אבודים בכיכר: על מה אנחנו בעצם בוכים?
הדמעות על אריק איינשטיין זולגות דרך הכמיהה לשייכות ולישראל של פעם. על הקשר בין הזמר הנערץ לרב עובדיה יוסף, לרולינג סטונס ולרבין
אי אפשר היה לחמוק מהדמיון בין זעקות השבר שנשמעו מייד עם תום הודעתו לקריאות היגון שנשמעו מיד עם דבריו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". את הנחמה, בדיוק כמו ברצח רבין, מצאו רבים בהסתופפות סביב נרות דולקים. הם בכו, שרו והדליקו נרות זיכרון.
ביום המחרת נדמה היה שאבל ירד על מדינה שלמה. אריק איינשטיין, נתח עצום מהתרבות הישראלית ואולי הפנים שלה, איננו. איינשטיין הפך לבן בית על הציר שבין המוזיקה, הקולנוע, הטלוויזיה וכמובן הספורט. חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. קשה לאתר טקס סיום בית ספר בלי "עוף גוזל". קשה לחשוב על יום הזיכרון ליצחק רבין בלי "לנצח אחי". קשה לדמיין יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל בלי "דמעות של מלאכים" ולהבדיל – חופות בלי "עטור מצחך" או חגיגות יום הולדת בלי שירי הילדות שלו.
מה היה בו, שביסס כך את מעמדו? פרופ' מוטי רגב, סוציולוג של תרבות ואמנות, ראש המחלקה לספרות, לשון ואמנויות במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, סבור כי מדובר בתהליכים אופייניים של קידוש דמויות באמנויות, בעיקר במוזיקה הפופולרית. "סוגדים לדמות ובונים סביבה פרקטיקות של פולחן, ואריק שאיינשטיין נמצא שם מכל מיני סיבות", מסביר רגב, שהקדיש יחד עם פרופ' אדווין סרוסי, שותפו לכתיבת הספר "מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל" (האוניברסיטה הפתוחה) פרק נרחב לאריק איינשטיין, במסגרת הדיון ברוק הישראלי.
כדי לנסות ולהבין כיצד השתרש איינשטיין בתודעה הישראלית, אומר פרופ' רגב, צריך לבחון את דרכו כאושיית תרבות. "עד 1965-1966 הוא הלך בנתיב די דומה לזמרים ישראלים אחרים באותה תקופה. זה החל בלהקה הצבאית ונמשך בתעשיית המוזיקה הפשוטה והפרימיטיבית שהתקיימה באותן שנים בישראל. אבל בשונה מבני דורו ועמיתיו יוצאי להקות צבאיות, הוא זיהה ככל הנראה שבמוזיקה הפופולרית בעולם קורה משהו רענן וחדש ומשמעותי: מוסיקת רוק.
"הוא החליט, די ביודעין, שהוא צריך לחפש את דרכו ולהתחבר לשם. יש סדרת ניסיונות שלו לחפש בין המקום שממנו הוא בא – כלומר שירי הלהקה הצבאית, שירי ארץ ישראל והמוזיקה המגויסת - לרוק שפרח עם הביטלס, הרולינג סטונס ואחרים. סדרת הניסיונות הזו מתחילה עם תקליטון מביך במובן מסוים, 'אריק והאיינשטיינים'. עד היום לא ברור אם זה היה מהלך אמנותי או סאטירה. משם זה הלך לשותפות עם שמוליק קראוס בחלונות הגבוהים – שזה הצעד המשמעותי הראשון בכיוון הנכון - התקדם הלאה לחיבור עם הצ'רצ'ילים לתקליט 'פוזי', הגיע לשיא מסוים ב'שבלול' עם שלום חנוך, ועד 'בדשא אצל אביגדור' עם גבריאלוב. בסדרת התקליטים הזו נהוג לומר שאיינשטיין ניסח או המציא את הרוק הישראלי כפי שהתקבע עד היום".
היו עוד להקות קצב. הוא לא היה הראשון.
"נכון, אבל בעוד שהן היו תופעה די שולית במוזיקה הישראלית, איינשטיין הגיע לעשות רוק בעברית מתוך עמדתו כזמר מצליח ב'שלישיית גשר הירקון', שכללה זכייה במקומות ראשונים בפסטיבלים וכן הלאה. מתוך סטטוס ההצלחה הזה הוא הלך לעשות רוק בעברית והדבר הדהד הרבה יותר מאשר להקות הקצב שעשו את זה קודם לכן. כמובן, הוא עשה את זה בצורה מאוד ישראלית מכל מיני היבטים. הוא לא התנתק ממקורותיו".
עד כמה משמעותית העובדה שהוא היה זמר-יוצר?
"בחושים האמנותיים שלו הוא כנראה הבין שתרבות הרוק מעריכה זמרים יוצרים. מי שרק זמר ולא יותר, תופס מקום אמנותי קצת נחות ברוקנרול. הוא הבין שהוא צריך לעבוד עם שותפים שהחיבור שלהם לרוק הרבה יותר אינטואיטיבי משלו: כאלה שהרוק בוער בנשמתם, בעוד שאצלו זה היה חיפוש דרך. כמי שהיה כבר בעמדה של מצליחן, הוא יכול היה ליצור את השותפויות האלה, שמצד אחד נתנו לו יוצר שנמצא לצדו, מלחין וכותב, ומצד שני הביאו לתוך המוזיקה את שפת הרוק שיש לאותו יוצר – אם זה שלום חנוך או מיקי גבריאלוב. הדבר הזה העצים את איינשטיין למעמד של מזניק קריירות, שזה דבר לא פחות חשוב מההקלטות עצמן. השותפות איתו הזניקה את הקריירה של קראוס, חנוך, גבריאלוב ושם טוב לוי".
אחרי תקליטי הרוק, חזר אריק איינשטיין לשירי ארץ ישראל. "גם כאן היתה לו תרומה, בכך שהקליט אותם בצורה אחרת לחלוטין ממה שהיה נהוג עד אז. דוגמאות לכך הן 'היו לילות', 'רותי', 'יצאנו אט', 'שירי תש"ח', שירי מלחמות ושירים המהללים ומאדירים את נופי הארץ", מפרט רגב. "קודם לכן, בהקלטות כמו של אסתר עופרים או שושנה דמרי ויפה ירקוני, היה נהוג לשיר אותם עם המון פאתוס, דרמה, כובד ראש על אידיאולוגיה, לאומיות ומחויבות לרעיון הישראליות. אריק איינשטיין פירק אותם בהקלטות של שנות השבעים מהדרמה ומהפאתוס, ובתוך כך גם מהאידיאולוגיה הכבדה הזו, והפך אותם לבלדות נוסטלגיות שפשוט נעים להקשיב להן".
איך אנחנו בוחרים גיבורי תרבות? האם גיבור תרבות חובק את כל שכבות העם או שהמדיה הופכת אותו לכזה?
"אנחנו לא בדיוק בוחרים. זה תהליך מורכב. בעידן שבו אנחנו חיים, גיבורי התרבות מתחלקים לסקטורים ולא שייכים לקולקטיב. צריך לומר גם את זה: הישראליות שמזהים באריק איינשטיין היא מאוד מסוימת. יש ריבוי של זהויות ישראליות, שעבור חלק מהן איינשטיין הוא לא בדיוק גיבור תרבות. אנחנו מדברים על ישראליות הגמונית, דומיננטית ומרכזית, אך כזו שב-15 השנים האחרונות שלה התכווצה וממשיכה להתכווץ. כל ההמולה סביב מותו היא בעצם העלאה על נס של הישראליות שהיתה פעם דומיננטית והיום נמצאת בהתגוננות והתכווצות. זו הזדמנות שפתאום נקרתה כאן לחזור, להציג אותה, לתת לה נפח ועוצמה, ולו לכמה ימים, סביב הנסיבות האלה של מותו".
יכול להיות שהשמירה האדוקה שלו על הפרטיות והאנטי-סלבריטאי שהיה הם חלק בלתי נפרד מהאהבה הגדולה שזכה לה?
"הוא התחיל לשמור על פרטיותו בשלב די מאוחר. עד נקודה מסוימת זה לא בדיוק היה כך. אולי זה לא עצם השמירה על הפרטיות כמו המעבר ממצב של סוג של כוכבות בשנות השבעים למצב של פרטיות קיצונית - אולי השינוי הזה הוא ששיחק כאן. אני חושב שהוא היה בזמן הנכון במקום הנכון עבור דור של ישראלים שמצד אחד רצו מאוד שתהיה כאן תרבות ישראלית ילידית, חילונית, חדשה, מקומית וייחודית שמאפיינת את המקום, אבל מצד שני, שזו תהיה תרבות ישראלית שנטועה, מתכתבת ונוטלת חלק בהתרחשות התרבותית העולמית הנכונה לאותו רגע. היום קוראים לזה גלובליזציה תרבותית".
משה בן שאול: "יש לי שאלה, ובאמת אני מבקש לענות לי בכנות. האם הסרט הזה הוא על אריק איינשטיין כבחור, שהוא מבחינה מסוימת אליל הנוער ורודפים אחריו ברחובות והוא מנסה להיות אחר והוא שר שירים מיוחדים, או שזה יכול להיות על כל מישהו אחר?"
בועז דוידזון: "זה בהחלט יכול להיות כל מישהו אחר".
משה בן שאול: "אם כך, למה הגיבור שלו נקרא אריק והחבר שלו נקרא שלום?"
בעז דוידזון: "משום שבכל הסרט ניסינו שהאנשים יתנהגו כמו שהם מתנהגים בחייהם וידברו כמו שמדברים, ויחזיקו דבר ביד כמו שמחזיקים..."
אריק איינשטיין: "אותו דבר. בדיוק אותו דבר. ובאופן יסודי אני אריק איינשטיין ושלום הוא שלום חנוך והצ'רצ'ילים הם הצ'רצ'ילים ואני לא יכול לקחת את הצ'רצ'ילים ולקרוא להם 'המבחינים' או 'המשתיקים' כי זה יהיה אינפנטילי...".
(העיתונאי משה בן שאול מראיין את אריק איינשטיין ובעז דוידזון ל"מעריב" עם צאת הסרט "שבלול" לאקרנים, פברואר 1970)
כמעט כל מי שגדל בארץ בשנות השבעים והשמונים יודע לצטט משפטים שלמים מ"מציצים". אם תשאלו ירושלמית אם היא פעם ראשונה בים היא תדע מה לענות, וגם "הפוך גוטה, הפוך", או "זה ילד זה?" ייזכו את המצטט בתשובה הנכונה או בציטוט אחר מתוך הסרט.
אז מה היה בו, באיש שבסך הכל אהב להיות בבית? הבמאי ערן לבני, מדריך מורים במשרד החינוך ורכז מגמת קולנוע בתיכון שוהם, מזכיר כי כדי לענות על השאלה בהקשר הקולנועי, ולא רק בהקשר לשירים, ראוי לזכור כי איינשטיין ליווה את המדינה בצמתים רבים וחשובים.
"קריירת המשחק שלו התחילה עוד ב-1963 עם הסרט 'ניני', והסתיימה ב-1993 עם 'כמו גדולים 2'. בחלק גדול מן הסרטים הללו איינשטיין שימש גם כתסריטאי", הוא מציין. "במשך שלושים שנה הוא כתב את ההיסטוריה הישראלית בדמותו, והכניס קצת הומור וקלילות למדינה הכבדה זאת. בחלק גדול מהסרטים, ובעיקר בטרילוגיית 'מציצים', יש מימד כמו תיעודי, שמאפשר לנו לראות כיצד ראו את עצמם בני דורו של איינשטיין - גברים ישראליים אבודים, בני הדור השני למדינה, אשר מתייחסים בציניות לעצמם כאל 'דור מקולקל', כפי שחוו אותם הוריהם. דור הנפילים, מקימי הארץ, הפיל עליהם אידאולוגיה ציונית כבדת משקל – אבל הם בסך כל רצו לחיות, אפילו שהם חיו בשכונה הכי מטורפת במזרח התיכון.
"זה המסר גם בסרטיו", טוען לבני. "איינשטיין, זוהר, שלום חנוך וחבריהם רצו להיות חלק מאמיתות אוניברסליות ולא לאומיות ולתת את הפירוש המקומי שלהם לרוחות החופש, השלום והשוויון שנשבו מעבר לים. כשאני חושב על אריק איינשטיין, אני נזכר קודם כל בסרט 'עיניים גדולות'. מבחינתי הוא לוכד באופן האותנטי ביותר את הדינמיקה של חבורת לול, לפני שהידרדרה לוולגאריות של 'הצילו את המציל'".
ומה בקשר לחברות בין איינשטיין לאורי זוהר, כפי שהיא משתקפת בסרטים?
"החברות הזו מייצגת שני ניגודים שנמשכים, במין ריטואל אינסופי שבו איינשטיין מהווה את העוגן והיציבות, האדם בעל השקט הפנימי, ואילו זוהר הסוער מגלם את החזיר שלא יודע לשים לעצמו מעצורים, אפילו אם הוא פוגע בקרובים לו, ובראש ובראשונה בעצמו.
"בני פורמן – אורי זוהר - מצטייר בסרט כמי שמשכיב את הנשים של חבריו הטובים ביותר, רומס ודורך על חבריו ומשפחתו, ומדי פעם נשטף בגל קצר של רגשות אשם. קווי הדמיון לאוטוביוגרפיה של זוהר עצמו גלויים וידועים. לעומת זאת, יוסי – אריק איינשטיין - דמות המראה של פורמן, הוא המצפן המוסרי. כותבי הביוגרפיות של חבורת לול, כמו יהונתן גפן ב'חומר טוב', מציגים תמונת עולם שלפיה איינשטיין היה סוג של 'אי של תמימות' בתוך קבוצה של זאבים שוביניסטיים ואכזריים".
בוא נדבר על המסרים האוניברסליים בסרטים.
"המסרים האוניברסליים באו לידי ביטוי גם באופי הנרטיבי של סרטים כמו 'שבלול' או 'כבלים': השפעות ברורות של סרטי 'הגל החדש הצרפתי' ושל סרטי אנטוניוני ופליני, ייצרו סרטים שבנויים כמו זרם תודעה, ומהווים אוסף אסוציאטיבי של שברי רעיונות, מערכונים ושירים, שיותר מהכל משדרים אווירה של דור תלוש ואבוד, קולנוע שיש בו מרד חברתי ומרד בין דורי. נוגעת ללב במיוחד היא סצנת הגט הסמי-דוקומנטרית מתוך 'שבלול', שבה אריק ואלונה קמים ממיטתם המשותפת, מתלבשים ומגיעים אל בית הדין הרבני. הטקס שמוצג כאנכרוניסטי ומבזה, ממחיש את הפער שנפער בין הדור הצעיר והחילוני לממסד הישן, שמוצג כאן דרך הדת. הרב מוצג כפה מדבר עם שיניים מלוכלכות, ואיינשטיין עומד נבוך עם כובע הפרווה שלו, כמו תלמיד נזוף בפינה, ומתקשה לחזור על מילות הטקס הלא מובנות. הסצנה, שמזעזעת בכנותה, מצביעה לא רק על הגט בין בעל לאשתו, אלא על הגירושין בין החילוניים לבין הממסד הדתי המנוכר".
פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל, רואה באבל הכבד שחזור של שני אירועים מאחדים: רצח רבין והפרידה הסופית מכוורת. "מה קורה כאן עכשיו? זו פרידה מארץ ישראל של פעם", אומר פרופ' לבל. "לא סתם לתקליט שלו קראו 'ארץ ישראל היפה והטובה'. זו פרידה מהתקופה שבה מי שניהל את התרבות ואת השירה ואת אופי המדינה היתה האליטה הסוציאליסטית המפא"יניקית האשכנזית החילונית, שזמר המפתח שלה היה אריק איינשטיין, גדול התומכים והמאהבים של הפועל תל אביב עוד מאז שהיא היתה סמל פוליטי של השמאל הישראלי.
"זה כמו הפרידה הסופית-סופית-סופית מכוורת", הוא משווה, "דור שלם ראה בכוורת את החזרה לעידן של לפני המוזיקה האתנית, המזרחית, היהודית – מאייל גולן ועד המוזיקה היהודית של בניון. כוורת היא הכלאה שבין להקה צבאית לקיבוצניקיות מאוד אשכנזית וחילונית. לשמאל הישן כאילו גנבו את ארץ ישראל, את המושג 'ארץ ישראל', שהפך להיות מושג דתי-מתנחלי. כל ההוויה של הישראליות שהם ציירו כנאורה ואשכנזית הולך לאיבוד, המדינה משתנה פתאום. כוורת מסמנת את השיא התרבותי שהיה ואיננו של האתוס ההוא, ורבין היה זה שסימל את סוף האתוס ההוא מבחינה אידיאולוגית. הוא היה מי שסימן לכאורה את הצבר הלבן שהלך לקדם תהליכים מדיניים בשם האליטות. כל זה ממש מקופל בתוך אריק איינשטיין. כמובן, זה סוג של אלטרנטיבה להלוויה הקודמת ששודרה פה בלייב, כלומר הלווייתו של הרב עובדיה יוסף".
בכך אתה שומט את הקרקע תחת המחשבה שיום פטירתו של איינשטיין הפך ליום אבל לאומי.
"גם רצח רבין מבחוץ נראה כמו יום אבל לאומי, אבל יש הבדל בין משה מעפולה שמציין את יום הרצח לעומת קבוצות נשים שמרגישות באמת אבלות, כי משהו בזהות ובתקוות שלהן נלקח. יש הבדל בין מי שרק מכבד, למי שמרגיש שסמל שלו נגוז".
לאור כל מה שמנית, נדמה שמעבר לקסם של אריק איינשטיין, יש כאן כמיהה לביחד.
"זה לא ייחודי לחברה הישראלית. יש כמיהה לקהילתיות ואנשים מחפשים לעצמם חיתוכים חדשים של תחושת שייכות, ולכן רואים קהילות חדשות רבות שקמות. אריק איינשטיין ומורשתו המוסיקלית נטועים בקבוצות מאוד מסוימות של הקהילתיות הזאת - כאלה שמרגישות שפתאום ארץ ישראל היא לא שלנו, שהיחיד שסיפק את האופציה הזו לארץ ישראל היפה והשפויה, כבר איננו".
"כשאנחנו בוכים על אייקון תרבותי דוגמת אריק איינשטיין, אנחנו למעשה בוכים על עצמנו", מסכים ד"ר עומר לנס, מרצה בכיר לעבודה סוציאלית בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים. "חלק מהכאב שלנו על המוות של איינשטיין ז"ל, נובע מכך שהוא מסמל עבורנו את ההתרחקות מארץ ישראל הישנה והטובה, למרות שגם באותה התקופה של שנות ה-60 וה-70 והעליזות ידענו לא מעט שסעים וקרעים כחברה. אבל כאשר אתה עושה אידיאליזציה כלפי אישיות מוערצת אתה נוהג לזכור רק את הדברים הטובים שהביאה התקופה שאותה הוא ייצג עבורנו בתודעה הלאומית.
"הדבר קשור גם לצורך הראשוני שלנו בהערצה - הערצה מהווה עבורנו צורך בסיסי, ולכן היא מתקיימת גם ביחסים בין ילדים להוריהם או בין מתבגרים לזמרים ואלילי ספורט. הצורך בהערצה כולל את הצורך שלנו להרגיש שאנחנו מחוברים לדמות כל יכולה, שמשקפת עבורנו את הטוב והראוי. אנו חשים שאם אנו מחוברים ומזדהים רגשית עם אותה דמות בעלת המעלות והכישורים הייחודיים יודעת הכל, הרי שהיא מקרינה ומגנה עלינו ונוסכת גם בנו את אותן איכויות גרנדיוזיות של ערך ומסוגלות: אם בחווייתי האישית אני מחובר לדמות של אריק איינשטיין, שנחשב לאישיות שמקרינה טוב, זה מעיד גם על האישיות שלי כאדם. אריק איינשטיין נחווה כאדם ביישן וטוב מיסודו, שהתרחק מאור הזרקורים עד יומו האחרון, והוא נחווה כאישיות איכותית וכבעל לב זהב.
"ביהדות נהוג לומר שאלוהים מסתיר את עצמו מהעם", אומר לנס. "כאשר אדם כמו אריק איינשטיין נשאר פחות נגיש לאור הזרקורים, קל יותר לשמר את דמותו ולקשור לה איכויות אידאליות וגרנדיוזיות. הוא הצליח לרוב שלא לזהות את עצמו עם אוכלוסייה מסוימת ולא נפל באמירה פוגענית, מה שהשאיר אותו תמיד במרכז הקונצנזוס גם בקרב קהלים שלא התחברו למוסיקה או ליצירה הקולנועית שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם