מה מסתתר מאחורי הפנים המחויכות של שר החוץ האיראני?
הדיפלומט נעים הסבר מטהרן, שלימד את שרת החוץ האירופאית קתרין אשטון איך מנהלים משא ומתן בבזאר המזרח-תיכוני, מסתיר בעברו ניסיון ערמומי לעקוף את הסנקציות באמצעות רשת בינלאומית והעברת מיליוני דולרים למימון תוכנית הגרעין
ההודעה יוצאת הדופן עוררה את החשד שמדובר בחשבון של מתחזה, כפי שאירע כמה ימים קודם לכן כשברכת חג שמח נשלחה מחשבון טוויטר מזויף של הנשיא חסן רוחאני. אלא שזריף מיהר להבהיר אחר כך בריאיון שמדובר בהודעה שלו, וכי הוא ביקש לאחל חג שמח ליהודים באיראן.
בהתכתבות עם פעילת המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, כריסטין פלוסי, הוסיף זריף שאיראן מעולם לא הכחישה את השואה, וכי "האיש שנתפס כמי שמכחיש אותה איננו" - כשכוונתו כמובן לנשיא הקודם מחמוד אחמדינג'אד.
בישראל התייחסו לגישה החדשה של רוחאני ושל זריף כאל "מתקפת חיוכים", שנועדה לרכך את תדמיתה של איראן ולפרום את העיצומים המשתקים את הכלכלה המקומית. הפנים נעימות הסבר בדמותם של הנשיא ושר החוץ שלו, הסבירו בארץ, מסתירות את פניה האמיתיות של איראן - פניהם של האייתולות ושל המנהיג העליון עלי חמינאי. באיראן, לעומת זאת, היו שתקפו את זריף על מתינותו, על כך שהוא מזדהה מדי עם ערכי המערב ועל שהוא אף ניסה בעבר לקבל תושבות קבע בארצות הברית.
אבל זריף לא נשאר חייב. את ה"תעמולה הציונית" הוא תקף כניסיון לחרחר מלחמה ולסכל את היחסים המתחדשים עם המערב, ואילו את השמרנים בארצו האשים בפחדנות. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הסביר זריף שהדרך המתונה, הדיאלוג עם המערב, הגישה הפרגמטית - הן אלה שיאפשרו לאיראן לקדם את מטרותיה.
"מתינות אינה מובילה לוויתור על ערכים ועקרונות או לוויתור על זכויותיה של המדינה", הוא הסביר בריאיון למגזין האקדמי "איראן דיפלומסי". "מתינות באה מביטחון עצמי. מי שמאמין ביכולתו, בעוצמתו ובאפשרויות שלו פוסע בנתיב המתון. מי שפוחד וחש חלש פונה לנתיב הקיצוני. העולם זקוק כיום יותר מכול למתינות, והרפובליקה האסלאמית של איראן, בתור מדינה רבת-עוצמה, יכולה לקדם את עצמה באמצעות מדיניות מתונה".
אפשר להתווכח על טיבה של העסקה שנחתמה אתמול לפנות בוקר באולם האומות בז'נבה - האם היא אכן מכשירה את תוכנית הגרעין האיראנית לצרכים אזרחיים, כפי שטוענים האיראנים, או שאכן היא מרחיקה את האיראנים מהשגת פצצת האטום, כפי שמקווים ראשי המעצמות?
באיראן עצמה יש מי שאינם מרוצים מההסכם, וטוענים שהגישה המתונה של זריף רק פגעה באינטרס האיראני ובכבוד הלאומי שלה. אך קשה להתווכח עם העובדה שצוות המשא ומתן בראשות זריף עשה לשרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון ולאחרים בית ספר. הוא הבטיח הבטחותואחר כך נסוג בו, הציג להם אופוזיציה (לכאורה או שלא) מבית, משך זמן, מרט להם את העצבים, והראה להם איך עושים משא ומתן במזרח התיכון, עם חיוך מנומס.
לא בטוח שאשטון, שהייתה ממונה על המשא ומתן מטעם המעצמות, הבינה את תרבות המשא ומתן של האיראנים. ספק אם גם שרי החוץ ג'ון קרי ולורן פביוס הבינו בדיוק עם מי יש להם עסק ואיך להתמודד עמם. אבל לא ניתן לומר את אותו הדבר על זריף, משום ששר החוץ האיראני, שהוא בן 54, למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת סן-פרנסיסקו, בסוף שנות ה-80 הוא השלים דוקטורט באוניברסיטת דנבר ובתחילת העשור הקודם כיהן כשגריר איראן באו"ם.
ואם לא די בכל אלה, הוא גם היה חבר בצוות המשא ומתן האיראני בשיחות הגרעין ומכיר היטב את פרטיו. האמריקאים ראו בהשתלטותו על המשא ומתן איתות חיובי מצד איראן. רבים בממשל הכירו אותו עוד בימיו באו"ם והעידו שמדובר באיש מתון, פרגמטי ורציני שעומד במילתו, ושהוא לא הולך סחור-סחור. אלא שהמגזין הניאו-שמרני "וויקלי סטנדרד" חושף בגיליונו החדש צד מעט פחות ידידותי ומכובד בשר החוץ האיראני.
בשעה שזריף הצליח להקסים כמה מראשי הממשל והקהילה הדיפלומטית בארצות הברית ובאירופה, עולה חשד שהאיש עמד בראש המאמץ האיראני להפר את הסנקציות ועשה זאת בשיטות מפוקפקות שלא היו מביישות ארגוני מאפיה.
לפי הטענות, זריף העביר במשך תקופה ארוכה מיליוני דולרים לבנק "מלי" האיראני, שפעל מטעם משרד האוצר בטהרן למימון תוכנית הגרעין. הפרשה, שזכתה לכינוי "תיק אלווי", נחשבת לפרשיית הלבנת הכספים הגדולה אי פעם שבה היו מעורבים דיפלומטים מהאו"ם.
"תיק אלווי", שטופל תחילה במשרד התובע המחוזי של מנהטן ועבר אחר כך לידי הרשויות הפדרליות, נחקר במשך חמש שנים והסתיים בהחרמה מסיבית של נכסים ששימשו את האיראנים. בין השאר החרימו האמריקאים בניין משרדים שלם בן 36 קומות בלב מנהטן, שהוקם בשנות ה-70 על ידי קרן פהלווי של השאה הפרסי ומומן על ידי בנק "מלי". לאחר ההפיכה האסלאמית של 1979 השתלט הממשל החדש על הבניין, כאשר הוא מסתתר מאחורי חברות שונות ששימשו ככיסוי.
קרן אלווי, הפטורה ממס לפי החוק האמריקאי, הייתה אמורה להפיץ באופן פורמלי את התרבות הפרסית בצפון אמריקה. היא אספה מיליוני דולרים בשנה מדמי שכירות, ואת הכסף שהתקבל היא חילקה ברחבי ארצות הברית וקנדה.
הכספים הופנו למרכזים קהילתיים אסלאמיים ולבתי ספר ללימוד פרסית. אלא שהחוקרים גילו ש"הכסף מגיע גם לטיפוסים חשודים בחו"ל", כפי שהעיד התובע המחוזי של מנהטן לשעבר רוברט מורגנטאו ב-2009, במהלך שימוע בסנאט שניהל ג' ון קרי, כיום שר החוץ.
קרן אלווי מצדה מכחישה שפעלה שלא כשורה ומערערת על החרמת הבניין ורכוש נוסף. עם זאת, בית המשפט סבור שהקרן ניהלה את הבניין למען הממשלה בטהרן ושהיא העבירה כספים לבנק "מלי". בית המשפט גילה עוד שהשותפה בניהול הבניין, "תאגיד אסא", "היא כיסוי בשביל בנק'מלי', ובתור שכזה גם של ממשלת איראן".
האמת היא שכבר ב-2008 הגיע משרד האוצר האמריקאי למסקנה הזו. המשרד קבע שלבנק מלי יש "תפקיד בתוכניות הגרעין ובתוכניות הבליסטיות של איראן". כמו כן, הוא "מספק שירותי בנקאות למשמרות המהפכה האיראנים ול'כוח אלקודס'" - היחידה של משמרות המהפכה שעומדת מאחורי כמה ממבצעי הטרור הזוועתיים ביותר של המשטר.
הלבנת הכספים של אלווי נוהלה על פי הוראות מהמנהיג העליון עלי חמינאי ועל ידי מיודענו זריף. לפי המסמכים, ראש צוות המשא ומתן האיראני בז'נבה עשה מאמצים רבים בשביל להסוות את הפעילות האמיתית של אלווי. ב-2004 הגישה "שותפות חאניף" תביעה נגד הקרן ונגד "תאגיד אסא" על הפרת חוזה.
מנהל "שותפות חאניף", חוסיין מלאטי, שימש בעבר כנשיא קרן אלווי. לפי התובעים הפדרלים, "הוא איים לחשוף בבית המשפט את כל מה שהוא יודע על הבעלים האמיתיים של'אסא'. בתגובה , כפי שנאמר במסמכים, זריף הורה לקרן להגיע לפשרה ולשלם 4 מיליון דולר".
"אם לא כל כך שמו לב לתפקידו של זריף בסאגה הזו, אולי זה משום שבהודעות לעיתונות של התובע המחוזי לא נאמר שמו המפורש", צוין ב"וויקלי סטנדרד". "למרבה הצער, פוליטיקאים אמריקאים, ובכלל זה הקונגרס, לא הבחינו בפעילות של הדיפלומט הפרגמטי בעת שעבד בארצות הברית. אולי עכשיו (. . .) כדאי שמישהו בוושינגטון ישים לב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם