סערה בכוורת: הדבוראים לא מלקקים דבש
התוכנית של משרד החקלאות לפתוח את הענף המתוק למגדלים חדשים הציתה אש וגרמה לקרע בקרב הדבוראים. התומכים טוענים שהמהלך ישים קץ למונופול של הכוורות הגדולות ויוביל להוזלת המחיר לצרכן, המתנגדים טוענים שהוא יגרום דווקא לפשיטת רגל ולכאוס מוחלט
"כשהתחלתי לעסוק בדבש הפקתי 60-65 קילו לכוורת, והיום אנחנו מדברים על בין 30-40 קילו במקרה הטוב. זה כי המרעה בירידה, בעיות בריאות בדבורים, מחסור במשקעים וההוצאות הולכות ועולות". במילים אלה מתאר שי ספקטור, דבוראי ותיק ויו"ר ארגון מגדלי הדבורים, את בעיית הדבוראים בישראל.
קצת רקע: כדי לייצר דבש זקוקות הדבורים לשטחי מרעה ובהם פרחי בר, חרובים, שזיפים. אולם בגלל הבנייה המסיבית ועקירת הפרדסים בשנים האחרונות, השטחים האלה הלכו והצטמצמו. כך שאם פעם היו 670 אלף דונם שדות כותנה, היום קיימים 70 אלף בלבד. המחסור בשטחי מרעה הוליד בעיה נוספת: מספר הכוורות עלה ועומד על כמאה אלף הפרושות על פני 6,000 נקודות ברחבי הארץ.
בגלל הצפיפות, מי שחילקה עד היום את ההיתרים להצבת הכוורות היא מועצת הדבש, שאמורה לבדוק שבין כוורת אחת לאחרת המרחק הוא 1.5 קילומטר. בפועל המצב שונה. "מצב המרעה קטסטרופלי", מספר יואל ברקוביץ', דבוראי משדה ניצן. "אין מקום להכניס סיכה. צריך להוריד חמישים אחוז מהכוורות כדי שנוכל להתפרנס בכבוד".
מי שהתחיל את המהפכה במתן ההיתרים להצבת כוורות וגרם לסערה בקרב הדבוראים הוא ד"ר צחי גולדנברג ממושב גמזו שבשיפולי יער בן שמן. גולדנברג, בן 35, הוא חקלאי ממשפחת חקלאים, קצין ביחידה מובחרת, שאחרי השחרור עשה תואר שלישי בביולוגיה והחליט לעסוק בדבש.
בתחילת שנות האלפיים רכש כמה כוורות ולאט־לאט נשאב לעסק והפך לבעליהן של עשרות כוורות. הוא נסע לקרן קיימת וחזר עם שתילי איקליפטוסים. למה איקליפטוסים? בגלל הצוף, שממנו בסוף מגיע הדבש. גולדנברג הציב חלק גדול מכוורותיו בשטחי המטעים של אביו, יוסי, שכבר עשרות שנים מעבד את האדמה במושב. אלא שיום אחד הגיעה אל גולדנברג הזמנה לחקירה אצל סמנכ"ל מועצת הדבש בטענה שהוא מציב כוורות ללא היתר.
בחקירתו הובהר לגולדנברג שהוא חייב להזיז את הכוורות משום שהוא גוזל את שטח המרעה של דבוראי אחר, שנמצא כמה עשרות מטרים מהמטעים של אביו. הסמנכ"ל הסתפק באזהרה בלבד והכניס את הדו"ח למגירה, אולם איים כי ישלוף אותו בעתיד במידת הצורך. בינתיים אושרה לגולדנברג נקודת רעייה אחת, שאפשר להציב בה כארבעים כוורות.
גולדנברג, לוחם מטבעו, לא ויתר והמשיך להציב את הכוורות במטעים של אביו בטענה שזה שטח משפחתי. הצדדים הגיעו לבית המשפט וכתב האישום עלה לגולדנברג במאתיים שעות עבודה למען הקהילה, שירדו אחרי ערעור למאה. "עד היכן מגיע האבסורד?" הוא תוהה בכעס, "מעבר לרכס ההוא נטעתי איקליפטוסים אך ורק כדי לעשות מהם דבש. לא נותנים לי לשים שם כוורות, כי דבוראי אחר עומד ליד וזה השטח שלו. זו לא אדמה שלו וזו לא הקרקע שלו".
גולדנברג המשיך לגדל כוורות, ואף שבידיו רישיון לשמונים בלבד הוא מחזיק מאות כוורות מעבר לקו הירוק (לשם המועצה וחוקיה לא מגיעים). אם זה לא מספיק, הוא גם הגיע להסכמה עם חברת "מהדרין", המגדלת יבול חקלאי רב, להניח כוורות בשטחיה למטרות האבקה בשטחי מרעה של דבוראים אחרים, ויצא לו שם של מהפכן בקרב הדבוראים.
בארץ יש 500 דבוראים, רק כעשרים אחוזים מהם נחשבים למסחריים. מדובר בעסק ריכוזי שמתעסק ברדייה של 3,000 טון דבש בשנה. דבוראי מקבל 18 שקלים לקילו דבש. בסך הכל 60 מיליון שקלים לכל הענף. לכן גאוותם הגדולה של הדבוראים היא חלקם בתהליך ההאבקה לגידול הפירות והירקות. שם הם אומדים את תרומתם ב־2.5 מיליארד שקלים בשנה.
"מגדל קטן שמחזיק 20־30 כוורות לא יכול לעשות האבקה", מסביר ספקטור, המחזיק ב־2,400 כוורות בכל הארץ. "אין לו יכולת לנייד את הכוורת במהירות. מי שיכול לתת מענה הם מי שמחזיקים משאיות, תשתיות ועובדים. אם אני צריך לעבוד במטע שקדים, אני צריך להכניס לעשרה ימים חמש מאות כוורות ואחרי עשרה ימים להוציא. מגדל חובב יסיים את העבודה עם הטנדר שלו כשהפריחה תיגמר".
בגלל המספר המועט יחסית של הדבוראים בארץ, כולם מכירים את כולם ואף סיגלו לעצמם שפה משלהם. ספקטור בן ה־54 טוען שמדובר במקצוע הולך ומזדקן: חמישים אחוזים מהמגדלים הם בני 50 ומעלה וארבעים אחוזים נוספים הם בני 60-70, ויש גם בני יותר מ־80. לכן הכעיס גולדנברג הצעיר את הדבוראים. בכנס שנערך לפני כמה שנים במשרד החקלאות מישהו צעק שצריך לתלות אותו בכיכר העיר.
"יש נגד צחי תלונות במשרד החקלאות", הסביר הרצל אבידור, מנכ"ל מועצת הדבש. "רק שאצלו זו גישה. הוא מציף את המקום בכוורות וגוזל את הצוף של כל מי שסביבו. ברגל גסה. יש פה דבוראי בן 75. הוא מתקשר אליי ביום שישי אחד וממש בוכה. אומר, ‘אני לא מצליח להוציא דבש, צחי שם לידי מאות כוורות'. נוקטים נגדו בקנסות והוא ממשיך. לא מצליחים להשתלט עליו".
מועצת הדבש ניסתה לפעול נגד גולדנברג בכל האמצעים: החרימה כוורות, קנסה אותו בעשרות אלפי שקלים. גולדנברג מתייצב לחקירות ביחידת פיצו"ח של משרד החקלאות כעניין שבשגרה. אבל השיא היה ביום חתונתו, באפריל 2011.
"בשש וחצי בבוקר מעיר אותי טלפון מחקלאי שהצבתי אצלו כוורות להאבקה במטע האבוקדו", הוא נזכר. "כולי אפוף משינה, חצי מסטול, והוא: ‘הכוורות שלך נעלמו. אה, חכה רגע, יש פתק שמועצת הדבש לקחה אותן'. בטח ידעו שאני מתחתן".
מי שחשב שזה מה שישבור את גולדנברג - טעה. אביו יוסי אף אמר למועצת הדבש: "אם תיתנו לצחי להיכנס בשוליים, זה לא יפגע באף אחד ויחסוך לכם מלחמות ומאבקים משפטיים. תהיו בני אדם". המועצה התעלמה וגולדנברג פתח במלחמה: הוא כתב מכתבים למבקר המדינה ולשרת החקלאות לשעבר אורית נוקד, והמשיך להמטיר על מועצת הדבש נתונים - כולל תצלומים של מגדלים שמציבים כוורות לא לפי ההיתר.
"פניתי עשרות פעמים למועצת הדבש ואף אחד לא ספר אותי", טוען גולדנברג. "ניסיתי לדבר עם שי ספקטור, שנחשב לאחד הגדולים. ישבתי אצלו. הוא דיבר על עצמו בגוף שלישי, אמר ‘לא ניתן לך' ואז זרק משפטים שלא אשכח. לוחמניים מאוד".
גולדנברג אינו בודד במערכה. דבוראי מדוכא אחר הוא יואל ברקוביץ', ממערב הנגב. בעבר נלחם נגד מועצת הדבש כשרתח על האגרה השנתית בגובה 29 שקלים לכוורת שהיה צריך לשלם למועצה. בשיא היו לו יותר מאלף כוורות, והמשמעות: כשלושים אלף שקלים בשנה רק לאגרה.
"כשלא הרווחתי גרוש בכוורות הייתי צריך לשלם את האגרה הזו", הוא מתאר. "ניסיתי לארגן מרד מסים, אבל כשלא שילמתי אמרו ‘אתה מגדל ללא רישיון', והחרימו את הכוורות. הבנתי שלשנות את העולם אני לא יכול, אבל לממן את כל החגיגה שלהם אני לא מוכן. בפועל שילמתי ים של כסף ועם הכסף הזה דפקו אותי".
גולדנברג וברקוביץ' טוענים כי במועצה מפלים דבוראים קטנים מול הגדולים. לטענתם, מי שמחזיק אלפי כוורות ומשלם 29 שקלים לכל כוורת תורם להחזקת המנגנון של מועצת הדבש, ובהתאם לכך נגזר גם היחס שהוא מקבל. "דוגמה רק מהחודשים האחרונים", מעדכן ברקוביץ'. "אחד המגדלים האוליגרכים הגיש נגדי תלונה שאני לא עומד בנקודה שלי, אלא מאתיים מטרים ממנה. בדרך כלל יש הליך של בוררות מול הפקח. הלכתי לבקש את הנתונים לגבי כמה כוורות מותר למגדל ההוא לשים. אני מקבל מפה, הולך לשטח ורואה שכמות הכוורות של הבחור כפולה ממה שמותר ברישיון. מתקשר לפקח ושואל: ‘מה זה?' והוא עונה ‘בסמכותי להכפיל את מספר הכוורות'. חרטא. תלוי עם מי יש לך עסק. בשטח זו מסחרה אחת גדולה".
אבידור, מנכ"ל מועצת הדבש, דוחה את ההאשמות. "הנחות למגדלים הגדולים? אני אומר לך עם יד על הלב שאין דבר כזה. משלמים אותו הדבר ומקבלים אותו הדבר. כל החלטה וכל נוהל הם באישור מועצת המנהלים. אין שום העדפה. תשאל את הקטנים אם מפלים אותם. אני לא מאמין שיהיו כאלה שיתלוננו".
אבל ברקוביץ' ממשיך בשלו: "הייתי טראבל מייקר בערך כמו צחי. ראיתי שאני לא יכול ללכת נגדם ושאני צריך לעבוד לפי שיטתם, אז קניתי מכוורת ממישהו שעמד לפרוש. אבל מה? אחרי שקניתי התחילה מועצת הדבש להציב כוורות של מגדלים אחרים מסביבי. מה עשיתי? כלום. אתה שכן של האוליגרך והוא מכפיל את מספר הכוורות ולך לא נשאר ממה לחיות. שטח איקס נותן פוטנציאל צוף של שני טון דבש. ברגע שהכפלת את כמות הכוורות, היבול שלך מיד יורד".
המחסור בנקודות מרעה השייכות למדינה הוביל ל"מסחרה": מכירת כוורות באלף שקלים לאחת, כ־40 אלף שקלים לנקודת מרעה. לדבוראי שמחזיק אלפיים כוורות זו תוכנית פנסיה נאה. "היום הציוד והדבורים נמכרים במחיר שגבוה פי כמה וכמה מהשווי האמיתי שלהם, אך ורק בגלל הנדל"ן", משוכנע גולדנברג.
"יש מי שקונה כוורות במחיר הגבוה ואת הציוד שורף וזורק לפח, כי הוא לא שווה כלום. בעצם קנית את נקודת המרעה. עכשיו כתוב בחוק, שחור על גבי לבן, שהנקודה היא אישית, לא ניתנת להעברה ולא למכירה. רוצה פנסיה? תפקיד כספי פנסיה. אבא שלי עצמאי, יש לו מטעים, מישהו נותן לו פנסיה?"
גם את הטענות על ה"מסחרה" דוחה אבידור מכל וכל. "לא מוכרים ולא סוחרים, אבל אדם שעומד עשר או עשרים שנה בנקודה מסוימת, יש לו זיקה למקום. משקיע כסף, שם כוורות. אתה משביח את האזור מבחינת צמחייה, כדי לקבל צוף. אז מה לא בסדר בזה? אנשים שיש להם רפת לא צוברים רכוש? אדם שפורש רוצה למכור את העסק כדי שתהיה לו פנסיה בפרישה. אלה אנשים שעובדים קשה עשרות שנים, צרובי פנים. זה כל כך מכעיס אותי שמדברים עליהם ככה. ראית את הידיים שלהם?"
מה מניע את הדבוראים למכור את הכוורות? נעמן דג, 76, דבוראי ותיק ממושב לכיש, מנסה להסביר. "אני קצת פילוסוף", הזהיר אותנו דג, שלמד את המקצוע מהדבוראי המיתולוגי נתן מרין. "הבעיה של הענף היא שכל אחד רוצה להמציא את הגלגל מחדש. דבוראי מתעסק במכלול של מקצועות. הוא צריך להבין בעץ, לדעת לקרוא מפה, ללמוד איך צמח פורח ואיך הדבורים מאביקות, להכיר חלק מ־1,800 מיני הדבורים שיש היום בארץ. הרצון הזה של אנשים להגיד שהטביעו את חותמם, זה האסון שלנו. והוא חוזר בכל פעם מחדש".
מה זאת אומרת?
"היום אי אפשר להכניס דבוראים חדשים. אני אדם זקן והייתה לי מכוורת גדולה יחסית. רציתי למכור כוורות, כי זו בעצם הפנסיה. נתקלתי בתופעה משונה. נאמר לי שאני צריך לוותר על נקודות כדי שיאשרו לי את המכירה. אם הייתי מוכר לדבוראים גדולים לא הייתה בעיה, אבל מכרתי דווקא לחדשים, כי העתיד שלנו תלוי בהתחדשות. אי אפשר שכמה דבוראים ישתלטו על כל הארץ. דבש קשור לנשמה של הבן אדם. אתה לא יכול לנהל מכוורת גדולה ולאהוב את הדבורים".
אתה מדבר על מפעל.
"הרשיון המקורי של דבוראי הוא לייצר דבש ולא משהו אחר. דבש בהגדרה שלו הוא הנוזל שנוצר מחלקים חיים של הצמח, לא חלקים מתים כמו סוכר. דבש שהערך הבריאותי שלו הוא סוכר הוא בעצם ריבה. יש לא מעט דבוראים שמאכילים את הדבורים שלהם בסוכר. האיש הקטן לא יכול להבחין, אבל זה כסף. במקום עשרים קילו שכוורת מייצרת, אתה מקבל ארבעים קילו. היינו משתגעים מזה. אם הייתי רואה כוורן מאכיל באמצע הקיץ בסוכר, היינו באים כמה חבר'ה, מושכים לו חזק באוזן וזו הייתה בושה. היום, אם הוא לא עושה את זה אומרים שהוא אידיוט".
בארץ מפיקים בממוצע שלושת אלפים טון דבש בשנה, והצריכה היא כארבעת אלפים טון. את ההפרש מייבאים, וכבר נתפסו מפעלים לזיוף. אחת הטענות המושמעות כלפי מועצת הדבש היא שמדובר בחברה פרטית, ושאין סיבה שהיא תהיה אחראית על משאבי המדינה. "אנחנו חברה פרטית, אבל מי הבעלים? לא דנקנר ולא תשובה. הבעלים הם המדינה ותנועות ההתיישבות והמרכז החקלאי. למדינה יש שישה נציגים בהנהלה, אז איך אפשר לטעון שאנחנו מגנים על המגדלים הגדולים? יו"ר המועצה הוא איש משרד החקלאות", משיב אבידור.
ענף הדבש פעל עד עכשיו תחת תקנות לשעת חירום משנות ה־60. זה תקופה ארוכה שוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומשרד המשפטים לוחצים שהנושא יעבור חקיקה מודרנית. במשך שנתיים וחצי ישבו אנשי מועצת הדבש עם אנשי משרד החקלאות ובנו תזכיר חוק שמעגן את הזכויות כדת וכדין. בחודש אפריל יצא התזכיר לעיון הנוגעים בדבר לפני שהנושא יעבור לוועדת השרים לענייני חקיקה ומשם להצבעות בכנסת.
כאן נכנסה לתמונה "קהלת", עמותה משפטית שפועלת בין השאר ליישום עקרונות השוק החופשי. עו"ד אריאל ארליך, מבכירי המשפטנים בקהלת, מספר כי הגיע לנושא דרך גולדנברג. "החלטנו להיכנס לנושא כי זה תחום שהאסדרה שלו הדוקה וחונקת. אנחנו תנועה חדשה אבל מנסים לייצר השפעה. לכן ביקשנו להתחיל במשק מצומצם יחסית, שההשלכות הכלכליות שלו הן לא כאלה דרמטיות. אנחנו לא מסתירים שיש כאן אג'נדה ואנחנו מחפשים מוקדי ריכוזיות כלכלית כדי לפרק אותם לטובת המשק".
במשך חצי שנה עבדו אנשי העמותה וגיבשו הערות לגבי התזכיר. עבודתם עוררה זעם ולעג בקרב הדבוראים הוותיקים. "מי אלה קהלת?" תוקף ספקטור, יו"ר ארגון מגדלי הדבורים. "זה גוף של עורכי דין שאין בו חקלאי אחד. מובילים אותו אנשים שרוצים להתפרסם. מדברים על למכור את הצוף לדבורים. אולי גם נשים להן מונה? אלה אנשים שיושבים במשרדים ממוזגים ולא מבינים בחקלאות".
"אני יכול להבין את הטענה", עונה ארליך, מצדו, "אבל היא לא נכונה. משום מה אנחנו מבינים את נפשם של חלק מהדבוראים, אבל לא את נפשם של הדבוראים האחרים. דיברנו עם דבוראי אחד שהודיע שבמצב הנוכחי הוא סוגר את הכוורת, דיברנו עם אחר שחשב לסגור. סבא שלי היה דבוראי ומדריך. יש לי הרבה סימפטיה לאנשים האלה".
את הקלסר ובו הערותיהם הניחו אנשי העמותה על שולחן משרד החקלאות, ולהפתעתם מצאו אוזן קשבת: המשרד בעצמו החליט על רפורמה בתחום, שתפתח את הענף למגדלים חדשים. "המשרד נוהל הרבה שנים בידי אנשים ממגזר ההתיישבות, קיבוץ ומושב, בצורה כזו או אחרת", מספר רמי כהן, המנכ"ל.
"לראשונה באו שני עירוניים, חיילים לשעבר שאחרי הצבא עסקו בתעשייה ובפיננסים. שניים שמסתכלים על הדברים בצורה קצת אחרת, בלי מחויבות היסטורית או אישית למגזר כזה או אחר. לכן אנחנו מנותקים מהצורך לרצות. עושים את הדברים כפי שאנחנו חושבים שצריך", הוא מבהיר.
עד מהרה הפכו שר החקלאות יאיר שמיר ומנכ"ל משרדו לאויבים הגדולים של אנשי מועצת הדבש. "שניהם באו מחיל האוויר, אז הם מעופפים. לא עם רגליים על הקרקע. השר הזה מדבר כל הזמן על ההייטק בחקלאות. הכל אצלו הייטק. באחד הכנסים אמר למגדלים: ‘לכו לעשות עסקים בחו"ל'. מישהו אמר לו: ‘אני גר ברמת הגולן, רוצה לעבוד ברמת הגולן ושהילדים שלי יעבדו ברמת הגולן'. איזה מין רעיון זה?" תוקף אבידור.
באמצע אוקטובר הוציא משרד החקלאות את תזכיר החוק החדש, שפירושו מכת מוות למועצת הדבש: מתן ההיתרים לחלוקת נקודות מרעה יעבור מעתה לוועדה שימנה המשרד. הוועדה תכניס דבוראים חדשים ותוכל להעביר נקודות מאחד לאחר.
"איך אפשר לעשות פריש־מיש כזה?" מזדעק אבידור. "אתה יכול לבנות ככה עסק כשאין לו אופק? יגידו לך שמעכשיו אתה לא מקבל את הנקודות האלה, יורידו לך מפה. אני מדבר מדם לבי, כי זה מרתיח. לא מעניינת אותי מועצת הדבש כמקום עבודה. אני יכול לפרוש מחר ושהשר לא יחשוב שאני נלחם לשמור על משרתי. אמרתי לו שאם זו הבעיה, אני מוכן להתפטר - רק שישאיר את המועצה".
בין מובילי מחאת הדבוראים נגד משרד החקלאות נמצא גם מנחם טור, דבוראי בן 65 מחופית. "נשמע לך הגיוני שאני עומד ברמת הגולן משנת 1975, כשעוד לא היו שם יישובים כמו מעלה גמלא וכנף, ויבוא איזה פקיד ויגיד ‘שמע, אני לוקח את הנקודות ונותן למישהו אחר, כי בא לי'? הוא יפיל לי את המכוורת. אתה יודע איזה מחזור אתה צריך לגלגל כדי שיישאר לך בסוף מעט? אז יש רעיון לתת למגדלים צעירים. חופש העיסוק. בסדר, אבל איפה יתנו להם לגדל? גודל השטח בישראל ידוע מראש, אלא אם נספח בעתיד את סוריה. אנחנו עובדים היום בצפיפות שהיא פי 15 מבארה"ב".
כהן לא מתרגש מהטענות ומשוכנע שהרפורמה תסייע לענף. "יאיר ואני באנו מארגונים עם תרבות ארגונית מסודרת. אנחנו עושים עבודה יסודית. למדנו את נושא הדבש והדבורים לעומק. הגענו לתובנה שאם רוצים להוזיל את המחירים ולהוריד בהמשך מכסים תוך כדי שמירה על האבקה וייצור הדבש, חייבים לעשות שינוי ואין צורך במועצת הדבש".
לדבריו, "אפשר לעשות את זה במסגרת העבודה השוטפת של המשרד, ולמנוע חשש לניגוד עניינים בקיום רגולציה בידי גוף פרטי שהוא לא חלק מהמערכת השלטונית. נעשה את חלוקת נקודות המרעה בעצמנו, כי נוצרה חבורה של מגדלים ותיקים שבעצם מארגנת את העסק כפי שנראה לה ולא נותנת לשחקנים חדשים להיכנס. מצאנו מנגנון שבעזרתו נוכל לאפשר לדבוראים חדשים להיכנס ונגביר את הפיקוח והבקרה".
תגרמו לרעש בכוורת.
"הרפורמה לא מתאימה לשתי קבוצות: לבעלי תפקידים במועצת הדבש, שמקבלים שכר, ולדבוראים הוותיקים, שאתה עשוי לקחת להם חלק מנקודות המרעה. השבוע פגשתי את מנכ"ל מועצת הדבש והמלצתי לו לכתוב את ההערות וההשגות, וטרם קיבלתי ממנו תשובה".
אבידור מצדו טוען כי "בתוך המשרד שלו אנשים חושבים כמוני, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע אותם. הוא בא עם אג'נדה מוכנה, כינס ישיבה ואמר ‘תעצרו את החגיגה, תבטלו את הצו'. היו"ר שלנו, עובד המשרד הממונה בידי השר, אמר, ‘רמי, תקשיב, תן זמן, נקיים דיון'. הוא לא היה מוכן. ביקש שניתן לו הצעות לגבי פתיחת הענף. נתנו, והוא לא הגיב. אנחנו מגישים את ההשגות ואני מבטיח לך שהוא לא יתייחס אליהן. יש לנו מידע שהתזכיר מוכן להגשה לוועדת השרים לענייני חקיקה. חתום ונעול".
משהו עומד מאחורי ההחלטה?
"זה הנעלם הגדול. אף אחד לא מבין את האובססיה. הייתי בישיבה של התאחדות חקלאי ישראל, פורום שמאחד את כל המועצות החקלאיות, ואנשים לא מבינים. יש הרגשה שהוא נטפל אלינו כי נפלנו כפרי בשל בשלב החקיקה, והוא אמר ‘פה אני הולך לכסח', כאיזה פיילוט, שלב ראשון בתוכנית גדולה. אחרי הדבש יבואו הפירות ואחר כך הירקות ויגיעו בסוף לרפת ולביצים. יכול להיות שזו אג'נדה שהוא בא איתה, ואנחנו היינו על הצומת".
מה יהיה?
"פשיטת רגל. המגדלים המסחריים ייפגעו. הולכים לספר אותם, להגדיל את מספר היצרנים ולכל אחד יהיה פחות. זה ענף שיש בו המון סיכונים. אין משקעים, אין פריחה, אין צוף. זה יגרום לכאוס".
מנגד, כהן סבור שהמשרד נושא באחריות בתחום. "נניח שיבואו הארגונים שדואגים לחלוקת המשאבים של המדינה בצורה נאותה, או הארגונים שמבקשים את חופש העיסוק. נצטרך להתמודד איתם בבית המשפט. במקום להתמודד אחר כך, אנחנו מתמודדים עכשיו. אנחנו מסתכלים על הדברים מכל הזוויות האפשריות. נטולי אינטרסים. שום דבר אישי נגד. מפרגן להם, אבל הגיע הזמן שמישהו ייקח אחריות על המשאב הלאומי".
תזכיר החוק להסדרת רעיית דבורים וייצור דבש ממתין להערות אחרונות ולהערכת כהן יקבל את אישור הכנסת בפברואר 2014.
"אלה שעומדים היום בתור לענף הם שמונים אחוז אנשי הייטק שמחפשים בריחה מפח האשפה שיש להם בראש", משוכנע ספקטור. "לא עומדת בתור איזה מגה מכוורת, או מישהו שרוצה להיות מסחרי. רוב המכוורות במדינת ישראל מחליפות ידיים, כי הבנים לא רוצים להמשיך לגדל דבורים. אין אפשרות להתעשר. בשנתיים האחרות אני מאוזן, אבל לפני חמש שנים פתחתי חסכונות ב־700 אלף שקל כדי להמשיך להתגלגל. כמעט כל מה שחסכתי בחיים. לא שאני מתבכיין, בחרתי במקצוע, אבל אם יפתחו את הענף הגדולים ישתלטו. לא יהיה אפילו מגדל חדש אחד".
לעומתו, גולדנברג חצי מרוצה. למה רק חצי? כי לדבריו המלחמה עדיין לא הסתיימה. גם לפי תזכיר החוק החדש המטעים של אביו עדיין לא שייכים לו. זו קרקע ציבורית כי היא מוחכרת, ולכן את היתר הרעייה יוכל לקבל גם דבוראי אחר. גולדנברג נערך כבר למערכה הבאה – תיקון הסעיף. "זה לא איזה אוצר ששווה להילחם עליו", צוחק האב יוסי. "וכמה אנרגיות הוא השקיע. אמרתי לא מזמן: ‘ניצחת את מועצת הדבש, עכשיו אתה יכול לפרוש בשקט'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם