קריסת מערכות בסופה: ככה לא מקבלים החלטות
הממשלה, המשטרה ועיריית ירושלים לא הפנימו את גודל האסון. השרים ברחו וברקת נאלץ לבקש טובות מהרמטכ"ל. כרוניקה של כישלון
ועדות הפנים והכלכלה של הכנסת התכנסו בחמת זעם כעבור כמה ימים כדי להעמיד את האשמים בפינה ולהפיק לקחים לקראת הסערה הבאה.
אין שום הבדל בין פרוטוקול הוועדה המשותפת מ-6 בינואר 1992 ובין פרוטוקול ועדת הפנים מיום שלישי השבוע, שדנה באירועי הסופה האחרונה. הדמויות השתנו, רבים הלכו לעולמם, אבל המחדלים נותרו, ואפילו התעצמו.
"למה בעיר הבירה של ישראל, בשנת ה-44 לקיומה , קווי החשמל מתגוללים בחוץ או תלויים באוויר ואין תשתית תת-קרקעית", שאל יו"ר ועדת הפנים באותם ימים, ח"כ יהושע מצא. "מדוע לא מטמינים את קווי האוויר לפחות בשכונות האדומות, הקשות?", שאל לפני שלושה ימים ח"כ יעקב אשר מש"ס את מנהלי חברת החשמל.
"אילו הייתה נעשית כריתה מבוקרת של מערכות העצים או הצמחייה בירושלים, האסון הזה לא היה מתחולל", נזף מצא בינואר 1992. "תגידו לי, למה לא גזמו עצים בזמן ואיפה שצריך", התעצבן השבוע ח"כ ישראל אייכלר בוועדת הפנים.
לפני 22 שנה סיפרה ח"כ שושנה ארבליאלמוזלינו, יו"ר ועדת הכלכלה, על הסבל הרב שנגרם לאוכלוסייה בבית ובדרכים במשך חמישה ימים. ח"כ צ'רלי ביטון כמעט יצא מדעתו. "מדוע לא היה מענה לאנשים במצוקה בטלפונים של חברת חשמל?", הוא כעס. "מדוע לא נערכו כהלכה גם בעיריית ירושלים? מדוע לא הוקמו מטות חירום? כביש ירושלים-תל אביב היה חסום, חצי מיליון איש בעיר הזו סבלו.
לא היה להם לחם, לא חלב, לא חשמל". ח"כ יצחק גולדברג תבע לדעת כבר אז "כמה מפלסות הכינו, כמה משאיות הכינו וכמה מלח הכינו ערב הסופה". ח"כ מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים הנוכחית, פנתה השבוע למנכ"ל המשרד להגנת העורף באותן מילים בדיוק. "ידעתם בבוקר שתהיה סופה. למה לא הכנתם ולא מיקמתם כלים כבדים?", שאלה אותו במבט נוקב.
וח"כ אלי ישי הוסיף השבוע, כאילו לא עברו 22 שנה, ש"מזל שכל ארגוני ההצלה שלנו קיימים. הם חילקו לאנשים לחם וחלב. אין לי מושג מה היה קורה בלעדיהם".
מה שמדהים הוא שגם התשובות של נציגי הרשויות השונות, בעיקר חברת החשמל והעירייה, היו זהות למענה הצולע שהם נותנים היום. קחו, למשל, את נושא קווי המתח שהיו באוויר וגרמו לכל הצרות. במקום לטמון את הקווים הללו באדמה, לפחות בשכונות המועדות לפורענות, טומנת חברת החשמל את ראשה בחול.
מן הפרוטוקול מ-1992 עולה כי הנושא התת-קרקעי נבדק וטופל כבר ב-1974, לא להאמין. בעקבות הסערה ב-1992 הקים שר האנרגיה והתשתית דאז פרופ' יובל נאמן ועדה שתבדוק למה הקווים חשופים. נציג חברת החשמל, אדם בשם וירצבורגר, דיבר על העלויות ואמר: "אתם לא רוצים שנעלה לכם את מחיר החשמל בחמישה אחוזים". אלי גליקמן, המנכ"ל הנוכחי, אמר השבוע דברים דומים, כאילו לא עברנו מאז כמה סערות, מלחמות, מבצעים עלומים, עשר עונות של "כוכב נולד" ואינתיפאדה אחת או שניים.
הבעיה היא שאנחנו מתקדמים לאחור. אחרי שנות דור אפשר היה לצפות שיהיה שיפור. שום דבר. בואו נחזור ליום חמישי לפני שמונה ימים. בבוקר החלה הסופה בירושלים. השלג ירד בכמויות ונערם. הכבישים, הפלא ופלא, דווקא נשארו פתוחים. בעיריית ירושלים היה מי שפיזר את המפלסות מבעוד מועד, והן פתחו את הכבישים. בערב החלה הסופה שוב. המפלסות לא יצאו בזמן ולא עמדו היכן שצריך. איך אני יודע? הייתי שם, בכביש בגין ביציאה לכביש 443 שמוביל לתל אביב. איש כמובן לא טרח לסגור את הכביש בזמן. "ירד גשם, ועל גשם אנחנו לא סוגרים כביש", אומרים לי בכירים במשטרה.
המכוניות נתקעו אחרי שהחליקו בשלג. המפלסות שהצטיינו בבוקר לא הגיעו בזמן לפתוח את הצירים, לא עמדו בראש התור ונתקעו בתוך הפקקים שעה וחצי אחרי שהסופה החלה. כמו בחלם. המשטרה רק הוסיפה את מידת השלומיאליות הנדרשת. מכוניות שהצליחו להיחלץ בכוחות עצמן, בלי שום סיוע, ולעלות לעבר צומת הגבעה הצרפתית - נחסמו שם על ידי המשטרה לא בגלל השלג, אלא משום שמזכיר המדינה ג'ון קרי "צריך להגיע כל רגע" מרמאללה לירושלים.
קרי הגיע אחרי שעה ארוכה (מדוע אפשר לפלס לו את הדרך ולאלפי נהגים אחרים לא?), ובינתיים השלג המשיך לרדת, ועוד עשרות מכוניות שיכלו להגיע לשכונות הצפוניות התחפרו בגושי הקרח. ראש העיר ניר ברקת היה גם הוא בסביבה באותן שעות. ברקת הוא איש עשיר שמחזיק ברשותו ג'יפ מרצדס חדיש. לפני הסופה הוא עטף את הגלגלים בשלשלאות ברזל, ולכן יכול היה לנוע כמעט בחופשיות.
ברקת, שירד בכביש 443 לכיוון ירושלים, נדהם לדבריו מעוצמת הסופה. השבוע טען כי המפלסות לא יכלו להושיע גם אם היו במקום מכיוון שיש שיפוע, "אמבטיה" כלשונו, לפני הדרך העולה לירושלים. ברקת החל לחלץ את האנשים שנתקעו בתוך המכוניות, קופאים מקור. מי שעלה על המושבים המרופדים שלו בדרך למחנה הפליטים הזמני שנפתח בבנייני האומה הרגיש מאושר.
בשעה אחת וחצי בלילה הבין ברקת שאנחנו על ספה של טרגדיה. הוא החליט על דעת עצמו להתקשר לרמטכ"ל בני גנץ ולבקש עזרה. במקביל הוא טלפן למפקד מחוז ירושלים של המשטרה, ניצב יוסי פריינטי. לקח לו חצי שעה לאתר את גנץ, שהסכים לסייע אחרי שהבין כי מדובר בסכנת חיים. הכל התרחש כאן על בסיס התנדבותי, חבר מבקש טובה מחבר. ככה לא מתקבלות החלטות.
במדינה שנמצאת על סף אירוע טבע יוצא דופן היו מעמידים את אוגדת איו"ש בכוננות מבעוד מועד ומפעילים אותה, על כליה הכבדים, הרבה לפני קריאות העזרה הראשונות שעלו מהמכוניות התקועות.
"שתי פלוגות סדירות של צמ"ה (צוות מכני הנדסי עם מפלסות וכלים מכניים כבדים אחרים) ועוד שתי פלוגות מנוגמ"שות של צה"ל היו מבצעות את הפתיחה, הפינוי והאחזקה השוטפת, לא רק של הצירים לעבר בירת ישראל, אלא גם את אלה המוליכים לצפת", כך כתב השבוע ב"מעריב" תא"ל (מיל') ד "ר דני אשר. "לצה"ל יחידות של מומחים לעבירות עם כלי הרכב המתאימים. גם אלה, כולל אנשי המילואים שלהם, נמצאים בכוננות מיידית. טלפון אחד ובתוך שעתיים הם היו פה".
הפרטאץ' עבד היטב בשטח. ברקת נסע הלוך וחזור. הג'יפים של מפקד המחוז פריינטי נעו בעצלתיים, מפנים אנשים באיטיות. נצ"מ יוסי בכר, רמ"ח מבצעים של המשטרה, סיפר השבוע על מטה שהקימה המשטרה בלטרון. "רק בשמונה בבוקר ראינו את גודל העוצמה של הסופה והנזקים", הודה בכר.
בינתיים מאות אזרחים נותרו תקועים במכוניות שלהם במשך שעות על שני הצירים שמובילים לירושלים וממנה. המראות היו מכמירי לב, בעיקר של המשפחות שקפאו במכוניות, שכמה מהן נותרו ללא דלק או איבדו מצבר, ועכשיו הן נעו בשלג אנה ואנה, מחפשות עזרה שלא ממש הגיעה.
ביום שישי בבוקר טלפן ראש הממשלה נתניהו לברקת. נתניהו יודע לזהות אסונות טבע, גם אם באיחור ניכר. אילו היה עוסק יותר בענייני פנים ופחות בנושאי איראן והפלסטינים, אולי היה מאתר בעזרת החזאים את הקטסטרופה הקרבה והיה מפעיל בעצמו, מבעוד מועד, את שר הביטחון, השר לביטחון פנים, הרמטכ"ל ופיקוד העורף.
נתניהו הגיע לעירייה והשתתף בהערכות המצב. גם שר הביטחון יעלון בא לעזור. הבלגן חגג. מכיוון שאיש לא התכונן לאירוע, לא היה מי שירכז את הטיפול. איש לא חשב להכריז על מצב חירום חלקי, בשעה שאנשים מתחילים לקפוא בבתים ובמכוניות, ומערכות שלמות קורסות בהדרגה. בעצם, עד יום ראשון לא ממש זזו.
אגב, במצב חירום חלקי היו פותחים קו פתוח כבר ביום חמישי בבוקר. בשיאה של הסופה נאלצו האנשים שנתקעו בבתים ובמכוניות, שרבות מהן ניזוקו מתאונות, לשמוע ברדיו תוכניות ממוחזרות. רק תחנת הרדיו החרדית "קול חי" הבינה מה קורה וסייעה להעביר אינפורמציה בזמן אמת ולשלוח סיוע למי שצריך. מי שהאזין הבין לפחות איפה הוא נמצא ומה צפוי לו. בימי הסערה הפכה התחנה גם למטה שניווט ושלח את כוחות ההצלה החרדיים להביא תנורי גז, מזון ומים למי שצריך. בקיצור, החבר'ה האלה היו יכולים להיות קמב"צים מצטיינים בצבא, אילו הגיעו לשם.
במוצאי שבת הגיע נתניהו שוב לחמ"ל של עיריית ירושלים. החמ"ל הזה ממוקם בבניין מספר שלוש, מול הבניין המרכזי של העירייה בקומה מינוס שתיים. גם אם תיפול פצצה גרעינית, החמ"ל לא ירגיש מאום. הייתי שם השבוע. הפעילות בין המחילות מרשימה, גם אם התוצאות היו מבולבלות ולפעמים האזרחים לא הבינו אם בתי הספר שלהם נפתחו או נסגרו, אם החשמל מגיע או לא, או מתי, לעזאזל, יגיעו לסלק גזע עץ שנפל לרחוב וגרם להשבתה של שכונה שלמה.
אגב, בעירייה גזמו לפני חצי שנה שיחים ודיללו צמרות. ברקת אומר שהסופה עלתה על כל דמיון. אני ראיתי סופות קשות יותר. ב-1992, למשל. במוצאי שבת החליט נתניהו להפוך את ישיבת המטה למסיבת עיתונאים, כמו שראשי מדינות אוהבים לעשות בימי מצוקה. התקשורת הוזמנה פנימה כדי לצלם את נתניהו מאזין ברוב קשב לדיווחים מהשטח ואחר כך נושא דברים.
לפעמים האירוע נראה כמו פרודיה על תמסנקה ג'נטג'יה, המתרגם המפורסם מההלוויה של מנדלה. נתניהו דיבר, אבל איש לא הבין מה הוא אומר, בעיקר כאשר הוא חזר וסיפר כי "היינו ערוכים כמו שמדינה צריכה להיות ערוכה לאירוע כזה". לא היית צריך להיות חכם גדול כדי להבין שנתניהו מנסה בעצמו להיות ערוך לקראת אפשרות של הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לנוכח המחדלים שהתגלו בסופה.
נתניהו ביקש גם מהשרים שלו לחזור על השטות הזו, שאולי תהפוך בסוף לאמת. רוב השרים לא הגיבו. הם ברחו מהסערה הזו כמו מטייפון כדי שלא יסתבכו עם החקירה שעליה כבר הכריז מבקר המדינה (שר התחבורה כץ היה בין הבודדים שגילו אומץ, אחרי שהורה להפעיל את הרכבת הכבדה נון-סטופ מירושלים, בחינם, גם במהלך השבת). היו שרים שחזרו בלית ברירה על המנטרה של נתניהו על אודות המוכנות והתפקוד המצוין של הרשויות, אבל הקשיש ברחוב גת בקריית משה או הנכה בבית הכרם שכמעט קפאו למוות אחרי ימים בלי חשמל, אור וחימום רק הבינו עכשיו טוב יותר שעושים מהם צחוק.
דבר אחד היה ברור בשלב המוקדם של האירוע. בישראל אין יד מכוונת למצבי חירום. מה שעוד ברור היה שהשר להגנת העורף והמשרד להגנת העורף הם המיניסטריונים הכי מיותרים שהיו כאן מאז ומעולם. בינואר 2011, כזכור, התפלגו חמישה חברי כנסת מסיעת העבודה והקימו את סיעת העצמאות. מתן וילנאי קיבל את האחריות על העורף. בהמשך החליף אותו אבי דיכטר. בקדנציה האחרונה ניתן המשרד כתוספת לשר התקשורת גלעד ארדן. ארדן תבע את האחריות על פיקוד העורף וניהל ריב סמכויות עם שר הביטחון יעלון. הוא לא קיבל סמכויות, אבל נשאר בתור השר המתאם בין משרדי הממשלה בשעת חירום.
זו הייתה יכולה להיות השעה הגדולה של ארדן, הזמן שבו הוא לוקח מנהיגות ותובע לנהל את העסק, לשבת בראש מטה לאומי ולתאם את פעילות המשרדים, הארגונים והכוחות בשטח. אבל ארדן נעלם. למען האמת, ראש הממשלה גם לא פנה אליו, לא התייחס אליו והעדיף את הניסיון והאוטוריטה של יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון הפנים. ביום שלישי הופיע דן רונן, מנכ"ל המשרד להגנת העורף, בוועדת הפנים של הכנסת ובעצם חזר והודה כי המשרד שלו מיותר. "אני לא יכול אפילו להזיז נגמ"ש", אמר רונן. "אז בשביל מה אתה טוב?", שאלו ראשי הוועדה.
בסוף סוכם על דעת כולם כי המשרד להגנת העורף "היה מחוץ למשחק בסופה הזו". הנה אחת השערוריות הגדולות בשנים האחרונות. המשרד בלע את רשות החירום הלאומית (רח"ל), שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השנייה, עלתה עשרות מיליוני שקלים ולא עשתה כלום, גם הפעם, חוץ מאשר לשלוח כמה תנורי גז וחרמוניות לרשויות בצפון, פה ושם. הנה רעיון: תפרקו את המשרד הזה, עם רח"ל ומל"ח והשמות המפוצצים, קחו את 40 העובדים המיותרים שעדיין נמצאים שם ותעשו להם הסבה מקצועית כדי שיטפלו ברווחה, בעוני ובמצוקה של התושבים. זו תהיה באמת הגנת העורף.
כך או כך, ביום ראשון התחילו לראות את הצבא ברחובות, בעיקר בירושלים. לפעמים הנוכחות הזו נראתה מפחידה. מי שהגיע ביום שני למשרדי חברת החשמל בשכונת גבעת שאול בעיר ראה שם בסיס צבאי לכל דבר. הנוכחות הזו חשפה גם את החולשה של המונופול הגדול והמגושם ביותר שקיים כאן. חברת החשמל, מעבר למאמץ שאנשיה השקיעו כדי לפתור את הבעיות, היא האשמה הגדולה באירועים שהיו כאן.
אילו הייתה החברה נערכת כראוי, לאורך שנים, איש מהעובדים לא היה צריך לצאת החוצה בימי השלג, לטפס על עמודי חשמל בקור כדי לתקן את המחדלים אחר מעשה ולחייב את החברה בשעות נוספות. אני חוזר ושואל את ראשי החברה הזו: איפה הייתם 22 שנה? מה עשיתם מאז כדי למנוע את הסבל מ-30 אלף איש מנותקי חשמל? על מה בזבזתם מיליארדי שקלים חוץ מאשר על משכורות עתק ועל חשמל חינם?
על מה צברתם חוב של 70 מיליארד שקל וסחטתם את הקופה הציבורית אם לא על תשתיות שישפרו את מצב החשמל לקראת שעת החירום הזו? למה לא טמנתם את חוטי החשמל בשכונות הבעייתיות, שבהן יש צמחייה עבותה שברור כי תיפול על חוטי החשמל החשופים? ואיך יודעים איפה השכונות הללו? חוזרים ל-1992.
ביום רביעי הופיע מבקר המדינה יוסף שפירא בפני לשכת המבקרים הפנימיים. בימים כאלה טוב שיש אדם כמוהו, שמבטל את ההצהרות הריקות מתוכן של ראשי המדינה והרשויות השונות ומביט במציאות כמות שהיא, עם מידת הציניות הנדרשת. "המצב בירושלים לא לבן, אלא שחור", אמר המבקר. "לא מדובר באירוע פתאומי. המדינה הייתה צריכה להיערך בהתאם". כמה נכון, כמה לא פשוט. "נחמץ הלב לראות זקנים, נכים וילדים קטנים קופאים מקור ואין מי שיושיט להם עזרה", הוסיף המבקר. חבל שהוא לא הזכיר את הקורבנות בנפש שחוללו מחדלי הסערה הללו.
השאלה היא אם הבדיקה החיונית של המבקר תישא הפעם פרי או שנחזור בעוד כמה חודשים או שנים לוועדות הפנים והכלכלה למיניהן עם אסונות כבדים יותר, שאליהם לא ידענו להתכונן בזמן. רעידת אדמה או מתקפת טילים, למשל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם