אלוף במיל' דורון רובין: כך הסתבכתי בחובות
מדירת החדר בה מתגורר דורון רובין לוקח אחריות על ההסתבכות בחובות, על הכישלון בבחירות לעיריית תל אביב ועל ההדחה מצה"ל
פדיה, מושב של בני העלייה הכורדית, מארח מזה שנה את רובין בזולה קטנה, חדר של כלום על כלום עם מיטה גדולה, שירותים ומרחבי אינסוף בחוץ, שמתאימים יותר לחייל שהשתחרר מהצבא לפני שעתיים, ולא לגנרל במיטב שנותיו, אב לארבעה בנים, ובהם טייס ואנשי סיירות מובחרות. רוב עמיתיו למטכ"ל בתחילת שנות ה-90 הצליחו במונחים של מדורי הכלכלה קצת או הרבה יותר ממנו, והם נטועים היום היטב בגורדי השחקים התל-אביביים, או ספונים באחוזותיהם הפרטיות. אבל אני יושב עכשיו קרוב מאוד לרובין ורואה שהעיניים הירוקות שלו עדיין בורקות, הקלסתרון המתבגר עדיין לא מסתיר את מראהו הפול-ניומני, ואין לי ספק שאם היה צריך לצאת עכשיו לתחרות ריצה עם החברים שלו מהבור, היה מגיע ראשון, בטח לפני אהוד ברק, שסימן לו בזמנו את הדרך החוצה מהצבא.
ביום ראשון ישודר סרט על חייו של רובין ותהפוכותיהם, "אתם, אני והמלחמה הבאה" (ערוץ 1, 21:00, במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי"), בבימויו של יוסי אשדות. עד יום הולדתו העגול, הוא מקווה, יסיים גם לכתוב את ספרו, שיהפוך, כך הוא מקווה, לטקסט חובה לכל מפקד בצה"ל. "מ'פנקס שירות' של יצחק רבין זוכרים רק את הצירוף המפורסם 'חתרן בלתי נלאה' שהוא כתב על שמעון פרס. אני רוצה שהספר שלי יהיה תובנתי, רלוונטי, כזה שגם מ"פ יוכל לקרוא בו וגם הורים של חיילים. יהיו שם פרקים על מנהיגות ועל איך מכינים מפקדים למלחמה. אני לא הרמב"ם, אבל תמיד אפשר למצוא משהו רלוונטי בספר שכתב מישהו שלא ברח משום קרב".
הוא חייכן, פתוח, בלתי אמצעי ונטול מניירות לחלוטין, מוכן לכל שאלה לא נעימה. למרות הנפילות הוא מלא תוכניות לעתיד. לעשות עסקים בחו"ל, להקים מרכז לקואצ'ינג, לימודים וייעוץ אסטרטגי, ולהציע מתודולוגיה לארגונים וחברות בדבר התנהלות במצבי משבר. כן, דווקא הוא, שבע המשברים. דרך החתחתים מלווה אותו מאז פרש מהצבא בגיל 47. כמו רוב עמיתיו, הפרישה הותירה אותו לא לגמרי מוכן לחיים שמחוץ לחממה הצבאית, שעטפה אותו מרמת המזכירה האישית ועד היכרות מינימלית עם מכשיר הכספומט: בכל פעם שמסר את שטר מאה השקלים שהיה לו בכיס, הוא מספר, היה מגיע לאם ילדיו הגר, ומבקש ממנה שתחדש לו את המלאי בשטר חדש של מאה.
אנחנו יושבים בחצר הזולה הזאת, מול המרחבים של מובלעת לטרון. הוא מכיר את בעל הבית של החצר הזאת מהעסקים, וכשעזב את הבית, לפני כשנתיים בא לכאן. החבר לא רצה לקחת ממנו שכירות, אבל רובין, שהחליט להתיישב פה לתקופה ממושכת, מתעקש לשלם. "אני חי פה ליד משפחה חמה", הוא אומר. "זה עולם תרבותי אחר שאני מתחבר אליו".
לפני שעזב את הבית גרה המשפחה ברעננה, ואחר כך בהר אדר, שם גרו 18 שנה. לפני חמש שנים חזרו לרעננה, לאחר שרובין מצא את עצמו רוב הזמן בהונדורס, מנסה לשקם את עסקיו ולהחזיר חובות עבר. הגר אמרה לו שאם הוא משאיר אותה לבד בהר אדר, אין לה מה לעשות שם רחוק מהנכדים, אבל רובין מתגעגע להר אדר. "הספקתי להיות שם ראש ועד, וכשהייתי מפקד אוגדה, פעם בחודש הייתי בא לשמור שם בלילה, עוד בתקופה שהיו רק גנרטורים".
על סף העשור השמיני בחייו, רובין שקוע עמוק בהרהורים. הוריו נפטרו כבר, אבל חותנו בן ה-93 מתלונן באוזניו שהוא הרבה שעות לבד בין ארבעה קירות. אולי בגלל זה ברח למרחבים. "לכל גיל יש יופי ועוצמה משלו, חוץ מזה שעתידנו בעברנו", הוא אומר. "הספר שאני כותב עכשיו יוצא קצת יותר מעשרים שנה אחרי השחרור שלי מצה"ל. אתה אוסף את עצמך לתוך מוד חיובי, מרגיש בשל, עם פרספקטיבות ותובנות מדהימות על החיים".
הוא עושה עכשיו את שביל ישראל. מרגיש טוב, בטוח, רץ בכל יום שעה בין שמונה לעשרה ק"מ, תלוי בשטח. הוא התחיל את השביל לבד, ועד יום הולדתו ה-70 יסיים אותו, תשע מאות ומשהו קילומטרים. ההתחלה הייתה בבית אוסישקין בקיבוץ דן. הוא עשה לסירוגין שני קטעים בנגב, ומתוך 44 קטעים סיים בינתיים כבר 23. בהמשך הצעדה הצטרפו אליו חברים ממעגלים שונים מהאזרחות ומהצבא. חיילים שרובין היה מ"פ שלהם, והפכו את זה למסע חייהם. גם עם ילדיו ונכדיו צעד שם.
הוא אומר שכמעט כל איש צבא שפורש מהצבא אחרי עשרות שנים, 28 במקרה שלו, עובר משבר משפחתי. הוא מגדיר את התופעה כמגיפה כמעט: "שרדנו את זה בכל שאת, אבל מה שטלטל אותנו היה המשבר הכלכלי. זו הייתה חוויה קשה מאוד, ואצלי זה כבר שלב האפטר-שוק".
מה זה אומר?
"החיים שלי עברו הרבה שריטות. אתה מכיל ומכיל, משקיע את החיים בחיילים, מבקש לרצות את כולם, ואז אתה שואל, רגע, מה איתי. זה קרה לי לפני חמש שנים, אחר שיצאתי מהמשבר הכלכלי. אני עכשיו בתהליך הבשלה, ושביל ישראל הוא אחת מהמשימות. אתה הולך ומציפים אותך שם הזיכרונות. הלכתי בצפון וחשבתי על המבצעים בפיקוד הצפון. רכס מנרה, מטולה, הר דב. המון תובנות, היחסים עם אלוף פיקוד הצפון. האסוציאציות יוצאות מהנוף. בחרתי ללכת לבד".
ומה הגר אמרה כשהלכת?
"היו לי דיונים עם הגר על אורח החיים. אני אי בודד, ואם הייתי צריך ללכת לאי כזה, היה מספיק לי ספר ודיסק טוב. בהומור אמרתי לה שגם אותה הייתי לוקח. בשביל אני הולך שבע שעות בלי טלפונים, 23 ק"מ ביום. זה מבחן לגוף והגוף מתפקד מצוין. הוא איתי. יש לי תמיד נעלי ריצה או הליכה באוטו, וצ' ימידאן. עשיתי ארבעה חצאי מרתון, אנחנו משפחה של טריאתלטים".
אנשים יכולים לחשוב שירדת קצת מהפסים. מה זה השינוי הזה, בגיל כזה.
"אני במעין פסק זמן, בחשבון נפש עם הרבה דברים. הגר, הילדים ועצמי. אבל אני לא מצטער על שום דבר, ואם הייתי צריך לחזור על החיים שלי, הם היו נראים פחות או יותר אותו הדבר. הכי חשוב היה לי להישאר שפוי במשבר הכלכלי, ששום דבר בחיים לא מכין אותך אליו. הרבה אנשים יהנהנו ויצקצו עכשיו, אבל אני מרגיש שיש לי חופש להחליט ולעשות מה שאני רוצה. לזכותה של הגר ייאמר שהיא הניחה לי, לא שאלה איפה אני, מתי אני בא".
תסתכל עליך ותסתכל על אהוד ברק. הוא מיליונר, אתה חי בדירת חדר לא שלך במושב עלום בשפלה. הוא גירש אותך מהצבא.
"אם היית מדרג אותי בין האלופים של אז, אני יכול להגיד באנדרסטייטמנט שלא הייתי האחרון בדירוג מבחינת היכולות שלי. דיברו על ההדחה הזאת בצבא כעל אירוע גדול, כולל על כך שברק התעקש לבטל או לסגור לסיקור תקשורתי את אירוע הצניחה שערכו לכבודי אלופים ומפקדים בפלמחים. מה קרה, אנשים רצו לבוא, להגיד שלום ותודה. למה סגרת את האירוע? אבל כשאתה בודק מה היה בינו לגבי אשכנזי, וגם את ההתנהלות שלו כראש ממשלה לאנשים בסביבתו, זה לא צריך להפתיע. ברק הציע שנוציא הודעה משותפת על הפרישה שלי. סירבתי כי אני לא מכיר מת שמשתתף בהספד של עצמו".
למה לא נלחמת, אם הרגשת שברק עושה לך עוול?
"כי צה"ל הוא לא צעצוע שלוקחים לך מהיד. תמיד הטפתי לפקודים שלי שהצבא הוא מקום שאנחנו משרתים בו, אבל הוא לא רכוש שלנו ולא נאחזים בו. הוא הדיח אותי כשהיה רמטכ"ל, ובדרך לשם היו הרבה עקבות שהיו צריכים לאותת לי שהיום הזה יבוא. זה אופייני לאהוד. מי שראה אותו למשל בפרשת המרמרה זוכר שהוא העיד בוועדת טירקל ושאל מה רוצים ממנו. הוא הפיל את התיק על הצבא. זה לא נקרא טפלון, ככה פשוט התנהל סדר היום שלו. להעביר אחריות לאחרים כשדברים לא הסתדרו ואיימו להכתים אותו".
כשרובין מדבר על העקבות שבדרך להדחתו בידי ברק הוא חוזר ל-1989 ולמבצע "כחול וחום", שנערך בלילה בין 8 ל-9 בדצמבר 1988, אז פיקד על מהלך מורכב ומשולב של כוחות יבשה, ים ואוויר של צה"ל, שנועד לפגוע במפקדתו של אחמד ג'יבריל בעיירה נועיימה בדרום לבנון, בעקבות כמה פיגועים, ובראשם ליל הגלשונים. במבצע, שהוכתר בהצלחה, חוסלו עשרות מחבלים, וצה"ל התמודד עם חילוץ נועז במיוחד של ארבעה לוחמים שנשארו בשטח, עם כמה פצועים והרוג אחד, סא"ל אמיר מי-טל ז"ל, מפקד גדוד 12. עם זאת הושמעה גם ביקורת נוקבת על חוסר האורגניות של הכוחות, מה שהביא לשינוי בחשיבה ולהקפדה על אחידות הכוח בשטח.
ברק סימן אותך אחרי "כחול וחום"?
"ברק נפנף בכך שסוף-סוף מצאנו קצין שמודה בטעויות, אני. הוא אפילו הודה לי על כך שלקחתי אחריות. אחריות ואשמה הן לא היינו הך, אבל צריך להיות בעל בית. המרחק בין הצלחה לכישלון היה כלום, והמבצע הסתיים באקורדים לא טובים. לא אשכח שחזרתי מהלוויה של אמיר מי-טל בחדרה. אז לא היו מכשירי סלולר, וקיבלתי הודעה במוטורולה להתקשר לרמטכ"ל דן שומרון. התקשרתי ועל הקו היה דובר צה"ל אפרים לפיד שאמר לי לנסוע מהר להתראיין ב'ערב חדש'. אני אומר לעצמי בדרך לשם, מה הסיפור? ככה מתדרכים? עוד לא תחקרנו מה קרה, ומיד טלוויזיה? אני רוצה להיות הגון ואותנטי ולומר שהתנגדתי להחלטת הרמטכ"ל לפנות את כל הכוחות, בערך 80 חיילים, ולהשאיר את ארבעת הנעדרים, לחזור לחפש אותם בבוקר, ועד אז אלוהים גדול".
בשורה התחתונה הפעולה השיגה את היעדים, אבל לא מנפנפים בה בצה"ל. למה?
"למה? כי בצבא שלנו צריכים את הקרב הרואי הרבה יותר, במספר הקורבנות. צריכים כמה תנאים שיכשירו קרב כדי שיהיה הרואי: הרבה נפגעים, הרבה צל"שים ולהגיד בשקט שהקרב לא בדיוק הצליח, אבל היו מעשי גבורה. הרי מה אוהבת התקשורת - סיפור מדמם עם מעשה גבורה, ג' יפ שנוסע לתוך אש, טנקיסט אחד מול מאה, מפקד שנופל על רימון ומציל את חייליו. אבל שוכחים שאנחנו בעלי מקצוע. חשוב מאוד לתת למשפחות המתים את הכבוד, אבל כל הגישה היא אסון טבע, כי היא הופכת למהות".
תסביר.
"מלחמת ששת הימים היא מלחמה שבה הרבה חיילים מתו לשווא, אבל בגלל התוצאות שלה לא מדברים על זה. לוקחים קרבות רעים כמו צומת רפיח וכותבים עליהם ספרים. שבתי טבת כתב על גורודיש סיפורים ואריק לביא שר שיר על טליק. ?כמו שרצית טל, רצנו קדימה טל. . .' בצומת רפיח נלחמה חטיבה 7, שאורי אור היה מפקד שלה. זה נגמר כששלחו ג'יפים מול מתחם נ"ט, והג'יפים שלנו הפכו לאבוקות. מי בכלל באופוריית67' עצר לרגע לחקור, לעשות מתודולוגיה, לחשוב מקצועי כדי שהמלחמה הבאה תהיה אחרת? או גבעת התחמושת. אף פעם לא אמרתי למשפחות החיילים שלי שהבנים שלהם היו מגש הכסף. לא טייחתי ולא סובבתי ולא סיפרתי שהם בגופם וכל זה.
"מח"ט 10 אורי בן ארי פרץ לאזור הר אדר, אל ג'יב. הוא עמד בגבעה הצרפתית ודיבר עם אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס. הוא הציע לנרקיס לעצור את זה בקלות עם הכוחות שלו ובמיעוט נפגעים, אבל נרקיס ענה לו: 'לא יאהבו את זה. תן לחטיבה 55, למוטה , לכבוש את ירושלים'. כיבוש הגבעה הצרפתית לא שירת בכלום את כיבוש ירושלים, אבל אנשים חשבו גם ברגעים האלה על יוקרה. תעשה את זה אלגנטי, במחיר הדמים הכי נמוך. מה פתאום בכל מחיר? אצלנו כולם מתפעלים מהמונח 'מטחנות בשר', והמדד לאומץ הוא מספר ההרוגים. שואלים כמה הרוגים היו.
"ב-73', כמפקד גדוד 202, הייתי בוואדי מבעוק, ואחרי הצליחה היינו בצד השני של תעלת סואץ, בשאלופה. שתי ארמיות מצריות היו נצורות בפנים. אנחנו אפשרנו מעבר של אספקה לכוחות המצרים, ובלילה סגרנו את המעבר עם מוקשי תאורה כדי שהמצרים לא יברחו. בוקר אחד מודיעים לי שמפקד אוגדה 162, אברהם אדן (ברן), יבוא לבקר את הגדוד. אמרו לי לחכות לברן על הציר המקביל לאורך התעלה. מגיעה אליי שיירת ג'יפים ואני רואה את ברן יושב מימין לנהג. אני מצדיע לו ומה הוא שואל אותי? כמה הרוגים היו לך. מתברר שכבר אז, כמפקד צעיר, רובין לא עשה חשבון לאף אחד וענה לברן: 'המפקד, אני מציע שנדבר על החיים. . .'
"מפקדים מנכסים לעצמם את החווה הסינית ונכנסים לאגדות בגלל משפטי סרק כמו 'בגופי המשכתי את הקרב'. אפשר לעמוד מול משפט כזה? אני צריך שאורי מילשטיין ישחוט את פרות מלחמת השחרור? כשאתה הולך עם עיטור העוז אי אפשר לעצור אותך, לשאול שאלות, לתחקר טעויות. לא יכולתי להגיד לברן שנהרגו לי רק ארבעה חיילים, כי הייתי נתפש נעבעך. מג"ד נפל בשבי עם כל החפ"ק שלו בשטח שלנו. אסף יגורי. עוד לא קרה לנו דבר כזה מאז נגבה, יד מרדכי וגוש עציון".
רובין מדבר על עצמו כמי ששייך ברמה הטקטית לדור המרומה. המפקדים למעלה הטילו אחד כמוהו למלחמה שאף אחד לא התכונן אליה. ביום הראשון ב-73' הוא נזעק בבהלה לרפידים, במטוס ארקיע. שלושה ימים לא ידעו מה לעשות איתם, ואז קיבל פקודה לזוז. הוא זוכר ששמע צרחות במוצבים, וחש תסכול אדיר. "בסוף אני שומע את אמנון רשף מתגאה בכך שיש לו 300 הרוגים. תסתכל על הקרב בבופור. המבצר חלש על הירידה לליטני. קיבלנו פקודה: במקום לרדת פה, סע מסביב. הבנתי, כמח"ט טנקים, שלבופור אין רלוונטיות. אני נוסע דרך גשר עקייה ויורד הלילה. בסביבות עשר פתאום אומרים לרדת מהציר, כי יש נגמ"שים שבאים מולנו. מולנו? מאיפה יש כבר פצועים? עצרתי את הנגמ"ש הראשון, והם אומרים שהם באים מהבופור. אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, בשביל מה. הבופור היה צריך ליפול בלי קרב, ואז בגין לא היה שואל אם היו שם מכונות ירייה. לנגד עיניי אני רואה כל הזמן את אמא של גוני הרניק. השאירו אותנו עם ההדר והתודה למתים, אבל מתי נלמד?"
אבל אי אפשר לומר שהיום צה"ל לא לוקח בחשבון לפני כל מבצע את שאלת המחיר.
"עכשיו מה שקורה הוא שכדי להימנע מהרוגים לא מבצעים משימות. גם 6:7 זה ניצחון, אבל אני רוצה לנצח 0:3. ניצחנו , אבל באיזה מחיר? בששת הימים דור העתיד של המדינה הלך, ואני לא צריך לדבר על 2,600 הרוגים ביום כיפור ומאות בלבנון. רופאים, עורכי דין, כלכלנים. הם היו הצוערים של שכבת ההנהגה הישראלית, אבל האינתיפאדות וארבע אמהות ושבע אמהות עשו את שלהן. חוסכים בנפגעים אבל לא עושים את המשימות. ?עופרת יצוקה' היא משגל נסוג. היית שם ולא גמרת. הגדרת מראש את המגבלות, כתבתם שצה"ל חזר לעצמו, אבל זה אבסורד. איזה חזר לעצמו".
אז אותך הצבא לא הגדיר כגיבור. הבאת מעט מדי הרוגים.
"כל דור המג"דים של השיריון, כולם, קיבלו צל"ש ביום כיפור. שתי ארמיות מצריות בפנים, רמת הגולן נכבשת, וכל הצבא עטור צל"שים. תגידו, אתם נורמליים? מה המסרים, האמירה של הצבא במצב כזה? צל"ש על אומץ לב לחייל, לטנקיסט, למ"מ - זה כן, אבל לא למג"ד. כולם הולכים עם הכחול והאדום הזה. אני לא מרגיש מקופח. עמיתים שלי קיבלו צל"שים ואני מרגיש תחושה של מבוכה בפיקוד הבכיר. בצבא עם ביטחון עצמי, צל"ש זה יוצא דופן, מודל למשהו".
ופה רובין חוזר לספר שהוא כותב עכשיו. כשפיקד על בה"ד 1, הוא אומר, כל תרגיל שנכשל היה מבחינתו תרגיל שהצליח: החייל למד להכיר את הפתולוגיה של הכישלון ולהיזהר ממנו. הוא טוען שאיכות הלחימה בזמן אמת היא תוצאה של רמת האימון המתאימה. "אם אתה מתאמן לא נכון במובן הפיקודי וברמת הקושי, ומעגל פינות, מגיעה המלחמה והמלך הוא עירום. לפעמים הכנת כוח למלחמה קשה יותר, במונחים של מורכבות, מהמלחמה עצמה. האלמנט שחסר באימון הוא האויב, ואנחנו מגיעים למצב שבאימונים אין מצבי קיצון. כשפיקדתי על גדוד, פלוגה או חטיבה, המפקדים מעליי שאלו אותי אם החיילים יעמדו בקושי הזה. עצם השאלה הזאת מלמדת על הבעיה".
לפני מלחמת לבנון הראשונה היה לו תאקל עם אביגור קהלני, אז אוגדונר 36. רובין רצה להיות מח"ט טנקים וקבע פגישה עם קהלני. הראיון נקבע לשעה 4 אחרי הצהריים, וכשהגיע ללשכה המזכירה אמרה שקהלני נמצא בכלל במטווח תותחים למעלה. רובין צעד למטווח וראה את קהלני יושב בוואגוניר שלו, עם מזגן וחלונות סגורים. רובין הצדיע, קהלני פתח חרך בחלון ושאל מה הוא עושה כאן, ושפה באוגדה אין לו מה לחפש. רובין: "הרמטכ"ל רפול ואורי אור, אלוף פיקוד המרכז, שלחו אותי לקהלני, והוא אומר לי שמח"ט מוסב לא יוכל לפקד על חטיבה 7 לעולם. הלכתי משם פקעת עצבים".
ביום חמישי, יממה לפני שירו בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, מונה רובין למח"ט 500 באוגדה 162. הוא אומר שהציץ באישורי תוכניות מלחמת לבנון ועיניו חשכו. לא הייתה שם הכנה למלחמה. החטיבה שלו הייתה מהטובות והמוצלחות יותר, ועברה 100 ק"מ עם חי"ר, הנדסה וטנקים. הם היו הראשונים שנגעו עם השרשראות בכביש ביירות-דמשק. בסיום המלחמה העניק לו יוסי בן חנן, שהיה קצין השלישות הראשי, את אות של"ג ואמר לו שעד אליו שום מח"ט מוסב לא עשה כך את המלאכה.
חתיכת מחמאה מאחד כמו בן חנן המיתולוגי.
"הפלאשבק הראשון היה קהלני. זה היה מעליב ברמה הקולגיאלית. הוא היה יכול לשבת איתי על כוס קפה ולהגיד שזו קוניוקטורה, שלא אצליח. עשו ממני מטוטלת ועמדתי בטרמפיאדה וחיפשתי חטיבה לפקד עליה".
איך ראית את הפרשה עם החבר שלך ברק וגבי אשכנזי?
"איום ונורא. שני הג'נטלמנים. אני לא בקיא בכל, אבל כשאתה קורא על ההודעות והאס-אם-אסים ברור לך שההתנהלות של שניהם מבישה. מה המסרים שלהם למפקדים למטה, לקצונה הצעירה? אני מכיר טוב את ברק ואת יוני קורן, ואני לא מתפלא. היו פה דברים כאלה גם בעבר. פרשת עסק הביש, ההתנהגות של ג'יבלי מול לבון, הפרשה של מוישה וחצי ודן שומרון. בפרשה הזאת, שהייתה בה רכילות מכוערת נגד שומרון, ראש הממשלה יצחק שמיר היה גבר והסיר את זה מסדר היום".
גלנט?
"ברק שיתף אותו בכל הדיונים. הוא למעשה מינה אותו שנה קודם, אבל גלנט כשל בהתנהלות שלו. אם אתה בז לחוק ומתנשא, מה תעשה בדיון ומה תגיד למג"ד בשטח כשכל שדרת הפיקוד מכירה את הסיפור שלך? היועץ המשפטי אמר שלא יגן על המינוי הזה. גנץ הוא רמטכ"ל ראוי. רגיש, צנוע. כל התכונות שאני רוצה. הוא מקשיב ולומד. כל הסביבה שלו רגועה כי הוא רגוע אחרי כל הבוקה והמבולקה לפני".
אני מחזיר אותך לברק. הוא מושמץ, אבל הוא עזב את הצבא ואת הפוליטיקה עשיר מופלג, גר באקירוב והספיק לעבור למגדל אחר. הוא נשאר עם קשרים שהיית יכול לחלום עליהם.
"מעולם לא הייתי במילייה של ברק, שהיה פה שחקן ראשי. כשהוא הראה לי את הדלת הביתה שאלתי אותו מאיזה קרב הוא חזר שאני לא חזרתי ממנו. אבל אני לא לבד. הוא עשה את זה לכבל, לפרץ, לאולמרט ולשמעון פרס. איפה כל ההקלטות במשרד הביטחון? לאן הן נעלמו? במדינה מתוקנת זה לא יכול לקרות. אקירוב? שיהיה לו לבריאות. בתוכי אני נושא דברים ששווים הרבה מיליונים. בשבילי המקום שאני גר בו הוא לא חושה אלא ארמון. עברתי את כל המסננות, אני מאושר בחלקי. הייתי סמג"ד כשהבאנו את הרדאר ממצרים, וכשחזרנו אמרתי למג"ד, בוא נעשה תחקיר לפני שנלך הביתה. הוא שאל על מה לעשות תחקיר אם הכל היה בסדר, ואני חשבתי שצריך. ובאמת עלו הרבה דברים, למרות ההצלחה".
אפשר להבין למה לא קודמת עד הסוף. לא אוהבים פה ביקורת.
"הייתי מח"ט 35 כשיאנוש בן גל היה אלוף פיקוד צפון, והוא אמר לי בשלב מוקדם, עוד כשהייתי אלוף משנה, ?לא תהיה רמטכ"ל למרות שאני חושב שאתה קצין מעולה. אני יודע שתשלם מחיר על הפה שלך".
רצית להיות רמטכ"ל?
"לא חשבתי על זה. זה לא בער בעצמותיי. רציתי להיות אלוף פיקוד, אבל לא הייתי מוותר על שום עיקרון בהתנהלות שלי. אני ישן בלילה כמו תינוק, ואין לי שלדים או תיבות שחורות בארון".
במפגש השני שלנו חלה ההידרדרות במצבו של אריאל שרון. רובין היה במלחמת לבנון הראשונה מח"ט 500 כששרון היה שר הביטחון, ומבחינתו שרון הוא גדול המצביאים הצבאיים שהיו כאן. גם ברפול ויאנוש הוא רואה את אבותיו הרוחניים ולמד מהם המון, אבל בפגישות עם שרון תמיד זיהה אצל אריק את החיפוש הזה אחר הקצין הצעיר החדש שיהיה כמו שרון של יחידה 101. רובין אומר ששרון היה מאוכזב מאוד מביצועי הצבא בשל"ג, והתגעגע למפקדים וחיילים מסוגו של מאיר הר ציון, שהיו אמנם פורקי עול, אבל במובן הטוב של המילה.
"מבחינתי מה שעשה אריק ב-67', בכיבוש אום-כתף, הוא בית ספר ללוחמה צבאית, וכשלמדו בצבא על המצרים זו הייתה הדוגמה. אום-כתף היה מתחם שהרוסים בנו בשביל המצרים, עם קווי הגנה מבוצרים וממוקשים. כולם היו חסרי אונים מול שיטת ההגנה הזאת, ושרון בא באופן נועז ומקורי והנחית מאחור כוחות שהשתלטו גם על הארטילריה המצרית. הוא הניע במקביל גדוד טנקים ולחץ מקדימה. המבצר התמוטט כמעט בלי נפגעים שלנו. תשווה את הקרב הזה לקרב רפיח האומלל של טליק. אצל טליק זה הרבה כוח אבל חוסר תחבולה. ב-73', עם כל הבעייתיות של אריק, הייתה בו נועזות מחשבתית, יכולת ביצוע ומנהיגות. לא יכולת לעמוד מולו. הוא עמד בכיפור מול כולם - גורודיש, בר-לב, דדו. הם רצו לזרוק אותו, וטוב מאוד שהוא היה שם. לא יודע מה היה קורה אם לא. מתן וילנאי היה אצלו שר, ולמרות שהיה ממפלגת העבודה, הוא תמיד אמר שהממשלה התנהלה אצלו בעבודת מטה. היו לו עוזרים טובים ומערכת מתפקדת. גם ליורשו אהוד אולמרט היתה עקומת למידה טובה מאוד".
"עם ישראל לא הפסיד שום דבר", הוא מסכם בחיוך קטן את הניסיון המוניציפלי שלו ב-98' לכבוש את ראשות עיריית תל אביב במאבק מול רון חולדאי. הוא השיג כמעט 30 אחוז מהקולות, אבל יצא מהקמפיין בשן ועין. הליכוד, שעמד מאחוריו, בתמיכת בנימין נתניהו ושרון, הסיר ממנו במהלך ההתמודדות את התמיכה ורובין טעה לחשוב שיוכל להמשיך להיאבק במנגנון המשומן של חולדאי בכוחות עצמו. "היה לי אגו מטופש. להיות מזוהה כליכודניק בעיר כמו תל אביב - זה לא היה חכם מדי. שילמתי את ההוצאות מכרטיס האשראי שלי וחיינו כמו דלפונים. הצמידו לי את איתן סולמי, עסקן ותיק של המפלגה בעיר, וחשבו שנהיה הרכב מנצח".
מה קרה ביניכם?
"התישו אותי עם בורקס, בר מצוות וחתונות. רצו שאהפוך להיות הבובה של סולמי. הוא היה יושב איתי שעות ואני לא הבנתי מה אני עושה שם. רצו שאסתובב בבתי כנסת. דרום תל אביב היה הזירה שלנו. לא היה לי מה לחפש מעבר לירקון. במרפסת בצהלה אצל הסלתה והשמנה לא היה לי שום סיכוי. הסתכלו עליי כמו על חייזר למרות שחיבבו אותי. אמרו שליכוד וצפון תל אביב לא יכולים לעבוד יחד. לי זה היה מוזר כי בעיר לא צריך לטפל בהחזרת שטחים, אלא בניקיון וביוב".
איפה אתה במפה הפוליטית?
"מרכז-שמאל".
ואיך חולדאי כראש עיר?
"הוא מוצלח. אני מפרגן לו. תל אביב היא עיר מדהימה, אבל לא קלה. זה מטרופולין גדול וצריך לרצות את כולם, ולטפל גם במסתננים ובפליטים".
הבור הכספי אחרי הבחירות הצטרף להתנהלות עסקית גרועה, שסיבכה את רובין עד צוואר והביאה אותו להתמודד עם חובות עתק של מיליוני שקלים, שאת מחירם הוא משלם עד היום. בין היתר עבד בפרויקט גני אביב ברמלה אצל דודי אפל ואלי פפושדו. על אפל, שיושב היום בבית סוהר, יש לו דברים טובים להגיד. "הוא לימד אותי הרבה דברים, אבל כשהפינות החדשות מבחינה ניהולית התעגלו, הלכתי משם".
רובין היה אחראי על פרויקט בנייה בכפר שלם. הדירות נמכרו על הנייר, כשמנהלי הפרויקט שיווקו זאת כבניינים של שמונה קומות, בעוד שאושרה להם תב"ע של ארבע קומות בלבד. רובין קיבל ממנהליו הבטחות ששינוי התב"ע נמצא בתהליך הסדרה מתקדם, אבל העירייה לא אישרה והחברה נתבעה על מצגי שווא. שמו של רובין הוכתם כי הוא היה אלוף מוערך בציבור, שהגיע לקדם מכירת דירות.
רובין הסתבך גם בפרויקט בנייה אחר, ביפו. בשלב מסוים השהה בנק דיסקונט את הליווי הפיננסי. רובין הנאיבי לקח כספים פרטיים שלו ושילם לקבלן כדי שיסיים את הפרויקט. לקח זמן עד שהבנק חזר לתמוך בפרויקט, אבל רובין לא ראה את הכסף שלו, ופה נכרה הבור. "כל מה שקרה היה באשמתי ובאחריותי. היו לי עיניים גדולות והתנהלתי גרוע ביומיום. הקודים שלי מהצבא היו לי לרועץ. בצבא ידעתי שלא משאירים פצועים בשטח, וחשבתי שזה מה שצריך לעשות גם בעסקים. ההפקרה הציקה לי תמיד. בפרשת פולארד, כשהאמריקנים הענישו את אביאם סלע ומנעו ממנו להתמנות למפקד בסיס תל נוף, באתי למשה וחצי וביקשתי ממנו שלא יפקיר את סלע. הוא הסתכל עליי ברחמים ונתן לי להבין שאני לא מבין כלום. אותי זה הוציא מהכלים".
בתחילת שנות האלפיים החריפה ההסתבכות הכלכלית. רובין נכנס לבור חובות של שמונה מיליון שקל לפחות, והפך לחדל פירעון. הקריסה הייתה מוחלטת, ורובין עבר להונדורס והיה מעורב במיזמי נדל"ן שם. חלק מחובותיו החזיר במסגרת איחוד תיקים. "כשבאתי לבית המשפט הרגשתי לפעמים שהתקרה תכף תיפול עליי. היו שם מעמדים קשים, משפילים, קיבלתי הודעות עיכוב יציאה מהארץ והיו מקרים שהורידו אותי לעיני כל מהטיסה ממש בכניסה לגייט".
אתה מבין היום למה נפלת עסקית?
"לא ידעתי לנהל מו"מ. אני צריך מישהו לידי שיהיה רע ועקשן ברמת המו"מ. יש לי רעיונות ויכולת ארגון, אבל לא התנהלתי נכון. לפעמים האמנתי לכולם כמו אידיוט, ובישראל זה חיסרון. הפנמתי שגיאות וחסמים".
השופטים הכירו את עברך הצבאי. זה לא עזר?
"היו מצבים שאמרתי לשופט שיש לי שני בנים בצבא, שניהם קצינים בסיירת, ואין לי רצון ועניין לברוח מהארץ, אלא לעבוד ולהחזיר את חובותיי. מעולם לא עברה אצלי מחשבה אובדנית. אף פעם לא אמרו עליי שאני איזה שלעאפר, מושחת או גנב. אני מרצה לקהלים שרוצים לשמוע אותי. המנגנון שלי אופטימי, כמו ביום ההוא בלבנון ב-82', כשנעלמתי לחצי לילה לבד ונקלעתי לתוך מתחם של הקומנדו הסורי".
בדיעבד סיפרו לו שדממה נפלה בחלל בור המטכ"ל בקריה כששמעו שרובין, מח"ט 250, נעדר . רק הרמטכ"ל, שהכיר היטב את רובין, קם ואמר: "הוא יצא מזה". "אני שוכב על כבש הנגמ"ש ממוטט מימים שלמים ללא שינה, ופתאום אני שומע יריות", משחזר רובין. "התחלתי לרוץ והצטרף אליי עמי אבן, מג"ד טנקים. מתברר שג'יפ מנהלה עם חיילי חימוש, אספקה ואפסנאות חיפש את הסמח"ט ובטעות עבר מחסום של קו הפסקת אש. הגענו לעיקול ונורה צרור בין הרגליים שלנו. אבן חזר לטנק ואני התגלגלתי לוואדי, מנסה להגיע לכיוון הג'יפ שלנו, שעבר לצד הסורי. אני שומע שהג'יפ חוזר לכיוון שלנו, אבל שומע מכיוונו גניחות של פצועים. מתוך הוואדי אני מבין שאני במתחם של קומנדו סורי. על הג'יפ היה הרוג שלנו. שמעתי חבר'ה מגדוד צנחנים במילואים מחפשים אותי, אבל בינתיים נתקלתי בחיילים סורים ופגעתי בהם והתחלתי לחזור לכיוון שלנו בזחילה. אחרי שש שעות בערך חזרתי".
בסרט טוענת אם ילדיו הגר שהקריסה העסקית וחוסר היכולת שלו לשתף אותה בקשייו פירקו בסופו של דבר את החבילה המשותפת. יותר ממחצית הפנסיה הצבאית שלו הוא מעביר להגר, ועם בניו הוא מנהל דיאלוג על המצב החדש שלו. ניר, בנו הבכור, הוא אגרונום שמגדל פרחים וגידולי שדה בגולן, זיו הוא שף שלמד בפריז, נווה, שהיה טייס בחיל האוויר, עוסק בהוראה, ובנו הצעיר ברק משרת בצבא. "הבכור אומר לי שכמו שנהנינו מההצלחות שלי, נתמודד גם עם הכישלונות. אני חי היום לבד אבל אני לא בודד. לא ברחתי ולא הרמתי ידיים וגם לא חייתי מעל מידותיי. לא נשארו לי יותר מדי שנים טובות, אבל יש לי הרבה מה למכור. ציפו לראות אותי לא מגולח ועם נזלת בכיכר העיר, אבל זה לא קרה".
תגובות אהוד ברק ואביגדור קהלני לא התקבלה עד מועד סגירת הגיליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם