ראשי » חדשות » בעולם » המזרח התיכון

הפליטים מסוריה מנסים לאחות את השברים

הרחק ממולדתם המרוסקת, בקור, ברעב ובתת-תנאים, ממשיכים הפליטים שברחו לטורקיה, ירדן ולבנון לחלום ולהתגעגע לבית שאיננו

אחד מגלי ההגירה הכפויה הגדולים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה משנה את פני המזרח התיכון. באו"ם ובממשלות במדינות שבהן הפליטים מצאו מקלט מעריכים שמספר הסורים שנמלטו מבתיהם נע בין 2.3 ל-2.8 מיליון . והמספר הזה גדל בקצב של כ-3,000 פליטים ביום, כשסיום מלחמת האזרחים שהחלה לפני כשלוש שנים לא נראה באופק.

מחיר מלחמת האזרחים הסורית ממשיך לעלות, מעבר ל-125 אלף ההרוגים ועוד עשרות אלפי הפצועים. זרימת הפליטים המאסיבית לתוך המדינות השכנות - ובמיוחד לבנון, ירדן וטורקיה - פוגעת בכלכלות שבריריות ומפרה את האיזונים הפוליטיים והעדתיים העדינים באזור. פקידים רשמיים באו"ם מעריכים שבקרוב כשליש מהאנשים שמתגוררים בלבנון יהיו פליטים סורים-1.6 מיליון במדינה שמנתה 4.4 מיליון תושבים בלבד לפני תחילת ההתקוממות בסוריה.
  
מחנות הפליטים כבר מתחילים להיראות כמו ערים, עם מועצות מקומיות, בתי ספר, בתי חולים, מסגדים, סופרמרקטים ובתי קפה המציעים גלישה באינטרנט. אלפי ילדים נולדו במחנות, ודור חדש צומח בהם. ילדים סורים לומדים טורקית בבית הספר כדי להכין אותם לחיים בגלות. מחנה הפליטים זעתרי בירדן, שבו מתגוררים 120 אלף בני אדם, הפך פתאום לעיר הרביעית בגודלה במדינה. בימים אלה מקימים במדבר מחנה נוסף שצפוי להיות גדול עוד יותר. במקום אוהלים או קראוונים בונים שם מבנים מחוזקים בפלדה, בהבנה שהמשבר עלול להימשך עוד שנים.

השבוע הגיש האו"ם את בקשת הסיוע הגדולה בתולדותיו - כחמישה מיליארד דולר - שלושה מיליארד לפליטים ושני מיליארד לסיוע הומניטרי בתוך סוריה. לפי האו"ם, 6.5 מיליון סורים אולצו לנטוש את בתיהם ומצאו מקלט בתוך סוריה, לעתים אצל קרובי משפחה באזורים כפריים. כמעט שלושה מיליון סורים אחרים זקוקים למזון, לתרופות ולסיוע נוסף. בסך הכל, כ-9.3 מיליון בני אדם הפכו לפליטים או זקוקים לסיוע בארצם - קרוב למחצית מאוכלוסיית סוריה, שמנתה לפני המלחמה 22 מיליון תושבים.

שם: דניה עמרוש
היציאה מסוריה: מאי 2013
עיר מוצא: חאלב
מקום מגורים כיום: קיליס, דרום טורקיה

בחולצת "הלו קיטי" אדומה ושתי צמות, כשהיא עונדת שני עגילים קטנים בצורת לב, דניה עמרוש נראית כמו שילדה בת 7 צריכה להיראות. רק כשקצת מתקרבים אליה רואים את הצלקות על האף והסנטר שלה. מתחת לשמיכה בקומה השלישית בבית החולים הממשלתי בקיליס שבדרום טורקיה, המצב גרוע הרבה יותר. פצע ענק בבטנה סגור איכשהו בתפרים גסים. סוף-סוף הורידו לה את הגבס מרגל ימין ויד ימין שנשברו, אולם אצבעותיה עדיין שחורות וכחולות והיא בקושי יכולה ללכת. פלג גופה התחתון מכוסה בצלקות מרסיסים.

לפני חמישה חודשים, דניה ובני משפחתה ישבו בביתם בעיר חאלב בסוריה, כמאה קילומטר דרומית לקיליס, כשפתאום נפלה עליהם פצצה משמיים. סבתא שלה, דודתה, דודה ושניים מבני הדודים נהרגו במקום. בן דוד אחר איבד את רגליו. דניה נמחצה.

מוחמד עמרוש, אביה, אומר שאחרי מה שהצבא של נשיא סוריה בשאר אסד עשה להם, הוא לא יכול לחזור. כשדניה תשתחרר מבית החולים המשפחה תישאר בטורקיה, ותצטרף ל-700 אלף הפליטים הסורים שמצאו מקלט במדינה השכנה. "זה הבית שלנו עכשיו", הוא אומר.

לפני המלחמה הייתה קיליס עיר שקטה בת 80 אלף תושבים על גבול סוריה. כיום היא מונה לפחות 130 אלף נפש. בבית החולים הממשלתי בקיליס ניתחו השנה פצועים סורים 11 אלף פעם לפחות, בחמישה חדרי ניתוח שפועלים מסביב לשעון. רוב הפציעות הם מפצצות ויריות. יותר מ-530 פליטים מתו השנה בבית החולים, ויותר מ-1,500 תינוקות סורים נולדו כאן. הרופאים שומרים תמונות של פציעות מצמררות במיוחד, כמו זו שבה נראה תינוק עם פגיעת קליע ברגלו.

המנתחים בבית החולים הצילו את חייה של דניה עמרוש. אביה לא נפגע בהפצצה ההיא והחל מיד לחפור בין ההריסות כדי לחפש את בני משפחתו. שכנים ומחלצים הגיעו, ומצאו בעיקר גופות. פרטי הלילה ההוא חוזרים אליו ברסיסי זיכרונות: דניה בבית החולים בחאלב, בטנה השסועה, הקרביים של בתו, רופאים שאומרים לו לנסוע לטורקיה מיד.

בית החולים בקיליס נמצא במרחק של שעה נסיעה, ממש מעבר לגבול. שם היה הסיכוי הטוב ביותר להציל את חייה של דניה. הוא נזכר בשיחת הטלפון לאשתו כשדניה נמצאת בחדר הניתוח. הוא היה לבוש עדיין בפיג'מה. "לא ציפיתי שהיא תשרוד", אומר עמרוש, שעבד כחייט בחאלב. "אני עדיין לא מאמין למה שקרה. לפעמים אני חושב שלא יכול להיות שזה קרה".

חמישה חודשים הוא ישן על הרצפה בחדר הכניסה, ולפעמים בחוץ על הדשא. בנו מוחמד בן השמונה ישן היכן שהוא מוצא מקום. אין להם כסף. בית החולים מספק להם מזון. הציוד היחיד שלהם הוא כמה בגדים דחוסים לתוך תיק צמר קטן. אמה של דניה, חאדה עמרוש, ישנה בכל לילה על כורסה ליד מיטת בתה בבית החולים. לא אכפת לה. "אחרי מה שקרה, שום דבר כבר לא באמת קשה", היא אומרת.

חמישה חודשים לאחר ההפצצה, למוחמד עמרוש יש עדיין מבט מהורהר. הוא מסתובב במסדרונות בית החולים כדי להעביר את הזמן. לדבריו, הוא עזב את סוריה רק לאחר הפעם השלישית שבה ניסה אסד להרוס את חייו. לפני כשנה וחצי החריבה פצצה את בית משפחתו, ואז עברה המשפחה לגור עם הוריו. בשנה שעברה נהרסה החנות שלו בהפצצה. ואז, במאי, באה ההפצצה שבה נפצעה דניה. הוא חשב לעזוב את חאלב לאחר שהחלו ההפצצות, "אבל ההורים שלי היו זקנים, והם סירבו לעזוב", הוא מספר. "לא יכולתי לעזוב אותם, אז נשארתי איתם עד הסוף".

בעודו מדבר דניה יורדת מהמיטה ומנסה ללכת, אך ברור שהיא כמעט לא יכולה להעמיס משקל על רגלה הימנית המרוסקת. כנראה שתזדקק לפחות לעוד ניתוח אחד, ואחריו עוד חודשים של פיזיותרפיה. כשהיא נשאלת למה היא הכי מתגעגעת בבית, היא עונה: "לצעצועים שלי". אביה מנגב דמעה בעת שהוא מקשיב לבתו הקטנה מדברת על ביתה האבוד. הוא יוצא החוצה, למסדרון. "בלילה נורא אחד מצאנו את עצמנו כאן", הוא אומר. "אולי יום אחד נמצא את עצמנו שוב בעיר שלנו".

שם: סמאח אל סעוד ויוסף אחמד
היציאה מסוריה: יוני 2013
עיר מוצא: חירבת ג'זאלה
מקום מגורים כיום: מחנה הפליטים זעתרי, ירדן

מחנה הפליטים זעתרי, ירדן. יוסף אחמד מוחמד ראה אותה בשוק, משב נדיר של יופי באומללות החיים במחנה. מישהו אמר שהיא מהכפר שלו בסוריה, שממנו ברח ארבעה חודשים קודם לכן, כשמטוס של ממשלת סוריה הפציץ את הכפר והרס את ביתו. אבל הוא מעולם לא ראה אותה, ולכן ביקש מאמו לחקור עליה ולברר את מוצאה. כעת, כעבור חודשיים, הוא בלבוש חתן, עם חליפה שחורה ועניבה סגולה. הוא מקיש על דלת המתכת החלודה של בית הכלה, בניין מלבנים קלות שהיה בעבר שירותים ציבוריים, ובו מתכוננת הכלה לעתיד לנישואיה.

זהו רגע של התחדשות ועמידה איתנה בתוך העצב והאובדן. הם בונים משפחה בארץ זרה, במחנה פליטים צפוף ומלוכלך שעשוי להיות ביתם למשך שנים. אבל החיים נמשכים.

מעט אחרי השעה 14:30 בצהריים סמאח אל סעוד בת ה-24 מגיחה החוצה בשמלה לבנה, כשפניה וראשה מכוסים. מוזיקה בוקעת מרמקול נייד, וחברותיה, שעזרו לה להתכונן, מתחילות לרקוד ברחוב המלא עפר.

עשרות חברים ושכנים מצטופפים בקרבתם כשהחתן והכלה עולים על מונית כחולה ישנה מדגם "אופל", המכונית היחידה בין כל האוהלים והקרוואנים. היא באה לקחת אותם לחייהם החדשים.

החתן והכלה נדחקים למושב האחורי עם אם הכלה. אם החתן יושבת מלפנים, עם נהג המונית, ולפחות ארבעה ילדים מצטרפים לנסיעה. הנהג צופר לאות שמחה, אבל הצליל נשמע כמו פעייה חלושה של כבשה חולה. המכונית מתקדמת במורד הכביש, דרך השלוליות המלאות אשפה. לפי המסורת, שיירת מכוניות אמורה ללוות את החתן והכלה לחתונה. אבל כאן, בזעתרי, המונית הישנה היא היחידה בנמצא, וקהל הנערים הרצים לצדה הם המלווים היחידים.

המכונית מגיעה לרחוב הראשי של המחנה, הידוע בשם "שאנז אליזה", שם מוצעים למכירה מוצרים הכרחיים ובהם תנורי גז, ירקות וטלוויזיות. כמה אנשים עוצרים לנופף לתהלוכת החתונה, המגיעה כעבור רבע שעה לבית משפחת החתן, שהוא בסך הכל כמה קרוואנים ממתכת עם אוהל של האו"ם מתוח ביניהם, היוצרים חצר קטנה ומוצלת.

המוזיקה מתחזקת כשהכלה והחתן יוצאים מהמונית. גברים צעירים רוקדים על העפר ליד בורות פתוחים מלאי אשפה, מעלים ענן אבק בצעדיהם. הכלה והחתן מברכים את כולם. הגברים והנשים נפרדים לארוחה של עוף ואורז. אין רשות דתית או אזרחית שמקדשת את הנישואים באופן רשמי. החתונה היא חלק ממגמה הולכת וגוברת של נישואים לא רשמיים בין פליטים: שתי המשפחות פשוט מקבלות הסכמה של אחד הנכבדים לכך שהנישואים תקינים. זה חוסך כסף, זמן וניירת, אבל הנישואים לא מוכרים רשמית.

כל זה לא מפריע למוחמד. "אני שמח להיות נשוי", הוא אומר כשהוא יושב עם אחיו ואחד מחבריו, כולם לבושים בג'ינס וטי-שירט. הכלה והחתן הם היחידים בלבוש מהודר. "אבל האושר האמיתי יבוא כשאחזור למדינה שלי", הוא אומר. "זה הבית הזמני שלי, וזה בסדר גמור. אבל אהיה מאושר רק בכפר שלי". הוא אומר שהוא והכלה יימנעו בינתיים מלהביא ילדים לעולם. "אני לא רוצה להביא ילדים לחיים האלה", הוא אומר. "עדיף למות בלי ילדים בסוריה מאשר להביא ילדים לעולם כפליטים. איך אפשר לבנות חיים על בסיס כזה?"

מוחמד אומר שהוא רוצה ללכת להילחם בסוריה, כמו צעירים רבים אחרים בזעתרי, אבל לדבריו המשפחה שלו זקוקה לו כאן. בשעה שהוא יושב בקרוואן שלו מסיבת החתונה מתפזרת. מוחמד לוגם קפה ומעיר שעל אף המונוטוניות והייאוש שבחיי הפליטות, הוא חש בר מזל על כך שפגש כאן את כלתו. "תודה לאל, מעז יצא מתוק", הוא אומר. בשעה חמש אחר הצהריים המסיבה מסתיימת.

שם: עבד אל רחמן אחמד
היציאה מסוריה: ינואר 2012
עיר מוצא: אלמה
מקום מגורים כיום: מחנה הפליטים זעתרי, ירדן

מחנה הפליטים זעתרי, ירדן. עבד אל רחמן אחמד הוא כיום בן 105. הוא נולד באימפריה העות'מנית, וכבר 42 שנה אין לו שיניים. "אשתי הוציאה לי אותן בנשיקותיה", הוא אומר. לפי עדותו היו לו שש נשים, תשעה ילדים, יותר ממאה נכדים ולפחות 150 נינים. "מעבר לכך, אני לא בטוח. אני לא שומר על קשר עם כולם", הוא אומר בצחוק. הוא תמיד צוחק: עיניו העכורות, מכוסות הקטרקט, מנצנצות בממזריות.

רוב חייו חי בכפר הסורי אלמה, שם עבד כפלאח וגידל חיטה, עדשים, חומוס ואבטיחים. ואז הגיעה מלחמת האזרחים, והבית שלו נהרס בהפצצות מטוסי הממשלה.

כעת הוא חי בקרוואן באורך שבעה מטרים, בין 120 אלף סורים אחרים הדחוסים בכאוס של מחנה הפליטים זעתרי, במדבר בצפון ירדן.

רוב הפליטים הקשישים עסוקים בענייני רופאים ובריאות, ומבלים זמן רב במרפאות הרבות במחנה. לא אחמד. הוא מרגיש נהדר. הוא אומר שלא ביקר אצל רופא בימי חייו. הוא לא לוקח תרופות, אפילו לא אספירין. "אלוהים ידאג לי", הוא אומר.

לדבריו, הראייה שלו מושלמת. הוא אפילו לא צריך משקפי קריאה. אבל זו לא בעיה גדולה, משום שהוא מעולם לא ביקר בבית ספר, ולא למד קרוא וכתוב. בכפר שלו אפילו לא היה בית ספר עד 1930. הוא אוכל הרבה סוכריות, ושותה ליטרים של קפה שחור מבושל וחריף. הזקן הלבן שלו מוכתם בצהוב מעל לשפה העליונה מהסיגריות שהוא מעשן כל העת. הוא אומר שהוא מעשן שלוש חפיסות ביום, ותמיד יש לו חפיסה של "מנצ'סטר לייט" לפניו, על המזרן הדק שעל הרצפה, שעליו הוא מבלה את ימיו ולילותיו, עטוף בשמיכות אפורות.

מה הסוד שלו לאריכות ימים? "בורגול, שמן זית, טבק ואלוהים", הוא אומר בביטחון מוחלט של אדם שחי יותר ממאה שנה, כשפניו כמעט נעלמות בענן עשן סיגריות. אחד האותות היחידים של הכניעה שלו לגילו המתקדם הוא כיסא הגלגלים שלו, שבו הוא משתמש כדי לנוע בשבילי העפר של המחנה. הוא אוהב ללכת כמה צעדים בכל ערב, לשם התעמלות.

הוא מעביר את הזמן בעיקר בין בני משפחה ושכנים, שאוהבים להיות במחיצתו. הוא אדם מהנה, מתחכם. הוא אומר שהחלום האחרון שלו בחייו הוא לנסוע לוונצואלה. למה ונצואלה? חבריו שואלים אותו בצעקה, בגלל היותו כבד שמיעה. "בגלל מזג האוויר והנשים", הוא אומר, לקול צחוקם הרועם.

אבל יש גם צד רציני לסיפור שלו. אחמד מלא צער על שנאלץ לעזוב את ביתו. "כשאתה עוזב את המדינה שלך, זה קשה", הוא אומר. "זה בסדר להיות כאן, אבל חייתי בסוריה במשך 105 שנים. כל חיי ביליתי באותו כפר. אבל אם עליי למות בירדן, אמות בירדן".

הוא מתעדכן בחדשות מסוריה באמצעות חברים. "המשבר נעשה יותר ויותר חמור", הוא אומר. "כרגע הייתי רוצה לקחת רובה ולהצטרף לצבא סוריה החופשית".

כשהוא נשאל אם הוא יודע מה שמו של נשיא ארצות הברית, הוא מניד את ראשו ואומר: "למה שאדע את זה?" אבל כשחבריו מזכירים לו, ניכר על פניו שהוא מזהה. "כן, אובמה", הוא אומר. "אני רוצה שהוא יבוא להציל אותנו".

שם: מוחמד ואחמד אל חאליד
היציאה מסוריה: מרץ 2012
עיר מוצא: חומס
מקום מגורים כיום: בלמאנד, לבנון בלמאנד, לבנון

אחמד אל חאליד איבד את עינו השמאלית לסרטן עוד לפני שהיה בן שנה. כיום הוא כמעט בן שנתיים, ואמו חוששת שהוא עומד לאבד גם את עינו השנייה. הם אולצו להימלט מסוריה לאחר שמטוסי הממשלה הפילו פצצות על ביתם בחומס לפני כשנתיים. עכשיו הם מתגוררים במרכז קניות שבנייתו טרם הושלמה בצפון לבנון, יחד עם עוד אלף פליטים שמצאו מקלט בחנויות שנבנו כדי למכור בגדים ונעליים. הם חיים בזכות הנדיבות של ממשלת לבנון, ובזכות הסיוע מהאו"ם ומארגוני צדקה פרטיים.

אולם פקידים רשמיים באו"ם ובלבנון אומרים שכאשר יותר ממיליון פליטים מציפים מדינה שבה 4.4 מיליון תושבים, הם לא מסוגלים לספק שירותי בריאות חינם לכל פליט חולה. לכן אמו של אחמד מחבקת אותו חזק ומרגישה חסרת אונים.

אחמד היה בן שלושה חודשים כשרופא סורי אבחן את הסרטן, עקר את עינו השמאלית ושתל במקומה עין מלאכותית. בערך אז נאלצה המשפחה לברוח ללבנון, שם הרופאים אמרו שהתינוק צריך לעבור טיפולי כימותרפיה. הסרטן התפשט גם לעין השנייה, הם אמרו, והוא עלול לאבד גם אותה אם לא יקבל טיפול.

לדברי אמו, הרופאים הלבנונים אמרו שכימותרפיה תעלה בסביבות 11 אלף דולר - סכום בלתי אפשרי. לכן היא החליטה להסתכן, ולמרות המלחמה בסוריה לקחת את אחמד לדמשק, שם תקבל את הטיפול חינם. באופן אירוני, הממשלה שהפציצה את ביתם עדיין מספקת לאזרחים ביטוח רפואי חינם, למרות שרופאים רבים נמלטו, ארבעים אחוז מבתי החולים במדינה נהרסו ויש מחסור חמור בתרופות.

אביר, אמו של אחמד, מסרבת למסור את שם משפחתה מחשש שממשלתו של אסד תתנקם בה או בילדיה באחד מהביקורים הרפואיים. אביר נסעה כמה פעמים לדמשק וישנה בבית החולים בשעה שאחמד עבר טיפולי כימותרפיה. היא אומרת שהנסיעות היו מסוכנות, אבל לא הייתה לה ברירה. ללא טיפול הסרטן היה מתפשט והורג את אחמד. "למען הילדים שלי אעשה הכל", היא אומרת.

רופאים בלבנון אומרים שמצבו של אחמד יציב מזה כמה חודשים, אולם הוא עדיין מקבל טיפולי לייזר לעינו הימנית בביירות. אביר אומרת שכל טיפול עולה 66 דולר, תרומת ארגון צדקה לבנוני, אולם גם את הנסיעה לבית החולים - יותר משעה בדרכים - היא מתקשה לממן. אביו של אחמד עובד כפועל נקיון במרכז הקניות הנטוש שהם מתגוררים בו. הוא אמור לקבל 260 דולר בחודש, אבל הסכום אמור להגיע בעיקר כתרומות משאר הפליטים, שלעתים קרובות לא מסוגלים לשלם.

גם אם משלמים לו, המשפחה צריכה לשלם 225 דולר בחודש לשכר הדירה, מה שמשאיר להם פחות מ-40 דולר . הם מקבלים סיוע מנציבות האו"ם לענייני פליטים ומארגון צדקה בלבנון שעוזר במימון ההוצאות הרפואיות, אבל הכסף לא מספיק. אחמד מטופל במרכז הרפואי באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בית חולים פרטי ובעל שם.

חסן סקאף, האחראי על נוירוכירורגיה בבית החולים, אומר שבתאוריה רוב ההוצאות של הפליטים מכוסות בידי נציבות האו"ם לענייני פליטים, והשאר בידי ארגוני סיוע פרטיים. אולם בפועל, לדבריו, המערכת מוצפת, החשבונות לא משולמים ובית החולים מכסה את ההפרש. "ללא סיוע בינלאומי רחב, אני לא חושב שנוכל להמשיך ככה", אומר סקאף. "אנו יכולים לעשות זאת חודש-חודשיים, אבל לא במשך שנים". פקידים רשמיים באו"ם אומרים שהם מנסים לענות על כל הדרישות, אבל זה קשה מאוד בגלל המספר העצום של הפליטים.

עכשיו גם אחיו הגדול של אחמד, מוחמד, כמעט בן 4, נאבק בסרטן שתקף את עינו. הרופאים אמרו להורים שזה לא חריג ששני האחים סובלים מהמחלה. לדברי אביר, ארגון הצדקה הלבנוני שעוזר לה עם אחמד מממן גם את טיפולי הלייזר של מוחמד. יש לו רטייה על עינו החזקה יותר, ולדברי הרופאים היא מסייעת לחזק את העין החלשה. הוא חובש זוג משקפי פלסטיק כחולים שהרופאים נתנו לו. מתוך מאות הילדים שמשחקים במרכז הקניות, מוחמד הוא הילד הממושקף היחיד. אלו מותרות ששאר הפליטים לא יכולים להרשות לעצמם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...