המהפכה הפמיניסטית מרימה ראש באיראן
נשות איראן כבר לא משלימות עם חוקי הצניעות הנוקשים במדינה האיסלאמית ולכולם ברור שרוח חדשה נושבת תחת שלטון הנשיא רוחאני
במקום הגלימה השחורה או המעיל חסר הצורה, אני מבחינה בנשים הלובשות מעילים צמודים בצבעים בהירים מעל חותלות או סקיני ג'ינס ונעלי עקב. רבות מהן צבעו את הציפורניים בכחול ובירוק. יש מי שמכנה זאת "מרד השיער", והוא אחד הסימנים הבולטים ביותר לכך שמשהו עובר בימים אלה על איראן.
כאשר אני מגיעה לחדרי בבית המלון אני יכולה למצוא בטלוויזיה רק ערוצים איראניים. אם אני מנסה לחפש במחשב אתרי אינטרנט זרים כמו של הטיימס או בי-בי-סי, אני נתקלת בשקופית מהרפובליקה האסלאמית. כי אפילו תחזית מזג אוויר מתחנה זרה אסור לשדר כאן. באשר לטוויטר - בעוד בבריטניה יכולתי לעקוב חופשי אחר מחשבותיו של הנשיא חסן רוחאני, באיראן ראיתי רק תמונה של פרחים.
בפעם הקודמת שהייתי באיראן, בשנת 2001, בתקופת ממשלתו הרפורמיסטית של הנשיא מוחמד חתאמי, הופתעתי מאוד לראות כל כך הרבה שיער של נשים. אבל בשנת 2005, תחת שלטונו של מחמוד אחמדינג'אד, שבו הפלגים השמרניים יותר לשלטון וכפו חוקים מגבילים. ה"ארשד", או משטרת המוסר, הסתובבה ברחובות, אספה עברייניות וסגרה בתי קפה שהגישו לנשים שלא "לבושות כראוי". אנשיה ציוו על הנשים לחבוש כיסוי ראש שחור, ה"מגנה", שנראה כמו כובע של נזירה.
ספידה בת ה-25, חברה של קאט, היא סטודנטית לפיזיקה באוניברסיטה האסלאמית הפרטית "עזאד" וגם פסנתרנית מוכשרת. לפני שנתיים היא נעצרה משום שלא הייתה לבושה כראוי. המעיל שלה הגיע עד מעל הברכיים. "השוטרים השליכו אותי לתוך ואן, ואז המשיכו בסיבוב ואספו עוד נשים עד שכלי הרכב התמלא", היא מספרת. "צילמו אותנו כאילו שהיינו פושעות והחזיקו אותנו כחמש שעות. חלק מהנשים בכו והתחננו, אבל אותי זה הרתיח והחלטתי לשמור על קור רוח. בסופו של דבר הם התקשרו להורים שלנו כדי שיביאו לנו'בגדים נורמליים'".
זה לא הסתיים בכך. השוטרים החרימו ממנה גם את רישיון הנהיגה. כדי לקבל אותו בחזרה היה עליה להתייצב בבית המשפט ולהבטיח שמעתה ואילך היא תתלבש כמו שצריך. אבל ספידה לא נבהלה. "המשכתי ללבוש בגדים קצרים יחסית", היא אומרת, "רק דאגתי לוודא ש' ארשד' לא בסביבה. חשתי פגועה מהיחס הזה. הם ממש העליבו אותי". קאט וחברותיה מקוות שתחת ממשלו של רוחאני הדברים מתחילים להשתנות. "באוניברסיטת טהרן כולנו מדברות ומתלבשות בצורה הרבה יותר חופשית", אומרת קאט.
זה לא שהחוקים נעשו ליברליים יותר. זה הדור החדש שנעשה אמיץ יותר. הופתעתי גם לראות בנים ובנות אוחזים ידיים. בחמדאן שבמערב אני פוגשת מורה בבית ספר יסודי שרוכבת על אופניים לכל מקום. "אני חושבת שהייתי האישה הראשונה שרכבה על אופניים בחמדאן", היא אומרת. "אנשים היו המומים כשחלפתי על פניהם". היא שכנעה נשים נוספות להצטרף אליה, אבל מתלוננת: "מאוד לא נוח לרכוב עם צעיף מתחת לקסדה. מזיעים נורא".
באיראן רואים הרבה יותר נשים מאשר במדינות אחרות באזור. שני שלישים מהסטודנטים ברפובליקה האסלאמית הן נשים, אף שהן מהוות רק חמישית מכוח העבודה. אבל גם זה משתנה. "מעסיקים רבים מפרסמים מודעות שבהן הם מחפשים נשים", מספרת המורה על האופניים. "הם יכולים לשלם לנו פחות וחושבים שאנחנו יותר צייתניות".
במהלך הביקור בחמדאן אני פוגשת גם את זאינאב ג'וואדיני בת ה-26, שלוקחת אותי למחסן שבו היא מגדלת פטריות. לאחר שקיבלה הכשרה והלוואה מקרן הרווחה על שם חומייני, היא פתחה את העסק כדי לסייע בפרנסת המשפחה לאחר שאביה הלך לעולמו. כיום היא כבר מעסיקה 15 עובדים. "אני מרוצה מאוד", היא אומרת.
אני לא מצליחה לחשוב על עוד בירה במרחב האסלאמי שבה אני יכולה להסתובב בצורה כל כך חופשית כמו בטהרן, וגם האנשים לא יכולים להיות ידידותיים יותר.
ובכל זאת, החודש לפני שנתיים פשטו מפגינים על השגרירות הבריטית בטהרן, קרעו את הדגל ותמונה של המלכה, והעלו באש מכוניות. האיראנים שפגשתי היו נחושים מאוד להתנצל בפניי. "זה הייתה קבוצה קטנה של קיצוניים", נאמר לי, "הם לא מייצגים אותנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם