היום שאחרי שיחות הגרעין: האופציה הצבאית ירדה מהשולחן
11 מיליארד דולר הוציאה מדינת ישראל על הכנות לתקיפת איראן ונראה כי דווקא ההסכם הרע המתגבש כעת מלמד כי ההרתעה לא הצליחה והכספים בוזבזו לשווא. אך האם האיראנים אכן בדרכם להצטרף אל העולם או שמא אנו נתעורר עם צפון קוריאה חדשה?
- איראן: "חילוקי הדעות עכשיו הם בין ארה"ב לצרפת"
- תולדות הגרעין באיראן: מ-56' ועד תקיפה עתידית
בתמורה היא מקבלת הסרה חלקית מאוד של הסנקציות, אבל כזו שיכולה להיראות לעולם ולחברות בינלאומיות כתחילת הסוף של בידודה. זהו סיפור ללא התרה. ללא הפצצה. ללא פירוק. ללא שינוי משטר. הוא כולו כתוב בתוך הים האפור של היחסים הבינלאומיים.
חמינאי נשא השבוע נאום חשוב. הוא דיבר על כך שהמונח שלו "גמישות הרואית" הובן לא נכון. הכוונה, אמר המנהיג הרוחני, איננה לפשרנות, אלא למציאת דרכים "יצירתיות" ו"אמנותיות" כדי להגיע למטרה. הביטוי "אמנותי" איננו מוצא את דרכו, באורח רגיל, לנאומים פוליטיים; באמנות יש העמדת פנים ואשליה. חמינאי דיבר על כך שאיראן רוצה בידידות אפילו עם ארצות הברית, אבל "הם עוינים אותנו", ואחר כך טיפח במשך חצי שעה נאום שטנה היסטורי נגד המערב. האם הנאום הזה היה פרץ אידאולוגי, הבזק אחרון לפני כניעה היסטורית בז'נבה? האם הוא היה נאום ניצחון? התשובה בעין המתבונן. המתבונן בהסכם עצמו.
אם אכן נחתם הסכם בז'נבה, עידן חדש נפתח באזור. בסוריה עסוק המערב בעיקר בהסתבכות (הכל כך צפויה) בהשמדת מאגרי הנשק הכימי. באיראן, סוגיית הנשק הגרעיני והסנקציות תזכה לרגיעה ארוכה. בקרוב ינסו האיראנים, האמריקאים והרוסים להגיע להסדר אזורי כולל שיפסיק את מלחמת האזרחים הסורית.
מה מקומה של ישראל בתוך המערך החדש הזה? איפה היא משתלבת? זו שאלה כבדה, בדיוק מסוג השאלות שישראל הנוכחית איננה מסוגלת להתמודד איתן. משום שבמהותה הבחירה האסטרטגית לטווחים ארוכים אינה בתחום התמחותה.
מה מקומה של טהרן? האיראנים הם ראשי החץ של העולם השיעי. מי שרוצה הסדר בסוריה צריך אותם, כמו גם מי שצריך יציבות בלבנון. יש להם חשיבות עצומה בעיראק, כמדינה שנשלטת על ידי שלטון שיעי, והאינטרסים שלהם שלובים היטב בהתרחשויות באפגניסטן, מדינה שארצות הברית מקווה לצאת ממנה בשנתיים הקרובות באורח מלא.
ישראל אולי חזקה מאוד צבאית, ובשל הנשק האסטרטגי שלה (לפי פרסומים זרים) חזקה מאיראן, אך מרחבי ההשפעה שלה מצומצמים. כאשר דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, מתקשר לנשיא איראן בפעם הראשונה זה עשור, הוא בעצם מזמין את הנשיא האיראני להתחיל לשחק במגרש של הגדולים. במגרש המעצמתי.
לישראל יש השפעה במצרים, בירדן, בשטחים הפלסטיניים. היה נהוג לומר שיש לה השפעה אדירה בוושינגטון; אך הנה, באדיבות מדיניות הממשלה הנוכחית הוכח והודגם שאין לה יכולת לסכל הסכם שהיא רואה כאסון היסטורי עם איראן. חולשתה - לכאורה - נחשפה. וממילא אל מול השאלות הגדולות של סוריה, עיראק, אפגניסטן - אין לה יכולת תמרון גדולה. תהליך השלום עם הפלסטינים יכול להיות החלק הגדול של ישראל באזור; התהליך הזה ופתרונו נתפסים כמפתח ליציבות אזורית. אך ירושלים איננה רוצה - כך נראה כרגע - להבקיע שם.
ירושלים של נתניהו מעדיפה לוותר על מרחב ההשפעה הדרמטי והסמלי של הסדר שלום. היא מתכווצת למקהלה יוונית שמנבאת אסון. האם האסון יבוא? האם ההסכם ייכשל? ייתכן מאוד. אך ישראל כמדינה לא תרוויח מכך דבר. בקהילה הבינלאומית לא מחלקים נקודות למי שצדק בשעה שכל השאר טעו. את זה עושים בבחירות פנימיות בתוך המדינות.
לא תהיה תקיפה בשנה הקרובה. זו המשמעות הראשונה של הסכם עם איראן. אלא אם יתגלה פתאום איזה מתקן סודי וזדוני שבאמצעותו יתברר שטהרן רימתה את העולם כולו. אך בהנחה שהתפתחות כזו לא תתרחש (הו, האצבעות בירושלים מלבינות מרוב המתנה להתפתחות כזו).
האופציה הצבאית - זו שתמיד הייתה על השולחן - היא כבר לא על השולחן. היא אפילו לא על הכיסא או מחוץ לדלת של החדר. היא פשוט איננה קיימת. רק טיפשות איראנית שלא תיאמן - אגב, עניין בהחלט סביר - יכולה להשיב את אופציית התקיפה. אם ההסכם בז'נבה היה מתברר כמוצלח, הממשלה הייתה יכולה לומר שהכספים שבוזבזו על הכנות לתקיפה לא היו לשווא. ההרתעה הצבאית הובילה את האיראנים לפשרה.
אבל גם לשיטתה של ממשלת נתניהו, אין מדובר בפשרה אלא בכישלון צורב. אז ההרתעה הצבאית כנראה לא סייעה, וממילא אם המטרה הייתה הרתעה בלבד, מדוע לבזבז מיליארדי דולרים? אפשר להסתפק בהונאה. רגע אחרי ההסכם בז'נבה ראוי לפתוח את הדיון הציבורי: האם הוצאת 11 מיליארד שקל (כדבריו של אהוד אולמרט) על הכנות לתקיפה צבאית עצמאית באיראן לא הייתה בזבוז מוחלט של כסף? האם בדיעבד אולמרט אינו צודק כאשר הוא אומר שהיה מדובר ב"הזיות"?
אפשר להבין את ראש הממשלה. הסכם אמיתי, הסכם כן, היה שולל מאיראן את יכולותיה הגרעיניות לגמרי כולל העשרת האורניום. ראש הממשלה מאמין שמדובר בהסכם מסוכן משום שהצנטריפוגות יכולות לעבור, בתוך חודש אחד, אל מצב שבו הן יעשירו את אותה כמות אורניום מועשר ל-20 אחוז שבה איראן מחזיקה היום.
כל ישראלי סביר היה רוצה מה שנתניהו רוצה: שהאיראנים יפרקו את הצנטריפוגות וימסרו למערב את האורניום. ראש הממשלה צודק כאשר הוא אומר שההסכם מותיר את איראן כמדינת סף גרעינית. זו אמת לאמיתה. השאלה היא אם יש הסכם אחר. האם היה יכול להיות הסכם אחר. זהו טיעון הברכיים: האיראנים כבר היו על הברכיים. עוד דחיפונת קטנה, והם היו מצטרפים לבית"ר.
האמת היא שהאיראנים התעקשו ומתעקשים להעשיר אורניום. האמת היא שאי אפשר לדרוש מהם פומבית להפסיק העשרה; הם חתומים על אמנה שלמעשה קובעת שאכן יש להם זכות להעשיר. אם יש די פיקוח וניטור, אם סבא"א נוכחת, בלתי אפשרי לצוות עליהם לחתום על הסכם שבו הם מוותרים תחת לחץ על העשרה.
השאלה היא זו: האם האיראנים נחושים להצטרף אל העולם? האם נאומיו של חמינאי הם שירת הברבור של הרטוריקה המהפכנית האסלאמיסטית? האם ייתכן שהמשא ומתן, עצם המגעים, גורמים לשינוי פוליטי באיראן פנימה? לשיח יש דינמיקה משלו, ולעתים זו דינמיקה חיובית. האם האיראנים התאהבו בסיכוי שיהיה להם רומן מחודש עם העולם? אם כן, ייתכן שהצנטריפוגות יחלידו להן בקום. הן לא יפורקו, אך יחלידו. זהו תרחיש חיובי. בתרחיש השלילי, נתעורר עם צפון קוריאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם