תולדות הגרעין באיראן: מ-56' ועד תקיפה עתידית
מה שהחל כפרויקט למטרה אזרחית, הפך עם השנים למבצע הסתר והונאה שכמעט הביא את איראן למעמד של מדינה סף גרעינית. לקראת חידוש השיחות בין טהרן למעצמות, nrg מעריב מפרט איך קרה? מה יש ברשות טהרן? ומה ישראל יכולה לעשות? כל הפרטים
בשבועות האחרונים, פרויקט הגרעין האיראני לא יורד מסדר היום של כלי התקשורת בעולם בכלל, ובישראל בפרט. מאמציו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנוע "הסכם רע", כלשונו, ידועים לכל. אבל התחושה הכללית היא שבממשל אובמה, וכן במדינות נוספות, יש רצון עז להביא לכדי סיום את הסאגה הארוכה. לקראת חידוש השיחות, nrg-מעריב מברר איך הגיעה איראן למעמד של מדינה סף גרעינית, על סף הסכם.
מהי בעצם ההגדרה של סף גרעינית? מדובר במדינה המסוגלת לייצר נשק גרעיני תוך פרק זמן קצר, כשלושה חודשים פחות או יותר. באיראן מצב זה יתממש אם יעלה בידה לאגור כמות מספקת של אורניום המועשר בדרגה של 20%, משם היא תצטרך להמשיך את ההעשרה לדרגה של 90%, הדרושה לייצור פצצה גרעינית אחת.
רוחאני הציע לאחרונה כי ארצו תחדל מן ההעשרה של האורניום לרמה של 20%, וזאת בתמורה לקבלת דלק לכור גרעיני - לצורך ייצור תרופות. בישראל כמובן לא מקבלים את הטענות האיראניות, ומזכירים שמרבית מדינות העולם פשוט רוכשות את האיזוטופים הרפואיים בשוק החופשי, מבלי להידרש להפעלת כור גרעיני.
הגרעין של הגרעין
מאמצי איראן להגיע ל"כלי נשק אסטרטגי" - כולל נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח - החלו עוד בימי השאה ריזא פהלווי, ששלט במדינה מ-1941 ועד המהפכה ב-1979. למעשה, תכנית הגרעין האיראנית נולדה ב-1956 כחלק מהתכנית האמריקנית "גרעין למטרות שלום" (Atoms for Peace), שבמסגרתה הציעה ארצות הברית לספק מידע וציוד לשימושים אזרחיים. לאחר חתימה על הסכם, קמה באיראן "הוועדה לאנרגיה גרעינית" ובאוניברסיטת טהרן נוסד "המרכז למחקר גרעיני".
ב-1958 אף חתמו איראן וארצות הברית על הסכם נוסף שבו התחייבה וושינגטון לספק לאוניברסיטת טהרן כור גרעיני קטן למטרות מחקר. בנייתו הסתיימה ב-1967. עד כאן, כך נדמה, הכול היה תמים למדי.
בשנים 1974-1973 החליט השאה פהלווי לשדרג את תכנית הגרעין. מלחמת יום כיפור וחרם הנפט הערבי על המערב העשירו את קופתה של טהרן במזומנים, ואיפשרו – לצד נסיבות נוספות - הגברה של המחקר הגרעיני. איראן שכרה את שירותן של חברות אירופאיות לבניית כור גדול, וחתמה על שורה ארוכה של צעדים משמעותיים בתחום: הסכמי שיתוף פעולה עם שלל מדינות ברחבי העולם להעשרת אורניום, הקמת מרכזי מחקר ופיתוח ובניית כורים נוספים.
הפיתוח המהיר של הכורים הגרעיניים באיראן הביא להרחבת כוח האדם ב"ארגון לאנרגיה אטומית" של איראן, שמנה יותר מ-4,000 עובדים, ושלח מאות מדענים וטכנאי גרעין להשתלמויות בארצות הברית, צרפת, גרמניה המערבית ובריטניה. הממשל האמריקאי תמך ועודד את שדרוג הגרעין, שכן זו הייתה, עד אז, מבוססת על ידע והדרכה מטעמם, והעניקה עבודה לאזרחי אמריקאים.
מהפכת 1978-79 הייתה לגורם היחיד להפסקת פיתוח התכנית הגרעינית של איראן. אייתוללה רוח-אללה חומייני פעל בתחילה לבסס את משטרו החדש במדינה ולא ראה צורך נוסף בקידום הגרעין, שהיה מופתח למדי. ההוצאות הרבות שתכנית זו כללה היו גבוהות מדי למשטר החדש, שלא היה מסוגל לפעילות שאפתנית שכזו. בהמשך פרצה של מלחמת איראן-עיראק, שהשהתה את העניין בגרעין למשך כמה שנים טובות.
עם תום המלחמה, בשנת 1988, חודשו מאמציה של טהרן בתחום הגרעין. העימות עם עיראק הבהיר היטב למשטר האיסלאמי באיראן כי הוא ניצב בפני אויב אסטרטגי, בעל שאיפות לשליטה והשפעה אזוריות, ועם יכולות צבאיות משמעותיות. זאת, גם ללא היסוס להשתמש בנשק בלתי קונבנציונלי, עפי שקרה במלחמה.
דחיפה משמעותית נוספת שגררה את שליטי טהרן להרפתקה הגרעינית שלהם הייתה סילוק פקחי האו"ם מעיראק בשנת 1998. ממדינה תחת מעקב, עיראק פתאום יכולה הייתה לפעול במחשכים - והדבר עורר באיראן דאגה רבה.
מסוף שנות ה-80' התהדק שיתוף הפעולה בין איראן ובין מדינות שהיו יכולות ומוכנות לספק לה ידע, טכנולוגיה, חומר ואנשי מקצוע לפיתוח נשק בלתי קונבנציונלי. בלטו בהקשר זה רוסיה, סין, צפון-קוריאה ופקיסטאן.
ב-1998 החלה בנייתו של הכור בבושהר, בשיתוף פעולה עם הרוסים. על פי איראן, הכור נועד ל"צרכי שלום", אלא שבמקביל ובהיחבא החלה איראן להשקיע מאמצים בפיתוח יכולות גרעיניות גם לצרכים שאינם אזרחיים. בסוף שנות ה-90 התפרסמו דיווחים על מאמצי טהרן לרכוש צנטריפוגות גז לצורך העשרת אורניום - עדות לכך שפעלה לפתח יכולות גרעיניות צבאיות.
הדיווחים על מאמצי איראן לפתח יכולות צבאיות בתחום הגרעיני התבססו בתחילת שנות ה-2000, כתוצאה מגילויים של גורמי אופוזיציה במדינה. באוגוסט 2002 נחשפו בפומבי עוצמתה והיקפה של תוכנית הגרעין האיראנית, כאשר קבוצת גולים הציגה במסיבת עיתונאים בוושינגטון פרטים על שני אתרים באיראן: המתקן לייצור מים כבדים בעיר אראק, והמתקן בנתאנז, המיועד לייצור אורניום מועשר.
באותה מסיבת עיתונאיים גם נמסרו פרטים טכניים על המתקנים ועל מדענים רוסים העובדים בהם ומסייעים לאיראן בקידום הפרויקט הגרעיני. החשיפה של הנתונים החדשים קיבלה חיזוק מצילומי לוויין מסחרי שנעשו בספטמבר 2002. מאוחר יותר גם התברר שאיראן הפעילה חברות קש כדי לממן את הפעילות בשני האתרים.
החשיפה, יחד עם לחץ חזק מצד ארצות הברית, הביאו בסופו של דבר, גם את הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לנקוט מדיניות שונה כלפי איראן. מקיץ 2002 החלה סבא"א בפעילות פיקוח שיטתית באיראן ופרסמה דוחות תקופתיים על תכניותיה הגרעיניות. אלה חשפו מדיניות של הסתרה והונאה.
באוקטובר 2003 הציבה סבא"א אולטימטום לאיראן כדי שתחשוף את כל המידע על פרויקט הגרעין שלה, אולטימטום נוסף שהוצג לטהרן היה להפסיק את העשרת האורניום על ידה ב-2004.
בדוח נוסף שכתב ראש סבא"א, מוחמד אל בראדעי, התברר כי בניגוד להצהרותיה, כבר משנת 1985 עסקה איראן בתכנית להעשרת אורניום וכי קיבלה שרטוטים של צנטריפוגות מגוף זר. במקביל, בדיקות מעבדה גילו חלקיקי אורניום מועשרים ברמה גבוהה בדוגמאות אדמה שנלקחו מאתרים באיראן. בסופו של דבר, דוח המנכ"ל קבע לראשונה ובאופן מפורש כי לטהרן תכנית הכוללת מעגל דלק גרעיני שלם.
האזהרות החריפות של סבא"א, שלא לוו בסנקציות, הביאו את איראן להבין כי יש בידה מרחב תמרון להמשיך בטקטיקה שלה: גילוי "טפח" והסתרת שניים . בדוחות שהמשיכו להתפרסם התברר שאיראן פועלת בתחום הפקת הפלוטוניום, שכמות האורניו ם שהופקה על ידה גדולה מזו שהצהירה עליה, ושכבר העשירה אורניום לדרגה של 36%. כמו כן התגלו שני מתקנים חדשים המעורבים בייצור צנטריפוגות, שעליהם לא היה ידוע קוד ם לכן. הגילוי המרכזי היה חשיפת תכניות לצנטריפוגה משוכללת יותר מזו שאיראן הודתה כי קיימת בידה.
מאז החשיפות ב-2004 החל לחץ אמריקני ומערבי כבד, בסיוע הפעיל של ישראל, לעצירת תכנית הגרעין של טהרן. אלא שתמיכה בתכנית מצדה של רוסיה וסין (כולל גיבוי מדיני), וכן סיוע פעיל של צפון קוריאה ופקיסטן, הובילו למציאות שבה איראן המשיכה לקלוט צנטריפוגות משוכללות וכן לפתח את הפעילות המחקרית הענפה שלה בתחום הגרעין שאינו אזרחי. בהקשר לכך אף דווח כי נעשו במדינה ניסויים בנפצים ומרעומים לפצצות גרעיניות.
למרות כל זאת, ראש סבא"א, מוחמד אל ברדעאי, מנע קבלת החלטת קשות נגד איראן כשהוא מאפשר למעשה לטהרן לחמוק מסנקציות. פעילות זו ומדיניות ההתרסה של טהרן נמשכה גם עם מינויו של ראש הסוכנות הבא, יוקיה אמנו.
השאלה המרכזית שמעסיקה היום אנליסטים רבים בישראל ובמערב היא עד כמה קרובה איראן ליכולת הקריטית? מקורות מודיעין בריטיים ואמריקאיים סבורים שאיראן יכולה לייצר בתוך שנה כמות מספקת של חומר בקיע כדי ליצור פצצה. עם זאת, גם אחרי כן יידרש לאיראן, ככל הנראה, עוד זמן מה כדי לשלוט בכל הטכנולוגיות הדרושות לייצור ראש נפץ גרעיני קטן דיו להרכבה על טילים בליסטיים מסוג שיהאב-3 וכדי לערוך את הניסויים הדרושים לבדיקת המערכת.
גורמים אחרים במערב, ובהם מכוני מחקר לא ממשלתיים רבים, סבורים שהזמן אוזל במהירות גדולה יותר. על סמך ההנחה שלאיראן יש מתקן מחתרתי שמיועד להעשיר אורניום מ-20 אחוז ל-90 אחוז, גורמים אלו מעריכים כי בפרק זמן של כ-14 שבועות, איראן תהיה מסוגלת לייצר מספיק חומר בקיע לחמש פצצות אטום.
הערכות אלה נשענות על העובדה כי בתוך פחות משנתיים התקינה איראן כ-9,000 צנטריפוגות חדשות בנתאנז ובפורדו, ויותר מהכפילה את יכולת ההעשרה שלה. במרץ הודיעה איראן שהיא גם בונה 3,000 צנטריפוגות מהסוג החדש והמתקדם יותר (המכונות IR-2m), שעליהן נאמר כי הן יעילות פי חמישה. כמעט 700 צנטריפוגות חדשות כבר הותקנו.
נתאנז
המתקן להעשרת אורניום בנתנז הוא "הלב" של תכנית הגרעין האיראנית, ובו פועלות כ-9,000 צנטריפוגות. האתר הוא תת-קרקעי, מבוצר בבטון מזוין, ומוגן באמצעות סוללות טילי נ"מ כדי להקשות על תקיפתו מהאוויר. באולמות הרבים שנמצאים במתקן הזה פרושות אלפי הצנטריפוגות במערכים ונערכים בהן ניסויים במטרה להעשיר אורניום בכמות כזאת שתספיק לייצר פצצת אטום.
פורדו
מתקן להעשרת אורניום בעיר קום שנחשף ב-2009. המתקן נכרה בצלע הר בבסיס של משמרות המהפכה האיראניים ליד העיר הקדושה לשיעים. מערך ראשוני של 164 צנטריפוגות הותקן במקום והאיראנים הבטיחו לאחרונה כי ישלשו את הכמות ויתקינו עוד צנטריפוגות במטרה להעשיר במתקן זה אורניום לרמה של 20 אחוזים. המתקן אמור להכיל בתפוסה מלאה לפחות 3,000 צנטריפוגות. לטענת איראן המתקן החל לפעול בשנת 2011, ואולם בדיקה שערכה סבא"א העלתה כי העשרת האורניום החלה בבמקום עוד ב-2002.
איספהאן
המתקן להמרת אורניום באיספהאן הוא מתקן קריטי למעגל ייצור הגרעין באיראן. במתקן ממירים את האורניום הגולמי, המכונה "העוגה הצהובה", לגז UF6 שמועבר לנתאנז ולקום, אל מערכי הצנטריפוגות שבהם.
בושהר
הכור הגרעיני בבושהר הוא המתקן הגרעיני המפורסם ביותר של איראן הנמצא בדרום המדינה. זהו כור להפקת חשמל הפועל תחת פיקוח סבא"א וטכנאים רוסים. הכור כבר חובר לרשת החשמל והחל להפיק עד 40 אחוזים מההספק המירבי שלו, 1,000 מגה-וואט. בהתאם להסכם עם מוסקבה, מוטות הדלק המשומשים מועברים לעיבוד מחדש ברוסיה, וזאת מחשש שאיראן תעשה שימוש בפלוטוניום, יסוד כימי מתכתי רדיואקטיבי שיכול להוות חומר בקיע לייצור פצצת אטום. למרות שמדובר בכור אזרחי "כשר", החשש במערב הוא שעצם הפעלתו נותנת לאיראן ידע רב וניסיון בתחום הגרעיני.
טהרן
כור המחקר בטהרן הוא כור קטן למטרות מחקר שנבנה בשנת 1967 בסיוע אמריקני. הוא הושבת אחרי המהפכה האיסלאמית ב-1979, ונפתח מחדש בעזרת ארגנטינה. הוא משמש להכשרת מדענים וממוקם קרוב יחסית למרכזי אוכלוסייה. לטענת האיראנים, הניסויים שהם עורכים בו נועדו לסייע בפיתוח תרופות למחלות חשוכות מרפא כמו מחלת הסרטן. הכור מופעל בעזרת דלק גרעיני המכיל אורניום מועשר ברמה של 20%, הרמה הכי גבוהה של אורניום מועשר ברמה נמוכה.
אראק
בשונה מהמסלול להעשרת אורניום, באיראן מנסים לייצר בכור באראק "מים כבדים". היכולת של כור מסוג זה היא לייצר כשהוא בשיא תפוקתו כשתי פצצות גרעין בשנה.
מבארכה
במסיבת עיתונאים שנערכה אתמול בפריז חשפו גולים איראנים מתקן גרעין חדש, הממוקם בעיר מבארכה. בכיר בארגון האופוזיציה "מוג'הדין ח'לק" הציג את המתקן שבמחוז אספהאן, מגובה בתמונות לווין של המתקן. על פי המידע שנמצא בידי ארגון האופוזיציה, הכור נבנה על ידי חברות איראניות המשתייכות למשמרות המהפכה, וקשור ליחידת "ארגון המחקר החדש" של משרד ההגנה האיראני.
בניגוד לפרויקט הגרעין העיראקי, אותו השמיד צה"ל במבצע מרשים בשנות ה-80, באיראן – כפי שניתן לראות – הוחלט לא לשים את כל הביצים בסל אחד, ופיזרו את הכור והמתקנים השונים. נתניהו וגורמים פוליטיים אחרים כבר הצהירו כי למרות הקושי, צה"ל מסוגל לתקוף באיראן - גם ללא עזרה של מדינות חיצוניות.
אם אכן יוחלט על כך, האפשרויות העומדות בפני צה"ל אינן מעטות. על פי פרסומים זרים, בידי ישראל טילים מדויקים ורבי עוצמה שמסוגלים להיות משוגרים ממטוסים, צוללות או כני שיגור (ניתן לראות במצגת שבראש הכתבה). הימים הקרובים יכריעו האם אפשרויות אלו בכלל נלקחות בחשבון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם