חגיגות היובל של לפיד: "אשאר במשרד האוצר עד 2020"
אחרי תקופה ארוכה שבה נכתש עד דק - עם הגיעו לגיל 50 שר האוצר יכול לחייך. "הטעות הכי גדולה היא שלא אמרתי כמה אני שונא את התקציב שהגשתי", הוא מודה. "פעלתי מתוך אחריות לאומית"
"ראשי ועדות בכנסת הם אנשים שמקובלים תמיד על ראש הממשלה", אמר נתניהו.
"תמיד, כן. הפעם לא", ענה לו לפיד.
"אם היית מכניס לתוך תוכנת מחשב את התכונות הנדרשות מיו"ר וועדת חוץ וביטחון הוא היה מוציא לך את השם עפר שלח", הוסיף לפיד. "הוא מכיר את התחום, הוא כתב ספרים. הוא קצין בצנחנים,
בינתיים הוועדה החשובה בכנסת נטולת יושב ראש. אם לפיד ימשיך להילחם שלח יקבל את התפקיד, אבל זה יקרה רק אחרי שנתניהו ימשוך זמן, יעשה סיבוב ועוד אחד ובסוף יחזור למנות את שלח אחרי שמרט את נוצותיו. בדיוק כפי שקרה עם קרנית פלוג שהושבעה לתפקיד נגידת בנק ישראל ביום רביעי בערב. "לפעמים יש תהליך רע שמוליד תוצאה טובה, ולפעמים יש תהליך טוב שמוליד תוצאה רעה", אומר לפיד בחיוך.
אחרי תהליך רע וקשה נראה שגם לפיד עצמו מתחיל להציג תוצאות טובות. השבוע גבה האוצר 4.4 מיליארד שקל מתוך הרווחים הכלואים של כמה חברות ענק. למתבונן מהצד זה נראה כמו מבצע לתשלום דוחות חנייה בזול, בלי כפל קנס. הפרשנים הכלכליים טענו כי הגבייה רק מלמדת על המחדל של רשות המסים שיכלה לגבות פי ארבעה. לפיד דילג על הביקורת. "זהו יום של ניצחון למעמד הביניים", אומר שר האוצר. "הבאנו 1.3 מיליארד שקל יותר ממה שתכננו לקבל, ואחרי שכולם צחקו עלינו".
"אמרתי שתוך שנה וחצי המצב השתפר. לא האמינו לי. בסוף לקח פחות. המספרים מדברים", הוסיף לפיד.
"החלום הכי מתוק שלך", אמרתי לו השבוע, "זה לכנס מסיבת עיתונאים ולומר שאתה מוריד מסים למעמד הביניים אחרי כל מה שעוללת. מתי זה יקרה?"
"החלום שלי", הוא ענה, "זה לתת לכל אחד ממעמד הביניים דירה, ועוד בלי מסים, מה השאלה? תשמע, אני רוצה קודם להוריד את הגירעון, לראות מה עם הצמיחה. ייקח עוד כמה שבועות ואז נעשה מהלך כלכלי".
"יפה", אמרתי . "עכשיו כבר לא ישליכו נעליים על התמונה שלך במוזיאון עין הוד".
"כן", ענה לפיד. "עכשיו יתחילו לומר'הבנאדם שילם מחיר על מהלכים לא פופולריים'. אתה יודע מה הייתה הטעות הכי גדולה שלי עד היום?"
"מה?"
"שלא אמרתי כמה אני שונא את התקציב שהגשתי".
"מה פירוש?"
" לא הסברתי כמו שצריך למה עשיתי כאלה צעדים שאיימו לרסק לי את הקדנציה. הרי לא פעלתי מתוך סיכון עצמי. עבדתי מתוך אחריות לאומית".
"בשבוע שעבר", הזכרתי לו, "היית בן 50. איך אירוע כזה עבר בשקט, ועוד במקרה שלך?"
"שום חגיגה. קמתי בשש בבוקר לעבודה וחזרתי ב-11 בלילה , כרגיל", ענה .
"אילו היו אומרים לך בגיל 40 שבעוד עשר שנים תהיה שר אוצר?"
לפיד מתגלגל מצחוק. "אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאהיה בגיל 50 שר אוצר הייתי חושב שהשתגעתם. גם אני לא האמנתי שאלך למשרד הזה. עכשיו לא תוציאו אותי בכוח מכאן".
"תהיה שר אוצר גם בקדנציה הבאה?"
"בשתי הקדנציות הבאות. אשאר במשרד הזה עד 2020".
מי שהגיע אתמול בצהריים לאצטדיון טדי בירושלים היה עד למחזה הזוי: 5,000 אוהדים, אולי יותר, כמות לא מוכרת בליגות שלנו, בטח שלא בליגה הלאומית, יישבו בשני יציעים נפרדים, אלה מול אלה. בדרך כלל שני מחנות של אוהדים מעודדים שתי קבוצות יריבות על המגרש. במקרה הזה שני המחנות יעודדו קבוצה אחת, או: מחנה אוהדים אחד יעודד ביחד את שתי הקבוצות שירוצו על המגרש.
מבולבלים? ככה זה כאשר יש משהו חד פעמי ובלתי מוכר עד כה: הפועל ירושלים שמתמודדת מול הפועל קטמון ירושלים, שתי קבוצות שהן בעצם ישות אחת, ואם לא עכשיו, הן יהפכו לישות אחת, כי זו המטרה של שתיהן.
לפני שש שנים וחצי הקמנו את הפועל קטמון ירושלים. אני אומר הקמנו כי הקבוצה נוסדה מעל דפי "זמן ירושלים", שהיה העיתון של מעריב בעיר (אני הייתי אז העורך). אורי שרצקי, שהיה עורך מדור הספורט ואוהד הפועל ירושלים החליט כי אין לקבוצה הזו תוחלת, אחרי עשרות שנים של כישלונות ניהוליים ואחרים, שהבריחו את אחרון האוהדים.
שרצקי החליט שהאוהדים הללו יקימו להם קבוצה נפרדת. ההתארגנות הייתה פנטסטית, כל אחד שם כסף והקמנו קבוצה שהחלה את דרכה במקום האחרון בליגה הנמוכה ביותר, ליגה ג'. במהלך השנים טיפסנו במעלה הליגות והשנה העפלנו לליגה הלאומית. אני אומר "עלינו והעפלנו" כי אני אחד הבעלים של הקבוצה, בדיוק כמו יעקב שחר או אלי טביב, רק עם שליש אחוז, וטוב שכך.
בליגה הלאומית פגשנו את הפועל ירושלים ממנה נפרדנו על מנת לשוב. המציאות הזו קורעת אלפי אוהדים, בעיקר של קטמון, וזו לא סתם פראזה. במהלך השבוע האחרון התנהלו ויכוחים אדירים ברשת, בפורומים ומחוצה להם. היו כאלה שחשבו שלא צריך לבוא לאצטדיון, כי הרי מבחינתנו אין באמת משחק תחרותי. היו כאלה שביקשו להגיע ולא לעודד, כי הרי שתי הקבוצות שלנו. אחרים התקשו למצוא הגדרה למשחק הזה וסירבו לקרוא לו דרבי, כי הרי לא מדובר כאן בשתי קבוצות יריבות. להפך. בסוף כולם התפשרו על "מפגש האדומות", כמו מפגש השייח, עם הקונוטציה הידידותית המתבקשת. באצטדיון עצמו כולם יעודדו את כולם.
ומה עם התוצאה? אני מתפלל לתיקו, וכמוני רבים. זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מסרב לראות את הקבוצה שלי מנצחת, וגם אם תפסיד, אהיה מאושר, כי ניצחתי. תודו שאין דברים כאלה.
shalom.red@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם