"אני רוצה שיזכרו שפעם היו לי שני אחים"
הקצינה הצעירה נוי אילן, שאיבדה 8 מבני משפחתה, נזכרת בראיון כואב בפיגוע בירושלים ששינה את חייה. "הבנתי שאין לנו ארץ אחרת"
אחד עשר בני אדם נספו בפיגוע במוצאי השבת החורפית ההיא, שמונה מהם בני משפחתה של נוי אילן: בני דודים, דודים ודודות. "שכול מתומן", קוראת לו נוי. "כל הזמן אמרו: 'הם נהרגו כשהם היו קטנים, הם נהרגו כי היו יהודים, הם הרוגי מלכות'", סיפרה השבוע. "ואני שאלתי את עצמי: אם הם כאלה, אז מה אני? למה אני נשארתי? ואם נשארתי, מה זה אומר? אפילו קינאתי באוריה אחותי, שהיא עם לידור. הם יחד למעלה, ואני לבד".
היו לך רגשות אשמה?
"ברור. גם היום. זה תמיד חוזר לאותה נקודה: למה אני פה והם לא. לידור היה כל החיים שלי. הוא היה בשבילי כמו אבא ואמא ביחד. אני רואה תמונות שלו, ואני רואה אותו בתור אחי הגדול. אני לא מבינה שאני גדולה יותר ממנו כבר המון שנים; שהוא נשאר ילד. אני שואלת את עצמי לפעמים אם כשאני אזדקן עדיין אסתכל על התמונות של לידור וארגיש קטנה".
מה הרגשת כשחגגת אחת עשרה ו"עברת" אותו בגיל?
"היה לי קשה נורא. פתאום להיות גדולה יותר ממנו. אני זוכרת שתמיד שאלתי את אמא שלי: 'מה, אמא, עכשיו אני אהיה גדולה יותר מלידור? ובתחיית המתים, מה יקרה? יחזירו את הגלגל אחורה?' כי תמיד הבטיחו לי: 'אל תדאגי, הוא יחזור, הם יחזרו'. מתישהו גם זה התנפץ".
כמה ימים אחרי האסון היא חלמה חלום. זה החלום הראשון שחלמה על אחיה, אבל היא זוכרת אותו היטב. "חלמתי שממש מעבידים אותי", היא מתארת. "אני יושבת ומנקה את הרצפה, משפשפת. ואז הוא בא, לידור, מרים אותי מהרצפה, מחבק אותי ואומר לי: 'נוי, אני תמיד איתך'. אחר כך יצאנו החוצה, לחצר. הייתה שם רחבת דשא ענקית ומעגל של הרבה אנשים. רציתי לתת יד ללידור, והוא נעלם. אני מחפשת אותו בכל הרחבה ולא מוצאת. אני עדיין מחפשת. אבל המשפט שהוא אמר לי, 'אני תמיד איתך', נשאר.
"לפעמים אני כועסת עליו. אני חושבת: למה השארת אותי פה, את אחותך הקטנה? הוא היה אחי הבכור. תמיד ציפיתי לשמוע ממנו את כל התשובות. הסתכלתי עליו מלמטה למעלה. הערצתי אותו. הוא היה כל העולם שלי. פתאום הוא איננו, ואני צריכה להיות גם הוא וגם אני".
אחת עשרה שנים וחצי עברו מאז האסון. באביב שעבר חגגה נוי אילן יום הולדת תשע עשרה. לידור, לו היה בחיים, היה בן עשרים ושתיים. אוריה הייתה אמורה לחגוג בחורף שעבר בת מצווה. בימים אלה מסיימת נוי קורס קצינים. היא נמצאת בשלב ההשלמה, בדרכה להפוך לקצינה בחיל התקשוב. "ניצחון", היא מתארת את שהרגישה על מגרש המסדרים בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. לא סגירת מעגל. המעגל ההוא, לדבריה, לא ייסגר אף פעם.
"אני עומדת על רחבת המסדרים גם בשביל לידור", היא אומרת. "אני שם, ואני כל הזמן בוכה. למה אני זכיתי והוא לא? למה הוא לא זכה לעלות על מדים, ואני כן. אני עושה כל כך הרבה דברים לפניו. זה לא הגיוני".
את מדברת אליו?
"כל הזמן. בבוחן בר אור (מבחן כושר גופני, חק"ב), בהכנה לקורס, היה לי קשה. הייתי חייבת לעבור את המבחן. זה היה כבר לקראת הסוף. אני זוכרת שדמיינתי את לידור. פשוט הרגשתי שהוא שם, שהוא דוחף אותי ואומר לי: 'נו, יאללה, את יכולה'. וכל ההליכה אני מדברת איתו: 'בבקשה, לידור, תעזור לי, אני רוצה להצליח, אני רוצה לעבור את זה'. הוא תמיד נמצא. בכל מקום".
אנחנו נפגשים בבית משפחת אילן בראשון לציון; בית פרטי מטופח ורחב ידיים. לפני כמה שנים עברו לכאן מהפנטהאוז שבו גרו בזמן הפיגוע. על הקיר, באמצע גרם המדרגות שמוביל לקומה השנייה, תמונות גדולות ושוברות לב. אלה התמונות האחרונות של אוריה ולידור. תמצית געגוע: ילד יפה עם מבט שובה, ותינוקת חייכנית.
אחרי הפיגוע נולדו לרונית ושמעון אילן, הוריה של נוי, שני ילדים חדשים. שלו, הגדול, היום בן עשר, וטליה בת תשע. כששואלים אותה על משפחתה, נוי אומרת שהם חמישה ילדים.
שמעון ורונית מלווים את הראיון. הם היו אנשים צעירים בתחילת שנות השלושים שלהם כשחרב עליהם עולמם. מאז חייהם חצויים לשניים. "לקחו לי חלק מהגוף", יסכם שמעון אילן, ואשתו רונית תאשר בצער.
"המשכתי בחיים אבל בפנים אני נכה", הוא יגיד. על הפיגוע הם כמעט לא מדברים: חלק מהדברים שנוי אומרת חדשים להם. "אנשים קרובים שואלים אותי: 'למה אתם לא מדברים על זה בבית? אתם יכולים לעזור זה לזה'", אומרת נוי. "אני תמיד עונה שאי אפשר, אי אפשר לדבר. כי זה נורא כואב".
ניסית?
"פתחתי את זה פעם אחת עם אמא שלי. יום אחד ישבתי איתה ואמרתי לה: 'אמא, אולי נדבר על הפיגוע, נחלוק את זה יחד ויהיה קל יותר?' היא ענתה לי: 'לא נוי, כשלי יש יום קשה ולך יש יום טוב, למה שאספר לך מה עובר עליי ואפיל גם אותך?' לכולם קשה, אז עדיף לא להעמיס, שיהיה קשה לבד. כל אחד רוצה להגן על האחר, אז כל אחד לעצמו".
היא שונאת פרסום. תקופה ארוכה סירבה להיחשף. "אבל אני מפחדת שיתרגלו לזה שלידור ואוריה לא פה", היא מסבירה את הסכמתה לראיון. "אני רוצה שאנשים יזכרו שהייתה פה פעם אינתיפאדה שנייה, שפעם משפחות שלמות נהרגו ותינוקות וילדים מתו. אני רוצה שיזכרו אותם. שאנשים ידעו שפעם זה היה אחרת. פעם היו לי עוד שני אחים".
הם היו משפחה נורמטיבית. רונית ושמעון עבדו עד שעות מאוחרות. נוי ולידור היו "ילדי מפתח". אוריה הקטנה הייתה במשפחתון. אחרי שנהרגה סגרה הגננת את המשפחתון. המכה הייתה קשה מדי.
"היינו כל הזמן יחד", תיארה השבוע נוי את הקשר שלה ושל לידור. הם למדו באותו בית ספר. הוא היה גאון מחשבים ותלמיד מצטיין, מוכשר, מצחיק, שחקן. זמן קצר לפני שנהרג השתתף בתחרות כישרונות צעירים. נוי הייתה ביישנית ושקטה. "רק אחרי שנהרג התחילו להכיר אותי", היא אומרת. עד אז לא דיברה הרבה. לידור, היא מספרת, היה מרכז העניינים.
בהפסקות היו משחקים יחד, וגם חוזרים יחד מבית הספר. לידור היה מחמם להם ארוחת צהריים והיא הייתה עורכת את השולחן. "היו לנו תפקידים קבועים", היא נזכרת; שגרה פשוטה שקיבלה משמעות נוראית אחרי ליל הזוועה. "הבית שלנו היה מלא אור", היא אומרת. "אחר כך הייתה דממה כזאת, דממת אלחוט. ולא היה הבכי של אוריה, ולא הצחוק.
"שבועיים קודם לכן ראינו חדשות, ושאלתי את אמא מה זה פיגוע", מספרת נוי."'זה מישהו שרוצה להרוג את עצמו ורוצה להרוג איתו עוד אנשים', היא ענתה. חשבתי שזה פשוט בן אדם שלא רוצה למות לבד".
ביום חמישי, יומיים לפני הפיגוע, יצאו יחד למסעדה. שמעון קנה לרונית רכב חדש. הוא ביקש מהמלצר שיגיש לה את צרור המפתחות עם הקינוח. "חברים אמרו לי שאני משוגע", הוא מספר."' צא עם אשתך לערב רומנטי, מה אתה צריך לקחת את הילדים?' הם אמרו". שמעון התעקש. "לא אשכח אף פעם איך לידור חיבק אותי. אני מרגיש את החיבוק שלו עד עכשיו. הוא אמר לי: 'אבא, אני כל כך גאה בך. איזה כיף ששימחת את אמא'. ברכב הזה נסענו למחרת לירושלים. שם הוא נהרג".
זה היה אירוע משפחתי: בר מצווה לבן אחותה של רונית. היא אישה דתית ולכן החליטה לעשות את השבת בשכונה החרדית בית ישראל. עד היום הם שומרים על קשר מצוין עם האחות. "אנחנו תמיד מסבירים לה שהיא לא אשמה", אומרת נוי. שמעון מספר שאיש מבני המשפחה המורחבת לא רצה לנסוע. כל השבוע התלבטו. נוסעים, לא נוסעים. איש מהם לא תיאר את המחיר הכבד שישלמו. בסופו של דבר, מבין שמונה אחים שהיו לרונית, שבעה נסעו.
"לא היינו שומרי שבת", הוא אומר, "ואמרתי שאין לי מה לעשות שם". ביום שישי בבוקר קיבל שמעון טלפון ממנהל בית ההארחה, בעצמו אברך. "הוא אמר לי: 'אני אעשה לך שבת שלא ראית בחיים, כאילו אתה בחוץ לארץ'. התקשרתי לרונית ואמרתי לה: יאללה, נוסעים. היא אמרה לי: 'עשית לי את היום'".
רונית היתה זאת ששכנעה את גיסתה, גפנית, אשתו של אחיה שלומי, לנסוע איתם לשבת. גפנית, שלומי ושתי בנותיהם, שירז ולירן, נרצחו בפיגוע. "משפחה שלמה נכחדה", אומרת רונית, "נגמרה. בהתחלה מאוד קינאתי בהם. היו לי מלחמות עם עצמי ללא הפסקה. עדיין יש. אני מוצאת את עצמי חושבת: 'איזה כיף להם. משפחה שלמה ביחד למעלה. אף אחד לא צריך לסחוב את הכאב'".
הם זוכרים את פרטי הפרטים. בתוך ירושלים התבלבלו וכמעט לא מצאו את המקום. נתקלו במחסום של צה"ל. אחר כך נכנסו לבית ההארחה. החדר שלהם היה בקומה השלישית. "שירותים ומקלחת משותפים לשלושים איש", מספר שמעון, "ומיטות קומתיים מברזל. אמרתי: 'חבר'ה, אנחנו לא נשארים פה. נלך לבית מלון'. כולם שמעו לי, כמו עדר".
שמעון יצא, נכנס לרכב והתניע. הילדים כבר ישבו מאחור. "בא אחריי האברך", הוא מספר. "אמר לי, 'אמרתי לך שאעשה לך שבת שלא תשכח, בוא, תכבד אותי'".
מה עשית?
"אמרתי לו: 'אתה יודע מה, נישאר לשבת'. כיביתי את המנוע. לפעמים אני חושב שהכל היה מתוכנן. אני משחזר הרבה את הרגע הזה, שכמעט נסעתי משם. כאילו מישהו לקח את היד שלי ואמר לי: 'סע, ברח, זה לא בשבילך'. אם הייתי לוחץ על הגז ובורח החיים שלי היו נראים אחרת היום".
"שבת הזויה", מתארת רונית. הם היו ב"טיש". שמעון ביקר אצל הרב כדורי. לידור, זוכרת נוי, שיחק כדורגל עם בני הדודים שלו. "בערב בא וסיפר לי שנשבר לו הפלייסטיישן", נזכר שמעון. "אמר לי: 'אבא, הפלייסטיישן נפל והתרסק'. עד היום אני שמח שלא צעקתי עליו. אמרתי לו: 'אתה יודע מה, לידור? לא נורא. נקנה לך חדש'".
בשבת טיילו ברגל במאה שערים. הגיס של רונית, בעלה של אחותה, עשה להם "תרגיל"; הפתיע אותם וצעק - שלוש פעמים בדיוק, הם זוכרים - "פיגוע, פיגוע, פיגוע". הם נבהלו. אחת הילדות בכתה ולא הצליחה להירגע. כמה שעות אחר כך נהרגה בפיגוע.
"איך הוא הזמין את השטן", אומר שמעון. הגיס ההוא איבד בפיגוע יד.
במוצאי שבת, אחרי ה"הבדלה" הם התכוננו לצאת לדרך. עד היום אלה שעות קשות בבית משפחת אילן. שמעון הוריד את המזוודות למכונית. רונית התעקשה שנוי תחליף את בגדי השבת לטרנינג, שיהיה לה נוח בנסיעה. אם לא הייתה מתעקשת, גם נוי והיא לא היו נשארות כנראה בחיים.
לידור ישב ברכב, הקשיב למוסיקה. שירים באנגלית. אוריה הייתה בעגלה, ליד תא המטען של הרכב, ושמעון סידר את המזוודות. כך נולדה התמונה שסימלה יותר מכל את הפיגוע בשכונת בית ישראל: עגלת תינוק הפוכה וריקה. אוריה מתה במקום.
"התכופפתי לתא המטען", משחזר שמעון. "וזה מה שהציל אותי. באותו רגע המחבל התפוצץ. אני זוכר שהרמתי את הראש וראיתי את הזוועה. מסביב גופות, ילדים, דם. קיבלתי מסך שחור".
נוי ורונית היו על המדרגות החיצוניות של בית ההארחה. הן זוכרות את הפיצוץ, ואחריו צעקות ואש גדולה הבניין רעד. מישהו בא ולקח את נוי לתוך אחד החדרים. רונית רצה למטה. "מלמעלה נבנתה לי כל התמונה", היא אומרת. "הילדים שלי, אחי, גיסתי, האחייניות שלי, בזה אחר זה.
"השתוללתי, צרחתי. ניגשתי לאוריה. הרמתי אותה מהעגלה על הידיים שלי. ירד לה המון דם מהעורק הראשי. אני מרימה אותה ודם, דם, דם. יורד בלי הפסקה. מישהו בא, לקח לי אותה מהידיים. איש עם זקן. 'תני, אני אטפל בה', הוא אמר. אחר כך ראיתי את לידור. הוא לבש מכנסיים ירוקים, בצבע פיסטוק, וחולצה ורודה. הוא היה שרוע על הכביש".
הבנת שהם מתים?
"הבנתי הכל. כמה שאת לא רוצה לקלוט, את מבינה. אמרתי: 'הילדים שלי כבר לא בחיים. לידור לא בחיים, אוריה לא בחיים, תביאו לי את נוי, אני רוצה לראות לפחות אותה'. ידעתי שרק היא חיה".
רונית ושמעון אילן פונו לבית חולים. שמעון נפצע ברגליו מרסיסים והיה צריך לעבור ניתוח. נוי נשארה בבית ההארחה. אחר כך, היא מספרת, הגיע אחד הדודים לקחת אותה. "התנגדתי", היא אומרת. "לקח זמן עד שהסכמתי ללכת איתו. לא האמנתי לו שהוא לא מחבל".
מתי סיפרו לך מה קרה?
"אמא סיפרה לי באותו ערב על מה שקרה לאוריה. אני זוכרת שנכנסתי לחדר בבית חולים, והיא ישבה על המיטה. היא חיבקה אותי ונישקה אותי ואז התיישבתי עליה. היא אמרה לי: 'את זוכרת כמה את אוהבת את אוריה? את זוכרת איך היית משחקת איתה יפה?' היא דיברה איתי קצת ואז היא אמרה: 'אוריה לא תהיה פה יותר'. היא לא אמרה לי 'נהרגה', או 'נרצחה', או 'מתה'. חיבקתי אותה וירדו לי כמה דמעות".
שאלת מה עם לידור?
"כן. אמא אמרה לי שלא מוצאים אותו. 'הוא בבית חולים אחר'. היא לא סיפרה לי עדיין מה קרה".
אחר כך פגשה נוי את שמעון, אבא שלה. "הוא התחיל לבכות", היא זוכרת. "הוא חיבק אותי ואמר לי 'עכשיו נשאר לי רק אותך'. פחדתי . לא הבנתי מה הוא אומר. איזו ילדה בת שמונה יכולה להבין דבר כזה?"
למחרת, בבית העלמין בשכונת גורדון בראשון לציון, התקיימו שבע לוויות: לידור ואוריה אילן, ובני משפחת נחמד - משפחתה המורחבת של רונית: אחיה, עם אשתו ושתי בנותיו, ובן אח נוסף. בן אח אחר מת מפצעיו שבועיים אחר כך. נוי עמדה בסוף ההמון, רחוק מהקברים. "אני זוכרת רק את הצעקות של אמא", היא אומרת.
בבוקר ההוא סיפרה לה רונית שלידור נהרג. "ישבתי על אמא, והיא התחילה לדבר איתי על לידור", היא נזכרת. "היא שאלה: 'את זוכרת איך הוא היה לוקח אותך מבית הספר?' עניתי שכן, ואז היא אמרה לי, 'את לא תראי אותו יותר, לידור לא נמצא'. השאלות הראשונות ששאלתי היו: 'אבל מי יחמם לי את האוכל עכשיו בצהריים? איך אני אחזור מבית ספר לבד?' לא הבנתי מה הולך להיות. היא אמרה לי: 'אל תדאגי, הכל הולך להשתנות'. אחר כך ממש כעסתי על עצמי", הודתה השבוע. "אמרתי: איזו אגואיסטית אני. הוא מת ואני שאלתי כאלה שאלות".
כל החיים, היא אומרת, שאפה להיות ילדה רגילה. ככה היא קוראת לזה. "שלא יראו שזה משפיע עליי, שלא ירחמו עליי, שלא יגידו: 'אוי, היא מהפיגוע והיא עצובה בגלל זה'". היא הייתה תלמידה מצטיינת. בכל מבחן, בצד, באותיות זעירות שאי אפשר היה לקרוא, הייתה כותבת את שמות כל בני המשפחה שלה שנהרגו בפיגוע.
"שאפתי לרצות את ההורים שלי", היא אומרת. "היה לי חשוב לשמח אותם, לעשות להם טוב. האמנתי שלכן נשארתי בחיים. היה לי קשה מאוד, אבל לא סיפרתי להם שקשה לי. עד גיל בוגר מאוד לא הסכמתי לבכות לידם. היינו הולכים לבית העלמין, לקבר, כולם היו בוכים, והיו מסתכלים עליי, מצפים שאני גם אבכה, ואני נשארת ככה, לא זזה, לא בוכה. אני זוכרת שיום אחד הלכתי עם אבא לקבר. הוא בכה בכי תמרורים כזה, מאוד קשה, ואני עמדתי מהצד, הסתכלתי עליו. לא בכיתי. הרגשתי שאני צריכה להיות בשבילם הכי חזקה בעולם, לספר להם רק על דברים טובים שקורים לי".
לפני כמה שנים התחילה ללכת לקבוצה של עמותת "משפחה אחת". רק אז התחילה לדבר על מה שקרה. "פתאום הכל התנפץ", היא אומרת. "הייתה לי תקופה קשה, וזאת הייתה מהפעמים הראשונות שבכיתי בכי היסטרי ליד אמא ואבא. אני זוכרת שהם היו בשוק".
רונית : "תמיד ידענו. ילדה בת שמונה סוחבת משא כזה".
נוי : "כן, אבל הייתם בהכחשה".
שנה אחרי הפיגוע נולד לרונית ושמעון ילד נוסף, שלו, אח לנוי. מלשון "שלווה", הם אומרים. השם היה מתבקש, לדבריהם. ברית המילה נערכה בשעת בוקר. הוא נולד בי"א באדר, שנה ויומיים אחרי הפיגוע. אחר הצהריים, הם לא תכננו את זה, הכניסו ספר תורה לזכר הילדים שנרצחו באסון. 11 חודשים אחרי שלו, ב-11 בפברואר , ארבע שנים פחות שלושה ימים אחרי שנולדה אוריה, באה לעולם טליה. "כמו שהלכו ככה באו", אומר שמעון, "לפי אותו סדר, בן ובת".
על לידת הילדים החדשים הם מדברים בזהירות. "גם ככה הם גדלים תמיד בצל", אומרת נוי. חוששים שיקראו את מה שיגידו. עכשיו שלו בכיתה ה', הכיתה שבה למד לידור כשנהרג. טליה לומדת בכיתה ד'. "אני מדחיקה את זה ממש", אומרת רונית. "אני לא יכולה לחשוב על זה". שוב היה תינוק בבית. את הבגדים של אוריה הוציאו מהבית. קנו הכל חדש. "כמו ילד בכור", אומרת נוי.
מה הרגשת?
"בלבול. פתאום את האחות הגדולה בבית, ואת צריכה לדאוג לכל, לקחת את האבל של ההורים ולנסות שמהצד שלך לא יהיו להם עוד דאגות. קודם הפוקוס של ההורים היה על האבל, פתאום הוא היה על שלו וטליה".
מכיוון שטליה ואוריה נולדו בתאריכים סמוכים, הם אומרים, הרבה פעמים הם מתבלבלים. "כששואלים אותי מה תאריך הלידה של טליה", מודה רונית, "אני צריכה לעצור ולחשוב, מי מהן נולדה מתי".
נוי : "אני זוכרת שפעם קמנו בבוקר ה-11 בפברואר, זכרנו שזה יום ההולדת של אוריה, וזה היה יום ההולדת של טליה. טליה לא ידעה שיש לה יום הולדת".
כמה קשה היה להיקשר לאחים החדשים?
"מאוד. קשה לי להיקשר לאנשים בכלל, לא רק אליהם. בן זוג, חברות, זה משהו שהוא ממש חזק אצלי. המחשבה תמיד היא: למה להיקשר לאנשים? למה לסבול, אם יקרה להם משהו אחר כך? ואני לא יכולה להגיד לעצמי שלא יקרה להם כלום, כי מה שחשבתי שלא יקרה, כבר קרה".
מההתחלה סיפרו לשלו ולטליה שיש להם "אחים בשמים". כששמעון יורד במדרגות, הם מספרים, הוא מנשק תמיד את התמונה של לידור. גם את של אוריה. שלו עושה כמוהו. "כששלו היה בן חמש הוא שאל אותי איך הם נהרגו", מספרת רונית. "אמרתי לו: 'היינו במקום רחוק רחוק', לא אמרתי 'ירושלים'. ' והייתה פצצה', גם לא אמרתי 'מחבל מתאבד'. הוא קיבל את זה. הוא לא שאל יותר".
וטליה?
"היא שקטה. היא מקשיבה. היא יודעת הכל".
עם כל החשיפה לאינטרנט, הם אומרים, הם בטוחים שגם שלו וגם טליה קראו על הפיגוע. גם על האחים שלהם. "אני לא שואלת אותם", אומרת רונית. פעם אחת נוי ראתה את טליה קוראת בעבודת השורשים שלה. כתוב שם על הפיגוע, גם על אוריה ולידור. "כשהיא הסתכלה בתמונות שלהם היא בכתה", היא מספרת.
שלו וטליה באים לטקסי הזיכרון, אבל אף פעם לא היו בבית העלמין. שלו רוצה להגיע לבית הקברות. טליה לא. פעם אחת עמדו ליד הגדר, מרחוק, ורונית הצביעה על הקברים והראתה להם. "יש לי כל הזמן סרטים בראש", היא אומרת, "פחדים, שלא יקרה להם משהו. אני מנסה לא להעביר את זה אליהם. אני יודעת שזאת לא הבעיה שלהם. זאת הבעיה שלי".
לפעמים, בטעות, הם רוצים לקרוא לשלו אבל יוצא להם "לידור". שלו לא מעיר להם אף פעם. "אנחנו נראים בני אדם נורמטיביים, אבל בתוך תוכנו אנחנו חצויים לשניים", אומר שמעון. "יש הילדים שאינם, והילדים של היום. אני יכול לשבת שעות ליד הקברים של אוריה ולידור, ולא להאמין למה שקרה לי. עשו עלינו שואה. אין הבדל בין מה שקרה לנו לשואה. אני חלק מהשואה שהיהודים עברו.
"אני תמיד אומר שביום של הפיגוע הכניסו אותנו לאולם קולנוע, סגרו לנו את הדלת ומקרינים לנו מאז סרטים. אתה חי בסרט. אני לא מאמין שהילדים שלי אינם. כשאתה מאבד שני ילדים בגיל צעיר כל כך, אתה כאילו מאבד ארבעה. בכל שנה זה מטפטף לך. אתה מאבד אותם ילדים קטנים, ואתה ממשיך לאבד אותם גם כשהם גדלים. בכל שנה אתה חושב איפה הם היו צריכים להיות עכשיו".
לאזכרות של לידור ואוריה מגיעים הילדים שלמדו עם לידור בבית הספר. אז הם היו בני עשר וחצי. היום הם כבר אחרי צבא. "זה קורע אותנו", אומרת רונית.
אתם משחקים ב"מה היה אילו"?
"תמיד. זה לא משחק. אלה החיים. בכל מצב ובכל זמן. כמה פעמים בשבוע אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת. איך החיים היו נראים אם לא היה האסון. אי אפשר להיכנס לזה יותר מדי, גם בגלל הילדים החדשים. אולי אם הם היו, אז אלה לא היו. המון שאלות".
לעובדה שנוי בחרה לצאת לקצונה יש קשר ישיר לפיגוע. "הבנתי שם שאין לנו ארץ אחרת", היא אומרת בלי טיפת ציניות. "מבחינתי, אין לנו מקום אחר". בהכנה לקורס הקצינים ואחר כך בקורס, החליטה בפעם הראשונה לא לספר על הפיגוע. בסופו של דבר, אחרי שבועיים בבה"ד 1, סיפרה.
"הרגשתי שאני לא אני", היא אומרת. "זה כמו להגיד: 'אני נוי, ואני מראשון לציון'. זה בדיוק אותו הדבר. כי אני נוי, ויש לי אח גדול, ויש לי אחות קטנה. חלק מהדמות של הקצין היא להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. ככה אני חיה. המשפחה שלנו בחרה בחיים. בחרנו לראות את חצי הכוס המלאה ולהמשיך".
היא עדיין זוכרת את הבום ההוא, באותו מוצאי שבת, ששינה את חייה. לפעמים הוא עדיין מזדמזם לה בראש. עם המשפחה המורחבת של אמא שלה, היום, בניגוד לעבר, קשה לה יותר להיפגש. "תמיד בשיחות שם, מסביב לשולחן, איכשהו המוות עולה", היא מסבירה. "אנחנו תמיד שם בהרכב חסר".
היא כבר בוכה ליד ההורים שלה. משתדלת לא לבכות ליד שלו וטליה. אז, היא אומרת, מוחקים את הדמעות. לפעמים היא משתמשת בהומור שחור. "אני אומרת שיש לי משפחה למעלה, מחכים לי, יש לי פרוטקציות", היא מחייכת.
במאי השנה, סיפרה לי, היה אמור לידור לחגוג יום הולדת עשרים ושתיים. הם נולדו בהפרש של שלוש שנים ושלושה שבועות. "זכרתי את יום ההולדת שלו ולא הזכרתי אותו", היא אומרת. "למחרת באתי לאמא ואמרתי לה: 'את זוכרת שללידור היה אתמול יום הולדת, נכון?' היא אמרה לי: 'כן, בטח'.
שאלתי : 'דיברת על זה עם אבא?' היא אמרה: 'לא'. הייתי בשוק. תמיד היינו מזכירים כל יום הולדת, ולפעמים אפילו הולכים במיוחד לבית העלמין. אחרי שבועיים-שלושה, אבא בא אליי. הוא אמר לי: 'נוי, את זכרת שללידור היה יום הולדת? זה ממש ברח לי מהראש'. היה לי קשה לשמוע את זה. לאט-לאט - אני לא יודעת אם מתרגלים, אבל אני פוחדת שיתרגלו".
כששואלים אותה למה היא הכי מתגעגעת, היא עונה שזה לא נגמר. "רשימה אינסופית", היא אומרת. "הכי-הכי, לתחושה הזאת שיש אח גדול. זה תמיד שובר אותי. לכל החברות שלי, יצא ככה, יש אח גדול. ואני רוצה שגם לי יהיה שוב אח גדול, משלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם