תורת הנסתר: סנודן חושף סודות נוספים מהארון
האיש שהביך את אובמה מציג את גרסתו לסיפור שחשף את הדוד סם במערומיו, וטוען שהוא בעצם הפטריוט האמריקאי האמיתי. הראיון המלא
"מה השעה אצלך בדיוק?" הוא שאל.
הוא כיוון את שעונו בהתאם, ותיאר את מקום המפגש.
"נתראה שם", הוא אמר.
אדוארד ג'וזף סנודן הגיע למקום בשעה הנקובה, לבדו, ונטמע בקהל דליל של מקומיים ותיירים. הוא הושיט את ידו ללחיצת יד ואחר כך החווה בכתפו כדי להראות את הכיוון. בתוך זמן קצר הוא הוביל את אורחו למקום בטוח, הרחק מעיני הקהל.
בסוף האביב סיפק סנודן לשלושה עיתונאים, ואני ביניהם, ערימות של מסמכים סודיים ביותר של הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי (NSA), שם שימש סוכן. סוכנויות החדשות ברחבי העולם קיבלו את הסיפור, מה שהוביל לעשרות ואחר כך למאות חשיפות נוספות. הקונגרס דרש הסברים, ראיות חדשות עוררו לחיים תביעות משפטיות ישנות, וממשל אובמה נאלץ להסיר את הסיווג הביטחוני מאלפי מסמכים שעל סודיותם נאבק לשמור.
כלל המידע שהתגלה חושף מערכת מעקב עולמית, שביטלה מגבלות עקרוניות רבות בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001. רשויות חוק סודיות התירו לאן-אס-איי לפרוץ לרשומות הטלפון, האינטרנט והמיקום של אוכלוסיות שלמות. שקופית במצגת שהודלפה מתארת את "פילוסופיית האיסוף" של הסוכנות כך: "קחו דגימה אחת מכל נושא ועניין".
בחלוף חצי שנה מאז החשיפות הראשונות ב"וושינגטון פוסט" וב"גארדיאן", הסכים סנודן לדבר בפירוט על הגורמים להחלטתו ועל השלכותיה. הוא היה נינוח וערני לאורך יומיים של שיחה בלתי פוסקת, שתודלקה בהמבורגרים, פסטה, גלידה ומאפים רוסיים.
סנודן שיתף באנקדוטות מקריירת המודיעין שלו ומהחיים שהוא מנהל לאחרונה, כמי שנאלץ לבלות את רוב זמנו בבית. אבל הוא לא הפסיק להחזיר את השיחה לענייני מעקב, דמוקרטיה, ומשמעות המסמכים שחשף. "מבחינת הסיפוק האישי שלי, משימתי הושלמה", הוא אמר. "אני כבר ניצחתי. מהרגע שלעיתונאים הייתה אפשרות לעבוד, כל מה שניסיתי לעשות התבסס וקיבל תוקף. לא רציתי לשנות את החברה, אבל רציתי לאפשר לחברה להחליט אם היא צריכה לשנות את עצמה. רציתי שלציבור תהיה אפשרות להשפיע על האופן שבו מושלים בו. זו נקודת מפתח שנטשנו כבר מזמן. כרגע, כל מה שעומד בפנינו הן מטרות עתידיות".
סנודן הוא אדם בעל חשיבה מאורגנת, עם גישה של מהנדס לפתרון בעיות. הוא הגיע למסקנה שמכונה מסוכנת למעקב המוני גדלה ומתפתחת בלי שאיש שם לב. בית הדין לענייני ריגול נגדי וועדות הקונגרס שהתנהלו בדלתיים סגורות שימשו "בית קברות לשיקול דעת", לדבריו , ונשלטו באופן מניפולטיבי בידי הגוף שהם היו אמורים לפקח עליו. חוקי המידור יצרו חסמים מפני קיומו של דיון ציבורי.
באותה עת נראה שפירוק החסמים הללו ידרוש פעולה נועזת של חתירה נגד הנורמות הרווחות. כדי לעשות זאת היה צורך לעקוף את מנגנוני האבטחה, לחלץ את הסודות, ליצור קשר חסוי עם עיתונאים, ולספק להם ראיות מוצקות כדי לחשוף את הסיפורים.
התחום שבו עוסקת האן-אס-איי הוא "שליטה במידע", שימוש בסודות של אחרים ככלי לעיצוב אירועים. בגיל 29 ניצח סנודן את הסוכנות במגרש הביתי שלה. "אתה מבין שאתה נכנס לזה בלי לדעת מה מצפה לך - אין תבנית ידועה", אמר סנודן, מכיר בכך שלא הייתה לו אפשרות לדעת אם הציבור יהיה שותף להשקפתו. "אבל כשאתה שוקל את הדברים מול האפשרות האחרת, שהיא לא לפעול כלל, אתה מבין שפעולה מוגבלת עדיפה על היעדר פעולה. גם אם הפעולה שלך מתבררת כמוטעית, החשיפה שלה לביקורת רעיונית תהפוך אותה לבעלת ערך. מנקודת מבטו של מהנדס, ברור שעדיף לעשות משהו מאשר לשבת בחיבוק ידיים".
לפי אמות המידה של סנודן, הוא הצליח הרבה מעבר למצופה. האן-אס-איי, שרגילה לראות ולא להיראות, עומדת כעת בפני בחינה מדוקדקת שכמוה לא עברה לפחות מאז שנות ה-70, ואולי מעולם. שרשרת התגובות למעשיו הורגשה בקונגרס, בבתי המשפט, בתרבות הכללית, בעמק הסיליקון ובבירות העולם. אפילו מבנהו הבסיסי של האינטרנט עומד עכשיו לדיון: ברזיל וחברות באיחוד האירופי שוקלות לנקוט צעדים כדי למנוע מהמידע שלהן לעבור בתוך ארה"ב. במקביל, ענקיות טכנולוגיה כמו יאהו, מיקרוסופט וגוגל עושות מאמצים ניכרים כדי למנוע מהממשל לאסוף מהן מידע.
במשך חודשים תקפו פקידי ממשל אובמה את מניעיו של סנודן וטענו שפעולות האן-אס-איי עוותו באמצעות הדלפות סלקטיביות ופירושים מוטעים. ב-16 בדצמבר, בתביעה שסיכומה התאפשר בזכות ההדלפות של סנודן, תיאר שופט המחוזי ריצררד לאון את הכלים של הסוכנות כ"אורווליאניים", וקבע שאיסוף המידע הכוללני של הסוכנות בתוך ארצות הברית מנוגד לחוקה. כעבור יום נאספו ב"חדר רוזוולט" בבית הלבן משלחות בכירים מחברות טלפון ותיקות וחברות אינטרנט צעירות, ואמרו לנשיא אובמה שהחדירה של הסוכנות לרשתות שלהן מהווה איום על כלכלת המידע של ארצות הברית.
למחרת המליץ צוות ייעוץ שהקים אובמה להטיל מגבלות חמורות על האן אס-איי, כולל הפסקת תוכנית איסוף המידע של שיחות טלפון ביתיות. "השבוע הזה הוא נקודת מפנה", אמרה ג'סילין
ראדאק מהפרויקט למען אחריות ממשלתית, שמעניק לסנודן ייעוץ משפטי. "זה הפך לכדור שלג".
ב-22 ביוני חשף משרד המשפטים תביעה פלילית נגד סנודן, המאשימה אותו בריגול ובגניבת רכוש ממשלתי. מדובר ברשימה יבשה של עבירות, שאין בה זכר לזעם המפעפע בעורקי הממונים על סנודן.
בקהילת המודיעין ובממסד הביטחוני סנודן והעיתונאים המסייעים לו נחשבים לחבלנים חסרי אחריות. באחד הדיונים שהתקיימו בחודש יולי בפורום הביטחוני של אספן התפרץ בזעם קצין בכיר, הידוע במתינותו, על עיתונאי שהיה בקשר עם סנודן. לפני שיצא משם הוא הסתובב והפנה אצבע לעבר העיתונאי. "לא היה לנו עוד מקרה כמו פיגועי 11 בספטמבר", הוא אמר בכעס, "משום שהממסד המודיעיני אפשר ללוחמים למצוא את האויב קודם. עד שאתה לוחץ על ההדק, עד שאתה קובר את האנשים שלך, אתה לא מבין במה מדובר".
מקובל לומר שסנודן הפר את שבועת הסודיות, אמירה שעולה ממנה ניחוח של בגידה. ראש האן-אס-איי, קית' אלכסנדר, ראש שירות המודיעין הלאומי ג'יימס קלפר ועוד רבים אחרים השתמשו בניסוח הזה. בראיון שלו ב"פוסט" ציין סנודן ביובש שטופס 312 הסטנדרטי, הסכם השמירה על סודיות, הוא חוזה אזרחי. הוא חתם עליו, אבל נאמנותו שייכת למשהו אחר. "שבועת הנאמנות למדינה אינה שבועת סודיות", הוא אומר. "זוהי שבועה לקיים את החוקה. זו השבועה שקיימתי, והשבועה שקית' אלכסנדר וג'יימס קלפר לא מקיימים". מי שמאשימים אותו בחוסר נאמנות, הוא אומר, טועים בכוונתו. "אני לא מנסה למוטט את האן-אס-איי. אני עובד כדי לשפר אותה. גם עכשיו אני עדיין עובד בשביל הסוכנות. הם היחידים שלא מבינים את זה".
באיזו זכות לקח על עצמו סנודן, שכיום הוא רק בן שלושים, את האחריות הזאת? "השאלה הזאת, 'מי שמך', הופכת את המבנה על פיו", הוא אומר. "הם בחרו בי. המפקחים". הוא נוקב בשמות ראשי הוועדה של הסנאט לענייני מודיעין. "דיאן פיינסטין בחרה בי כששאלה שאלות מתחמקות בשימועים של הוועדה. מייק רוג'רס בחר בי כששמר על הסודיות של התוכניות האלה. בית המשפט לענייני ריגול נגדי בחר בי כשהחליט לפסוק פסיקות חקיקתיות לגבי דברים שהיו הרבה מעבר לסמכות שלו. המערכת כשלה באופן כוללני, ובכל דרגה של התעלמות. כל דרג שהיה אמור להתייחס לדברים התנער מאחריותו.
"זה לא שהם הטילו את זה עליי כפרט. זה לא שאני מוכשר לכך באופן ייחודי, מלאך שירד משמים. הם פשוט העבירו את זה הלאה, לאדם כלשהו. יש לך יכולת, ואתה מבין שגם לכל אדם אחר שיושב מסביב לשולחן יש יכולת, אבל הם לא עושים את זה. אז מישהו צריך להיות הראשון".
סנודן מכיר בכך שרוב עובדי האן-אסאיי מאמינים במשימה שלהם, ובוטחים באופן שבו הסוכנות מטפלת במידע שהיא אוספת מאנשים. הסוכנות עושה זאת במכוון במקרה של איסוף רישומים המוני, ובאופן מקרי כשתוכן של שיחות טלפון והודעות דואר אלקטרוני של אמריקאים נשאב למערכות האן-אס-איי יחד עם מידע לגבי מטרות זרות.
אבל סנודן גם אמר שהוא מאמין שלא כולם מקבלים את דרכי הפעולה של הסוכנות. הוא התחיל לבחון את ההנחה הזאת לפני יותר משנה, לדבריו, בשיחות שקיים מעת לעת עם עמיתיו והאחראים עליו - שיחות שקדמו לתוכניתו ההולכת ומתגבשת.
מאז אוקטובר 2012, אומר סנודן, הוא העלה את הסתייגויותיו בפני שני מפקחים במנהלת הטכנולוגיה של האן-אסאיי, ושני מפקחים אחרים במרכז להערכת סיכונים של הסוכנות בבסיס בהוואי. בפני כל אחד מהם ובפני עוד 15 עמיתים, אומר סנודן, הוא פתח כלי למחקר מידע ששמו Boundless Informant, שבו נעשה שימוש במפות מקודדות באמצעות צבעים כדי להדגים את כמות המידע שנאגר בהאזנות של האן-אס-איי. "לעתים קרובות", הוא אומר, "הם נדהמו לגלות שאנחנו אוספים יותר מידע על אמריקאים בארצות הברית מאשר על רוסים ברוסיה".
העובדה הזאת הטרידה את מנוחתם של רבים מהעמיתים, וכמה מהם אמרו שהם לא רוצים לדעת עוד. "שאלתי: 'מה אתה חושב שהציבור היה עושה אם זה היה מתפרסם בכותרת הראשית?'" הוא מגלה. סנודן מציין שמבקריו האשימו אותו בכך שעקף את הערוצים הפנימיים שנועדו להבעת ביקורת. "איך אפשר לומר שלא דיווחתי על כך? איך אפשר לומר שלא העליתי את הבעיה?" הוא שואל.
בסוף דצמבר שעבר פנה סנודן לכמה עיתונאים, אם כי עדיין לא העביר כל מידע מסווג. הוא המשיך להעביר לחבריו את "מבחן הכותרת הראשית", לדבריו , עד אפריל. כשדובר הסוכנות לביטחון לאומי, ואני ויינס, נשאל לגבי השיחות, הוא שלח ל"פוסט" תגובה מוכנה מראש שלשונה: "אחרי חקירה נרחבת, כולל ראיונות עם המפקחים בסוכנות ועם עמיתים, לא מצאנו ראיות התומכות בטענותיו של סנודן שהוא הביא את הנושאים האלה לתשומת לבו של מישהו".
זמן קצר לפני פרסום המסמכים באביב ערך סנודן סקירה אחרונה של הסיכונים. הוא התגבר על מה שהוא תיאר אז כ"פחד אנוכי" מההשלכות לגבי עצמו. "אמרתי לך שהפחד היחיד שנותר לי הוא מאדישות. שלאנשים לא יהיה אכפת, שהם לא ירצו בשינוי", הוא נזכר החודש. המסמכים שסנודן הדליף עוררו תשומת לב מכיוון שהם חשפו בפני האמריקאים היסטוריה שלא הייתה גלויה בפניהם. מסמכי תדרוך פנימיים ציינו בשמחה כי מדובר ב"תור הזהב של המעקב האלקטרוני".
שמות קוד מלאי עזוז כמו "שרירי", "המולה" ו"מהומה" שנתנה הסוכנות חושפים את גאוותה בכישוריה. בסיוע חברות תקשורת פרטיות למדה האן-אס-איי לאגור כמויות אדירות של מידע במהירות האור מכבלים אופטיים שבהם עוברת תקשורת הטלפון והאינטרנט על פני יבשות ומתחת לים. לפי הפרסומים, קבוצת המקורות המיוחדים של הסוכנות עברה בכל 14.4 שניות על מידע בהיקף של ספריית הקונגרס, בתקופה של ראשית שנת 2006. לפי מסמך אחד במטמון של סנודן, לקבוצת המקורות המיוחדים הייתה חותמת רשמית שיכולה להיחשב לפרודיה: נשר שבכפותיו כל הכבלים בעולם.
בכל שנה אוספות מערכות האן-אס-איי מאות מיליוני כתובות דואר אלקטרוני, מאות מיליארדי רישומים של מיקומי טלפונים סלולריים, וטריליוני רישומי שיחות מקומיות. רוב המידע, בהגדרה ובמכוון, שייך לאנשים רגילים שלא חושדים בדבר. אבל היכולת העדכנית לאחסון של כמויות גדולות של מידע וכלי העיבוד המתקדמים מאפשרים לסוכנות להשתמש בו כדי למפות קשרים בין בני אדם בקנה מידה עולמי. רק כך, האמינו ראשי הסוכנות, יתאפשר להגיע אל מעבר ליקום המוכר של מטרות מודיעיניות ידועות.
לפי השקפת האן-אס-איי, ציתות אלקטרוני הוא עניין של חיים ומוות. בלעדיו, טענו בסוכנות, "ארצות הברית תפסיק להתקיים כפי שאנחנו מכירים אותה" - כך לפי מצגת פנימית שהוכנה בשבוע הראשון של אוקטובר 2001, כשהסוכנות שקדה על תגובתה למתקפות של אלקאעידה בניו יורק ובוושינגטון. בגלל הסיכונים הגבוהים האמינו בסוכנות כי אין לזנוח יכולת מכל סוג שהוא. הסוכנות מילאה אחר פקודתו של הנשיא ג'ורג' בוש והחלה לאסוף מידע בתוך המדינה, ללא אישור מהקונגרס או מבתי המשפט. כשה אן-אס-איי קיבלה לבסוף את הסמכות לעשות זאת - באופן חלקי, באמצעות פירוש סודי של חוקים שעברו בקונגרס בשנת 2007 ו-2012 - ממשל אובמה הלך עוד כמה צעדים קדימה.
בעזרת אמצעי ששמו "פריזמה", שם קוד לאיסוף מידע על משתמשי גוגל, יאהו, מיקרוסופט, אפל וחמש חברות אחרות בארצות הברית, האן-אס-איי הייתה מסוגלת לנטר כל תקשורת שמקבל או יוזם יעד ספציפי, וכן כל תקשורת המכילה מידע על אודותיו. לחברות לא הייתה ברירה אלא למלא את דרישת הממשל לקבל מידע.
אבל האן-אס-איי לא הייתה מסוגלת להשתמש ב"פריזמה", שנבדקה אחת לשנה בידי בית הדין לענייני מודיעין, לשם איסוף כל סוגי המידע שהחברות הללו מעבירות. כדי להרחיב את הנגישות שלה היא חברה למקבילתה הבריטית, מטה התקשורת הממשלתית (GCHQ), כדי לפרוץ לסיבים האופטיים המקשרים את מרכזי המידע של גוגל ויאהו ברחבי העולם. במבצע הזה, שזכה לשם הקוד-LAR MUSCU ("שרירי"), צותתה הסוכנות למידע של חברות אמריקאיות מחוץ לשטח ארצות הברית. בסוכנות האמינו, לפיכך, שאינם זקוקים לאישור מהקונגרס או מבתי המשפט. המידע ממאות מיליוני חשבונות אמריקאיים זרם דרך הכבלים של גוגל ויאהו, אבל נהלים חסויים אפשרו לסוכנות לצאת מנקודת הנחה שהמידע שמעובד מעבר לים שייך לאזרחים זרים.
הפרסומים לגבי פרויקט-LAR MUSCU הרתיחו אנשי טכנולוגיה בכירים בארצות הברית. הם סברו שלאן-אס-איי יש גישה חוקית למידע דרך הדלת הקדמית, והתברר שהסוכנות פרצה אליהם מהדלת האחורית. היועץ המשפטי של מיקרוסופט, בראד סמית, כינה את הסוכנות לביטחון לאומי "איום מתמשך ומתקדם? - המינוח החמור ביותר בתחום האינטרנט האמריקאי, שמשמש בדרך כלל לתיאור האקרים שפועלים מטעם ממשלת סין או מיזמים קרימינליים מתוחכמים.
"זה גרם לכולם בתעשייה לתהות אם באמת ידענו את כל מה שחשבנו שאנו יודעים", נזכר סמית בראיון. "זה הדגיש את העובדה שבשעה שאנשים היו בטוחים שממשלת ארה"ב פועלת לפי החוק בכל הקשור לפעילות בתחומי ארה"ב, אולי מתרחשים כל מיני דברים מחוץ לגבולות ארה"ב... זה הפך את הכל לגדול יותר, מדאיג יותר ומורכב יותר". הם החלו לתהות, לדבריו, אם הסוכנות לביטחון לאומי "אוספת מידע גם מהחברות עצמן".
בהנהגתן של גוגל ויאהו החלו החברות בזו אחר זו להודיע על תוכניות יקרות לקידוד תנועת הנתונים לאורך עשרות אלפי קילומטרים של כבלים. בכך הונחתה מהלומה על ניסיונות הסוכנות לאסוף מידע בהיקפי ענק. במצב החדש, אם הסוכנות רוצה מידע היא תיאלץ לבקש רשות, או למצוא דרכים לעקוף את הקידוד הספציפי של כל יעד מודיעיני. ככל שהפרויקטים האלה יתקדמו יהפוך האינטרנט למרחב ידידותי פחות בשביל האן אס-איי. הסוכנות עדיין תוכל לאסוף מידע כמעט על כל מי שהיא רוצה, אבל יהיה לה קשה הרבה יותר לאסוף מידע על כולם.
סמית הודה שתגובת התעשייה נבעה גם מאיום כלכלי: חברות אמריקאיות לא יכלו להרשות לעצמן להיראות בציבור כחנויות ממתקים של המודיעין האמריקאי. אבל לדברי סמית היה חשוב לחברות גם להבטיח שאם מועבר לממשל מידע על לקוחות, הדבר ייעשה אך ורק לפי החוק.
בדומה לחברות התקשורת, גם סנודן התמקד בעיקר בנושא הזה: איסוף מידע בנוגע ליעדים ספציפיים במקום ביצוע האזנות המוניות ירפא את רוב מה שחולה, לדעתו, בסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי. לפני חצי שנה שאל אותו עיתונאי באימייל מקודד מדוע הוא סבור שהאמריקאים ירצו שהסוכנות תפסיק את איסוף המידע אם הדבר יגביל את השימוש במכשיר מודיעיני יעיל. "אני סבור שהמחיר של דיון ציבורי אמיתי ופתוח על כוחות הממשל שלנו נמוך מהסכנה הנשקפת אם הכוחות האלה ימשיכו לגדול בחשאי", הוא השיב, וכינה את הכוחות: "איום ישיר על השלטון הדמוקרטי".
"מה שהממשל רוצה הוא משהו שמעולם לא היה לו", אומר סנודן בראיון במוסקבה. "הם רוצים שליטה מוחלטת במידע. ונשאלת השאלה אם עלינו לאפשר להם להשיג זאת".
מובן שהטכנולוגיה כיום מאפשרת לרגל אחר צרכנים גם באמצעות חברות פרטיות, אלא שלדברי סנודן, המקרה של מידע המוחזק בידי הסוכנות לביטחון לאומי הוא שונה: לממשל, לטענתו, יש כוח לשלול ממך את החירות או את החיים בכלל. "בסוכנות לביטחון לאומי", מספר סנודן, "יש אנשים שמתבדחים ואומרים: 'אנחנו מצמידים ראשי נפץ לראשים', טוויטר לא מצמידה ראשי נפץ לראשים".
הפרטיות , בעיני סנודן, היא זכות אוניברסלית, ויש להגן עליה בארצות הברית ומחוצה לה. "לא אכפת לי אם מדובר באפיפיור, באובמה או בבן לאדן", הוא אמר. "כל עוד יש סיבה סבירה לאסוף מידע מודיעיני על האישים האלה - זה בסדר גמור. אני לא חושב שזו דרישה מוגזמת לבקש סיבה סבירה. אתה צריך להבין שכאשר יש לך גישה לאמצעים כמו אלה שנמצאים ברשות הסוכנות לביטחון לאומי, סיבות סבירות פשוט נופלות מהעצים".
ב-29 ביוני התעורר גיל דה קרצ'וב, מתאם המלחמה בטרור של האיחוד האירופי, וקרא ב"דר שפיגל" שהמודיעין האמריקאי פרץ למשרדי האיחוד, כולל למשרדו, והתקין שם מכשירי האזנה. הבלגי בן ה-56, שעבודתו חשאית לעתים קרובות, לא מחשיב את עצמו לתמים. ובכל זאת הוא נפגע מהדיווח הזה אישית, ונפגע עוד יותר כששמע את ההסברים הלא רשמיים של וושינגטון. "'כולם יודעים, כולם עושים זאת' - זה מה שקית' אלכסנדר אמר", סיפר דה קרצ'וב בראיון. "אני לא אוהב את הרעיון שהסוכנות לביטחון לאומי תתקין מכשירי ציתות במשרד שלי. לא. אני לא אוהב זה. בין בעלי ברית? לא. ואני מופתע שאנשים חושבים שזה מוצדק".
תגובות דומות, שבשיחות פרטיות היו מנומסות פחות, התקבלו בעקבות החשיפה שהסוכנות לביטחון לאומי צותתה גם לטלפונים הסלולריים של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ושל נשיאת ברזיל דילמה רוסף. הגילויים הובילו למשבר ביחסים בין ארה"ב ובין שתי בעלות בריתה. רוסף אף ביטלה ארוחת ערב עם אובמה בספטמבר.
כשמדובר בריגול אחר בעלי ברית, סבור סנודן, מה שחשוב אינו בהכרח היעד המודיעיני. "נחשפה כאן הונאה של הממשל", אמר סנודן, וציין שממשל אובמה אף סיפק הבטחות שקריות לאחר הדיווחים הראשונים על הריגול שקיימה הסוכנות בגרמניה. "הממשל אמר: 'אנו פועלים בגרמניה לפי החוק הגרמני. אנו לעולם לא מאזינים לאזרחים גרמנים'. ואז הסיפור נחשף. אז על מה אתם מדברים? אתם מרגלים אחר הקנצלרית. שיקרתם לכל האומה, שיקרתם בפני הקונגרס,.
בשיחות פרטיות פקידים רשמיים במודיעין האמריקאי עדיין סבורים שריגול בין חברים הוא עניין שבשגרה, אלא שכעת הם מתייחסים ביתר רצינות לאפשרות שייתפסו. "יש הרבה דברים שאנו עושים במודיעין שאם הם ייחשפו הם יכולים לגרום למשברים דיפלומטים", אמר קלפר בשימוע בבית הנבחרים באוקטובר.
לטענת פקידים אמריקאים רשמיים ברור שההדלפות של סנודן יגרמו נזק רב למאמצי האיסוף של המודיעין, שכן האויבים ילמדו לעקוף את השיטות שנחשפו. "אנו רואים את אל-קאעידה וארגונים הקשורים אליו מחפשים דרכים חדשות לתקשר", אמר מתיו אולסן, מנהל המרכז הלאומי למלחמה בטרור והיועץ המשפטי לשעבר של הסוכנות לביטחון לאומי. פקידים רשמיים אחרים, שביקשו להישאר בעילום שם וסירבו להיכנס לפרטים, סיפרו שכבר ראו את יעדי המודיעין שלה מחליפים ערוצים.
קלפר אמר פעמים רבות שההדלפות של סנודן גרמו נזק רב, אולם בשיחות פרטיות הוא פחות דרמטי. בתדרוך בדלתיים סגורות בסתיו, במסגרת סקירת הנזקים שגרמו פרשיות ריגול בעבר, אמר שהתחזיות השחורות על הנזק התממשו רק לעתים רחוקות. לדברי אחד האנשים שישבו בפגישה הסגורה וביקש להישאר בעילום שם, קלפר אמר ש"אנשים חייבים לתקשר. הם יעשו טעויות ואנו ננצל זאת".
לדברי שני בכירים בקהיליית המודיעין, קיימות שתי שאלות מטרידות. השאלה הראשונה היא אם רוסיה או סין הצליחו לקחת את הארכיון של סנודן מהמחשב שלו. מדובר בתסריט הגרוע ביותר, ולדברי שלושה פקידים רשמיים אין עדויות לכך. באחת המשימות שלו במסגרת עבודתו בסוכנות לביטחון לאומי, סנודן לימד סוכני מודיעין אמריקאים כיצד לפעול באופן מאובטח "בסביבה בעלת איום דיגיטלי בדרגה גבוהה".
במהלך האימון הוא דימה מצב שהאיום מגיע מצדה של סין. סנודן סירב לדבר על מיקומם של הקבצים, אולם הוא אמר כי הוא בטוח שהוא לא חשף אותם בפני הביון הסיני בהונג קונג, וגם כלל לא הביא אותם איתו לרוסיה. "אין כאן כלום", אמר , וחשף את מסך המחשב בפני האורח שלו. "הדיסק הקשיח שלי ריק לגמרי".
השאלה השנייה היא כמה מסמכים לקח סנודן. סגן מנהל הסוכנות לביטחון לאומי הנכנס, ריק לדג'ט, אמר לאחרונה בתוכנית "60 דקות" של סי-בי-אס, כי המספר מתקרב ל-1.7 מיליון , מספר גדול בהרבה מההערכות הקודמות. לדג'ט אמר שיעדיף לנהל עם סנודן משא ומתן על חנינה, בתמורה לכך "שנהיה בטוחים שמה שנשאר מהנתונים לא ייחשף". אחר כך דחתה היועצת לביטחון לאומי של אובמה, סוזן רייס, את האפשרות הזאת.
"הממשל יודע טוב מאוד היכן למצוא אותנו אם הוא מעוניין לנהל שיחה פרודוקטיבית על פתרון הפרשה, שלא יכלול את הכנסת אדוארד סנודן לכלא", אמר בן ויזנר מאיחוד זכויות האדם האמריקאי, דמות מובילה בצוות ההגנה של סנודן.
בכמה דיווחי חדשות צוטטו פקידים רשמיים שטענו כי סנודן ארגן שחרור של מסמכים רגישים במקרה שייעצר או שייגרם לו נזק. יש סיבות טובות לחלוק על הטענות הללו, והראשונה שבהן היא התעקשותו של סנודן בפני כתב זה ואחרים על כך שהוא לא רוצה חשיפה המונית של המסמכים. אם סנודן טיפש מספיק כדי לעשות זאת, אומרים אנשים שמכירים אותו, הוא בעצם מזמין את המעוניינים במסמכים לרצוח אותו. כשנשאל על הנושא בראיון במוסקבה סנודן סירב להשיב. אחר כך, במייל מקודד, כתב: "זה נשמע יותר כמו תוכנית התאבדות. זה לא הגיוני".
באופיו, וכנראה גם בגלל הנסיבות, סנודן הוא אדם מאופק שמסרב לדבר על חייו הפרטיים. במשך שני ימי הראיון לא שינה את עמדתו, אבל כמה רסיסים על חייו בכל זאת צצו. הוא סגפן, לדבריו. הוא חי על ראמן (מרק איטריות יפני) וצ'יפס. הוא מקבל אורחים, ורבים מהם מביאים לו ספרים, אבל הספרים נערמים בלי שיקרא בהם. האינטרנט הוא ספרייה אין סופית, וגם חלון שדרכו הוא יכול לעקוב אחר התפתחות מאבקו.
"תמיד היה קשה מאוד לגרום לי לעזוב את הבית", הוא אמר. "אני פשוט לא צריך הרבה דברים... מפעם לפעם יש דברים שצריך לעשות, דברים שצריך לראות, אנשים שצריך לפגוש, משימות שצריך לבצע. אבל הכל צריך להיות מאוד ממוקד במטרה. אם לא, כל עוד אני יכול לשבת ולחשוב ולכתוב ולדבר עם מישהו, זה הרבה יותר משמעותי מבחינתי מאשר לצאת ולצפות באתרים". סנודן גם מתעלם מההתקפות האישיות נגדו. "שיגידו מה שהם רוצים", הוא אומר. "אני לא הסיפור".
מנהל הסי-איי-אי והסוכנות לביטחון לאומי לשעבר, מייקל היידן, צפה שסנודן יבזבז את חייו במוסקבה ויהפוך לאלכוהוליסט, כמו שקרה ל"מרגלים" אחרים. "אין סיכוי", אומר סנודן. הוא לא שותה ומעולם לא שתה. אולם סנודן יודע שנוכחותו כאן משמשת תחמושת בידי מבקריו. הוא לא בחר במוסקבה כמקום המקלט הסופי. הוא אומר שברגע שהממשל האמריקאי ביטל את דרכונו בעת שניסה להחליף טיסות בדרך לדרום אמריקה, לא הייתה לו ברירה.
הרשויות ברוסיה פוקחות עליו עין, מן הסתם, אבל אף אחד לא ליווה את סנודן, וגם האורח שלו לא הבחין באיש בסביבה. סנודן גם לא ניסה לתקשר בחשאיות, ולא ביקש מאורחיו לנהוג כך. יש לו גישה לאינטרנט, ובכל יום הוא מדבר עם עורכי דינו ועם עיתונאים, מאז יומו הראשון באולם הנוסעים בנמל התעופה שרמטייבו.
"אין שום ראיות לטענה שהנאמנות שלי היא לרוסיה או לסין או לכל מדינה אחרת מלבד ארצות הברית. אין לי שום מערכת יחסים עם הממשלה הרוסית. לא הגעתי איתם לשום הסכם. אם ערקתי", אומר סנודן, "הרי שערקתי מהממשלה אל הציבור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם