50 שנה לחפירות: מיתוס מצדה נשבר
חוקרים ישראלים מנפצים את אחד מסמליו המובהקים של האתוס הציוני וקובעים: סיפור ההתאבדות שקרי ונועד לגייס תרומות למימון החפירות
סיפור מצדה: ערך מקודש
"בן יהודה נשתל באדמה כשראה אותי שם", נזכר בהט בשיחת טלפון מטורונטו. לנוכח מאות מיהודי טורונטו, אלפי קילומטרים ממצדה וחמישים שנה אחרי שפרופ' יגאל ידין חפר באתר ההיסטורי, החלו השניים לנהל את אחד הוויכוחים הלוהטים בעולם הארכיאולוגיה: האם מיתוס מצדה הוא סיפור גבורה היסטורי, או ניסיון של יגאל ידין להפוך את מצדה למיתוס כדי לזכות בתרומות למימון החפירות.
בדיוק לפני חמישים שנה, באוקטובר 1963, החלו חפירות מצדה בניהולו של פרופ' יגאל ידין. עשרות ארכיאולוגים ואלפי מתנדבים מכל העולם השתתפו בחפירות שנמשכו עד אפריל 1965. "מצדה היא סמל לגבורת ישראל", שב ידין ואמר בראיונות לעיתונות ובהרצאות.
השחקנית חנה רובינא קראה מעל פסגת מצדה את מנשר ההתרמה: "לא רבים הם בארץ האתרים השופכים אור כה דרמטי על גבורה כה מופלאה כמו מצדה. צוקי מצדה הפכו מקדש לדור החלוצים והלוחמים בישראל". אלפים נענו למנשר: ועדי עובדים, חברי תנועות נוער, אלפי אזרחים ואפילו המלחין הידוע איגור סטרווינסקי תרמו מאות אלפי לירות למימון החפירות. שאר הכסף, כשני מיליון לירות, הגיע מקרנות, מהעיתון הבריטי אובזרבר, מהצבא ומהמדינה.
אתר מצדה, שהוכרז לפני כעשר שנים כאתר מורשת תרבות עולמי מטעם אונסק"ו, הוא מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בישראל. לפי "דן אנד ברדסטריט", ב-2012 דורג האתר במקום השני ברשימת אתרי התיירות בישראל, עם 724 אלף מבקרים (אחרי גן החיות התנ"כי שזכה ל-752 אלף מבקרים, ולפני הספארי שדורג שלישי עם 713 אלף מבקרים). המבצר נבנה בידי הורדוס, ובמהלך המרד היהודי נגד הרומאים בשנים 73-66 הגיעו למצדה לוחמים יהודים.
בספרו "מלחמות היהודים" כותב ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, המקור היחיד להתרחשויות על המצדה, כי בשנת '73, אחרי שהרומאים הקימו מחנות בתחתית הצוק, הקיפו את המבצר בסוללה, הבקיעו את חומת המבצר והציתו אש בקיר העץ שבנו הנצורים, ביקש המנהיג אלעזר בן יאיר מלוחמיו להתאבד ולמות כ"גיבורים בני חורין" בטרם יפלו חיים בשבי הרומאים. הנצורים היססו.
"רכי הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם", כותב בן מתתיהו, אולם לבסוף רצחו את הילדים והנשים, ועשרת הגברים שנותרו אחרונים העלו בגורל את שמו של אחד מהם שרצח את תשעת חבריו, הצית אש בארמון המצדה והתאבד בדקירת חרב. "במקום להיות עבדים לכובשיהם שמו אפוא המגנים, 960 גברים, נשים וטף, קץ לחייהם במו ידיהם", כתב יגאל ידין בספרו "מצדה בימים ההם בזמן הזה".
בשנות ה-40 הפך סיפור מצדה למיתוס של גבורה. שמריהו גוטמן, שחפר באתר, התחיל להוביל למצדה בני נוער. ב-'42 שמעון פרס כמעט הידרדר לתהום במהלך טיפוס למצדה. ב-'43 התחילו מסעות הפלמ"ח להר. עם קום המדינה ביקרו במצדה חניכי תנועות נוער ותלמידי בתי ספר. טירונים הושבעו בה, וטקס סיום המסלול של סיירת מטכ"ל התקיים על פסגת ההר.
"מצדה היא בראש ובראשונה סמל, מצבה לקדושי האומה, לגיבורים שהעדיפו מוות על חיי עבדות", כותב ידין בספרו. אולם זמן קצר לקראת סיומן של החפירות תהו העיתונים הישראליים, שעקבו אחרי החפירות, מדוע אחרי 11 חודשי חפירות לא נמצאו באתר שרידי גופות המתאבדים.
"חפירות מצדה מסתיימות השבוע", נכתב במעריב, "ורק תעלומה אחת עדיין מעיקה: להיכן נעלמו שרידיהם של 960 הקנאים אשר שלחו יד בנפשם במצוות מפקדם אלעזר בן יאיר. ידין ציפה לנס, הוא חפר מחוץ לשטחים הבנויים בתקווה לגלות את הקבר או את קברי האחים, אך לשווא". ידין אמר אז בתגובה שחיל המצב הרומי העלה באש את הגופות ופיזר את אפרן לכל עבר.
"עוד במהלך החפירות אמרתי לידין שאין פה סיפור גבורה", אומר הארכיאולוג מאיר בן דב, שהשתתף בחפירות מצדה לפני חמישים שנה וכותב בימים אלה ספר על הנושא. "לידין הייתה בעיה עם זה. אצלי הרעיון התגבש די מהר.
בחמישים השנים שעברו מאז החפירה של ידין ניסו חוקרים לקעקע את מיתוס מצדה. סייע בידם היעדרן של שרידי הגופות. חלקם טענו שבמצדה כלל לא היו לוחמים. אחרים טענו שהנצורים לא התאבדו. חוקרים אחדים סבורים שמאות בני אדם, ובהם נשים וילדים, התאבדו במצדה עם סיום המרד, אולם המתאבדים לא היו גיבורים, אלא חבורת מרצחים שחששו להילחם ברומאים. חוקר אמריקאי טוען שהמצור נמשך שבועות ספורים בלבד, ולא שלוש שנים כפי שנטען בעבר, מה שמפחית מעוצמת האירוע.
בין הראשונים שיצאו נגד מיתוס מצדה הייתה החוקרת האמריקאית ד"ר טרודה וייס-רוזמרין. בהרצאה בירושלים ב-'73 היא אמרה שאגדת מצדה לא הייתה ולא נבראה, וכי כולה פרי המצאה של בן מתתיהו שחש אשמה על שהיה בין לוחמי יודפת ולא התאבד עמם. "לנצורים במצדה הייתה עליונות טקטית על הרומאים", היא אמרה. "הם לא היו במצב של רעב או של התמוטטות נפשית, ולכן לא הגיוני שכמה מאות בני אדם יבחרו למות במקום להילחם".
חוקרים רבים, ובהם מדריך הטיולים ספי בן יוסף שמעביר קורס על מצדה בבית ברל ופרופ' ג'רום מרפי אוקונר מ"אקול ביבליק" בירושלים, הסכימו בשנים האחרונות עם וייס-רוזמרין. פרופ' מרפי אוקונר נפטר לפני שבועיים. "אכן לא הייתה במצדה שום התאבדות", אומר בן יוסף. "אני מעביר על זה קורס שלם לתלמידים שלי, ובסופו אנחנו עולים למצדה, מפרקים את האתר לגורמים ומסיימים בתרועת צחוק גדולה מפני שיש בשטח לא מעט הוכחות לכך שלא הייתה שם התאבדות".
הארכיאולוג הבריטי דיוויד סטייסי, שהשתתף בחפירות מצדה לפני חמישים שנה, אמר לאחרונה לגרדיאן הבריטי: "ההתאבדות היא המצאה, אין לזה הוכחה. האם ידין התעקש על הסיפור הזה מפני שהיה לאומני, או מפני שרצה לגייס כסף לחפירה? הוא היה ביצועיסט מתוחכם וידע שכדי להצליח אתה צריך למכור סיפור. והוא הצליח".
"המדריכים במצדה אמרו שהמצור נמשך שלוש שנים. בחישובים שערכתי מצאתי שבניית הסוללה סביב מצדה נמשכה בין ארבעה לשבעה שבועות, זה היה משך הזמן של המצור".
מה שאומר שסיפור הגבורה מצומצם הרבה יותר?
"זה אומר שהמצור לא היה ארוך כפי שחשבו בעבר, וכל השאר הוא פרשנות פוליטית של הארכיאולוגיה".
פרופ' שלמה צייטלין, היסטוריון אמריקני ומומחה לתקופת בית שני מ"דרופסי קולג'" בפילדלפיה, תקף את המיתוס מכיוון אחר. בפברואר '69, ארבע שנים אחרי שחפירות מצדה הסתיימו, הוא כתב ברבעון העברי "ביצרון" שיצא לאור בארצות הברית שהנצורים במצדה לא היו לוחמי חירות, אלא סיקריים - קבוצת מורדים קנאים.
הם העדיפו להתאבד תוך חילול דיני היהדות האוסרים על התאבדות, במקום להילחם ברומאים כפי שעשו לוחמי החירות בירושלים. "מצדה היא פרק לא מפואר בהיסטוריה היהודית", הוא כתב.
ידין מיהר להגיב. "פרופ' צייטלין ירד מהפסים", הוא אמר למעריב. "אם לוחמי מצדה היו מוגי לב או אמיצים, אני משאיר לכל אחד ואחד לשפוט לפי השקפתו". הוא אף טען שהסיקיריים לא היו קבוצה קנאית. "יש בזה ממש משום הוצאת לעז מבחינה היסטורית", אמר ידין.
פרופ' נחמן בן יהודה, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, עורר סערה כשטען דברים דומים בשני ספריו, "מיתוס מצדה: זיכרון משותף ובנייתו של מיתוס בישראל" ו"הקרבת האמת: הארכיאולוגיה ומיתוס מצדה". הוא גם כתב מאמר מפורט בנושא במגזין "גליליאו" למדע ולאקולוגיה באוקטובר95'.
הוויכוח הארכיאולוגי היה טעון. בספריו כותב בן יהודה שידין הטעה, סילף והעלים עובדות. "סיפור של גבורה במצדה פשוט לא קיים", הוא כתב במאמר ב"גליליאו". "מדובר במרד שנידון לכישלון. סופו היה כישלון אדיר שהתבטא בהרס בית המקדש השני וירושלים, בהרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומאיים ובהתאבדות טרגית מזעזעת".
חוקרים אחרים סבורים שסיפור מצדה כלל לא אירע. יש טענה שכלל לא התרחש מאבק צבאי בין הנצורים לרומאים, וכי הרומאים עלו למצדה כחלק מתרגיל צבאי שנועד לחזק את המורל של הלגיון הרומי. "אני, לעומת זאת, לוקח את הסיפור של בן מתתיהו כפי שהוא", אומר בן יהודה.
"בן מתתיהו מדבר על הכרזת מרד לא הגיונית שהסתיימה בתבוסה קשה. זה סיפור עצוב על מותם של חבורת טרוריסטים. הסיקריים הגיעו למצדה ב-'66, כבשו את האתר, הוציאו מתוכו את הנשק, עלו לירושלים והטילו שם טרור. אחרי שמנהיגם נהרג הם ברחו מירושלים למצדה ופשטו על כפרים בסביבה, כמו עין גדי, שם הם רצחו שבע מאות נשים וילדים.
"משום מה יגאל ידין השתמש במילה 'קנאים' כשהוא תיאר את הנצורים במצדה, אף שידע שהקבוצה שהשתלטה על מצדה הייתה הסיקריים". גם קבוצה קיצונית יכולה לבצע מעשה גבורה. הם היו נצורים במצדה עד שלא הייתה להם ברירה אלא להתאבד.
"איזו גבורה יש בהתאבדות? אולי יש בזה אומץ, אבל בהחלט לא גבורה. אני מכבד את בחירתם אבל לא רואה בה גבורה. היהדות היא לא דת שהצמיחה קמיקזות. במקומות אחרים, כמו בירושלים ובמכוור, היהודים נלחמו ברומאים. במצדה, לפי בן מתתיהו, לא היו קרבות, וזה אומר דרשני".
למעשה אתה לא מקעקע את מיתוס הגבורה, אלא רק מציע לו פרשנות אחרת.
"אני לא חושב שהייתה גבורה. האם סמל הגבורה שלנו הוא חבורה של רוצחים שפשטו על עין גדי, רצחו שם מאות בני אדם ובמקום להילחם עד הסוף התאבדו? הסיפור הזה בעייתי מאוד, אבל אם מישהו רוצה לאמץ אותו כסמל לגבורה - בבקשה, שיעשה את זה. אפשר להבין למה בשנות ה-40 מצדה הפכה לסמל של גבורה. הגנרל הגרמני רומל דהר במדבר המערבי, הבריטים הכינו תוכנית לפינוי ארץ ישראל, קומץ יהודים ישבו כאן, והיה צורך בסיפורים של גבורה שיראו שתמיד יהודים היו מוכנים להילחם פה ולמות פה".
לא כולם אהבו את הפרשנות שלך.
"נכון, למצדה יש אפקט דורי. אנשים בגיל המדינה עברו שם חוויות. קרה שבזמן הרצאות קמו אנשים ושאלו איך אני מעז להגיד דברים כאלה. לא רציתי להרוס מיתוס, ניסיתי לעשות תרגיל בזיכרון הקולקטיבי. מה שמעניין אותי הוא איך נבנה סיפור כזה".
ב-'97, שנתיים אחרי פרסום מאמרו של בן יהודה, החליט אריה ברנע, מנהל בית ספר דנמרק בירושלים, להפסיק לשלוח את תלמידיו לטיולים במצדה. הוא השווה בין הנצורים במצדה לאנשי חמאס וטען שהסיקריים לא היו לוחמי חירות אמיצים אלא חבורת סכינאים שלא היססו לטבוח ביהודים.
"חמאס, שדוגל ברצח ובהתאבדות, יכול לראות בהם מופת", הוא אמר. "אנחנו חייבים להציג בפני בני הנוער שלנו דמויות מופת כלוחמי גמלא, שלחמו והתאבדו אבל לא רצחו אחרים. הסיקריים היו רוצחים, שודדים וליסטים. בהחלט לא קבוצת מופת. שמריה גוטמן בחר בהם כקבוצת מופת בלי לברור יותר מדי. הם לא מתאימים להיות דגם של היהודים מפני שהתאבדות איננה חלק מהיהדות. החלטתי אז, ואני סבור גם היום, שהקבוצה ההיא לא תהיה מופת לילדינו".
הדי הוויכוח בין בן יהודה החי לידין המת לא נרגעו. אמנון בן תור, ארכיאולוג שחפר במצדה לצדו של ידין, מקדיש בספרו "מצדה", שיצא לאור לפני ארבע שנים, עמודים רבים להתנצחות עם בן יהודה. "מנין הזעם הזה של בן יהודה על ידין?" כותב בן תור.
"האם יש כאן תסביך על תסביך מצדה? אולי יש כאן אכזבה אישית מן העובדה שגופים שונים בישראל ערכו בשנת 1994 אירועים להערכת פועלם ותרומתם של הארכיאולוגים הישראלים בכל הקשור לגילוי צפונותיה ומורשתה של הארץ, ואילו שום הערכה דומה לא הובעה לפיזיקאים, לכלכלנים או לסוציולוגים? לו ידין היה חי הוא היה תובע את בן יהודה על הוצאת דיבה".
ידין נפטר ב-1984, " וכך אינו יכול להגן על שמו הטוב", כותב בן תור, "לפיכך אהיה אני לו לפה". בן תור תוקף כל אחת מההנחות של בן יהודה, וכותב שבמצדה היו לצד הסיקריים גם בני כתות אחרות וכי ההתאבדות הייתה מעשה גבורה: מוות על קידוש השם.
ד"ר זאב משל, שחפר במצדה במשלחת של ידין, זוכר את האווירה המיוחדת בשטח החפירות. "לא הרגשנו שאנחנו חלק מאירוע לאומי, אבל בהחלט הייתה שם אווירה אחרת", הוא אומר, ונזכר בתגליות החשובות שנמצאו במהלך החפירה. "גילינו וזיהינו את הארמון הצפוני כארמון שמתאר בן מתתיהו".
אבל לא גיליתם את שרידי גופות הנצורים.
"בקרבות על ירושלים במרד הגדול נהרגו עשרות אלפי בני אדם. זה קרה שלוש שנים לפני מצדה וגם שם לא מצאו קברים. במרד בר כוכבא נהרגו עשרות אלפים, וגם שם לא התגלה ולו שלד אחד. הרומאים קברו את המתים או שרפו אותם".
אתה מסכים עם בן יהודה, שטוען שהנצורים לא היו לוחמי חירות אלא רוצחים?
"זה נכון. בן מתתיהו לא מסתיר את זה. הוא מציג אותם כחבורת קנאים לחירות ארצם. הם רצו חירות מדינית ודתית, וכדי להשיג חירות לממלכת יהודה הם רצחו את אויביהם. אני מבין אותם. קבוצות קיצוניות מתנהגות כך גם בימינו. די אם נזכיר את אצ"ל ולח"י. התמונה הכוללת היא שלאחר חורבן ירושלים והמקדש בשנת 70 לספירה, קנאים יהודים ברחו למדבר יהודה ולחבל ים המלח כדי לחיות שם בעצמאות. מצדה הייתה בירתם. במצדה היו גם איסיים ולא רק סיקריים".
קבוצה כזאת היא דמות מופת?
"הם לא היו גיבורים, הם היו אידאליסטים קיצוניים שהאמינו שאלוהים לא ייתן למבצר האחרון של עצמאות יהודה ליפול, מפני שעם נפילתו נכחדת עצמאות יהודה".
ובמקום להילחם הם העדיפו להתאבד.
"אני בדיוק כותב מאמר ששואל אם נצורי מצדה לא השיבו מלחמה. הם לא היו פחדנים. כשהם ראו את הנחישות של הרומאים על הסוללה, ואת שמונת המחנות שהרומאים הקימו, הם הבינו שהם מנותקים מהעולם והחליטו שיציאה לקרב של כמה מאות גברים היא חסרת תועלת. סביב מצדה היו כמה אלפי חיילים רומאים. מה היה קורה אם הנצורים היו מצליחים להרוג אלף חיילים רומאיים? גם אני במקומם הייתי עושה כמוהם".
חמישים שנה עברו מאז החפירה במצדה, ודן בהט מתקשה לשכוח את התקופה ההיא. "זיכרון מצדה לא עוזב אותי ליום אחד. היינו יחד בגשמים, בסופות ובחום, משתתפים בפרויקט הארכיאולוגיה הגדול ביותר שנעשה פה. כולנו נשארנו חברים טובים. בשבילי מצדה היא מקום קדוש. אני מבקר שם לעתים רחוקות כדי לא לחלל את הקדושה של האתר.
"אני מצאתי שם את הגורלות: החרסים המעידים על ההגרלה שערכו הגברים כדי להכריע מי יהרוג את עשרת הנצורים האחרונים ויתאבד. זו התגלית הגדולה ביותר בחיי כארכיאולוג, דבר שאני לא יכול לשכוח. אני שמח שניתנה לי הזדמנות לחפור במשלחת של ידין, שהוא בעיניי הארכיאולוג הרציני ביותר שהיה לנו מזה דורות".
ולצד כל ההתרגשות עדיין עולות שאלות כבדות.
"יש בעיות, זה ברור, אם כי רוב המתנגדים למיתוס אינם ארכיאולוגים. אני מתייחס לספרו של בן מתתיהו כאל אמת היסטורית. מצאנו בשטח ביטויים לכל מה שהוא כתב. היהודים אכן התאבדו. אולי זאת לא הייתה גבורה אלא אי רצון להתמודד".
לאן נעלמו כאלף גופות?
"חיל מצב רומאי היה במצדה מ-73 עד שנת 106. הם השליכו את הגופות למטה כדי שלא יסריחו באתר".
יכול להיות שהמיתוס מוגזם, ושהיה צריך לספר את האמת ההיסטורית כולה: להציג את הנצורים כפי שהיו, להעלות את הספקות לגבי מידת הגבורה שברצח נשים וילדים.
"אני סבור שהם באמת נלחמו על חירותם. זה המקום האחרון שיהודים היו עצמאיים בו עד שנת 1948. מצדה היא המיתוס הציוני של מדינת ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם