הלך לעולמו נשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה
מנדלה היה אחד המנהיגים החשובים ביותר של המאה ה-20 בזכות מאבקו הממושך במשטר האפרטהייד הגזעני, והיה לנשיא השחור הראשון במדינתו. לאחר שנים ארוכות של בעיות בריאותיות ואשפוזים חוזרים, מת מנדלה בביתו
אביו, שהיה יועץ של משפחת המלוכה של עם התמבו, מת בעת שמנדלה היה בן תשע, והילד הצעיר עבר לחסותו של הצ'יף המכהן ואף היה מיועד להפוך בעתיד לצ'יף הראשי. שם הוא שמע סיפורים על מלחמותיהם של אנשי השבט, והדבר עורר בו רצון לתרום למאבק של בני עמו.
מנדלה החל את לימודיו לתואר ראשון במשפטים בקולג' של פורט הייר, אולם הוא סולק אחרי שהצטרף להפגנת סטודנטים. הוא שב לטקס הסיום בפורט הייר בשנת 1943, אחרי שהשלים את התואר בהתכתבות דרך אוניברסיטת דרום אפריקה.
הצ'יף, שזעם על מנדלה בשל הפסקת הלימודים, איים לחתן אותו בכפייה – ועל כן נמלט מנדלה בן ה-23 ליוהנסבורג ומצא עבודה בתור קצין אבטחה במכרה. בהמשך הוא גם התמחה במשרד עורכי דין מקומי.
את התואר השני במשפטים החל מנדלה באוניברסיטת וויטווטרסרנד, שם נחשף לבני הגזעים השונים ולביטויי גזענות ואפליה. הוא לא השקיע רבות בלימודים והחליט לעזוב את האוניברסיטה בשנת 1948, כאשר את התואר הוא השלים רק כעבור 41 שנה, בעת שהיה בכלא.
בשנת 1944, נישא מנדלה לרעייתו הראשונה, אוולין מאסה. נולדו להם שני בני ושתי בנות, שאחת מהן מתה בילדותה. בני הזוג נפרדו בשנת 1955, וכעבור שלוש שנים התגרשו רשמית.
החל משנת 1942, החל מנדלה ביצירת קשרים ראשוניים בזירה הפוליטית, וכעבור שנתיים הוא הצטרף לשורות הקונגרס הלאומי האפריקאי וסייע להקים את ליגת הנוער של המפלגה שנאבקה למען זכויות השחורים במדינה שנשלטה על ידי משטר האפרטהייד הלבן.
מנדלה סיים את הכשרתו כעורך דין בשנת 1952, ויחד עם שותפו, אוליבר טמבו, פתח ביוהנסבורג את המשרד הראשון של עורכי דין שחורים בדרום אפריקה.
אולם פעילותו הפוליטית הנמרצת במסגרת הקונגרס הלאומי האפריקאי, שבין השאר כללה ארגון פעילויות מחאה ברחבי המדינה נגד חוקי ההפרדה הגזעניים של משטר האפרטהייד, שמה אותו על הכוונת של הרשויות.
בסוף 1952 הוצא נגדו צו הגבלה ראשון, ובדצמבר 1955 הוא נעצר במסגרת פשיטה נרחבת של המשטרה נגד מתנגדי המשטר, בהם גם לבנים. הוא הועמד לדין על בגידה, אולם במרץ 1961 זוכה מההאשמות.
במרץ 1960, בעקבות טבח שרפוויל שבו הרגו כוחות המשטרה 69 מפגינים בלתי חמושים, הכריז המשטר על מצב חירום והוציא את הקונגרס הלאומי האפריקאי מחוץ לחוק. אלפים מפעילי הארגון, ובראשם מנדלה שעדיין היה בעיצומו של משפט הבגידה, נעצרו במסגרת הצעדים החדשים.
טבח שרפוויל הוביל את הקונגרס הלאומי האפריקאי, שמנדלה כיהן בתפקיד סגן הנשיא שלו, לשנות את המדיניות לטובת מאבק מזוין וכלכלי נגד המשטר. מנדלה, שירד למחתרת, השתתף בהקמת הזרוע הצבאית של המפלגה שפתחה במסע חבלה וטרור נגד מתקני תשתית.
בינואר 1962, הצליח מנדלה לצאת מהמדינה בזהות בדויה. הוא עבר אימונים צבאיים במרוקו ובאתיופיה וביקר באנגליה כדי לגייס תמיכה במאבק העממי. כאשר שב למדינה בחודש יולי, הוא נעצר במחסום והועמד לדין על יציאה בלתי חוקית מהמדינה ועל הסתה לשביתה כללית.
משפטם של מנדלה ותשעה פעילים נוספים של הקונגרס הלאומי האפריקאי באשמת חבלה נפתח באוקטובר 1963, וב-20 באפריל 1964 הוא נשא מעל דוכן הנאשמים את אחד מנאומיו המפורסמים ביותר.
"נלחמתי נגד השליטה הלבנה, ונלחמתי נגד השליטה השחורה. הערכתי את הרעיון של חברה דמוקרטית וחופשית שבה כל האנשים חיים יחד בהרמוניה ועם הזדמנויות שוות", קרא מנדלה. "זו אידיאל שאני מקווה לחיות עבורו ולהשיג אותו. אבל אם יהיה צורך, זה אידיאל שאני מוכן למות עבורו".
ב-11 ביוני 1964, הורשעו מנדלה ושבעה מהנאשמים האחרים והם נידונו למאסר עולם. מנדלה נשלח לרצות את עונשו בכלא המבודד של רובן איילנד, שם קיבל את מספר האסיר 46664 ונאלץ לעבוד בעבודות פרך במחצבה. הוא שהה בתאו הקטן שבאי עד מרץ 1982, אז הועבר לכלא פולסמור בעיר קייפטאון. בדצמבר 1988, אחרי טיפול במחלת השחפת, הוא הועבר לבית משלו בכלא ויקטור ורסטר ליד פארל.
לכל אורך שנות מאסרו, לא יכול היה מנדלה לצאת מחוץ לחומות, למעט לטיפולים רפואיים, וזאת גם אחרי מות אמו בשנת 1968 ומות בנו הבכור בתאונת דרכים שנה לאחר מכן. בשנות השמונים, ניהלו פעילי הקונגרס הלאומי האפריקאי הגולים ופעילי זכויות אדם קמפיין בינלאומי למענו תחת הכותרת "שחררו את נלסון מנדלה".
במחצית השנייה של שנות השמונים, החל מנדלה ליזום שיחות ראשוניות בין אנשי הקונגרס האפריקאי הלאומי לבין נציגי ממשלת האפרטהייד. פריצת הדרך הגיעה ביולי 1989, כאשר מנדלה הוזמן לפגישה עם הנשיא פ"ו בותה, שנחשב לסמל הבולט של משטר האפרטהייד.
לימים, סיפר מנדלה כי שיחתם על כוס תה לא עסקה בפוליטיקה, אלא בסיפורי משפחה, בהיסטוריה של דרום אפריקה ובמצב בריאותם. "זה לא נראה לרגע כאילו אנו נתונים בוויכוחים פוליטיים, אלא דווקא מנהלים שיחה חברית מעניינת", שחזר מנדלה.
בספטמבר 1989, מונה פרדריק דה קלרק לנשיא החדש, ושם לו למטרה לשנות את דמותה של דרום אפריקה כדי לשים קץ לבידוד הבינלאומי. בתוך שבועות ספורים הוא נפגש עם מנדלה ושחרר את האסירים מרובן איילנד. ב-11 בפברואר 1990, תשעה ימים אחרי שהותרה מחדש פעילות הקונגרס האפריקאי, שוחרר מנדלה מהכלא וזכה לקבלת פנים המונית של גיבור לאומי. במיוחד זכורה תמונתו מניף את אגרוף ידו הימנית כשלצדו ויני, רעייתו מאז 1958 ואם שניים מילדיו.
לאחר השחרור, הוביל מנדלה, יחד עם דה קלרק, את דרום אפריקה לפירוק משטר האפרטהייד ולעריכתן של בחירות דמוקרטיות אמיתיות ראשונות באפריל 1994, שבהן הותר לראשונה לאזרחים שחורים ולבני תערובת להצביע. שני המנהיגים זכו יחדיו בפרס נובל לשלום בשנת 1993.
מנדלה, שכבר שימש בתפקיד נשיא הקונגרס הלאומי האפריקאי, הוביל את מפלגתו לניצחון בבחירות. ב-9 במאי בחר בו הפרלמנט החדש לנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה, בעוד דה קלרק נבחר לסגן. מנהיגים רבים מרחבי העולם, בהם נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן ושליט קובה פידל קסטרו, נכחו בטקס ההשבעה ההיסטורי.
"הפחד הנורא שלנו אינו שאנחנו לא מתאימים או לא מספיקים. הפחד העמוק שלנו הוא, שאנחנו בעלי עצמה מעבר למה שניתן לתאר", אמר מנדלה. "זהו האור שלנו, לא החושך, שמפחיד אותנו ביותר. כשאנחנו משוחררים מפחדנו שלנו, נוכחותנו משחררת, באופן אוטומטי, אחרים"
תקופת נשיאותו הוקדשה להקמת חברה שוויונית וצודקת, ברוח של איחוד לאומי ופיוס בין בני הגזעים השונים במדינה, אם כי הוא נתקל בקשיים לפתור את בעיית שיכוני העוני השחורים שהמשיכו להיות סימן היכר של הערים הגדולות במדינה.
אחת מפעולותיו הראשונות של מנדלה כנשיא הייתה הקמת ועדת האמת והפיוס בראשות חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, אשר חקרה את עוולות תקופת האפרטהייד הן מצד השלטון הלבן והן מצד ארגוני ההתנגדות השחורים. הוועדה הבטיחה להעניק חנינה למי שהודה בפשעיו במהלך התקופה האפלה של המדינה.
ביוני 1999, אחרי כהונה אחת, פרש מנדלה מהנשיאות והעביר את התפקיד לסגנו, תאבו מבקי. הוא נשאר מעורב בפעילות חברתית באמצעות הקרנות שהקים וזכה לתוארי כבוד ברחבי העולם. הוא גם היה אחד הקולות המובילים בקמפיין שהביא את המונדיאל לדרום אפריקה ב-2010.
מנדלה, שהתגרש מרעייתו השנייה ב-1996 ונישא בגיל 80 לרעייתו השלישית גראסה מאצ'ל, הודיע ביולי 2004 על פרישתו מהחיים הציבוריים. הוא הסביר כי הסיבות היו רצונו לבלות עם בני משפחתו ומצב בריאותו שהמשיך להידרדר בשל ההשפעות של המאסר הממושך.
למרות שהוא כמעט שלא נראה בפומבי, עדיין המשיך מנדלה בפעילות ציבורית מועטה. בינואר 2005, כדי להגביר את המודעות למלחמה באיידס, הוא חשף כי גם בנו נפל קורבן לנגיף. בשנת 2007, הוא הקים את קבוצת הזקנים, שכללה מדינאים ותיקים כדוגמת נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר והארכיבישוף דזמונד טוטו, כדי שיפעלו למצוא פתרונות לבעיות מורכבות על סדר היום העולמי.
בחודשים האחרונים שוב חלה הידרדרות במצב בריאותו של מנדלה. בדצמבר 2012, הוא שהה בבית החולים במשך 18 יום בשל דלקת ריאות ואבנים בכיס המרה, ובסוף מרץ הוא אושפז אחרי שסבל מדלקת ריאות חריפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם