נשאר בבית: דרכו האחרונה של גדול זמרי ישראל
אריק איינשטיין לא הלך אל ההמון בפארק, אז ההמון בא אליו, להיות איתו רגע לפני הפרידה לתמיד, בקונצרט של אהבה וגעגוע
בדרך לבית העלמין בטרומפלדור מצלצל אלי תומר. לפני שנים היה תומר ולמר סטודנט שלי. כשהודיע שינסה ראיון גמר עם אריק איינשטיין, גרף גיחוך כיתתי. תומר התעקש, צלצל וסימה ענתה לטלפון. "אריק לא בבית, אבל תשאיר מספר הוא יחזור אליך". ולמר היה בטוח שהוא מנופנף באלגנטיות. אבל אז מסך הנייד שלו הואר. "תומר, זה אריק", אמר הבריטון של המדינה.
העיתונאי בהתהוות ביקש ראיון ולחץ על כל מתגי ההפעלה. הסביר ששיחק בקבוצת הנערים של הפועל, הפגין בקיאות טוטאלית בשירים, סיפר שמכללת "ספיר" שלו ממוקמת בשדרות והקסאמים עושים שמות. אריק הבין, אבל אמר שהוא מתבייש. "אל תתבייש", הרגיע הטירון את האייקון. אריק איינשטיין הסכים.
כשנפגשו פתח לו בטרנינג וסימפטיה. דיבר איתו על מה שלא דיבר כמעט אף פעם עם אף עיתונאי. לעיתים טלפון תועה היה משתרבב לשיחתם. אריק היה מרים ומעמיד פנים כאילו הוא האיש שמחפשים. "עד היום הסיפור הזה רץ בין הסטודנטים", תומר מספר לי.
לא יודע למה לקחתי את האיש הזה ללב. פחות מזה ברור לי מתי זה קרה. אבל לפתע הוא היה שם. ראיתי אותו לראשונה ברחובות של נעוריי. "הבימה" באה ל"בית העם" לעשות את "אירמה לה דוס", אנחנו שרבבנו ראשים בין סורגי חלון חדר ההלבשה ואירמה (גאולה נוני) התחילה להתפשט. כשגילתה אותנו ברחה. מוקדם מדי לטעמנו. נאלצנו לשנות עמדה. עלינו לגג הנפתח של האולם. על הבמה כרע צעיר עם שביל בצד. מין שילוב בין "דור האספרסו" לחלוץ מהקיבוץ.
אריק איינשטיין שר את "מק מתפרק". מה תפס אותי, הקול? השליטה בשריריו, האתלטיות שאפשרה לו לחכך את כתפיו בקרשים, לבלוע את הבימה ולהתמזג איתה? ואולי פשוט בגלל שההצצה ההיא התחברה עם השנים להצצות שלו, של אורי ושל שיסל.
מ"מציצים" לקחתי את המינוריות האיינשטיינית. את המבוכה הקיומית הכובשת, את המשפטים שנגמרו ב"לא?". מילים שבאו לומר את שלהן אך גם הזמינו דעה של האחר. כי תמיד יש עוד דעה ודבר לעולם אינו סגור ואינו קריטי ואינו חסין מפני הסתייגות רכה שבאה להגיד: "רבאק, אל תיקח אותי ברצינות רבה מדי". אצילי , לא?
בלילה שלפני צאתי לשנים של כתיבה מפריז האזנתי לקלטת שאיתי בני הכין לי כצידה לדרך. צפירת המונית מלמטה תפסה אותי על "ומי ישלם? בנון?". חודשים לפני השיבה הביתה רץ אצלי במכונית "יושב על הגדר", כמעין מדחף ששולח אותך לארץ, מוריד אותך מגדר חייך.
בדרך ללוויה אני מתחיל לאבד דמעות. הראשונה ליד תחנת הדלק "הסיירים" עם "שביר, מתפורר בקלות, מעמיס על עצמו את כל העולם" (מתוך "שביר"). בירידה ללה גווארדיה גלגל"צ משמיע את "וישוב אפרך מהכלוב למולדת..." (מתוך "תוכי יוסי"). וישרים נדרשים בדחיפות, ולא בגלל הגשמים.
בית העלמין טרומפלדור הוא ה"פר לאשז" הישראלי. בפריז קבורים שופאן, מונטאן, סימון סניורה וג'ים מוריסון. כאן טמונים ביאליק, טשרניחובסקי, נורדאו ודיזנגוף. אריה לייב בן יעקב ייקבר בחלקה של שושנה דמארי ואפרים קישון.
תחת האובך של סוף נובמבר הצער חרישי. המילים נלחשות מפיות מכווצים, האנשים מתבצרים מאחורי משקפיים כהים. בעיקר האמנים. מקצתם נראים יותר פאסה מהזמר המת. כל השלמה ארצי, המתי כספי, היגאל בשן, הזאב רווח, הדורי בן זאב, ייכנסו דרך שער קטן סמוך לחלקה. העם, דרך שער הברזל שכרגע עדיין סגור.
שלומית עזבה את סוכנות הנדל"ן שלה ברעננה ועלתה על רכבת. כלום לא הצליח להחזיק אותה בבית. "ותדע לך שאני אדם שנמנע מבתי קברות", היא אומרת.
דבורה, שעומדת לידה, מסבירה: "הלך אדון שוקו". היא עובדת במטבח של "ימית 2000" בחולון ולומדת קונדיטוריה. אתמול בבוקר, לפני שהלכה, העלתה שירים שלו ליו-טיוב. "כשחזרתי חטפתי שוק", אמרה. דבורה מראה פוסט של חברה שהכי אוהבת את "עוף גוזל" ומוסיפה: "בתור גרושה שבעלה לקח לה את שני הילדים זה נוגע לה".
אבינועם, שהוא אחד השומרים כאן, מצית ויכוח מדמם. "אייל גולן שר עוד דיסק ועוד דיסק בשביל הדולרים", הוא מטיח, "זה (איינשטיין) היה צנוע". אבל הגברת שלידו הודפת: "נעים זמירות ישראל, גולן".
אבינועם: "מה אכפת לי ממנו? מה לי ולו?"
גברת: "ואיפה הוא עכשיו? בלונדון. אייל גולן עושה שמח וכולכם מקנאים בו".
מאחורי אני שומע בכי חנוק. קוראים לה אורלי והיא בכיסא גלגלים. לידה הפיליפינית שלה. שנים עבדה עם אריק באולפן ההקלטות. הייתה מקבלת את ה"מאסטר" שלו ומפיקה ממנו קסטות. "כשהיה בא הפה שלו היה מלא צחוק והלשון מתבדחת", היא אומרת כשעפעפיה עצומים למחצה. "היה עדין כזה, לא בדיחות ברעם. נשמה". שלום חנוך היה תמיד איתו. "לפעמים היה הולך לשירותים עם שלום, לפני זה היה שם אצבע על השפתיים עושה:'ש,ש,ש'. נראה לי שהיו מעשנים ורק אחרי זה נכנסים לאולפן". אחר כך אריק הפסיק לבוא. פחד מהעיתונאים, מהצלמים, "פחד מכולם". מאז לא היו יותר בקשר למרות שגרו קרוב. "ואחרי זה קיבלתי אירוע מוחי ובכלל נגמר החשק".
לידי איש עם בורסלינו חום שמחורר בקיפול. קוראים לו עזריאל גמליאל והמגבעת היא של אלתרמן. המשורר נתן לו במתנה כשגמליאל התחתן עם קרובה שלו. "חשבתי", הוא אומר, "שראוי שנתן אלתרמן ישתתף בלוויה של אריק איינשטיין ".
איתמר צוקרמן היה עם אריק ב"שומר הצעיר". כעבור שנים פתח סטודיו סמוך למיכאל תפוח, האמרגן שלו. היו בקרים שאיינשטיין היה מתייצב אצלו בטרנינג עם שקית פלסטיק ובעיקר עם שאלות על הילדים, על הנכדים, על החיים "כל דבר עניין אותו".
תגדיר לי אותו...
"איש שיותר משהוא חשוב לך, אתה חשוב לו".
אופנועני המשטרה מפלסים דרך לארון. מהמקום שלי זה נראה כאילו האנשים מעבירים אותו מיד ליד בדרך לחלקה. ים זרועות שמונפות מעלה, שנראות כצמרות, ומתחתן אנשים שרוצים לגעת באריק. לצייד אותו בברכת דרך נוגה. חבורת נערים מפלסת את דרכה לקבר, כשצעיף אדום מונף מעליהם כחופה. מעלינו עפים הגוזלים וחותכים את השמיים. "כמו חיילים", אומרת אחת. "כמו ראש חץ", מוסיפה אחרת. "צדיק, צדיק, צדיק", משלימה שלישית.
ההספד של אורי זוהר נשמע כנהמה בראשיתו וכיבבה בסופו. נדמה לך שהוא מתאמץ להשחיל מילה בין הנשימות. "תראה איך אהבו אותך... חיית בעולם של טוב, לא הבנת את הרע... כל החיים עשית טוב עם השירים שלך". מורידים את הארון. מסע ארוך של הנחת זרים.
גם כשיורד החושך, נמשך הלחץ על השער. "קברו או לא קברו?", שואל מאחר מתנשף, "מה בוער לך?", נוזפת אשתו, "תן לנו עוד רגע איתו".
בנר חנוכה ראשון מתגבש נוער נרות חדש ליד הבית בחובבי ציון. כל מי שלא הדליקו לו נר בהופעות, עושים את זה על המדרכה. לצד דגל גדול של הפועל. ילד עם ה-8 של בארסה על הגב אומר לאביו: "היום גם אני הפועל".
מימי לא פגשתי את אריק איינשטיין. מעולם לא ראיתי אותו מחוץ למסך הגדול או הקטן. אבל ביום הזה גם אני יכול לומר: "הלכת לי חבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם