ההורים שהובילו את היוזמה לקיצור החופש
אינספור אכזבות וחמש שנים וחצי של מחאות עברו על "הורים עובדים לשינוי" עד שהגיעו להישג: קיצור החופש הגדול בשלושה שבועות. ראיון מיוחד
השר פירון אולי קצר את הפלאשים, אבל מאחוריו עומדת קבוצת הורים שגידלה את התוכנית במשותף. חברי "הורים עובדים לשינוי" סיכמו ביום חמישי שעבר חמש שנות מאבק, שלוש כנסות, אינספור פגישות ואירועים, הפגנות, יוזמות ותוכניות שבסופם אנחת רווחה. ההורים הרוויחו שלושה שבועות של שקט; הילדים, ובכן, הם יסתדרו.
"שר החינוך התקשר לעדכן אותנו לפני מסיבת העיתונאים והזמין אותנו אליה", מספרת בסיפוק יערה ישורון, מקימת הקבוצה. "ההכרה הזאת היא עניין שנאבקנו בשבילו הרבה זמן, אחרי שהעלינו את נושא החופשות על סדר היום. יש כוח למאבק אזרחי. זה לוקח המון זמן והמון עבודה אבל בסוף זה מצליח. הנענו את המהלך הזה ודאגנו שהוא יקרה".
"גם הטרמינולוגיה ששר החינוך בעצמו אימץ עכשיו, שהוא לוקח אחריות על החינוך - זה משהו שזעקנו למענו שנים", מוסיפה רותי שרון, יועצת ומרצה לכלכלת המשפחה ופעילה בקבוצה. "אמרנו שחינוך הוא משהו שקורה במשך כל השנה, לא רק בתקופת הלימודים".
אקטיביזם הורי, במיוחד בתקופה שקדמה למחאת קיץ 2011, הוא מוצר לאספנים. בין שעות שינה ספורות לשעות משרד מנופחות, ההורה הישראלי מתקשה להרים את הראש ולתכנן מסלול מחדש. הוא רוצה, צריך, מודע לזה, אבל אין לו זמן או סבלנות והוא בדיוק צריך להקפיץ את הילד לחוג. "הורים עובדים לשינוי", מעבר לקיצור החופש הגדול, הצליחו גם כאן. הם הרימו זעקה הורית מאורגנת, עקשנית, ארוכת טווח.
"חלק ממה שלמדנו בשנים האחרונות הוא שההורים הם הציבור הכי מתוסכל, הכי לא נספר והכי עייף שיש", אומרת ישורון. "תשע שעות עבודה ביום פלוס שעות נוספות וחגים. אתה מקבל 12 ימי חופשה בשנה, ואתה לא מצליח להרים את הראש מעל המים. גם כשאתה מגיע הביתה בארבע או בחמש אתה עסוק מאוד עם הילדים. רק בלילה אתה מתחיל לנשום. אין זמן, לא למחות ולא לצעוק ולא לכעוס. אתה עסוק בלשרוד. זו הייתה תובנה משמעותית שלנו במהלך הדרך, כי הורים לא יכולים להגיע להפגנות כמו צעירים או סטודנטים. בזבזנו המון ימי חופשה וימי עבודה שלנו, אבל ברור שלא כולם יכולים לעשות את זה".
"אתן לך דוגמה. הסיבה שהקול שלנו לא נשמע, בין היתר, היא שבכל ועדות החינוך שמתכנסות קבוע בכנסת בימי שני בבוקר, ההורים לא יכולים לייצג את עצמם. מתי מתכנסת הוועדה לבחינת חופשות במערכת החינוך? חופשת חנוכה, רביעי בצהריים. מבחינת ההורים זו שעה בלתי אפשרית. אבל כדי שיהיה שינוי חייבים לעשות את זה. חייבים להגיע. אחרת מי יתעסק בסיפור הזה?".
שרון : "מצד שני, בואו נודה בזה, היו הורים שהיו ציניים וסקפטיים מאוד ואמרו שבחיים לא ישתנה שום דבר".
"גם עכשיו, כשהתוכנית אושרה, יש אי אמון בהדרגתיות שלה, במימוש שלה, בעלות", מוסיפה מיכל שליו-רייכר, פעילה בקבוצה ומקימת תחנת הרדיו האינטרנטית "קול לילדים" יחד עם יערה ישורון. "בסופו של דבר הורים הם ציבור לא מיוצג. הם ציבור עייף. גם לוועדים בבתי הספר קשה לגייס הורים. קשה מאוד להרים את הראש ולחשוב בראייה מערכתית".
הם שבעה הורים-פעילים מרכזיים, ובהם גם מלאכי בעדני וג'רמי היימן. אחרים הצטרפו אליהם עם הזמן, מפייסבוק לפה ולאוזן. קבוצה הטרוגנית, פסיפס מגוון. ארבעה חילונים, שלושה דתיים. שתיים ממודיעין, אחת מהרצליה, אחת ממזכרת בתיה, שניים מירושלים.
ההתחלה הייתה מקרית. חופשת פסח, לפני חמש שנים וחצי. "לגמרי בטעות", נזכרת ישורון. היא ניסחה עצומה שקראה: "יאוחדו ימי החופשה של הילדים וההורים לאלתר". "התעצבנתי נורא שאחרי שלושה שבועות של חופשת פסח יש עוד יום, אסרו חג, ואני צריכה למצוא פתרון לילדה שלי", היא מסבירה. את העצומה שלחה בתפוצה, ואחריה, כמה מפתיע, הגיעה התקשורת. "שאלו, 'מי אתם, מה אתם רוצים, מה התוכניות שלכם'. וזו הייתה רק עצומה". מכאן התפשטה הבשורה לאנשים נוספים, והורים רבים הצטרפו עד שהתגבשה קבוצה.
באוגוסט 2008 הגיע הכנס הראשון ואיתו גם האכזבה הראשונה. "ארגנו את זה בפתח תקווה באיזה אולם. מיכאל מלכיאור, שהיה אז יו"ר ועדת חינוך, הגיע. מאות אישרו השתתפות. היינו בטוחים שיגיעו המון הורים. בפועל הגיעו רק מאה. זו הייתה הפעם הראשונה שגילינו שהבעיה העיקרית של ההורים היא שהם לא יכולים לצאת מהבית".
הכנס אולי נכשל, אבל הכדור התנפח תוך כדי תנועה. הקבוצה הבסיסית התגבשה סביב הבעיה המשותפת. "הבעיה שלנו היא שאין הלימה בין ימי החופשה של ההורים ובין אלה של הילדים", מסבירה דנה נחום, מאיירת ומעצבת גרפית ופעילה בקבוצה. "נוצר מצב שצריך למצוא לילדים פתרון כאילו הם בעיה. הם לא בעיה. הרבה אנשים שואלים אותנו: 'למה הבאתם ילדים אם אתם לא רוצים להיות איתם?', אנחנו רוצים מאוד להיות איתם. הבעיה היא שאנחנו צריכים לעבוד ולפרנס אותם, ולהורים שכירים יש בשנה רק 12 ימי חופשה. צריך לקחת ימי חופש, לדאוג שסבא וסבתא יהיו זמינים. ההורים שלי, למשל, גרים במצפה רמון. אני במודיעין. מבחינתי סבא וסבתא לא קיימים במשוואה, לפחות מהצד שלי. להורים של בעלי יש עוד כמה נכדים, וצריך למצוא פתרון".
שרון : "כל המערכת בנויה על משהו שהיה נכון לפני מאה שנה. במציאות של היום שני בני הזוג עובדים, מה שפעם היה נפוץ פחות. אמא שלי חיכתה שנגדל ואז נכנסה לשוק העבודה, אז תמיד היה לנו הורה אחד בבית. היום גם הסבתות עובדות. אתמול כתבה לי סבתא בפייסבוק: 'מי מייצג את הסבתות פה?'".
שליו-רייכר: "ההורים שלי, בני 50 פלוס, הם בשיא הקריירה. הם צעירים. זה לא כמו פעם, שהיו שמים אותי חודש אצל סבתא בתחילת יולי ושלום. היום העבודה היא גם מסביב לשעון, מצפים ממך לזמינות כל הזמן. לא מקובל שמישהו ייקח שבועיים או שלושה חופש. במדינות אחרות במערב זה לא ככה. יש חופשות. בישראל אין חופשה משפחתית".
ישורון : "כדי לקבוע עם אמא שלי שתבוא למסיבת חנוכה של הילדים אני צריכה לתאם איתה לפחות שבועיים מראש, אחרת זה לא יקרה".
כך או כך, המסרים התחילו לגעוש. ההורים הקימו אתר והחלו לארגן פעילויות מחאה. מהר מאוד הבינו שזה לא פשוט. "בכל פעם שניסינו לארגן מפגשי פעילים היו מגיעים אנשים ספורים", מודה שליו-רייכר. "עשינו עוד כמה ניסיונות להביא אנשים אבל בסוף החלטנו לפגוש מקבלי החלטות, לכתוב תוכניות, להעלות את הנושא על סדר היום של התקשורת".
"לאורך כל הדרך אמרנו שאנחנו הולכים בשלוש דרכים שבהן נוכל לפתור את הבעיה הזאת", מספרת ישורון. "קודם כל החופשות. יש יותר מדי חופשות במערכת החינוך. יש חופשת אסרו חג, שהיא החופשה המיותרת ביקום. נפגשנו בזמנו עם רן ארז, יו"ר ארגון המורים העליסודיים, ואמרנו לו: 'בוא נמחק אותה'. אז הוא אמר לנו: 'אם נזיז לבנה אחת, כל החומה תיפול'".
"הדרך השנייה היא לטפל בימי החופשה של העובדים. 12 ימי חופשה זה מגוחך, זה הופך אותנו לעבדים ולא לעובדים. הדרך השלישית התמקדה במסגרות משלימות איכותיות בתוך בתי הספר. עברנו עם הנקודות האלה בשלוש כנסות, זה הרבה מאוד בחמש שנים וחצי. בכל כנסת היינו צריכים ליצור קשר חדש עם חברי כנסת חדשים ולהתחיל את התהליך שוב פעם. נפגשנו בין היתר עם מלכיאור בוועדת החינוך, עם כרמל שאמה הכהן, שהיה דומיננטי מאוד, אורית זוארץ, אנסטסיה מיכאלי, עינת וילף, גילה גמליאל, שר החינוך גדעון סער כמובן. סילבן שלום. יותר קל לשאול עם איזה חבר כנסת לא נפגשנו".
"נפגשנו גם עם נציגים של נציגי המורים, עם החברה למתנ"סים. הם רצו לקחת חסות ואז הפסיקו לתקצב אותם. כולם אמרו, 'אתם צודקים מאוד'. הסכמה גורפת. השאלה הייתה איך לעשות את זה. אמרו לנו שבחיים לא נוכל להזיז אפילו יום אחד מהחופש הגדול. החלום הכי גדול היה שזה יפתח את מהדורות החדשות".
כדי לפתוח את המהדורות צריך למשוך תשומת לב. בין היתר בנו את הכתובת "הגשר הזה הוא תיק" בעזרת ילקוטים; ובל"ג בעומר השנה, שזכה לשני ימי חופשה, הפיצו את הסלוגן "גם אני השנה שרפתי יומיים חג". במהלך השנים הפגינו, השתתפו באירועי המחאה החברתית, ולאחרונה גם פעלו לקיום הלימודים גם ביום הבחירות לרשויות המקומיות. "החליטו לבטל את הלימודים כי השתמשו בבתי הספר כקלפיות", מספרת נחום. "יצא חוזר מנכ"ל שהורה לעיריות למצוא פתרונות, ובכל זאת ברירת המחדל הייתה לתת חופש לילדים כי יש בחירות, בעוד שלהורים אין חופש. הקמנו קול זעקה. מודיעין הייתה העיר הראשונה שהרימה את הנושא, ובאמת מצאו פתרונות והלימודים התנהלו כרגיל. זו הייתה הצלחה. הרבה ערים הצטרפו".
שליו-רייכר: "אמרנו: 'מי שסוגר את בית הספר - לא נצביע לו בקלפיות'. שמנו את זה בכל עירייה ובכל פייסבוק של כל מועמד והתחלנו לקבל המון תגובות, עד שזה פשוט השתנה".
שרון : "זו הפעם הראשונה שהרגשנו את הכוח שלנו כקבוצה.
ישורון : "מה שהיה מרגיז ומקומם הוא שברירת המחדל היא לבטל את הלימודים. זה הדבר הראשון שעושים. כאילו אין מערכת שלמה, כאילו אין משפחות".
"ההורים הם כאילו לא צד בסיפור הזה", מוסיף עמית טרייסטר, פעיל בקבוצה, איש חינוך ועובד הסוכנות היהודית. "אין הסתכלות על מה שקורה כשאתה זורק אבן אחת, על מה היא משפיעה".
ובחזרה לחופשה. לצד הפעילות הציבורית החלה הקבוצה לגבש פתרונות יצירתיים. במקביל, ועדת סלבין שהקים השר סער החליטה לקצר את החופש הגדול בחמישה ימים. "זה הגיע אחרי שלוש שנים של עבודה, וזה היה הישג אדיר", אומרת ישורון. "אז נכון, עשו את זה גרוע: לקחו חמישה ימים מאוגוסט ותקעו אותם במהלך השנה. בעצם פתרו בעיה אחת, שהיא אורך החופש הגדול, אבל הוסיפו את ימי החופשה לחנוכה, לסוכות ולפסח. הם הוסיפו סבל. אבל עצם ההחלטה על הקיצור נתנה לנו מוטיבציה".
השינוי הגיע אחרי פגישה עם שר החינוך דאז, גדעון סער. "שר החינוך הסביר לנו שיש הרבה סעיפים זוללי תקציב והוא צריך להחליט איפה הוא שם את הכסף", מספרת שליו-רייכר. "ברגע שהוא החליט שהוא מחזק את מעמד המורה הוא ל א יכול להגיד להם 'תעבדו יותר ולא תק בלו עוד כסף'. מהפגישה הזאת יצאנו עם תובנה שפתרון מחוץ למסגרת התקציב לא יקרה".
ג'רמי היימן, מהנדס במקצועו וחבר הקבוצה, יזם תוכנית שעיקרה ביטול הלימודים בימי שישי, מעבר לחמישה ימי לימוד וקיצור כמה חופשות במהלך השנה. אלא שארגוני המורים לא אהבו את היוזמה. "מדובר בקבוצת אמהות לילדים קטנים המחפשות שמרטף חינם לתקופת הקיץ", תקף יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים, רן ארז, במכתב למורים.
שר הולך ושר בא והקבוצה כל העת עומדת. מיד אחרי הבחירות פנו חברי הקבוצה לשר החינוך החדש. "שלחנו לו הודעות", מספר טרייסטר, "הוא הגיב ואמר שהוא הולך לעשות עם זה משהו".
לפני שבוע פורסמה התוכנית החדשה. אלא שהפתרון של פירון - שאינו בגדר חובה, אלא תלוי בשיקול דעתם של ההורים - לא חף מבעיות. עניין המימון, למשל. לצד משרדי האוצר והחינוך, השלטון המקומי וההורים (לפי מדרג סוציו-אקונומי), משתתפת גם הקרן לידידות במימון התוכנית, בסכום של כ-30 מיליון שקל לשלוש שנים, מדי שנה - ובמילים אחרות, מדובר במ עורבות של קרן פרטית במימון תוכנית ציבורית. בנוסף, את המסגרות יפעילו פרחי הוראה ומדריכים מקצועיים במה שעלול להפוך להעסקה המונית של עובדי קבלן נטולי זכויות. טרם נפת רו גם סוגיות ארוחות הצהריים, ההסעות ואכלוס בתי הספר בתקופה שחלקם אמורים להיערך לשנת הלימודים הבאה. גם פעילי "הורים עובדים לשינוי" מודעים לקשיים.
שליו-רייכר: "בעיניי המימון של הקרן לידידות הוא החולשה של התוכנית. ברור שזו נקודת תורפה וברור שהיינו שמחים שהכל היה במימון המדינה".
ישורון : "התוכנית לא מושלמת ויש הרבה דברים שצריכים תיקון ויתוקנו תוך כדי תנועה. ברור שניתקל בהרבה קשיים בדרך ונדאג לפתור אותם. כולנו נגד העסקה של עובדי קבלן ובעד תנאי העסקה הוגנים בכל מצב".
השאלה היא אם לא היה פה מהלך תקשורתי מובהק: קודם מכריזים על תוכנית ורק אחר כך מתפנים לפתור את הבעיות?
שליו-רייכר: "גם לנו ענו שעובדים על זה ושנחכה בסבלנות. עובדים על זה כמה חודשים טובים. ללא ספק, תנאי ההעסקה צריכים להיות הוגנים".
ישורון : "ידענו שיש קשיים ומה שהדאיג אותנו ברמה האישית הוא שהתוכנית לא תצא לפועל. כל זמן שהתוכנית לא מפורסמת היא לא תקרה. אם יכריזו עליה במאי או ביוני, היא לא תקרה. להכריז עליה בחנוכה זה הדבר הכי הגיוני, כי יש הרבה זמן להתארגנות. זה טוב שיש ביקורת, ככה אפשר לזהות מה הבעיות ואיך פותרים אותן. היינו מעורבים גם בהחלת חוק חינוך חובה מגילאי 3 ו-4. גם אז הייתה ביקורת על התוכנית".
נחום: "באותה שנה הכנסתי את הילד לגן של העירייה, וחסכתי הוצאה של 2,300 שקל בחודש, סכום משמעותי מאוד. גם כאן, כל הדברים הטובים בתוכנית הזאת עולים על הבעיות שבה. זו גם תקיעת יתד: אם בעוד כמה שנים לא יהיה מימון, ההורים לא יסכימו ללכת אחורה. זו הכרה בכך שיש קושי ומטפלים בו. אז בעוד כמה שנים לא תהיה הקרן לידידות, והתקציב יגיע ממשרד החינוך. לא תהיה ברירה".
סוגיית ימי החופשה עוד לא הוסדרה עד תום, והילדים שלכם ימשיכו גם בחול המועד הבא לחפש הורה פנוי לטפס עליו. אבל חברי הקבוצה כבר מתקדמים ליעד הבא: הגדלת מכסת ימי החופשה לעובדים. "מתי, למשל, אבא זוכה לראות את הילדים שלו פעמיים בשבוע? רק כשהוא מתגרש", אומרת נחום. "אבא גרוש, מפרגנים לו. קרה אסון או יושבים שבעה? אומרים לו, 'בטח, תלך', אבל כשיש שמחה או מסיבה של הילד אומרים לאבא: 'אבל היית בשבוע שעבר'. צריך לשנות את קו המחשבה".
עזבו את ימי החופשה, יש לכם ילדים לפייס. עשיתם להם כיפה אדומה.
שרון: "לך לבת שלי והיא תיתן לך את הנאום. הילדה בעצמה אומרת לי בחופש שמשעמם לה".
ישורון : "הם אוכלים את המאבק הזה כבר שנים, הם יודעים שאין להם ברירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם