ג'ון קרי לא מציע הסכם אלא חזון אמריקאי
האמריקאים עשויים לקרוא לזה הסכם מסגרת, אבל זו הגדרה מבלבלת ואף מטעה. אין פה הסכם: מדובר בהצהרה אמריקאית
הם יאמרו לראש הממשלה נתניהו: עכשיו זה הזמן לפעול ולהתקדם. הם יזהירו, במילים מתונות ורומזניות, כאלה שמקפצות בדרך כלל מעל התודעה הישראלית, שכישלון בתהליך עשוי לגרום לישראל נזק חמור ביותר. שהפעם מונחים על השולחן לא רק גזרים – ויש רבים כאלה – אלא גם מקלות עצומים ומלאי מסמרים. הבידוד לא יישאר הפעם איזו מילה בודדה, אלא הוא עשוי להפוך לגל גדול.
מרקל וקמרון הם מנהיגים שבאים מתפיסת העולם של ראש הממשלה נתניהו; שניהם שמרנים, ימנים בהשקפותיהם הכלכליות ומובהקים בלאומיותם. הם אלה שיבואו אליו כדי לומר לו את הדברים האלה, רגע אחרי שג’ון קרי היה בארץ ושני רגעים לפני שהוא יגיע שוב (ההיגד האחרון הוא בעצם המצב הטבעי במדינת ישראל מאז שקרי נכנס לתפקידו: בכל רגע נתון אנחנו מצויים לפני, במהלך או אחרי ביקור של קרי. בדרך כלל במהלך).
בשבועות האחרונים חל שינוי משמעותי ברטוריקה של קרי, ובהמשך גם במעשיו. עד לפני זמן לא רב הוא המשיך לדבר על השגת הסדר קבע. הדיבור היה על השגת הסכם עקרונות להסדר קבע; הסכם עקרונות הוא הסכם לכל דבר ועניין. הוא החלק הראשון וההכרחי של השגת חוזה שלום מלא. השלום עם מצרים, ולהבדיל אוסלו, התחילו בהסכמי עקרונות. העקרונות אולי כלליים יחסית ואינם כוללים בהכרח את שרטוט קווי הגבול, הם אולי מותירים הרבה חללים ריקים שיתמלאו בהמשך, אבל עיקר ההסכם מצוי בעקרונות, כולל עקרונות הוויתורים והפשרות שהצדדים עושים.
טוב, אז אפשר לשכוח מהסכם עקרונות בשלב הזה.
האמריקאים הולכים כעת על “תוכנית אורנים הקטנה”. מה קטנה? קטנטנה. הם אומרים שהם שואפים למסמך אמריקאי שיגדיר את המסגרת (FRAMEWORK) של המו”מ. הם עשויים לקרוא לזה הסכם מסגרת, אבל זו הגדרה מבלבלת, שלא לומר מטעה באורח מכוון. ראשית, אין פה הסכם: מדובר בהצהרה אמריקאית שהצדדים, לפחות כך נראה השבוע, לא ייאלצו לחתום עליה. גם להצהרה הזו ייתכן שהצדדים יוכלו למסור הסתייגויות.
הסכם זה בדרך כלל משהו שמסכימים עליו. כאן זה נראה יותר כמו חזון אמריקאי. שנית, לא תהיה שם מסגרת אמיתית. כן, האמריקאים ישתמשו ככל הנראה בביטוי הקשור בצירוף המספרים המיסטי 1967, וכן, הם ידברו על ישראל כמדינה יהודית ועל הסדרי ביטחון. אבל אין פה מסגרת פעולה אמיתית; נניח אמירה על יחסי השטחים שהפלסטינים יקבלו בתמורה לסיפוח גושי התיישבות.
וחוצמזה, ממילא הצהרה אמריקאית היא בסופו של דבר, ובכן, הצהרה אמריקאית. והמודל האמריקאי כרגע מזכיר הרבה יותר את מפת הדרכים של ג’ורג’ בוש מאשר את החזון השאפתני של קרי בתחילת הדרך. גם שם הוזכר אותו מספר מר ונמהר, 1967, ואפילו המילה ההיא שראש הממשלה עושה כל מאמץ שלא להשמיע – כיבוש. אגב מפת הדרכים, זו הובאה לממשלה, ופרץ משבר בתוך הליכוד כמובן, ואריאל שרון היה צריך להפעיל את כל שריריו הפוליטיים כדי שההחלטה על קבלת מפת הדרכים תעבור. בכך הייתה חותמת רשמית של הסכמה ישראלית (ופלסטינית) למסמך.
מדינית, המסמך הזה לא יחדש שום דבר לצדדים. לכל היותר הוא ייתן תחושה של דינמיקה לתהליך, אינרציה מסוימת. זה חשוב, אבל בהתחשב בים המילים וההצהרות והמסמכים והמפות שנשפכו על המו”מ עד עכשיו, זה ממש לא הרבה.
ואולי, רק אולי, האמריקאים מנסים להרדים את כולנו, והם יביאו משהו הרבה יותר שאפתני? במקרה של הנחישות של קרי, לא כדאי לזלזל באפשרות הזו. עדיין, השאלות החשובות יותר הן פוליטיות. נתניהו ינסה לתת רושם, קרוב לוודאי, שאין בהצהרה הזו מהלך דרמטי (לבד מהגיבוי האמריקאי לדרישת המדינה היהודית). הימין יעמוד בפני שתי אפשרויות: להתייחס למסמך הזה כאילו הוא תבנית נוף החורבן הצפוי להתנחלויות, או כעוד פיסת נייר שלא שווה שום דבר ושישראל בולעת רק כדי לעשות רושם שהיא מתקדמת בתהליך. ההכרעה הזו של הימין – הכרעה פוליטית ופנימית לגמרי – היא קריטית.
ויש עוד עניין קריטי שעשוי להוביל למשבר קואליציוני: ההחלטה של האמריקאים לדרוש או לא לדרוש שהצהרת המסגרת הזו תובא לממשלות של הצדדים שיאשררו אותה (כפי שנעשה במפת הדרכים). ראש הממשלה ככל הנראה החליט להביא את ההצהרה האמריקאית לממשלה; הוא ירצה את הגיבוי של שריו, אומר גורם מדיני. אם ממשלת ישראל תאמץ את הצהרת המסגרת לסיום הסכסוך, כולל אמירה שגבולות המדינה הפלסטינית מבוססים על קווי 67’, איך נפתלי בנט יוכל להמשיך לשבת בממשלה? איך חלק משרי הליכוד יוכלו להמשיך לזמזם בגרון ניחר שבועות אמונים לבקעת הירדן?
וזו השאלה: האם לנוכח הקרב המסתמן בממשלה לא ייאלץ הימין להעצים מאוד את חשיבות המסמך האמריקאי (בעוד חשיבותו האמיתית מוגבלת)? נתניהו, מצדו, יזכיר לימין שהוא הופל מהשלטון בשל הסכמי וואי פלנטיישן, וזו טעות שאין לחזור עליה. מי שחושב שראש הממשלה יקפוץ משמחה על התפרקות ממשלתו - טועה בענק; בוז’י הרצוג לא פראייר, בניגוד לשמועות, והוא לא ייכנס אלא אם יקבל ערובות שנתניהו הולך באמת ובתמים להסדר קבע. אלה ערובות שנתניהו בשלב זה איננו מעוניין לתת.
בברכת חג המולד שלו השבוע נשבע הנשיא פוטין להשמיד את אויביה של רוסיה, הטרוריסטים שביצעו את פיגועי ההתאבדות בוולגוגרד, הידועה יותר כסטלינגרד. בניגוד למילים הלוחמניות, בשלב זה נראה כי מוסקבה נמנעת מהסתערות צבאית וטיהור של חבל דגסטן, שהוא קן הצרעות המרכזי של הטרור האסלאמיסטי ברוסיה. ייתכן מאוד שפעולה כזו מתוכננת בימים אלה, אבל ייתכן, במידה לא פחותה, שפוטין החליט לבצע תעדוף מושכל.
בקרוב מאוד תיערך אולימפיאדת החורף בסוצ’י, ומטרתם של האסלאמיסטים היא לשבש אותה לגמרי. מבצע צבאי רוסי איננו דבר עדין. הוראות הפתיחה באש של הרוסים הן ליברליות מאוד, שלא לומר פרועות למדי. מבצע כזה יכול לעשות כמה דבר ים במקביל: להרוג הרבה אזרחים תמימים, להרוג מחבלים, לחולל גל גינויים בינלאומי ולעורר את המוטיבציה של כל התאים האסלאמיסטיים לחולל עוד פיגועים. במילים אחרות: הסלמה. לכן ייתכן שמוסקבה תבחר – כנראה בפעם הראשונה - בהבלגה עד אחרי שאחרון גולשי הסקי יתפנה מסוצ’י.
העניין הוא שהטרור הצ’צ’ני־דגסטני חושף את הצרות האדירות והמתרחבות של רוסיה עם מיעוטיה. הצרה הראשונה היא שהם הולכים וגדלים, בשעה שהאוכלוסייה האתנית הרוסית, הסלבית, מתכווצת. על סיבות ההתכווצות שלה דובר רבות גם בעמודים אלה: אלכוהוליזם ממאיר, צמצום הילודה, מערכת בריאות כושלת שכמעט לא התקדמה 40 שנה (!). בפשטות, יותר אנשים מתים ברוסיה מדי שנה מאשר נולדים בה (יש מקומות שבהם הגירעון הוא מאות אלפים בשנה), ובמדינה ענקית כל כך זו בעיה עמוקה מאוד. רק שיש חלקים ברוסיה שאינם מתכווצים, אלא מתרבים. ואלה המיעוטים – המיעוטים המוסלמיים, ליתר דיוק.
כבר כיום 16 אחוז מהאזרחים הרוסים הם מוסלמים. זו לא הייתה חייבת להיות בעיה, אלמלא המדינה הרוסית שנבראה על ידי פוטין הייתה רואה בסלביות נוצרית אורתודוקסית את חזות הכל. ביקום הרוסי של פוטין אין ממש זהות מוסלמית רוסית, כי הרוסי ומדינתו קשורים בעבותות לכנסייה, לנצרות. במציאות הסובייטית, נניח, כמובן שהייתה אפליה נגד מוסלמים (וגם יהודים), אך האימפריה הקומוניסטית הציגה זהות שהייתה על־דתית, אידאולוגית, שכולם היו יכולים להתחבר אליה. רוסיה הלאומנית, שהיא רוסיה הנוכחית, דוחה למעשה את הרוסים המוסלמים.
יש ללאומנות הזו בעיה: הריבוי הטבעי יוביל לכך שעד 2020 אחד מחמישה רוסים יהיה מוסלמי. בקצב גידול האוכלוסייה הנוכחי, עד אמצע המאה כ־50 אחוז מהרוסים יהיו מוסלמים. אנחנו שומעים בישראל התרעות רבות של גורמי ימין קיצוני למיניהם מפני השתלטות האסלאם על אירופה; זעקות שבר על המיעוט המוסלמי בהולנד, שמונה אחוזים בודדים מהאוכלוסייה. אך המדינה עם מספר המוסלמים הגדול ביותר, ששיעורם באוכלוסייה הוא הגבוה ביותר, והיחידה שבה יש גם פיגועי התאבדות - היא רוסיה.
במוסקבה לבדה חיים 2.5 מיליון מוסלמים. זו העיר עם הכי הרבה מוסלמים באירופה, אלא אם מכלילים את איסטנבול. שוב, העלייה במספר המוסלמים ברוסיה לא הייתה בעיה אם רוסיה הייתה מדינה ליברלית ומודרנית שמעוניינת לייצר זהות שדתות רבות יכולות להתחבר אליה. אך רוסיה דוחה את המוסלמים והם, בהכללה ובמידה רבה, דוחים אותה: סקר שנערך ב־2011 קבע ש־30 אחוז מהצעירים בדגסטן רוצים לחיות במדינת הלכה אסלאמית. יותר משליש אמרו כי לא יסגירו למשטרה חבר או בן משפחה שחשוד בביצוע מעשי טרור. גורמים סלפיים קיצוניים, בעיקר בסעודיה אבל גם במקומות אחרים, מזרימים כספים לרפובליקות הללו, בונים מסגדים ומממנים ארגוני רווחה אסלאמיים.
ואלו לא רק המוסלמים. בנקודות המחברות בין רוסיה לסין והמזרח זורמים פועלים אסייתיים לתוככי רוסיה. ערים שלמות מאכלסות היום כמעט אך ורק סינים. ביוני 2013 טען הממונה על הגבול בין רוסיה לסין ש־1.5 מיליון סינים נכנסו באורח לא חוקי לרוסיה בתקופה של פחות משנתיים. זה נתון מדהים. בכל המזרח הרחוק הרוסי גרים רק 7 מיליון רוסים, ומעבר לגבול לוטשים עיניים למעלה מ־70 מיליון סינים, מספר די קטן ביחס לאומה של למעלה ממיליארד בני אדם.
לפוטין הייתה שנה מאוד מוצלחת, אבל השבוע האחרון של 2013 הזכיר לכולנו את המציאות הרוסית הנוכחית - אומה שטרם התאוששה מקריסת ברית המועצות. פיגועי ההתאבדות היו רק עוד סממן לכך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם