אלמנתו של דרק רוט: "לא רוצה שהרוצח יחזור"
גילה רוט עדיין ישנה באורות דולקים, גם עשרים שנה אחרי רצח בעלה נהג המונית דרק רוט. עם הסגרתו לישראל של אחד הרוצחים, משה בן-איבגי, היא חושפת לראשונה את המכתב ששלח לה בן-איבגי מארגנטינה וטלטל את עולמה, ואומרת: "אני לא מחפשת נקמה אלא צדק. הכאב שלי הוא לתמיד. שישלמו גם הם"
את מחכה לו, לדרק?
"אני מתגעגעת אליו. זה קשה. אני ממשיכה לשתף אותו בכל דבר, כאילו הוא חי. אני לא מתנתקת. אני כל הזמן חיה מסביב. אני הולכת לבית העלמין. אני מוצאת את עצמי יושבת לידו בזמן שאני שוטפת את המצבה, ומתחילה לספר לו. הכל. זה פצע שלא מגליד. הפצע פתוח. הוא אף פעם לא יגליד. דרק לא מת ממחלה. הוא לא מת בתאונה. הוא מת סתם. סתם הרגו אותו וזהו. למה? 'בשביל השעשוע'".
זה היה אחד ממעשי הרצח האכזריים בתולדות המדינה. "אחד המקרים המחרידים שהובאו בפני כל בית משפט בישראל", כך הגדירו אותו השופטים. משה (מושיקו) בן-איבגי וארבל אלוני, שני נערים מהרצליה, עלו על המונית של רוט שעצר להם בתום לב בצד הדרך. עשרים דקות היו במונית, ובסופן ירו ברוט שישה כדורים מאקדח תופי, מטווח אפס. חמישה כדורים פגעו ברוט. אחד החטיא. רוט, בן 51, איש משפחה ואזרח תמים, ישר דרך, עולה מאנגליה, "יהודי פשוט שהלך לפרנס את המשפחה שלו בכבוד", תיארה אותו השבוע בשקט גילה רוט – מת במקום.
הרצח של רוט זעזע מדינה שלמה. בן-איבגי ואלוני נתפסו, נשפטו ונשלחו ל-16 שנות מאסר בכלא. במהלך אחת החופשות שלהם ביצעו שוד מזוין ונשפטו לחמש שנות מאסר נוספות. ארבל עלה על מסלול שיקום. הוא התחתן ונולדו לו שתי בנות. לאחרונה הוגש נגדו כתב אישום בגין הונאה בכרטיסי אשראי וקבלת דבר במרמה בהיותו אסיר בשיקום. בן-איבגי הצליח להימלט לארגנטינה. גם הוא התחתן והוליד שני ילדים. בארגנטינה ישב בכלא על עבירות שביצע שם. מדינת ישראל ניהלה מאבק משפטי ארוך כדי להסגיר אותו על עבירות הרצח, השוד והבריחה.
בשבוע הבא, אחרי תשע שנים וחצי, יוסגר בן-איבגי לישראל. המאמץ של משרד המשפטים הישראלי לא הועיל. בית המשפט בארגנטינה קבע שבן-איבגי בר הסגרה רק בעבירת השוד, והוא לא ישלים את המאסר על הרצח של רוט ולא יישפט בגין הבריחה.
"אני לא רוצה אותו פה. אני רוצה שהוא יישאר בארגנטינה, שיירקב שם", אומרת גילה רוט. זאת הפעם הראשונה שהיא מתייחסת להסגרה של בן-איבגי. "אני לא רוצה שהוא ייכנס לארץ. ברגע שהוא פה אני מתחילה לפחד. לא עליי, לא על הילדים שלי. על הקורבן הבא שלו.
"אני פשוט לא רוצה אותם בארץ. אם אפשר היה לשלוח גם את ארבל לשם – הלוואי. אם שניהם לא יהיו בארץ אני אשן בשקט. מגיע לי. האדמה הזאת ספוגה בדם של דרק. הוא היה כזה ציוני. זה דם שהם, הרוצחים, שפכו. אני לא רוצה שהם יהיו פה. אני לא רוצה שנהיה באותה מדינה. אם הם צריכים להגיע אי פעם לארץ, שיגיעו בארון.
"זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שבן-איבגי מגיע לארץ. מעצבן אותי שאמא שלו תוכל לבקר אותו בכלא. מעצבן אותי שאח שלו יבקר אותו בכלא. אני רוצה שהם יצטרכו לנסוע לארגנטינה בכל פעם שהם ירצו לראות אותו. אני לא רוצה שהוא ישב פה. הארגנטינאים האלה, שנותנים לנו הוראות מה לעשות – שישב אצלם, שיעשה אצלם פשעים. פה הוא יושב על חשבוני. מי משלם מסים, לא אני? אני צריכה לתת לו לאכול?"
"רוצחים", "מפלצות" – כך מכנה רוט את בן-איבגי ואלוני. לפני כמה שנים – שלוש או ארבע, היא לא זוכרת בדיוק – בן-איבגי שלח לה מארגנטינה מכתב בדואר, ישירות אליה הביתה. היא גרה בשכונת קרית נורדאו בנתניה, בדירת עמידר קטנה אבל נקייה ומטופחת, מבהיקה. זאת דירה שקיבלה כמה חודשים אחרי הרצח, כשבקושי הצליחה להתקיים ונאלצה לעזוב את הדירה רחבת הידיים, בת חמשת החדרים, ששכרו היא ודרק לפני האסון.
"הוא כתב לי שהוא מוכן לשלם לי כרטיס, ושאני אבוא; שהוא יספר לי מה היו המילים האחרונות של דרק", מגלה רוט. גם עכשיו, אחרי שנים, היא מתנשפת ומאבדת אוויר כשהיא מדברת על המכתב. "זה כל כך קומם אותי", היא אומרת.
"זאת חוצפה ממדרגה ראשונה. הוא, הרוצח, שומר את המילים האחרונות של דרק לעצמו? מה זה? למה? איך? ואתה נזכר, אחרי מאה שנה, לומר לי: 'בואי אליי לארגנטינה, גילה, אני אגלה לך מה דרק אמר לפני שרצחנו אותו'? בשביל מה, כדי שיהיה כתוב בעיתון: 'הגברת רוט עושה סולחה עם בן-איבגי'? מה השטויות האלה? מה פתאום?"
את יודעת היום מה היו המילים האחרונות של דרק, לפני שרצחו אותו?
"לא. וזה לא מעניין. הרי מה שהוא יגיד, הרוצח, יהיה שקר. אם היה להם מה להגיד לי, מהתחלה הם היו אומרים. אני קראתי את המכתב שלו וקרעתי אותו לחתיכות. לא הראיתי אותו לאף אחד. הרגשתי באותו רגע שהוא לא רק רצח את בעלי, הוא גם צוחק לי בפנים.
"עשרים שנה עברו והם לא מצאו לנכון להגיד לי סליחה פעם אחת", היא אומרת, ומתכוונת להורים של אלוני ובן-איבגי. נציג של משפחת אלוני – היא לא יודעת אפילו מי, אך בוודאות לא הוריו – התקשר אליה במהלך השבעה. לא דיברו איתה, אבל הציעו להיפגש אחרי השבעה במלון דניאל. אחר כך, היא אומרת, נעלמו.
רק אביו של בן-איבגי, נכה מאה אחוז, פנה אליה בבית המשפט. "קרע לי את הלב", מספרת רוט, בלי ציניות. "נכה מאה אחוז, מה הוא כבר יכול לעשות? הוא נפל ליד הרגליים שלי וביקש סליחה. רק הוא. הוא באמת אמר: 'אני מתחנן, תסלחי לי, תסלחי לי, אין לי מילים להגיד לך סליחה'. חוץ מזה, עשרים שנה, מעולם לא פנו אליי. אפילו לא פעם אחת, כלום.
"איך זה יכול להיות? חס וחלילה, חס ושלום, אני לא רוצה לחשוב על זה – אבל אם זה היה קורה לי, כמה סליחות הייתי מבקשת. כל יום וכל רגע, כל דקה ושנייה, מחילה. עשרים שנה עברו והם לא מצאו לנכון להגיד פעם אחת 'משתתפים בצערך', 'איך את מרגישה, גברת רוט, איך את מסתדרת?' או אפילו רק 'סליחה'".
זה ראיון ראשון שלה אחרי שנים רבות. כמו שאר בני משפחת רוט ז"ל, גזרה על עצמה גילה רוט בשנים האחרונות שתיקה. אם הם רוצים להעביר מסר או להגיב, הם עושים זאת באמצעות עורך דין. גם עכשיו רוט בקושי הסכימה להתראיין. התלבטה וכמעט התחרטה. קשה לה להיחשף, היא אומרת. אין בשביל מה. הכאב שלה הוא פרטי.
היא אישה מאופקת, נעימה, מאירת פנים. בארון הבגדים בחדר השינה שלה היא שומרת את כל מה שנכתב על בעלה. גם פרוטוקולים וגזרי דין. זה תיק שהיא כמעט לא פותחת. יותר מדי כאב אצור שם. יום אחד, היא אומרת, אולי תעשה מזה ספר, "שלא ישכחו. אפילו שזה אירוע שלא שוכחים".
כשדרק נרצח הייתה גילה בת 40 בסך הכל. הוא היה מבוגר ממנה ב-11 שנה. באביב האחרון חגגו לה 60. היא לא התחתנה שוב ולא השתקמה מאז הרצח. "לא ביקשתי להשתקם", היא מודה. "אחרי שזה נגמר ודרק נרצח אמרתי לעצמי: 'לא יבוא עוד אחד כמוהו. אין מישהו שימלא את המקום שלו'. נשארתי לבד למרות שחלמתי עליו כל כך הרבה פעמים אומר לי: 'די, גילה, תצאי, צאי מהבית, תמשיכי הלאה, תבואי למצבה שלי ותספרי לי שהכרת מישהו'. אני לא יכולה".
עד היום?
"כן".
מה את עונה לו, בחלום, כשהוא אומר לך להמשיך?
"אני לא עונה. אני מתעוררת ואומרת לו: 'שוב? מה אתה רוצה עכשיו?' הייתי אשתו ואני אשאר אשתו".
גילה רוט מתארת סיפור אהבה גדול. מהסוג שיש בסרטים. אלה היו נישואים שניים לדרק ולה. לו היו כבר שלושה ילדים, שני בנים ובת, מנישואיו הראשונים. לגילה יש שתי בנות. ילדים משותפים לא היו להם. היא הכירה את רוט כשהיה סוכן הביטוח שלה ושל בעלה הראשון. הוא בא לעשות להם ביטוח חיים. אחר כך התגרשה ושנים לא שמעה ממנו. הם נפגשו שוב בים, במקרה, וגילו שהם גרים בשכנות בנתניה.
אז גם רוט כבר היה גרוש; עולה מאנגליה שהגיע לארץ להתנדב בקיבוץ, התאהב ונשאר.
זמן קצר אחרי פגישתם, דרק היה כבר מאוהב בגילה. לה לקח זמן. היא זוכרת ששאל אותה, כבר בהתחלה: "ואם אני אגיד לך שבסוף תתחתני איתי?" והיא צחקה. לא האמינה לו.
"רומנטיקן", היא מתארת אותו, "גבר שיכול למלא את כל חדר השינה בבלונים. את מתעוררת בבוקר, לא מבינה איפה את חיה. משפשפת עיניים. גבר שכותב לך בכל פינה של הבית: 'אני אוהב אותך', 'יפה שלי', 'מתוקה שלי', 'איזה מזל שבחרתי בך'".
באוקטובר 83' הגיע דרק לאירוע משפחתי שלה. היא אפילו לא ידעה שהוזמן. בסוף האירוע כרע ברך, הוציא טבעת והציע לה נישואים. גילה סירבה. הוא ביקש שלפחות תיקח את הטבעת. "לא תרצי אותי, לא קרה כלום", אמר לה. "הרווחת טבעת". היא פחדה שטבעת היא מחויבות. ב-15 בינואר 85' התחתנו. 250 איש, באולם בהרצליה.
תשע שנים אחר כך, שבוע לפני יום הנישואים שלהם – נרצח. "המתנה כבר הייתה מוכנה", מספרת גילה. הוא קנה לה צמיד וטבעת יהלום. שניהם, אגב, נגנבו לפני כמה שנים. דרק תכנן לה מסיבת הפתעה. היא לא ידעה ותכננה לו מסיבת הפתעה משלה. "במקום זה ישבנו עליו שבעה", אומרת גילה בצער.
היא הולכת לחדר השינה וחוזרת משם עם שקית ניילון ובתוכה פתקים שכתב לה דרק. "עשר שנים של חיזורים בלי סוף", כך היא קוראת לאוסף הפתקים. אלה דברים שהיא קוראת לפעמים בלילות, כשקשה לה. מתנחמת בזיכרון.
"זאת פינה שלנו, שלי ושלו", היא אומרת על מקומה של השקית בארון הבגדים. "מהיום הראשון התאהבתי בך, לאחר נישואינו אהבתי אותך כפליים וכך נישאר לעולמים", אומר פתק אחד. "אשתי היקרה, הגורל שלנו יהיה להרבה שנים, אין סיכוי לפחות מ-120, הרבה אהבה מבעלך", כך בפתק אחר. הרבה ציורי לבבות, גם איקסים, סימן לנשיקות. דווקא מול הפתקים היא מרגישה בנוח.
"זה הרבה יותר מעניין מאשר לדבר עליי. את הולכת לאכול איתו גלידה, הוקוס פוקוס, הוא מחביא לך טבעת בפנים", היא צוחקת. "את הולכת לקנות מכנסיים, הוא כבר קרץ למוכרת שתשים לך מכנסיים בכל הצבעים בצד. את מחממת לו את האוכל, את פותחת את הארון, טראח, נופל לך פתק שהוא כתב: 'לאהובת לבי'.
"אבל אני יותר אלמנה מאשר נשואה לו", היא אומרת בכאב. "עשרים שנה אני אלמנה והייתי נשואה לו בקושי עשר שנים".
שנה לפני שנרצח עשה רוט הסבה מקצועית והוציא רישיון למונית. זה היה צירוף של נסיבות. במקביל לעבודתו כסוכן ביטוח במשך שנים הוא היה גם איש מחשבים במשביר המרכזי בתל אביב. עם הזמן ויתר על תחום הביטוח לטובת המשרה במשביר. אלא שבמשביר החליטו על קיצוצים, ורוט פוטר.
הוא לא ידע מה לעשות. בסופו של דבר החליט להוציא רישיון למונית. בין הניירות של גילה יש אטלס וניירות עם שמות מקומות בעברית, שדרק היה צריך ללמוד כדי לקבל את הרישיון. "היה לו קשה נורא ללמוד הכל בעברית", היא מספרת. שפת האם שלו הייתה אנגלית. "היינו עושים איתו שיעורי בית. אני הייתי קוראת לו והוא היה משנן".
זאת הייתה שנה קשה. רוט עבד בתחנת המוניות השכונתית של הרצליה פיתוח במשמרת הלילה. הוא היה יוצא בשתיים וחצי בצהריים וחוזר בשתיים או בשלוש בלילה. הם היו מתראים רק בארוחת הצהריים ובלילה, כשהיה בא לישון.
"אני כל הזמן הייתי אומרת לו: 'דרק, תיזהר, שים לב את מי אתה לוקח'. הוא היה אומר לי: 'גילה, תפסיקי, אם תראי עם מי אני עובד – תשתגעי'. הוא כל הזמן היה מנחם אותי, אומר לי: 'את יודעת איפה אני עובד, את לא מבינה. הרצליה פיתוח, אין אוטובוסים, יש מוניות, אנשים עשירים. אני לוקח ילדים לחברים, אני לוקח ילדים להתרים, אני לוקח ילדים לשיעורים פרטיים ומחכה להם שעתיים בחוץ".
אז לא דאגת?
"לא, לא. הוא אמר לי שהוא מסיע ילדים".
והיום, אם את עולה למונית?
"אני אומרת לנהג: 'תיזהר'".
אחרי הרצח תוארו בן-איבגי וארבל כ"בני טובים". שניהם היו תושבי הרצליה. הוריו של ארבל אלוני היו בעבר חוקרי נוער. אחר כך עשו הסבה. אביו, אהוד אלוני, עורך דין. האמא, רותי, מתעסקת בנדל"ן. "מה זה 'בני טובים', זה איפה שיש כסף?" יורה רוט ולא מחכה לתשובה. "אני אכולה מזה", היא אומרת גם היום. "זה צמרר אותי, 'בני טובים'. אני שונאת את הביטוי הזה. למה? אני גידלתי ילדים עם מפתח על הצוואר והיינו פועלים, ותודה לאל, יש לי בנות מוצלחות, וגם הילדים של דרק אנשי משפחה, עובדים, מוצלחים. אף אחד לא רוצח.
"מדברים על 'בני טובים' כי יש להם ישראכרט זהב? הכל חומריות? הגברת ארבל והאדון ארבל אמרו בבית המשפט: 'נָתַנו לו ונָתַנו לו, לילד; אנחנו לא מבינים למה הוא עשה את זה, היה לו הכל'. כאילו שיש מדינת ישראל של העשירים מול המדינה של ה'עמך'. אבל הנה, מה יצא מה'עמך' ומה יצא מהעשירים".
שבוע לפני הרצח חלם דרק רוט חלום: אביו המת אומר לו שהוא בא לקחת אותו. רוט נבהל. לאבא שלו השיב שהוא עדיין לא יכול ללכת. גילה אומרת שהיא לא התייחסה לחלום ברצינות. ביום שישי נסעו לבית העלמין בנתניה, לערוך אזכרה לאביה של גילה. איש לא דמיין אז שכמה ימים אחר כך יחזרו לאותו בית קברות – לקבור את רוט. הם ערכו אזכרה גם לאבא של דרק, על אף שנקבר באנגליה. כל השבת, היא אומרת, דרק היה עצוב. אלה דברים ששמה לב אליהם רק בדיעבד, כבר אחרי הרצח.
"הוא הרגיש שהוא הולך למות", היא טוענת. אחרי שנרצח מצאה שרשרת שקנה לה, עם כרטיס ברכה שכתב ליום הולדתה ה-41. היא נולדה באפריל, ארבעה חודשים אחר כך. "נשיקה לשנה הבאה, כשלא אהיה איתך", רוט כתב.
ביום ראשון, יום הרצח, אכלו צהריים יחד. גילה הכינה שניצל וצ'יפס. דרק התקלח, התלבש והתכונן לצאת לעבודה. הייתה להם אז כלבה ששמה ג'ני. היא הייתה יורדת תמיד יחד איתו, כשהיה יוצא לעבודה בצהריים, ועולה הביתה לבד. באותו יום הוא התעכב, ולא הפסיק לחבק ולנשק את גילה. "בכל יום אני מאוהב בך יותר", היא זוכרת שאמר לה.
"שאלתי אותו: 'מה יש לך היום, מה עובר עליך?' הוא אמר לי: 'אני לא רוצה ללכת לעבוד'". בדיוק שטפה כלים. היא ניגבה ידיים, חיבקה את דרק, נישקה אותו וליוותה אותו אל הדלת. אלה פעולות קטנות שקיבלו משמעות עצומה אחרי האסון. "אמרתי לו שלום", היא משחזרת. "הוא היה חתיך טיפ-טופ". בגלל זה, אחר כך, לא רצתה לזהות בעצמה את הגופה. "אמרתי: 'ככה אני רוצה שהוא יישאר לי בראש'.
"הייתי צריכה לקבוע לו תור לרופא", היא מספרת. "לא היו לנו אז טלפונים סלולריים. קבענו שהוא יגיע למשרד של התחנה בשעה שש בערב, ואני אעדכן אותו. בשש צלצלתי ואמרתי לו שהרופאה תקבל אותו למחרת בבוקר. 'תגיע מוקדם יותר בלילה', אמרתי, 'כדי שתוכל לישון'. זאת הייתה השיחה האחרונה שלנו. הוא אמר: 'בסדר, גילה, אין בעיה. גם ככה העבודה מתה'".
ב-9 בינואר 1994, בשעה שמונה ועשרה בערב, עבר דרק רוט עם המונית שלו באזור המלונות בהרצליה פיתוח. משה בן-איבגי וארבל אלוני עמדו על תלולית עפר. הם סימנו לו לעצור. רוט היה מה שמכנים "מונית מקרית". בן-איבגי התיישב מאחורי רוט. אלוני ישב לצד הנהג.
השניים אמרו לו שהם מחכים לנוסע נוסף. רוט חילק להם בינתיים מסטיקים ועוגיות. הוא השמיע להם מוסיקה שאהבו. בשעה שמונה עשרים וחמש, שחזר אחר כך בן-איבגי, רבע שעה אחרי שעלו למונית, הציצו שוב בשעון. הסיכום היה שבשמונה וחצי יירו בנהג המונית. אלוני היה אמור לתת סימן באמצעות שיעול ובן-איבגי היה אמור להיות זה שילחץ על ההדק.
בחקירות, וגם במשפט שהתנהל אחר כך, סירבו אלוני ובן-איבגי לגלות מי מהם בסופו של דבר ירה ברוט. זה היה הסיכום ביניהם אחרי הרצח. לפני שנה, בערעור שהגיש ארבל אלוני לבית המשפט, טען אלוני בפעם הראשונה שבן-איבגי הוא היורה. טענה אחרת היא שהעבירו את האקדח מאחד לאחר, ואת הירי ביצעו שניהם.
"בסביבות שמונה וחצי התקשר אליי הסדרן מהתחנה", מספרת רוט. "הוא אמר לי: 'בעלך קיבל התקף לב. בואי לבית חולים'". כמעט ארבע שעות נדדה גילה רוט, עם בתה, מבית החולים מאיר בכפר סבא לתחנת המוניות, ומשם לתחנת המשטרה בהרצליה, מחפשת אחר בעלה.
רק בחצות, בתחנת המשטרה, הודיעו לה מה קרה. החוקר מהזירה הגיע לתחנת המשטרה ובישר לה: "בעלך נרצח". "אמרתי לו: בעלי?" היא משחזרת, "שטויות, אתה לא מכיר את בעלי. מי ירצה לרצוח אותו? אף אחד. בעלי הוא 'חתיכת לחם'. הכי ישר, הכי הגון, הכי בסדר. אנחנו לא חייבים לאף אחד גרוש, אין לנו קשר עם העולם התחתון, אנחנו לא במאפיה, אין לנו כלום. מה פתאום ירצחו את בעלי?"
היא הייתה הראשונה שנחקרה בפרשת הרצח, עוד באותו הלילה. "שאלו אם יש לי מאהב, אם ידעתי משהו, אם מישהו רצה להתנכל לו", היא מספרת. "לא רק התאלמנתי, גם נרמסתי. במשטרה, בבית המשפט, מול הרשויות. רציתי להקים גל-עד בהרצליה פיתוח לזכרו של דרק. אמרו לי שזה יכער את השכונה. המדינה? הפסקתי לצפות שהמדינה תדאג לי. ברגעים הכי קשים שלי הייתי לבד. המדינה לא הייתה".
רוט נקבר בבית העלמין בנתניה. הניחו שנרצח על רקע לאומני. רק במהלך השבעה פוענח הרצח, אחרי שבן-איבגי ואלוני נתפסו. המדינה רעדה. שני ילדים שעוד לא התגלחו אפילו, שנה אחרי בר מצווה, מעורבים ברצח שטני. "רזים וקטנים", כך תיארה השבוע גילה רוט את מה שתפס את עינה בפעם הראשונה שפגשה אותם, כבר בבית המשפט.
הם הנפיקו לעצמם כרטיסי ביקור עם הכתובת "כנופיית פשע בע"מ", פרצו לבתים, העלימו אופנוע, הציתו רכב, נהגו בלי רישיון, נתפסו ושוחררו בערבות. אפשר לומר במידה מסוימת שבמקרה של בן-איבגי ואלוני, העולם ידע ושתק. איתן פאר, ראש הצוות המיוחד שחקר את הפרשה, אמר: "ארבל היה פסיכופת, ומשה היה סמרטוט שנגרר אחריו". אף אחד מהם לא הביע חרטה אמיתית על המעשה.
"עשרה חודשים הלכתי לבית המשפט", משתפת רוט. "כמה שהסתכלתי עליהם, מעולם לא רציתי להאמין שזה הם. הם נראו כמו הילדים שלי, של כל אחד. הייתי בשוק, בשוק. דרק היה גבוה, גדול. הם היו שני ילדים קטנים. עד שהם הודו קיוויתי שהם יקומו ויגידו: 'בוא'נה, הפלתם עלינו תיק, זה לא אנחנו בכלל'. רק המבט שלהם הטריד אותי. היה להם מבט קר ומנוכר, כאילו הם אומרים: 'מה יש לך, מה את עושה פה? את הקורבן?' זה היה מבט מפחיד. רע. לא של ילדים".
מכיוון שבן-איבגי ואלוני היו קטינים, זהותם נאסרה לפרסום. "זאת הייתה בדיחה גרועה, מה שקרה בבית המשפט", מספרת רוט. "לא נתנו לנו להיכנס כי המשפט התנהל בדלתיים סגורות. הייתי צריכה להתחנן להיות נוכחת במשפט של האנשים שרצחו את הבעל שלי. חתמתי שאף אחד מאיתנו לא יוציא כלום החוצה. נבוא רק הבנות, בלי הבנים של דרק, ולא נעשה כלום".
יש לך היום נכדים בגילם של בן-איבגי ואלוני אז, אפילו יותר גדולים מהם.
"כן. יש לי נכדה בת חמש עשרה ונכד בן אחת עשרה וחצי. השאר קטנים יותר. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים איתם, והם שואלים אותי: 'למה דרק נרצח, סבתא, למה ילדים רצחו אותו?' יש רגעים שאני מתחמקת. הנכדה שלי לא מבינה. היא רוצה לדעת למה. אבל גם לי אין למה.
גם אני רוצה לדעת למה רצחו אותו, ואין לי תשובה. עשרים שנה אני לא מבינה. כשאני מנסה להסביר להם שמה ששמעתי בבית המשפט הוא: 'לשם שעשוע' (בראיון שנתן בהמשך טען בן-איבגי שהיה לחבר אחר שלהם עימות יום קודם עם רוט, והיה מדובר במעין נקמה, חק"ב), אז היא אומרת לי: 'סבתא, אבל מי משתעשע בחיים של בן אדם?'"
ארבע שנים אחרי הרצח, בפברואר 98', יצאו בן-איבגי ואלוני יחד לחופשה בת 72 שעות מהכלא. בשעות הערב הגיעו השניים, רעולי פנים, לחנות המכולת של ראיסה בוזוקשווילי, קשישה מהרצליה. אחד מהם נכנס פנימה. האחר שמר בחוץ. הם חתכו לבוזוקשווילי אצבע, זרקו אותה מתחת לשולחן ואיימו עליה שאם לא תשב בשקט יחתכו לה את הגרון.
בקופה של המכולת היו באותו זמן ארבע מאות שקלים, שלל השוד. בן-איבגי נתפס מיד. ארבל אלוני נלכד למחרת. "נסעתי להרצליה לראות את האישה", סיפרה גילה רוט השבוע, "אמרתי שלא משנה מה, אני הולכת למשפט. רציתי לראות אם מה שאני זוכרת מגיל 14 שלהם, כשהם רצחו את בעלי, אם המבט הזה שלהם עוד קיים".
מאז לא ראתה אותם. בן-איבגי נמלט, כאמור, לארגנטינה. שירות בתי הסוהר אסר עליו לצאת לחופשות בעקבות מידע מודיעיני שאסף. בן-איבגי עתר לבית המשפט וניצח. באחת מהחופשות שלו הצליח להימלט בעזרת דרכון מזויף. בארגנטינה חבר לעבריינים ישראלים. "לי יש תמונה ישנה בדרכון, ולא נותנים לי לצאת לחו"ל", משתוממת רוט. "אני צריכה להחליף את התמונה שלי, והוא ברח?"
עכשיו הוגש כתב אישום חדש נגד ארבל אלוני בעבירות הונאה, על דברים שעשה במהלך תקופת השיקום שלו. הוא עדיין לא סיים לרצות את תקופת המאסר. "ועוד איך אני אלך", השיבה רוט כששאלתי אם תגיע לדיונים בבית המשפט בעניינו. "אני רוצה לראות אותו. שידע: העיניים שלי לעולם לא יעזבו אותך. הרסת לי את החיים. הרסת לילדים של דרק את החיים. אני כל הזמן אסתכל עליך. הוא יראה אותי. הוא חייב לראות אותי. אני עומדת לך מול העיניים כל הזמן – זה מה שאני רוצה שירגיש. תראה אותי ותזכור מה עשית. המשכת והתחתנת והבאת ילדים לעולם, אבל אני, כל עוד אני נושמת וחיה, אתה תצטרך להסתכל עליי".
גם מאלוני קיבלה גילה מכתב. פרופסור שלימד אותו בהתנדבות בכלא פנה אליה וביקש להיפגש איתה. "מתוך סקרנות הזמנתי אותו", היא אומרת. "רציתי להבין מה קרה שם. אמרתי: אולי הוא סיפר לו. אולי הוא יחדש לי משהו שאני לא יודעת. הוא הגיע עם דף פוליו, מכתב מארבל".
מה היה כתוב שם?
"כלום. 'גילה, אני מצטער', ו'סליחה', לאורך כל הדף. 'סליחה סליחה סליחה', ככה, שום דבר. רק את זה. פתחתי, העפתי מבט אחד, ושמתי את הדף בצד. הפרופסור אמר לי: 'גילה, למה את שמה את זה ככה?' אמרתי לו: 'כי זה לא באמת, זה לא בא מהלב'. בן אדם שמתחרט על מעשיו לא יוצא ושודד אישה. את יודעת כמה דיברו איתי על שיקום? גם הוא, הפרופסור הזה, כאילו מנסים לשקם אותם, והם היו רק ילדים, ומצליחים, ואחרי זה הם יוצאים חזרה לחברה בני אדם. מרוב שהחדירו לי במוח כבר קיוויתי שזה נכון. הלוואי שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי, אני לא מאחלת את זה לשונאים שלי. את ההפסד שלי כבר אי אפשר להחזיר, אבל אולי אפשר להקל על מישהו אחר".
מסקרן אותך לשאול אותם למה הם רצחו את דרק?
"הייתה תקופה שהייתי סקרנית. מהר מאוד התאפסתי והבנתי שהם סתם יספרו לי סיפורים. אני לא מאמינה להם".
גם אלוני וגם בן-איבגי התחתנו והולידו ילדים. איך הרגשת?
"זה צרב לי. צרב לי שהנה, הם הצליחו להתחתן, להביא ילדים לעולם, ודרק לא זכה לכלום. לא זכה לראות חתונות, לא זכה לראות נכדים. אף אחד לא שאל אותו אם הוא רוצה לחיות או לא. קבעו לו עובדה. זה מה שכואב. זה שורף לי".
אלוני הגיש בקשת חנינה לפני כתב האישום האחרון שהוגש נגדו.
"נכון. הבקשה נדחתה. אף אחד לא הפחית מהעונש שלי. אני לבד כבר עשרים שנה. למה שיפחיתו לו?"
גילה רוט הגישה תביעה אזרחית נגד הרוצחים ונגד רשויות המדינה. במקביל לקושי הנפשי, הרצח של דרק הוביל את אלמנתו גם למשבר כלכלי גדול. דרק היה המפרנס העיקרי. אחרי שנרצח התקשתה רוט לחזור לעבוד. את הכסף למצבה של רוט נתנו לה החברים בתחנת המוניות. כשרצתה לקנות לעצמה חלקת קבר לצדו נאלצה לוותר. "זאת הייתה מכה שאף אחד לא ידע איך לאכול אותה", היא אומרת. "לא אני ולא הילדים. כל אחד לקח את זה למקום שלו".
רק בתביעה האזרחית, אחרי ששכרה חוקר פרטי, גילתה את קופות השרצים שהסתירו מאחוריהם רוצחי בעלה. בין השאר, היא טוענת, התברר לה כי שלושה שבועות לפני הרצח קבע פסיכיאטר שארבל אלוני מסוכן לציבור. אביו של אלוני, אומרת רוט, לא עשה עם הקביעה הזאת דבר.
בהסכם פשרה שהושג נקבע שאהוד ורותי אלוני, הוריו של ארבל, ישלמו לרוט 105 אלף שקל, ללא הודאה באחריות אישית לפשע שביצע בנם. שלומית וז'ילברט בן-איבגי חויבו לשלם לה 50 אלף שקל, גם הם ללא הודאה באחריות. גובה הסכום לא מעיד על אחריות גדולה יותר של מי משני הנערים, כך לפי הסכם הפשרה.
"אמא של בן-איבגי קמה ואמרה לי: 'אין לי שקל לתת לך. תעבדי ותפרנסי את עצמך כמו שאני מפרנסת את עצמי'", מספרת רוט. "לא עניתי לה. מה יש להגיד לאחת שמדברת ככה, אחרי שהבן שלה רצח את הבעל שלי?"
התביעה שהגישה רוט נגד המדינה, על כלל רשויותיה (בין השאר המשטרה, הרווחה ומשרד החינוך), נמחקה. נקבע שישולמו לרוט 30 אלף שקל, רק כדי לחסוך במשאבים שהיה עולה ניהול משפט לו היה מתקיים. "אם הייתי יודעת שזה מה שהמדינה תשלם", אומרת רוט, "לעולם לא הייתי תובעת. זאת בושה וחרפה".
לפני שבועיים זומנה גילה רוט לפרקליטות בירושלים. דווח לה על ההסכם להסגרת בן-איבגי. "הקאתי שם את כל העשרים שנה האלה", היא משתפת. "למה עשרים שנה המשפחה של הקורבן ניזונה מהעיתונות? כל מה ששמעתי היה מסוהרים שעבדו בבית סוהר, מפה ומשם, מעיתונים: על הבריחה של בן-איבגי, על החתונה של ארבל. אחת המוזמנות, מצד הכלה, אמרה לי: 'אנחנו לא נלך לחתונה'. שאלתי: 'של מי?' היא ענתה לי: 'של הרוצח של בעלך'.
"יש לי פה ג'ולה", היא אומרת, ומצביעה על הגרון. "עכשיו הפרקליטות נזכרה לקרוא לנו, רק כדי לסמן 'וי'. הנה, דיברנו עם משפחת רוט. אבל ההחלטה על ההסגרה כבר התקבלה. זה לא משנה מה אני אגיד, זה לא משנה מה אני מרגישה".
בשנים האחרונות היא עובדת עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים כמדריכה שיקומית. יש לה צורך גדול לתת, היא אומרת, גם בגלל מה שקרה לה. היא יוצאת בצהריים וחוזרת מאוחר בלילה. עובדת גם בשבתות ובחגים. "שם אני ממלאת את המצברים", היא אומרת. "אני גם בורחת", היא מודה. היא הולכת עדיין לבקר את דרק, בבית העלמין. "זה המקום היחיד שבו אפשר להוציא הכל".
ארבע שנים אחרי שנרצח דרק רוט יצא הסרט "באזז". הסרט מבוסס על סיפור הרצח ומדגיש את אוזלת היד של הרשויות בטיפול בתופעת האלימות בקרב בני נוער. ב-11 השנים האחרונות גילה רוט מופיעה עם הסרט בבתי ספר. היא נפגשת עם בני נוער, לפעמים גם עם ההורים שלהם. זאת השליחות שלה, היא אומרת.
"אני אומרת להם: זה לא סרט, זה קיים במציאות, זאת האמת", היא מספרת. יושבים מולה לפעמים נערים בני ארבע עשרה, תלמידי כיתה ח', בגילם של אלוני ובן-איבגי כשרצחו את אהוב לבה. "אני אומרת להם: בעלי הלך בסך הכול לפרנס את המשפחה שלו. ולהורים אני אומרת: הסרט הזה הוא מראה. לא תמיד מה שאת מגדלת בבית זה מה שבחוץ. לא תמיד מה שבחוץ זה מה שבבית. תהיו עם יד על הדופק".
בבית הספר שבו הם למדו היית?
"לא הייתי ולא אהיה. כל מה ששייך להם – אני לא רוצה לשמוע".
היא חושבת על היום שבו ישתחררו מהכלא רוצחי בעלה. בן-איבגי עוד צריך לרצות את עונש המאסר על השוד שביצע. בפני ארבל ניצב עכשיו כתב האישום החדש. בכל זאת, אומרת גילה רוט, היא יודעת שיום השחרור שלהם יגיע. "אני רוצה לראות אותם כל הזמן מאחורי הסורג", היא מכריזה. "אז אני אהיה רגועה. זה לא שאני חיה בערב הסעודית, אבל הם רצחו? שישלמו לחברה את החוב שלהם, כמו שצריך".
נקמה?
"לא. אני לא רוצה נקמה. אני רוצה צדק. אני רוצה רק שהם ישלמו על מה שעשו. הם רצחו את בעלי. יש לזה מחיר. אני משלמת. הכאב שלי יישאר לתמיד. אני רוצה שגם הם ישלמו".
היית רוצה שיגזרו עליהם גזר דין מוות?
"לא, לא. מה פתאום. גזר דין מוות זה מהיר. אני רוצה שיתענו, שייענשו לאט-לאט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם