף שהם גזלו מן הציבור. כעילות לתביעה האזרחית מנו בפרקליטות את עוולות הגזל, עשיית עושר ולא במשפט, הסגת גבול במקרקעין, הכוללת פגיעה בקניינה של מדינת ישראל ובקופה הציבורית משום שהעבריינים לא שילמו תמלוגים שבהם הם היו מחויבים אם היו מבקשים רישיון, הסגת גבול במיטלטלין באמצעות הזזת הסלעים והפרת חובה חקוקה".
בכתב התביעה הסבירה הפרקליטות כי מדובר במהלך מחויב המציאות: "רשות מקרקעי ישראל היא נאמנו של הציבור. בבסיס עיקרון זה עומדת חובתה של הרשות לנהוג במקרקעי ציבור, שהם משאב מוגבל, בשוויון ובהגינות. מקל וחומר עמדה זו נכונה לגבי הקצאת קרקעות מדינה לצורך חציבה, שהרי במקרה זה גם התוצר – המחצב – הוא משאב ציבורי מוגבל אשר יש לנהוג לגביו באופן ציבורי ראוי ובשוויון".
לשם אכיפת החוק הנוגע לקרקעות הציבור הוקמה בשנת 2008 בפרקליטות המדינה "היחידה לתביעות ומיקור חוץ". בראש יחידה זו, שהפכה פעילה בשנת 2009, עומדת מאז הקמתה עו"ד אורית קוטב, והיא כפופה למשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, עו"ד אורית סון. במסגרת עבודתה ממקדת היחידה את מאמציה באכיפה של נושאים בעלי היבטים שלטוניים בכלים אזרחיים, כמו גם בחיזוק שלטון החוק, התקינות השלטונית וההגנה על נכסי המדינה.
היחידה פועלת בשני ראשי חץ: הראשון הוא קידום המרכיב הפעיל בעבודת הפרקליטות, תוך טיפול בכלים אזרחיים בתופעות מרכזיות של פגיעה בשלטון החוק, לשם ביסוסן של נורמות ראויות ולשם שמירה על נכסי המדינה. הפרקליטים המועסקים ביחידה מקדמים הגשת תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים בנושאים שאותרו כחשובים ומשמעותיים.
ראש החץ השני של פעילות היחידה, המצוין בשמה הרשמי, הוא מיקור חוץ. במסגרת זו מעבירה הפרקליטות תיקי תביעה והגנה אזרחיים לטיפולם של עורכי דין חיצוניים. הדבר נעשה בתחומים מסוימים שעל פי החלטת הפרקליטות אינם מצריכים את טיפולה הישיר של היחידה. התיקים מועברים לעורכי דין הנכללים ב"מאגר עורכי הדין" שהוקם על ידי היחידה בשיתוף עם מנגנון חיצוני, המועסק - איך לא - במיקור חוץ.
לצורך הקמת המאגר פורסמה בזמנו הזמנה לציבור עורכי הדין, ובחירתם של אלו נעשתה על פי מדדים של איכות והתאמה לצורכי המדינה הרלוונטיים לכל הכרוך בייצוגה בבתי המשפט. ההיגיון מאחורי מיקור החוץ בעבודת הפרקליטות פשוט מאוד ומגולם במשנה הידועה – היום קצר והמלאכה מרובה. בשל כך מפנה פרקליטות המדינה את המשאבים המוגבלים שלה אל תיקים שבהם יש ערך ציבורי מוסף בשל ההיבט העקרוני או השלטוני שבהם.
אחד היעדים של התביעות האזרחיות היזומות הוא פגיעה בפעילות משפחות הפשע בישראל. היחידה לתביעות ולמיקור חוץ כבר הגישה בעבר תביעות נגד עבריינים – לרוב לא בתחום העיסוק העברייני שלהם.
כך למשל הוגשה תביעה כספית בסך 162 אלף שקל נגד שלום דומרני, וזאת בגין פלישה לקרקע ציבורית בשטח של דונם וחצי שעליה הוא בנה חלק מביתו שבמושב עוצם. בשנת 2011 ניתן פסק דין שהורה לבני הזוג דומרני לפנות את שטח הפלישה כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ ולהשיב את המצב בשטח הפלישה לקדמותו. בני הזוג דומרני הרסו את המבנים שהקימו בשטח הפלישה - ברכת שחייה וחומת בטון - ומאוחר יותר הם פינו את פסולת הבניין שנותרה במקום. רשות מקרקעי ישראל דרשה מדומרני תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעי ציבור החל משנת 2004 ועד שנת 2012, ומשלא נענתה דרישה זו הוגשה לבית המשפט השלום בבאר־שבע תביעה כספית לתשלום דמי שימוש בגין פלישה למקרקעי ציבור.
עניינה של תביעה אחרת, שכוונה דווקא נגד משפחת אילי הון, היה פינוי והריסת מתחם המגורים המשפחתי שבנו יו"ר "בנק הפועלים" לשעבר דני דנקנר ורעייתו בעתלית, כצעד משפטי ראשון שאחריו תוגש גם תביעה לתשלום על השימוש בקרקע הציבורית.
הקרקע המדוברת הוחכרה ל"חברת המלח" לשימוש תעשייתי. במהלך השנים הוקמו במקום גם מבנים קטנים למגורי פועלי החברה. דנקנר שיפץ והרחיב את אחד המבנים הקטנים הללו והפך אותו למתחם ענק המשתרע על מגרש של כחמישה דונמים. אותו מתחם כולל, נוסף על הווילה רחבת הידיים, גם מבני שירות, מגרש טניס, ברכה ואף יקב. לפי כתב התביעה, הבנייה הזו נעשתה שלא כדין, ללא היתר בנייה כדין ותוך הפרה של החוזה בין "חברת המלח" למנהל מקרקעי ישראל.
גם במקרה זה, שבמסגרתו הוגשה תביעה במאי האחרון, הדגישו בפרקליטות את הצד העקרוני שבא לידי ביטוי בתביעה: "תביעה זו נועדה לשים קץ למצב של עשיית דין עצמית במקרקעי ציבור, הפרות חוזה בוטות ועשיית עושר ולא במשפט. מהשתלשלות העניינים עולה החשש – המבהיל, יש לומר - כי התנהלות הנתבעים נובעת ממחשבה שלפיה מקרקעי הציבור הינם הפקר מוחלט, בבחינת 'איש הישר בעיניו יעשה'".
בדומה למקרה הזה ישנם עוד רבים אחרים שבהם פועלת הפרקליטות במישור האזרחי נגד מה שמוגדר על ידה כ"תופעת רוחב" של השתלטות על חופי ים ועל מקרקעין ציבוריים ושל בנייה לא חוקית באופן כללי.
תביעה מסוג זה הוגשה באפריל האחרון נגד יוסף ג'ינו, אחד הלוחמים האגדיים בצה"ל ובשב"כ, שהיה חבר של רפאל (רפול) איתן ושל אריאל שרון. ג'ינו החזיק ללא שום סמכות ברצועת חוף בשטחי הגן הלאומי כפר־נחום שבצפון הכנרת. הוא הקים במקום, הנחשב לאחד מאתרי הצליינות שבהם מבקרים הכי הרבה תיירים בארץ, מסעדת דגים, גבה תשלום תמורת חנייה בסמוך לחוף בעונת הרחצה והזרים שפכים לתוך הכנרת.
המבקרים במקום לא יודעים כמובן כי לגי'נו אין זכויות ברצועת חוף זו. הוא מעולם לא קיבל אישור להפעיל את עסקיו בחוף ולא שילם פרוטה לקופת הציבור תמורת המשאב שבו הוא החזיק. עסקיו של ג'ינו הוקמו במקום ללא קבלת אישור מנהל מקרקעי ישראל ורשות הטבע והגנים, המנהלים את המקרקעין, והם עומדים בניגוד לתוכניות המתאר החלות במקום, שנועדו להגן על הסביבה החופית ועל הגן הלאומי. בשל כך הוא נתבע לשלם למדינה סכום של מיליון ו־700 אלף שקלים ולהסתלק מן המקום.
ההבדל בין המישור האזרחי לזה הפלילי, שבו קשה יותר להרשיע, נעוץ בהבדל בין דיני הראיות בשני התחומים. בעוד שבמשפט פלילי נדרשת התביעה להוכיח את טענותיה מעבר לספק סביר כדי שניתן יהיה להגיע להרשעה, הרי שבמשפט האזרחי נדרשת התביעה להוכיח את טענותיה ברמת הסתברות הגבוהה מ-50 אחוז בלבד. אשר על כן, במקרים כאלה גם אם העבריינים לא יבואו על עונשם הפלילי במאסר, הנתיב האזרחי נותר פתוח בפני הפרקליטות בשביל להשיב למדינה את הכספים שנגזלו ממנה.
כך לדוגמה הוא מקרה של גנבת חשמל ומים מבסיס צבאי. בתיק זה לא הושגו די ראיות להגשת כתבי אישום, והוא עבר לבחינת המחלקה במטרה לבדוק אפשרות של תביעה כספית על סך שווי החשמל והמים הגנובים.
אחת התביעות הגדולות ביותר שיצאו מתחת ידי אנשי המחלקה לתביעות ולמיקור חוץ בשנים האחרונות לא נגעה בכלל לעברות של תכנון ובנייה או לגזל מקרקעין אלא לפגיעה בקניין הרוחני של מדינת ישראל. התביעה, על סך חצי מיליארד שקל, הוגשה נגד חברת התרופות 'אומריקס בע"מ' והיזם רוברט טאוב בגין גזלת זכויות המדינה בתרופת הדבק הביולוגי.
מדובר בתכשיר מציל חיים המיוצר מנוזל הדם ואשר משמש לעצירת דימומים קשים ולקרישת הדם. פיתוחו על ידי חברת 'אומריקס' נעשה תוך שהיא משתמשת בהמצאות של מנהל המרכז להמופיליה בבית החולים 'שיבא', פרופ' אוריאל מרטינוביץ'. הזכויות על ההמצאות שייכות למדינה בשל העובדה שמרטינוביץ' פיתח אותן במסגרת עבודתו כעובד מדינה. כמו כן נעשה שימוש במשאבי בית החולים, בתשתית המחקרית שלו, בתקציבו ובסיוע מומחים המועסקים בו.
תביעה זו הוגשה במסגרת המאמצים מצד המדינה למיגור תופעת הפרת זכויותיה בפטנטים - הן על ידי חברות מסחריות והן על ידי עובדים בשירות המדינה הרושמים על שמם פטנטים המתייחסים לטכנולוגיה השייכת למדינה. מדובר בדוגמה לתיק שנוהל באופן משותף הן על ידי יחידת התביעות בפרקליטות המדינה והן על ידי משרד עורכי דין חיצוני, משרד ד"ר שלמה כהן ושות', במסגרת מיקור החוץ של תיקים.
באופן טבעי, התביעות האזרחיות שמוגשות על ידי המדינה לצורך השמירה על זכויותיה של המדינה ועל קרקעותיה הן רק קצה שרשרת האכיפה. בכל מקרה, בדומה לנעשה בתחום הפלילי, גם לתביעות אלה קודמת עבודת אכיפה קשה ומאומצת - שנועדה להחזיר כספים למדינה.
mishpati@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם