תורכיה - שנת הפשע והשסע: סיכום שנת 2013

השנה האחרונה חשפה את שסעי העומק של החברה התורכית עד לכדי קרע גלוי. מציאות זו נובעת במישרין מפעילותו הפוליטית של ראש הממשלה ארדואן ונראה כי הוא צריך להפיק לקחים רבים משנת 2013 ואף להתנצל בפני בני עמו. ללא שיעשה זאת צפויה לו שנה קשה מאד בארצו. סקירה מיוחדת ומורחבת למדור מדע.

שנת 2013 היא לא שנה שהתורכים ירצו לזכור. אם נתעלם לרגע מיחסי תורכיה-ישראל שהלכו והתדרדרו בעשור האחרון, לתורכים, הוא דווקא היה טוב: ממשלה חדשה, מדיניות חוץ ופנים חדשות, כלכלה משגשגת ושיתופי פעולה כלכליים מהמזרח התיכון ועד אירופה, מדרום אמריקה ועד המזרח הרחוק. תורכיה גם "גוזרת קופון" אחרי ה"אביב הערבי" עד כדי כך שהוא מכונה "האביב של תורכיה", וכעשרים מליון תיירים שעוטפים את כל הטוב הזה בהמוני שטרות של יורו.
 
2013 כשלעצמה, דווקא התחילה טוב: ארדואן יצא בהצהרות על מפגשים של חברי מפלגתו עם עבדוללה אוג'לאן בכלאו, במטרה לשים קץ לסכסוך בין שלושת העשורים בין  ה-PKK  לכוחות הביטחון התורכים. מעט אחרי זה נרצחו שלושה אזרחים תורכים ע"י המחתרת הכורדית ועוד בצרפת, בכדי לציין, שידה של ה-PKK יכולה להגיע גם אל מעבר לגבולותיה של תורכיה. ההמשך,  היה אופטימי יותר; אוג'לאן קרא מכלאו להפסקת אש ואפילו ברזאני הגיע לראשונה בחייו לדרום מזרח תורכיה בכדי לדון בנושא הפסקת האש.

בנאום שנשא ארדואן לרגל האירוע, הוא השתמש לראשונה בתולדות תורכיה בביטוי "כורדיסטאן הערקאית". אבל גם זה לא לגמרי שכנע את הכורדים. הם המשיכו לטעון והפעם ביתר שאת שארדואן משתמש בכורדים לצרכיו הפוליטיים ותו לא. מאידך, הביקורות בתורכיה כלפי מהלכים אלו היו קשות מאד והגיעו הן מצד ה CHP- מפלגת השמאל מרכז של תורכיה והן מצד ה MHP המפלגה הלאומנית, הן מצד חילונים והן מצד דתיים. ההסכמים נתפשו כ"כניעה לטרור" וכ"מתן פרס לטרור" וכתהליך שהרחיק לכת הרבה יותר מדי מהכמאליזם, שאפילו סרב לנקוב במוצאם האתניים של הכורדיים והעדיף את השימוש במלים "תורכים הרריים" על פניו.

מהר מאד גם הסאגה הכורדית ירדה מהכותרות: תנועת המחאה של 'גזי פארק' התגלתה כתנועת המחאה החשובה ביותר בתורכיה בעשור האחרון. הפגנות שהחלו על רקע תוכנית להרוס את גזי פארק בלב טאקסים, הפכו להפגנות ענק כנגד ארדואן וממשלתו, נגד האופי הדיקטטורי של ראש הממשלה שבא לידי ביטוי בהגבלת חופש הביטוי ברשתות הפייסבוק והטוויטר (עד כדי כך שרשתות תקשורת נמנעו מלדווח על הפגנות 'גזי פארק' בימיה הראשונים), בהגבלות שהוחלו על מכירת אלכוהול והצהרות בנושאים החורגים מעיסוקים פוליטיים וחודרים לצנעת הפרט (המלצות לגבי מספר הילדים שיש להביא לעולם, הגבלת ההפלות וכיו"ב).
 

סיבה נוספת היתה החידלון הפוליטי לאור ההפצצות הסוריות במזרח תורכיה, ומותם של מעל 50 איש בחודש שקדם להפגנות. מעבר לכך, המשך הפעילות הטרוריסטית של ה-PKK למרות ההידברות בין שני הצדדים והניסיונות לשים קץ לפעילות הטרוריסטית הביאו את ההתמרמרות כנגד הממשלה לשיא וכך נוצר קו נוסף בין הנושא הכורדי ל'גזי'- קו החוצה מגזרים, שהיווה עילה נוספת להפגנות.

המאבק, שדוכא ביד חזקה תוך שימוש בגז דמעות ותותחי מים, וכן לווה באלימות קשה מצד השוטרים (מה שהביא לאלפי נפגעים וככל הנראה, למעל אלף עצורים), הפך למאבק לאומי בממשלה ונמשך מעל לחודשיים. שרידיו, אגב, מתקיימים עד היום. בין לבין, חזינו בשיפוטם של כ- 500 אנשי צבא, פוליטיקה תקשורת ואקדמיה, שנאשמו בחתירה תחת הממשל בפרשיות שכונו "ארגנקון" ובאליוז". כולם נשלחו לריצוי תקופות מאסר ארוכות.

2013 הסתיימה, לא לחלוטין ללא קשר לפרשיית 'גזי פארק,' באקורד הצורם ביותר שידע ארדוהאן מעודו בתפקיד ראש ממשלת תורכיה, שבא לידי ביטוי בשסע בין התנועה של פתהוללה גולן, מנהיגה המשפיע והכריזמטי של התנועה הדתית-ספירטואלית הקרויה על שמו ובין ממשלת AKP ובעיקר העומד בראשה: בפרשיית השחיתות שהתגלתה בתורכיה, שגילוייה היה תוצר של חקירה סודית וארוכה, נעצרו 24 בנקאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים המזוהים עם שלטון ארדואן, שלטעת המשטרה קיבלו שוחד או טובות הנאה אחרות בתמורה להקלות במכרזים וקידום עסקות נדל"ן.
 

בעקבות חשיפת הפרשה, ארדואן פיטר ו/או העביר מתפקידם אנשי משטרה רבים ובהם מפקד משטרת איסטנבול. כן, כן אותה משטרה שדווקא נתפשה כ"ממלאת רצונו" של ארדואן בהפגנות, הפכה עכשיו כלי לניגוחו של ר"מ תורכיה. הפרשה גרמה גם לחידוש ההפגנות נגד ארדואן וממשלתו. חשיפת הפרשה גם הובילה להתפטרותם של שרים ממפלגתו של ארדואן והאחרון בתגובה ניסה לשלוט בחקירת המקרה, ניסיון שנחסם ע"י בית המשפט. בצר לו, ארדואן יצא נגד התנועה של גולן, שלטענתו אנשיה, התופסים עמדות מפתח במשטרה ובבתי המשפט, אחראים לחשיפת הפרשה ולניהולה.

כמובן שעל הדרך, בדיוק כפי שנעשה בפרשיית גזי פארק, הואשמה גם ישראל, הלובי היהודי, שגרירים זרים ו"כוחות זרים" בניסיון להוריד את ארדואן מהשלטון בתורכיה ולהרוס אותה מבפנים תוך הישענות על תיאוריות קונספירציה. התנועה הגולנית לעומת זאת, גיחכה אל מול ההאשמות ומצידה טענה, שארדואן וממשלתו נטו מנתיב הרפורמה והדמוקרטיה מאז הניצחון בבחירות 2011.

מעניין לציין, שלא כפי שהיינו מצפים, נושאי הפנים ולא נושאי החוץ בתורכיה הם אלו שהביאו את תורכיה למשבר בו היא נמצאת היום. לכאורה, הבעיה הסורית המתמשכת, מחנות הפליטים ההולכים ומתמלאים בפליטים סורים במזרח תורכיה וחדירתם לתוככי תורכיה על שלל הקשיים שהתופעה גוררת אחריה, אינם הסיבה למשברי 2013. כך גם לא יחסי ישראל-תורכיה ואפילו לא יחסי תורכיה-מצרים שהגיעו עד להחזרתם של השגרירים לארצות מוצאם אינם הסיבה למשבר הקיים, ולא יחסי תורכיה עם כל מדינה או גוף בינלאומי אחר היו אלו שהביאו לנקודות שפל כל כך מורכבות בתורכיה; דווקא נושאי הפנים, הבוערים מתחילת עלייתה של ה-AKP לשלטון ושבמקרים מסוימים (PKK) אפילו הטרימו את שלטון ה-AKP, הם אלה שדרדרו את תורכיה לנקודות שפל אלו.
 

ההתרחקות של ארדואן מהכמאליזם, הובילו גם להתרחקות מהמוטו החשוב שטבע אתאתורכ: "שלום בבית, שלום בעולם". היות וארדואן ניסה להביא את השקט בבית ביד חזקה ואת השקט בחוץ באמצעות מדיניות חדשה, הסיסמא הישנה של אתאתורכ קמה מרבצה והפכה עבורו את היוצרות. אבל כל זה רק מוכיח שיש קו רציף בין כל האירועים הקשים הללו בתורכיה. יש קו רציף בתגובותיו של ראש ממשלת תורכיה לכל האירועים. יש קו רציף בתוכנית הפוליטית של ארדואן ואת הקו הזה, שנדמה לו כמנצח, יש צורך לשנות כעת.

נכון, כל הנאמר לעיל מעמיד את ארדואן במצב מורכב מאד, במיוחד ערב הבחירות המקומיות בהמשך השנה והבחירות הכלליות בשנה הבאה. ובכל זאת, המשבר המתגבר של 2013, אינו נוגע דווקא לארדואן; הבעיה המסתמנת היא בעייתה של תורכיה, שבשל התנהלותו של ארדואן רק  החריפה בעשור פלוס בו תורכיה היתה תחת שלטונו של ארדואן. הבעיה שעומדת מעל לכל היא השסע הלאומי והחברתי בתורכיה. הפיצול הזה, אשר מעמיד את החברה התורכית בפני שני חלקי העם, מסוכן יותר מכל אירוע פוליטי או מכל ניסיון לכאורה או שלא לכאורה להוריד את הממשלה הנוכחית מהשלטון. השסע הזה בעייתי כיוון שלא ברור כיצד חלקיה של החברה התורכית יחזרו להתאחד תחת ערכים, מסורות ותרבות משותפת.

נכון, תורכיה ידעה מאבקים קשים בין השמאל והימין, אבל  2013 היתה הפעם הראשונה מזה שנים, בה הוכח מעל לכל ספק שלא רק שהקרעים לא התאחו אלא הם אף התרחבו. הפיצול הזה מתבטא בכל רמה והיבט בחברה התורכית; די אם נזכיר את קריאתה של חברת מפלגת ה CHP האופוזיציונית לעבר חברי AKP בתקופת 'גזי פארק', לפיה לו היה זה בשנות ה- 30, "הייתם עושים מאיתנו סבון." אבל,כאמור, אין מדובר רק בפוליטיקאים או בדרג הבכיר, אירועי 'גזי' גרמו לאיש להילחם באחיו. העיתונות דיווחה על אירועים בהם אזרחים שהתנגדו למפגינים שתפו פעולה עם המשטרה והיכו איש את אחיו, מתנגדי המשטר הפכו קיצוניים בשנאתם ואילו מצדדיו הפכו קיצוניים באהדתם והקווים המשותפים הולכים ונפרמים. אבל אין בכך כל חדש, בבזאר התורכי, כמו תמיד, העם הוא זה שמשלם את המחיר.
 

לאחר התנצלותה של ישראל על ארוע ה'מאווי מרמרה', כולנו למדנו מארדואן ש"היכולת להתנצל היא תכונה טובה." יתכן והתנצלות, הכאה על חטא וחשבון נפש יעזרו לארדואן בשנת 2014. לחברה התורכית לא התנצלות ואף לא התפטרות יכולות להוות פתרון מוצלח.

יום עיון מיוחד יתקיים ב- 5 בינואר ד' שבט החל מהשעה 16:00, באוניברסיטת בר אילן. האירוע ובו דוברים מישראל ומתורכיה, האורגן מטעם הפקולטה ללימודי היהדות ומרכז דהאן יציג מחקרים השורים ליהדות תורכיה בעבר ובהווה ובעיקר ינסה לתת מענה לשאלות כיצד מתמודדת הקהילה היהודית בתורכיה עם ממשלת ה AKP והאירועים האחרונים בתורכיה, כמו גם בתופעת האנטישמיות ודמותה של קהילה חשובה זו, כפי שמצטייר בעיתונות התורכית.

ד"ר אפרת אביב מומחית לתורכיה מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת וחברת מרכז בס"א בר אילן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...