חלומות מצרים: השאיפות הגרעיניות של מדינת הנילוס
הכורים האיראניים והמשבר עם ארצות הברית עשויים לגרום למצרים להחיות מחדש את חלום הגרעין הישן, מנאצר עד הניסויים של מובארק
קרא עוד בנושא ב-nrg מעריב:
- פרשנות: ארצות הברית במלכוד סביב הדחת מורסי
- התוכנית הרוסית: חידוש הברית ההיסטורית עם מצרים
- מקיימים הבטחות: סעודיה שלחה סיוע ראשוני לצבא מצרים
בעקבות הצעד האמריקאי החלו בכירי הצבא המצרי לרמוז כי ישקלו לחדש את הברית ההיסטורית עם רוסיה, והדברים זכו לכותרות בכל העולם. מה שפחות ידוע הוא שמצרים מוטרדת כמעט כמו ישראל מתוכנית הגרעין האיראנית. ההתקדמות של איראן לעבר פצצה אטומית עלולה להניע את מצרים לחדש פרויקט גרעין משל עצמה. לחדש ולא לייסד - משום שלמצרים כבר היו חלומות גרעיניים מרחיקי לכת.
השאיפות הגרעיניות נולדו במצרים כבר בשנות ה-50 של המאה שעברה, אולם הכיוון הצבאי של הגרעין החל להסתמן בשנות ה-60, תחת שלטון גמאל עבד אל-נאצר. כניסתה של מצרים לעידן הגרעין לא הייתה רק תגובה לגרעין הישראלי, אלא גם כתוצאה ממדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, שראה את מצרים כמדינה מובילה בעולם הערבי.
בעקבות ייסוד "המוסד לאנרגיה אטומית" (AEE - Atomic Energy Establishment) ב-1956, נרשמה במצרים התקדמות מרשימה בהקמת תשתית גרעינית ובפיתוח המחקר בתחום זה. בין היתר, מצרים הצמיחה כבר בשנות ה-50 מדעני גרעין בעלי שם עולמי, אשר בחרו בהמשך במוסדות המחקר האמריקאיים כמקום שבו יוכלו לממש את שאיפותיהם המדעיות. בלט במיוחד פרופ' מוחמד אל-וואקיל, אשר ספריו בתחום ההנדסה הגרעינית, כולל ספרי לימוד, תופסים מקום של כבוד בספריות האוניברסיטאיות. בהמשך תצוין מעורבותה של מדענית הגרעין פרופ' זינאב צאברי בתוכנית הגרעין המצרית.
על פי חזונו של נאצר, המאמץ הגרעיני לא נועד למטרות שלום בלבד, אלא תוכנן לשרת במקביל גם תוכנית לפיתוח נשק גרעיני. הפעילות הגרעינית, שראשיתה הייתה מחקרית, התרכזה במרכז למחקר גרעיני אינשאץ, שהוקם כ-40 קילומטר צפונית-מערבית לקהיר. כמו כן, היא התנהלה בכמה אוניברסיטאות, בדגש על אלו של קהיר ואלכסנדריה. לבו של מרכז אינשאץ היה כור מחקר קטן בהספק שני מגה ואט, שסופק על ידי ברית המועצות. בניית הכור החלה ב-1958 והוא הוכנס לפעולה ב-1961.
הנתון המרמז על כך שנאצר חתר מלכתחילה להשגת נשק גרעיני הוא תוכנית הטילים הבליסטיים שהתנהלה במצרים באותה עת. ביולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי בטילים בליסטיים שנערך במצרים, אשר אף הוצגו במצעד יום המהפכה שהתקיים בקהיר באותו חודש. הטילים, שכינוייהם היו זאפער, אל-קאהר וראעד, נועדו לטענת המצרים להגיע לטווחים של 370 קילומטר, 600 קילומטר ו-1,500 קילומטר בהתאמה - עד "דרומית לביירות". זמן קצר לאחר מכן פורסם כי הטילים פותחו בעזרת מומחים גרמנים.
התגובה הישראלית הראשונית לפעילות המדענים הגרמנים הייתה במישור הסיכול בערוץ החשאי של המוסד באמצעות פגיעה במדענים - מבצע שכינויו היה "דמוקלס". אך מעצר שני שליחי המוסד בשווייץ במרס 1963 הביא את ממשלת ישראל לפרסם את הפרשה. בעקבות זאת החליטה גם ממשלת מערב גרמניה לסיים את חלקה בפרויקט והביאה לסיום התוכנית המצרית.
על פי ידיעות שונות שהתפרסמו בתקשורת, בתקופה שבין 1960 ל-1967 השקיעה מצרים מאמצים אינטנסיביים בהשגת נשק גרעיני "על המדף" ובאמצעים לייצורו. היא פנתה לשם כך לכמה מדינות: ברית המועצות, סין והודו. גם דבריו של נאצר עצמו בנאום שנשא ב-1961 הצביעו על כוונתו. הוא הזהיר כי אם ישראל תשיג נשק גרעיני, "אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר".
אישיות בולטת בממסד הגרעיני המצרי בתקופה זו הייתה צלאח הדאיית, קצין לשעבר בצבא המצרי בדרגת קולונל, שהיה מקורב לתנועת "הקצינים החופשיים" שנאצר היה חבר בולט בה, ואשר הדיחה ב-1952 את המלך פארוק מהשלטון. אף כי השכלתו האקדמית של הדאיית הסתכמה בתואר ראשון בכימיה, הוא התמנה ב-1958 למנכ "ל AEE, ועד 1970 שימש בתפקידים של השר למחקר מדעי והיועץ המדעי של נאצר. מינויו לתפקידיו השונים היה כנראה על רקע פוליטי. עם זאת, יש הטוענים כי מינויו למנכ"ל AEE היה פועל יוצא של תמיכתו המובהקת בכיוון הצבאי המואץ של תוכנית הגרעין המצרית, וקשריו הטובים בצבא המצרי.
ככל הידוע, הדאיית שאף לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי המבוסס על כור להפקת פלוטוניום ומתקן למיחזור הפלוטוניום מתוך הדלק המוקרן בכור - זאת כמענה ליכולתה הגרעינית של ישראל. בהקשר לכך, מצרים קיבלה ב-1964 סיוע מברית המועצות בהקמת אגף רדיוכימיה במרכז אינשאץ, הכולל "מעבדות חמות" לטיפול בדלק מוקרן בקנה מידה מעבדתי. זאת ועוד, בסוף 1965 יצאה ממשלת מצרים במכרז להקמת כור גרעיני לייצור חשמל בהספק 150 מגה ואט, המיועד גם להתפלת מי ים. האתר שנבחר להקמת הכור היה בורג' אל-ערב על חוף הים התיכון, כ-45 קילומטר דרומית-מערבית לאלכסנדריה. הדאיית אישר ב-1995 בראיון עיתונאי כי מצרים החלה בראשית שנות ה-60 בתוכנית גרעינית צבאית, אשר נמשכה עד מותו של נאצר ב-1970.
תבוסת הצבא המצרי ואובדן חצי האי סיני ב-1967 טרפו למצרים את הקלפים. הנתונים הכלכליים הקשים לאחר מלחמת ששת הימים לא אפשרו למצרים להמשיך בתנופת פיתוח הגרעין. בנוסף לאובדן תמלוגי מעבר כלי השיט בתעלת סואץ, וההכנסות מבארות הנפט של אבו רודס וראס סודר, מצרים נדרשה להקצות תקציבי עתק לשיקום הצבא המובס.
לפיכך, מצרים החליטה להסיט את ההתמודדות עם העליונות הגרעינית של ישראל לפסים מדיניים. אחד הצעדים שהיא נקטה היה הצטרפותה ב-1968 לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני )NPT(, אף שלא אשררה אותה. מבחינתה היה זה צעד בעל אופי טקסי כי ממילא תוכניתה הגרעינית קפאה באותה עת על שמריה בשל היעדר משאבים כספיים. בעקבות זאת החלה הדיפלומטיה המצרית לפעול בערוצים שונים כדי לחייב גם את ישראל לחתום על האמנה, אם כי ללא הצלחה.
בד בבד, הדאיית המשיך בתוכניותיו הגרעיניות מתוך שאיפה לפתח תשתית להפקת חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני. לשם כך, ללא כל תלות במגזר הגרעיני הממוסד של מצרים שפעל במסגרת AEE, הוא הקים ב-1965 את חברת Design Consultant Association) DCA), שמומנה על ידי הממשלה המצרית והעסיקה קבוצת מומחים בתחום ההנדסה הגרעינית. מטרת החברה הייתה לסייע למצרים לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי. ב-1970 הציגה החברה את תוכניתה להקמת "כור גרעיני דו-שימושי להתפלה" בהספק 40 מגה ואט ליד אלכסנדריה. מנהיג לוב מועמר קדאפי הבטיח תמיכה כספית עבור מימוש הפרויקט.
תוכנית DCA זכתה לגיבויו של נאצר, שהפגין עניין רב לשתף בה את לוב. בשל כך, כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצ רית-לובית, הוא מינה את הדאיית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. אולם המאמץ המשותף של שתי המדינות לא הצליח להתרומם בשל העובדה שקדאפי ביקש להשיג תוצאות מהירות יותר ממה שהדאיית היה יכול לספק, וכך התנדפה התמיכה הכספית שהבטיח קדאפי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ביקש הנשיא המצרי אנואר סאדאת להכניס רוח חדשה בממסד הגרעיני של AEE שעד כה היה נתון לאחריות משרד ההגנה. מכאן והלאה נוהלה הפעילות הגרעינית במסגרת כמה רשויות הכפופות למשרד החשמל. חברת DCA, תחת ניהולו של הדאיית, המשיכה להתקיים לפחות עד 1977.
קהילת המודיעין הישראלית עקבה באותה עת בדקדקנות אחר סוגיית הגרעין המצרי, כולל בחינה של הספרות המדעית הגלויה. בין היתר, נבחנה האפשרות שמצרים תבנה תשתית של צנטריפוגות להעשרת אורניום, אשר המשאבים הכספיים הנדרשים להקמתה נמוכים משמעותית ביחס לבניית מסלול הפלוטוניום.
באוגוסט 1976, כפועל יוצא מביקורו של הנשיא ניקסון במצרים ביוני 1974, נחתמה בין מצרים לארצות הברית וסבא"א טיוטת הסכם להקמת תחנת כוח גרעינית בסידי קריר, ליד אלכסנדריה - פרויקט שמעולם לא מומש. התחנה תוכננה לכלול שני כורי מים קלים בעלי תפוקת חשמל של 600 מגה ואט כל אחד, מתוצרת חברת "ווסטינגהאוס".
"הרשות לתחנות כוח גרעיניות" (Nuclear Power Plants Authority), שהוקמה במסגרת משרד החשמל, פתחה במגעים אינטנסיביים עם חברות מערביות נוספות - בהן חברות מגרמניה, צרפת ויפן - על מנת לרכוש כמה כורי כוח לייצור חשמל. עתה נבחר אתר חדש להקמת תחנת הכוח הגרעינית המצרית הראשונה: א-דבאא שעל חוף הים, כ-140 קילומטר מערבית לאלכסנדריה.
נראה כי בעשור הראשון לכהונתו של חוסני מובארק כנשיא שוב הועמדה על הפרק במצרים תוכנית פיתוח הנשק הגרעיני. האישיות הדומיננטית הייתה הפעם פילדמרשל עבד אל-חלים אבו-ע' זאלה, שהתמנה במרס 1981 בידי סאדאת כשר ההגנה והתעשייה הצבאית של מצרים, למרות היותו מקורב בדעותיו לאחים המוסלמים (הוא אף הוצע מטעמם כמועמד בבחירות לנשיאות של 2005, אך דחה את ההצעה). הוא גם היה ידוע בהתנגדותו החריפה להסכם השלום עם ישראל. כדוגמה לכך, בשיחה בפורום סגור שקיים בינואר 1987 עם אנשי ממשל מצרים הוא קבע נחרצות: "ישראל היא האויב העיקרי והיחיד שלנו".
על פי דיווחי התקשורת, אבו-ע' זאלה ביקש ב-1984 את אישורו של מובארק להתחיל בתוכנית גרעינית צבאית. אמנם מובארק דחה אותו, אך למרות זאת אבו-ע' זאלה החל לחפש ערוצים לרכישת חומרים גרעיניים, וגם יצר קשרים עם בכירים עיראקים לבדיקת אפשרות שיתוף פעולה גרעיני עתידי. עוד דווח כי אחד מעוזריו, בריגדיר הוסאם חאיראת יוסף, יצר קשר עם אזרח צרפתי כדי לרכוש ממנו מאה קילוגרם אורניום במטרה לשלוח אותם להעשרה בצרפת. מכל מקום, אין מידע אם למגעי אבו-ע'זאלה ואנשיו היו תוצאות ממשיות.
פרשייה חמורה שנקשרה לאבו-ע'זאלה הייתה פרויקט "באדר 2000". הפרויקט שהיה משותף למצרים, עיראק וארגנטינה החל ב-1982 ועסק בתכנון טיל בליסטי דו-שלבי המתודלק בדלק מוצק לטווח של כאלף קילומטר. הטכנולוגיה לפיתוח הטיל נרכשה ברובה מהחברה הגרמנית lkow-Blohm) MBB Messerschmitt-B). מטה הפרויקט היה ממוקם בזלצבורג, ובראשו עמד חאיראת יוסף.
אולם רכיבים שונים של מערכת הטיל נרכשו בארצות הברית על ידי מהנדס טילים ממוצא מצרי ובעל אזרחות אמריקאית, עבדל-קאדר חלמי - זאת תוך הפרת החוק האמריקאי. חלמי, שגויס לפרויקט על ידי אבו-ע'זאלה, נתפס על ידי שלטונות ארצות הברית בעת הטענת סיבי פחמן-פחמן על מטוס תובלה צבאי מצרי (סיבי פחמןפחמן משמשים להגנה על רכיבים שונים של הטיל מפני התחממותם במהלך מעופו).
בית המשפט האמריקאי גזר על חלמי עונש מאסר של 46 חודשים, בנוסף לקנס של כ-350 אלף דולר.
אף שאין הוכחות לכך, סביר כי מובארק היה מעודכן לאורך כל הדרך בפרויקט "באדר-2000". לפיכך , עם חשיפת הפרשייה שגרמה למשבר חמור ביחסי ארצות הבריתמצרים, נאלץ מובארק להקריב את ראשו של אבו-ע'זאלה, שהודח באפריל 1989 מתפקידו כשר ההגנה.
למצרים נגרמה מבוכה גם בפברואר 2005 בעקבות דוח סבא"א, שלפיו בוצעו בעבר באינשאץ ניסויים שונים המתקשרים להפרדת פלוטוניום. מצרים אף נמנעה מלדווח לסבא"א על רכישות של תרכובות אורניום שונות וטיפול בהן, וכן לא העבירה לסבא"א את מסמכי התכנון של כמה מתקנים גרעיניים. זאת ועוד, פקחי סבא"א שערכו ב-2008 וב-2009 בדיקות סביבתיות של מרכז אינשאץ גילו בשטח המרכז נוכחות של חלקיקי אורניום מועשר לשיעור גבוה. עם זאת, ייתכן כי החלקיקים הללו הגיעו לתחום מצרים בתוך מכלים ששימשו להובלת רדיו-איזוטופים.
המהפכה נגד משטר מובארק ב-2011 גרמה לאנדרלמוסיה ברחבי מצרים. אחת מתוצאותיה הייתה תקיפת אתר תחנת הכוח הגרעינית א-דבאא בפברואר 2012 בידי כ-3,000 בדואים מהשבטים המתגוררים בסמיכות לאתר ופעילים מהתנועה להגנת הסביבה.
מוחמד מורסי, שנבחר כנשיא ביוני 2012, התייחס לסוגיית הגרעין המצרי בעת ביקורו בסין באוגוסט 2012. הוא הודיע כי בכוונתו לחדש את תוכנית הגרעין של ארצו, אף שזו תתמקד בפיתוח מקורות אנרגיה לצורכי שלום. הוא הוסיף כי בעת ביקורו המתוכנן בטהרן הוא לא יבקר במתקני הגרעין האיראניים. חרף זאת, בביקור הגומלין של אחמדינג'אד במצרים בפברואר 2013, שהיה ביקורו הראשון של מנהיג איראני בארץ הנילוס מאז מהפכת חומייני, הוא הצהיר על נכונותו להעמיד לרשות מצרים את הידע הגרעיני שארצו צברה. מכל מקום, מורסי, ואף אחמדינג'אד, איבדו את הרלוונטיות שלהם בשל סילוקם לאחרונה מתפקידיהם הבכירים.
בשורה התחתונה, מצרים מעולם לא הצליחה לממש את שאיפותיה הגרעיניות, לא רק בהיבט הצבאי אלא גם בהיבט של ייצור חשמל. לשם השוואה, פקיסטן, עיראק ואיראן, שנכנסו לעידן הגרעין באותה תקופה כמו מצרים והצליחו הרבה יותר, הן דוגמאות המבליטות את הכישלון המצרי. עם זאת, אין בכישלון עד כה ערובה לכך שהשאיפה המצרית לנשק גרעיני נעלמה מן העולם.
*כתבה נרחבת על מאמצי הגרעין המצריים מתפרסמת בגיליון "ישראל דיפנס" שיצא השבוע לאור
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם