איראן על השולחן: כיצד תיראה תקיפה צבאית על מתקני הגרעין?
ראש הממשלה היה יכול לדחוף לעסקה שונה, שתנטרל את חיזבאללה ותשמור על קיפאון גרעיני איראני. זה לא קרה, הסכם רע מתקרב והאופציה הצבאית שוב על הפרק. האופציה הצבאית, מהאוויר, מהים ומהיבשה
סוגיית הגרעין האיראני היא הזדמנות לפתור כמה עניינים אחרים. הרעיון עלה כבר בכמה הזדמנויות בעבר, וייתכן מאוד שהיה נופל על אוזניים איראניות קשובות. יש בכך אפילו היגיון: איראן חימשה את חיזבאללה בכמויות אדירות של נשק (כולל 5,000 טילים שיכולים להגיע עד תל אביב, על פי דברים שאמר לאחרונה אלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג), בראש ובראשונה לצורכי הרתעה.
חיזבאללה הוא האמצעי העיקרי של איראן להגיב במקרה שתותקף על ידי ישראל או על ידי המערב. זה בהחלט סביר שבמסגרת המשא ומתן עם המערב איראן הייתה מסכימה ביתר קלות לוויתורים בסוגיות שקשורות לחיזבאללה ולארגוני חסות אחרים. היא לבטח הייתה מעדיפה לוותר שם מאשר בסוגיות הקשורות אליה באופן ישיר.
בבסיס התפיסה שאפשר לדרוש מאיראן תשלום על הקלה בסנקציות גם בזירה הלבנונית עומדת ההנחה (שמקובלת כיום גם בישראל) שלפיה טהרן בכל מקרה תגיע במוקדם או במאוחר ליכולת גרעינית לצורכי חשמל אזרחי. איראן באמת זקוקה לאנרגיה גרעינית - כיום היא תלויה במדינות סוניות עוינות מבחינתה כדי לזקק את הנפט הרב שברשותה, ויש בסיס לטענתה שהכור הגרעיני האזרחי בבושהר הוא "מהמוצדקים".
נראה כי ישראל לא פעלה מספיק בשנים האחרונות כדי לעשות הבחנה בין פרויקט הגרעין האיראני האזרחי ובין הפרויקט הצבאי ולקדם את הקשר בין הקלה בסנקציות ובין צמצום היקף נשקו של חיזבאללה, לפחות. עם זאת, בראייה לאחור הטעות החמורה ביותר נעשתה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך הופעתו באו"ם לפני כשנה: נתניהו הציב אז (בסיוע איור הפצצה המפורסם) את הקו האדום מול איראן כך שהיא לא תחצה את הסף של 250 ק"ג אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז ומעלה - כמות ושיעור העשרה המעידים על כוונות צבאיות.
עכשיו ברור כי נתניהו שיחק דווקא לידי האיראנים. המשא ומתן שנוהל עמם בשבוע שעבר היה מבחינת משתתפיו עמוק בתוך הקווים האדומים שהציב נתניהו. אלא שמבחינה מעשית, הקו האדום הזה הוא חסר חשיבות: לאיראן יש כיום 19 אלף צנטריפוגות (!) גם אם יעצרו את תהליך ההעשרה ברמה של שלושה אחוזים בלבד, הם יוכלו להעשיר את האורניום שברשותם לרמה צבאית בכמות נדרשת לפצצה בתוך שבועות ספורים בלבד, ובעיתוי שימצאו לנכון (הם יעשו זאת אחרי שיגרשו את פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית או שימשיכו את ההעשרה ללא הפסקה במקומות מסתור).
מה שהכי גרוע מהזווית הישראלית זה שישראל אינה נמצאת כעת בעמדת השפעה ממשית על המשא ומתן. אמנם יש עדכונים ואפילו התייעצויות (למשל, נציג צרפת למשא ומתן שוחח לפני כמה שבועות במשך שעות ארוכות עם השר לעניינים אסטרטגיים ולמודיעין יובל שטייניץ; הנציג האמריקאי ביקר בארץ השבוע; והנשיא הצרפתי אפילו יגיע לארץ בעצמו בשבוע הבא), אבל לא מדובר בהשפעה של ממש, בעיקר משום שהאמריקאים הם אלה שנותנים את הטון.
כך קרה שהנכונות האמריקאית להגיע עם איראן להסכם על הקלה בסנקציות נפלה על ישראל (הן על הממסד הביטחוני והן על הצד המדיני) כמו פצצה קונבנציונלית - המודיעין הישראלי העריך כי יש סיכוי לא רע להתקדמות לקראת הסכם בסבב השיחות האחרון עם איראן, אבל לא היה מודע לכך שארצות הברית הגיעה לשיחות כשהיא להוטה להגיע להסכם כמעט בכל מחיר.
דוחות מקצועיים שהועברו לדרג המדיני תיארו את מה שקרה מבחינת ישראל בין יום רביעי שעבר ליום שישי כקריסה של ממש במשטר הסנקציות. המאמץ שנעשה מאז (בעיקר בסיוע הצרפתים שמגלים את העמדה הנצית ביותר כלפי איראן - אין מדובר ב"המצאה" של התקשורת) הוא פחות או יותר קרב בלימה. ישראל מנסה לשכנע שאת ההקלה בסנקציות יש להתנות בהסגה של תוכנית הגרעין האיראנית. הטענה היא שהקפאה בלבד של תוכנית הגרעין צריכה להיענות בהקפאת הסנקציות. זה המקסימום שישראל יכולה לשאוף אליו עכשיו.
על פירוק הצנטריפוגות או פירוק הכור באראק (תיאורטית, הכור הזה יכול להתחיל לפעול באפריל הבא ולייצר פצצת גרעין גם במסלול של מים כבדים ופלוטוניום במקביל למסלול העשרת האורניום) אף אחד כבר אינו מדבר.
ההסכמים המסתמנים נתפסו השבוע בעיניים הישראליות כמו הסכמי השלום שנחתמו עם היטלר לפני מלחמת העולם השנייה, לא פחות. בהנחה שאיראן תזחל בחסותם לעבר גרעין (אזרחי וגם צבאי), מבחינת ישראל האופציה הצבאית תחזור לשולחן, למרות הקושי המדיני לבצע תקיפה בעידן של הסכם עם איראן.
דיבורים מחודשים על תקיפה יהיו בבחינת דז' ה וו לימים של 2011-2010: נתניהו שקל אז ברצינות להורות על תקיפה של מתקני הגרעין באיראן, וניהל על כך דיונים רבים בקבינט, כפי שנחשף בסדרת פרסומים בשנה האחרונה.
והנה אירוע קטן שלא סופר: בסיומו של אחד הדיונים באותם ימים לחש נתניהו דבר מה על אוזנו של אהוד ברק, ואז הצמיד הרמטכ"ל בזמנו רא"ל גבי אשכנזי אצבע לרקתו וסובב אותה, בתנועה שנועדה לסמן שנתניהו הוא "משוגע". למזלו של הרמטכ"ל, ראש הממשלה לא ראה את הסימן. אשכנזי היה אז חלק מהציר שכלל גם את ראש המוסד מאיר דגן ואת ראש השב"כ יובל דיסקין, שהיו, כמוהו, ותיקים מאוד בתפקידיהם.
כל השלושה התנגדו בתוקף לתקיפה באיראן ולא נתנו לראש הממשלה הטרי יחסית אפשרות מעשית לבצע מהלך כזה (מבחינה מבצעית, אם ישראל הייתה נחושה לתקוף בכל מחיר, זה היה העיתוי הנכון לתקיפה - לפני שאיראן התחמשה בכמות בלתי נתפסת של צנטריפוגות ולפני שהטמינה חלק גדול מהן במעבה ההר ליד העיר קום ובאתרים נוספים שקשה מאוד לחדור אליהם כיום).
אגב, השר לעניינים אסטרטגיים בזמנו משה (בוגי) יעלון מעולם לא היה נחרץ נגד אופציה של תקיפה באיראן כמו השלישייה אשכנזי-דגן-דיסקין. מאידך, הוא גם לא תמך במהלך כזה, אלא ביקש לבחון כל הצעה בהתאם לסיכוי ולסיכון שלה. העמדה הבסיסית שלו נותרה בעינה גם כיום, בתפקידו כשר הביטחון. גם הרמטכ"ל הנוכחי רא"ל בני גנץ הוא לא אחד שיעמוד על רגליו האחוריות, כמו אשכנזי בזמנו, כדי לשלול אופציה של תקיפה, אם הדרג המדיני יחליט על כך. מצד שני, לא נראה שהוא ינסה לשכנע לבצע תקיפה כזאת.
בכל מקרה, זה כבר לא סוד שעל פי הנחיית הדרג המדיני, צה"ל נערך לאופציית תקיפה מעשית באיראן זה שנים ארוכות. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט חשף בשנה שעברה בראיון עיתונאי כי ההכנות עלו מיליארדי דולרים. האחריות הכוללת על ההכנות הייתה של חיל האוויר.
אך מהן אופציות התקיפה שעומדות בפני ישראל כיום, והאם יש לה מספיק כוח אש כדי להסב נזק אסטרטגי למתקני הגרעין הרבים שפזורים ברחבי איראן? באופן טבעי, כאשר מדברים על אופציה של תקיפה, המחשבה הראשונה היא על מטוסי קרב שעושים גיחה ארוכת טווח, כמו בתקיפות של הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007.
אלא שהסיפור האיראני שונה: כדי לבצע תקיפה על חיל האוויר "לטפל" בו זמנית בארבעה אתרים גדולים לפחות - המתקן להעשרת אורניום ליד העיר נתאנז, המתקן במעבה ההר ליד קום (פורדו), המתקן להמרת אורניום ליד איספהאן והכור שליד אראק.
לדברי סא"ל במיל' ד"ר רפי אופק, מהמומחים הגדולים של מערכת הביטחון בעבר לסוגיית הגרעין האיראני, המאמץ העיקרי לשיבוש תוכנית הגרעין האיראנית יכול להתבצע בעיקר באמצעות פגיעה במתקן בפורדו ובכור באראק, "אבל גם נתאנז היא משמעותית. בפורדו מתבצעת העשרה של האורניום לרמה של 20 אחוז, אבל בנתאנז יש אלף צנטריפוגות חדשות בעלות הספק עבודה גבוה פי ארבעה מהצנטריפוגות של הדור הראשון". באיספהאן , אגב, מייצרים את ה-UH6, חומר הגלם של האורניום המיועד להעשרה.
לאיראן יש גם כור גרעיני בבושהר, אך הדעה המקובלת במערב היא שמדובר במתקן שמיועד לצרכים אזרחיים בלבד ואינו מהווה יעד צבאי. לאיראנים עוד עשרות אתרי גרעין קטנים מוכרים יותר ופחות וגם מעבדת מחקר גרעינית בטהרן; תקיפה של המעבדה הזאת עלולה לגרום לקרינה שתפגע במיליוני תושבים, ולכן ספק אם ניתן לבצע אותה. ד"ר אופק מדגיש כי כמו פורדו, המתקן בנתאנז נמצא במעבה האדמה.
השאלה המתבקשת היא: האם לישראל יש בכלל יכולת לתקוף מתקנים תת-קרקעיים? לפי פרסומים בתקשורת הזרה, חיל האוויר מצויד בשבעה מתדלקים המבוססים על מטוסי נוסעים של בואינג שעברו הסבה ויכולים לאפשר לעשרות מטוסים להגיע עד איראן (וכמובן, גם לחזור).
כמו כן, יש לחיל האוויר כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי ביון וממסר שיכולים לספק מודיעין בזמן אמת ותקשורת רציפה. ומה לגבי החימוש? ב-2010 פורסם כי ארצות הברית סיפקה לישראל (דווקא בעידן ברק אובמה) פצצות חודרות בונקרים. יש להניח כי ישראל מייצרת פצצות חודרות משל עצמה, אך גם אם כן - אין מדובר בפצצות כבדות מסדר הגודל שהאמריקאים מחזיקים ברשותם עבור המפציצים הכבדים שלהם. יכולת החדירה ככל הנראה מוגבלת לשכבת בטון של מטרים בודדים.
לחיל האוויר מגוון רחב של פצצות מדויקות נוספות, כמו פצצות "ספייס" של רפאל שיודעות לזהות בשטח מטרות נקודה שהוזנו בהן מבעוד מועד על בסיס השוואת התמונה שב"זיכרון" הפצצה למצב בשטח, וכן ערכות "JDAM", מתוצרת בואינג שיכולות להוביל כל פצצה חכמה לעבר היעד על בסיס מנגון ג' י-פי-אס. אגב, ציוד הלוחמה האלקטרונית שבידי חיל האוויר )רובו מתוצרת אלישרא( עשוי לאפשר למטוסים לחמוק ממערכי ההגנה האווירית של האיראנים וממטוסי הכוננות שלהם.
מטוסי הקו הראשון של חיל האוויר הישראלי שיבצעו את התקיפה בתסריט כזה יהיו F15I ("רעם") ו-F16I ("סופה"). המטוסים הראשונים מסדרת מטוס הקרב העתידי F35 יהיו מבצעיים בחיל האוויר רק בדצמבר 2016.
אך האם החימוש יכול לגרום נזק למתקנים התת-קרקעיים? מומחים סבורים כי אם פצצות מדויקות יפגעו בפתחי המתקנים התת-קרקעיים, ובמקביל יותקפו מתקנים שמספקים להם מים וחשמל, ייגרם להם נזק קשה.
כך או אחרת, יש להניח כי כל מבצע באיראן יהיה סימולטני ולא יכלול תקיפה של יעד אחד בלבד. חיל האוויר יחזיק גם מערך חילוץ לטייסים שיכלול עשרות מסוקים שיצריכו מתדלקים משל עצמם (מסוק "יסעור" יכול לתדלק מסוקים אחרים, ומצד שני מטוס "הרקולס" יכול לתדלק "יסעור").
לצה "ל יש ארסנל של נשק שיכול "לשוטט" אפילו כמה דקות מעל מטרה כלשהי ואז לתקוף אותה, כמו טילי "דלילה" (מתוצרת התעשייה הצבאית) או המל"טים ה"מתאבדים" מתוצרת התעשייה הצבאית (המכונים "הארופ" ו"הארפי"). צבאות אחרים בעולם משתמשים במל"טים חמושים כמו מל"ט ה"פרדטור" של ארצות הברית, שביצע אינספור תקיפות בעיראק ובאפגניסטן.
בים
האם תקיפה יכולה להתבצע גם מהים? כנראה שכן. ספינות טילים יכולות לעבור במפרץ סואץ ולשגר טילים לטווחים של עשרות קילומטרים. אולם זהו תרחיש בעל סבירות אפסית שכן קשה מאוד להעלים ספינה ישראלית במימי המפרץ הפרסי. לעומת זאת, צוללות ה"דולפין" עשויות לקחת חלק בכל תרחיש של תקיפה באיראן. לפי פרסומים זרים, הן מצוידות בטילי טורפדו ים-חוף מדויקים מאוד. כיום יש שלוש צוללות כאלה, ובעוד כשנה תגיע הרביעית.
גם זה יקרה כנראה: צה"ל הקים לפני כשנתיים מפקדת שליטה לכוחות מיוחדים (" פיקוד העומק"). המפקדה עשויה למלא תפקיד כלשהו בתרחיש של לחימה שעלולה להתלקח בעקבות תקיפה באיראן.
היחידות המובחרות של צה"ל, כמו סיירת מטכ"ל, "שלדג" והקומנדו הימי, עשויות להיות שותפות בתרחיש של תקיפה סימולטנית באיראן באמצעות פשיטה שתהיה גם קרקעית. הכוחות יכולים להגיע לאיראן מהים או במטוסים (בעוד כשנה יהיו לחיל האוויר שישה כלי טיס ראשונים מסוג V22 שהם "חצי מטוס חצי מסוק". המטוסים יוכלו לקחת כוחות למרחק של מאות קילומטרים ולנחות בכל נקודה במהירות רבה. המטוס החדש הוא מתוצרת "בואינג"). כיום ניתן להוביל כוחות לטווח של למעלה מאלף קילומטר, המרחק פחות או יותר מאיראן, רק באמצעות מסוקי "יסעור" או מטוסי "הרקולס" (היודעים לנחות גם על משטח נחיתה מאולתר).
זה כפי הנראה כבר קרה, על פי הפרסומים בעולם: ישראל הצליחה לשבש את תוכנית הגרעין האיראנית באמצעות מתקפת סייבר של התולעת המתוחכמת "סטוקסנט". לפי הפרסומים, התולעת הוחדרה למתקני הגרעין של איראן באמצעות דיסק אוןקי תמים וגרמה לצנטריפוגות להסתובב במהירות שהרסה אותן. עד שהאיראנים גילו את התקלה נגרם נזק בלתי הפיך לאותן צנטריפוגות. החבלה הזאת, אם אכן קרתה כפי שפורסם, הצטרפה לשורה של חבלות שבוצעו בציוד הגרעין בדרכו לאיראן - חבלות שנגרמו להערכת מקורות זרים על ידי המוסד הישראלי. האם ישראל תוכל לחזור על הישג מתקפת הסייבר שיוחס לה? ספק גדול.
כל תקיפה שתהיה לא תימדד בנזק המיידי שייגרם לתוכנית הגרעין האיראנית, אם בכלל. השאלה תהיה אם ניתן יהיה למנוע מאיראן לתקן את הנזק לאורך זמן.
גם לתקיפתו של הכור "אוסיראק" בעיראק הייתה התנגדות עזה, וראש אמ"ן בזמנו אפילו התנגד לה עד כדי כך שמודר ממידע עליה כדי שלא יפעל לשיבושה.
אחד החששות בזמנו היה שהעיראקים ישקמו את הנזק בתוך 5-4 שנים . כידוע, התקיפה התרחשה בסופו של דבר למרות ההתנגדות העזה של חלק מצה"ל (מפקד חיל האוויר בזמנו דוד עברי והרמטכ"ל רפאל איתן היו מגדולי הדוחפים למבצע), והנזק לכור לא תוקן על ידי העיראקים מעולם (צחוק הגורל: בזמנו הצרפתים היו אלה שהתעקשו לספק לעיראק את הכור "אוסיראק", וכיום הם המעוז האחרון בקו ההגנה המדיני נגד הגרעין האיראני).
אך האם ישראל יכולה לחלום על הצלחה כה גדולה גם במקרה שתחליט לתקוף את מתקני הגרעין הרבים של איראן, כמו בסיפור העיראקי או בתקיפה בסוריה? נראה שלא. הנסיבות שונות מאוד, ועוד לא דיברנו על התגובה הצבאית האיראנית שתגיע בהכרח, גם מלבנון.
amirr@israeldefense.co.il
www.israeldefense.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם