רונן שובל: "שינינו את פני השמאל האנטי-ציוני"
ראש תנועת "אם תרצו" הפורש מאמין שהמתקפה שלו על "הקרן החדשה לישראל" יצרה מגמה חדשה בשמאל הישראלי. לדבריו, הגיע הזמן להשקיע בסטודנטים ובמחקר ציוני במקום בהתנחלויות. הוא מפתיע ומגלה כי קיבל מנתניהו הצעה להיות מזכיר הממשלה
- מתוך הבנה שהוא צריך לשחרר קצת, כדי שהילד יתפתח בעצמו.
שבע שנים אחרי ששובל ייסד עם כמה חברים את "אם תרצו", התנועה שדוחקת לפינה את ארגוני השמאל הרדיקליים, נראה שהיא עומדת באחת מנקודות השיא שלה. רק לפני שלושה שבועות אישרה ועדת השרים לחקיקה את "חוק העמותות" שניסח שובל וקידם באמצעות התנועה עוד בכנסת הקודמת. אבל עד שהחוק הזה יאושר במליאה וייכנס לספר החוקים, שובל כבר לא יהיה ב"אם תרצו". בין היתר, הגיל עשה את שלו.
הסטודנט הצעיר שהלך בעבר מהפגנה להפגנה הוא עכשיו כבר בן 33, אב לשלוש בנות ובקרוב מסיים דוקטורט. כמה שלא ינסה לצייר את "אם תרצו" כתנועה רב-גילאית, בסופו של דבר היא בעיקרה תנועת סטודנטים, והוא כבר מבוגר מכדי לעמוד בראש ארגון כזה. "השיח צריך להיות מעודכן, ונקודת הייחוס שלנו היא צעירה", אומר שובל. "אם מבחינה מתודולוגית ההסברה שלנו שונה, אפילו מקמפוס לקמפוס, אז ודאי שראשי הארגון צריכים להיות מתאימים לקהל היעד, ולא כבולים בתוך שרשראות הזמן".
לצד ההצלחה בזירת החקיקה, לפרישה של שובל יתלווה גם טעם חמוץ של אי הצלחה (אם כי שובל עצמו נמנע מלהגדיר את הסיפור ככישלון). לפני שלוש שנים הגישו הוא וחבריו תביעת דיבה נגד המנהלים והמקימים של קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פשיסטית". התביעה התייחסה לשמה של הקבוצה ולשני פרסומים שהופיעו בדף שלה. באחד מהם נכתב: "שלום 'אם תרצו', סבו של אבי לא היה יהודי טהור. האם אוכל לצעוד בקבוצתכם במצעד זכויות האדם?". פרסום אחר השווה מודעות של "אם תרצו" ל"דר שטירמר", עיתון המפלגה הנאצית.
בכל הנוגע לכינוי "פשיסטית" ולפרסום האחרון, דחה השופט את התביעה; רק לגבי הפרסום הראשון, המרמז לאידאולוגיה של תורת גזע, הוא מצא את עמדת "אם תרצו" מוצדקת. לאחר מתן פסק הדין פרסם ארז תדמור - שהיה עד לפני שנה וחצי שותפו של שובל להנהגת התנועה - מאמר באתר "מידה" ובו טען כי הגשת התביעה הייתה "טעות מהותית ומשמעותית". לדבריו, התביעה שיחקה לידי פעילי השמאל בכך שהעבירה חלק מהוויכוח לשדה המשפטי, שהוא מגדיר "מגרש מכור".
עוד טען תדמור ששיח ציבורי חייב להתנהל לפי כללים מתירניים, וכל גבול שיוצב מראש ישרת את אחד הצדדים באופן לא הוגן. "אני מעדיף לחיות בחברה שבה חופש הביטוי רחב ככל הניתן, גם אם המחיר הוא שיכנו אותי פשיסט", כתב. תדמור הציע לחבריו לוותר על הגשת ערעור לבית המשפט העליון, ולחזור לנהל את הוויכוח בזירה הציבורית.
שובל חולק על תדמור. "הפסדנו במשפט 2:1, אבל אני לא מסכים שזו הייתה טעות להגיש את התביעה. עם כל ההערכה שלי לבית המשפט, אני חושב שהשופט טעה. הנימוק שלו היה שמכיוון ש'אם תרצו' מדגישה את הפן הלאומי, אפשר לטעון נגדה שהיא פשיסטית. את ההשקפה הזו בדיוק ביקשנו לחדד".
אבל בעצם הגשת התביעה נתת במה לקבוצת פייסבוק קטנה ושולית.
"אתה צודק, אבל אם בית המשפט יפסוק בסופו של דבר שלקרוא למישהו 'פשיסט' זה לשון הרע, ויצמצם את היכולת להסית בשיח הציבורי, זה יהיה מבורך. ביום השואה עלתה שם תמונה שלי עם חולצת הוואי מעל מחנה השמדה, ובעיניי זו הסתה קשה. מאידך גיסא, אם מערכת המשפט הישראלית תגיע למסקנה האבסורדית שלהיות לאומי זה להיות פשיסט, אולי היינו פה קורבן על המזבח כדי לחשוף משהו חמור מאוד.
"בינתיים עוד לא הגשנו ערעור, כי בית המשפט המחוזי עוד לא קבע כמה צריכים לשלם לנו בגין סעיף התביעה שהתקבל, אבל ככל הנראה נפנה לבית המשפט העליון, ואם מגילת העצמאות של מדינת ישראל היא מסמך פשיסטי, אשמח מאוד לשמוע את בית המשפט קובע את זה ומגלה את קלונו. הדיון פה הוא לא על התנועה שלנו, אלא דיון עקרוני. שמנו את ?אם תרצו' על המוקד בשביל השיח הישראלי".
לתודעה הציבורית פרץ שובל לפני תשע שנים כאחד מראשי "תא כתום", תנועת הסטודנטים שהוקמה כדי למחות נגד תוכנית ההתנתקות. למחרת יום העצמאות בשנת 2005 הוא הוביל שביתת רעב של סטודנטים מול משרד ראש הממשלה, בתביעה לקיים דיון ציבורי על עתיד גוש קטיף. שביתת הרעב נמשכה 12 יום, והסתיימה לאחר פגישה עם הנשיא משה קצב. שובל הסביר אז לתקשורת שמטרת השביתה הייתה לשבור את המאפיין הסקטוריאלי של המאבק, וכשהיעד הזה הושג הוא הסכים להפסיק אותה.
"ההתנתקות הפילה אצלי אסימון", אומר לנו שובל. "אני שייך לדור שגדל ברמת השרון במחשבה שהכול כבר מאחורינו. ידענו שאנחנו לא יכולים להקים את המדינה או לשחרר את הכותל, ואפילו את השלום עם מצרים כבר הביאו, אז נשאר לנו רק מימוש עצמי אינדיווידואלי. אבל בהתנתקות הבנתי שהיסטוריה היא לא רק מה שאנחנו לומדים, אלא מה שמתרחש כרגע.
"זה אומר שיש לכל אחד מאיתנו יכולת להשפיע, לשנות ולעצב את הגורל. אנחנו לא צופים, אלא שחקנים פעילים בסרט הזה. תובנה אחרת מהתקופה ההיא הייתה שהציבור הכתום לא מבין שצריכים להשקיע בתודעה, ולא בהוויה. התחלתי לחשוש שגם אם יוחלט לחלק את ירושלים, המאבק ייראה בדיוק אותו דבר".
הפרק הציבורי הבא של שובל החל לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשמחאת המילואימניקים הייתה בשיאה הוא ייסד - יחד עם ארז תדמור, עמית ברק וחברים נוספים - תנועה חוץ-פרלמנטרית שחרתה על דגלה את חיזוק ערכי הציונות בישראל. "הבנו שמה שקורה כאן לא נובע מבעיה פרסונלית - מאהוד אולמרט, דן חלוץ או עמיר פרץ - אלא מכך שעם ישראל, לפחות במחוזות שגדלתי בהם, הפסיק לרצות את הדבר הגדול. לאנשים לא ברור למה ללכת להיהרג בצבא, ולמה בכלל צריך להישאר בארץ.
הרגשנו שלדור שלנו אין תשובות לשאלות הללו. קראנו לתנועה'אם תרצו' כדי לומר שזה תלוי בנו. אם אנחנו נרצה, תהיה פה יופי של מדינה. אין מערכת שתדאג לזה, הכול תלוי ברצון של כל אחד מאיתנו".
בשלוש השנים הראשונות לקיומה, נוכחותה של התנועה התבטאה בעיקר בהפגנות תמיכה בצה"ל ובמשמרות מחאה מול הפגנות של השמאל הקיצוני.
הפריצה הגדולה הייתה בשנת 2010, כש "אם תרצו" פרסמה את התחקיר שלה על "הקרן החדשה לישראל": לפי ממצאיה, הקרן היושבת בוושינגטון העניקה תמיכה כספית לקבוצת ארגונים שהשפיעו באופן ניכר על כתיבת דו"ח גולדסטון, ועל קביעתו כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה במבצע "עופרת יצוקה". תנועתו של שובל פתחה בקמפיין שכלל מודעות התוקפות אישית את נעמי חזן, נשיאת הקרן, ומציגות אותה כשקרן על מצחה.
התחקיר בנושא הקרן החדשה לישראל החדיר את תנועתו של שובל ללב השיח הציבורי. "אם תרצו" פתחה 15 סניפים בקמפוסים ברחבי הארץ, ושני דיונים אחרים שעוררה חיזקו עוד את נוכחותה: קמפיין נגד מרצים פוסט-ציונים באקדמיה הישראלית, בעיקר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת באר שבע; וקמפיין "נכבה חרטא" שיצא נגד אירועי הנכבה הפלסטינית שחלחלו לישראל.
"גם בלי הקמפיינים הגדולים ובלי הסניפים התוססים בקמפוסים, 'אם תרצו' הפכה להיות גורם חשוב בדיון הציבורי", אומר שובל. "הצלחנו להכניס פרספקטיבה חשובה נוספת לשיח, לחדד את ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הלא ציוני, ולשים את הציונות מחדש במרכז סדר היום".
שובל מרבה לדבר על האליטה הפוסטציונית, שלדבריו פועלת במוקדי הכוח של התקשורת, המשפט, התרבות, האקדמיה והארגונים החוץ-ממשלתיים."'אם תרצו' בחרה באופן מודע בשתי הזירות האחרונות, ובכל אחת מהן הפעילות היא כפולה. מצד אחד 'סור מרע' - הצגת האינטרסים והמהויות של מי שנמצאים שם כרגע; ומנגד, באותה נשימה, 'עשה טוב' - בניית אליטה אלטרנטיבית.
בשביל זה אנחנו תופסים את הצעירים באוניברסיטאות. כשאני נמצא ב-15 קמפוסים, אני נוגע בפוטנציאל של קרוב ל-200 אלף איש, וכך נוגע במנהיגים של הדור הבא. לשמחתי אנחנו כבר מתחילים לראות את התוצרים של התהליך הזה, כשחבר'ה שלנו משתלבים במוקדי כוח של החברה הישראלית. הצלחנו ליצור בתוך הקמפוסים איים, שהפכו בהמשך למקומות רחבים שבהם לגיטימי להיות ציוני".
אבל את הסטודנט הישראלי מעניינים בעיקר מחיר הקפה ושכר הדירה, לא עתיד הציונות.
"אני מסכים שבאגודות הסטודנטים נאבקים על קשקושים, ולכן אנחנו לא שם. החבר'ה של 'אם תרצו' לא רצים לבחירות בקמפוסים, כי הם עוסקים ברעיונות גדולים ובפוליטיקה לאומית במובן הרחב. תראה גם את תהליכי החקיקה שלנו. 'אם תרצו' לא הניעה הצעת חקיקה אחת שקשורה לזכויות הסטודנטים.
"כן תמצא אותנו בזכויות המילואימניקים, בחוק העמותות, בחוק מדינת הלאום ובשאר דברים לאומיים. אבל אנחנו מוכרחים להיות בקמפוסים, כי כל מי שנמצא באליטה הישראלית עובר דרך האוניברסיטאות. אי אפשר להתקדם היום אם לא עושים תואר ראשון ותואר שני. מבחינתנו הקמפוסים הם אמצעי, והמטרה היא החברה".
מה ההישגים המרכזיים שאתה יכול לסמן לעצמך ולתנועה בתום שבע שנות פעילות?
"הישג ראשון הוא עצם הקמתה של תנועה שמחדשת את הרעיונות הציוניים ומביאה קול חדש לחברה. הישג אחר הוא שלראשונה מזה שנות דור, השמאל האנטיציוני נאלץ להיות במאבק. עד שקמנו הוא היה עסוק רק בשחיטת פרות כשרות, ואנחנו אילצנו אותו להיכנס למגננה. השמאל הציוני החל להיבדל ממנו, וזה בא לידי ביטוי למשל במאמרים של בן-דרור ימיני במעריב ובניסיון של אלדד יניב להקים את 'השמאל הלאומי'.
"בצד השני עשינו את זה לימין כשהלכנו לנקות כתובות 'תג מחיר' ממנזר בלטרון, או בפעולות שלנו על ציונות וזכויות אדם. רק לפני שבוע כינסנו ערבים מכל גווני הקשת הפוליטית לדבר על מדינת ישראל כמדינה יהודית והמקום שלהם בה. שינינו את האווירה בקמפוסים, הנענו תהליכי חקיקה משמעותיים, הכנסנו את מעמד המילואימניקים למשא ומתן הקואליציוני והובלנו קמפיינים ציבוריים. בעבר רק יודעי ח"ן ידעו מה היא הקרן החדשה לישראל, והיום הסיפור שלה מוכר לכולם.
"חשפנו את ההטיה וההדרה של עמדות ציוניות באקדמיה, והנענו בכך את המועצה להשכלה גבוהה, שכתבה על המחלקה לפוליטיקה וממשל בבן-גוריון דו"ח קיצוני יותר משלנו; המסקנה של הדו"ח הייתה שאם האוניברסיטה לא תשנה את דרכיה, המחלקה הזאת תיסגר.
"היינו בין הגורמים שהצביעו על הסכנה של החרם על ישראל ושל תעמולת הנכבה. בסוף השנה שעברה הוצאנו מחקר שמראה איך הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה עוזרות למחבלים שרצחו חיילי צה"ל. זכינו לתמיכה מראש הממשלה ומשרים, ובעקבות כל זה הצלחנו להקים את 'שלום עכשיו' של המחנה הציוני".
ומה היו ההחמצות?
"יש תהליכים שהתחלנו ולא השלמנו, ואני סומך על אנשים שישלימו אותם. אנחנו יכולים להציף בעיות, אבל לא לפתור את כולן, כי יש גם מישור פוליטי שצריך להניע ופועלים עליו לחצים. אם מדינת ישראל הייתה לוקחת מימון של מטוס אחד ומשקיעה אותו בלחימה בדהלגיטימציה, היינו היום במקום אחר לחלוטין, אבל לא הצלחנו להזיז אותה לשם. אם היינו מצליחים לגייס מיליוני דולרים, כמו שארגוני הדה-לגיטימציה מקבלים מהאיחוד האירופי ומהקרן החדשה, היינו יכולים להגדיל את ההשפעה שלנו".
סוגיית המימון היא בעיני שובל המקור לצרות רבות, או המפתח לפתרונן. "בדמוקרטיה הממשלה אמורה לבצע את רצון העם. הבעיה היא שבישראל נוצר מעל הממשלה שיח שקובע את הפולי טיקלי-קורקט, והשיח הזה מוטה באמצעות כספים. כדי שיהיה לי כסף לפעילות, אני צריך לרדוף אחרי סטודנטים שיתנו לי הוראת קבע של חמישים שקלים.
הצד השני, לעומת זאת, מקבל מיליוני דולרים ממדינות אירופה. 'בצלם', 'רבנים למען זכויות אדם' ו' עדאלה' זוכים באמצעות הכסף הזר הזה להשפעה לא פרופורציונלית על השיח, ולכן המימון הוא רציני כל כך, כי זו פגיעה מהותית בדמוקרטיה.
"לצערי, לא הצלחתי לשכנע את המחנה הציוני להפסיק לתרום למקוואות, לבתי כנסת ולחומר, ולהתחיל להשקיע ברוח. זה עיוות היסטורי, כשהמחנה הציוני פועל לפי האידאה שההוויה קובעת את התודעה. הוא בונה עוד מאחז ועוד גבעה, ולא מצליח להבין אפילו אחרי ההתנתקות שהשיח שונה לחלוטין. שהתודעה היא שקובעת את ההוויה, ולא להפך. במקום מעלה גירה ד' היו צריכים להעמיד קרן שתממן עשרה דוקטורנטים, כי זה הרבה יותר חשוב. צעקתי את זה ככל שיכולתי, אבל לא הצלחתי לשנות, וזה גורם לי תסכול גדול".
לא רק בקמפיין ההוא מ-2010, גם אחריו נותרה "הקרן החדשה" מטרה מרכזית של חציה של "אם תרצו". שובל משוכנע שכל אחד ממאות הארגונים והעמותות שזוכים למימון הקרן, גם אם פעילותו אינה קשורה כלל לתחום הפוליטי, מחזק באופן עקיף את הפגיעה במדינה.
"כשאתה מנתח את התקציבים של הקרן ואת הדרך שבה הם מחולקים, אתה מבין שיש לה חזון אחד - שמדינת ישראל תפסיק להתקיים כמדינה יהודית-דמוקרטית ותהפוך למדינת כל לאומיה, שזה שם קוד להפיכתה למדינה ערבית. לכך מוקדשת רוב הפעילות של הקרן. כשהם נותנים כסף לגוף אחר, הם בדרך כלל זורקים לו פירורים רק כדי לרכוש לגיטימציה שתאפשר להם לקדם את רדיפת חיילי צה"ל.
"בשנה שעברה גייסה הקרן 34 מיליון דולר, ומתוכם כ-25 אחוזים הלכו למטרות שהן בקונצנזוס. הם באים לתורמים בארה"ב ואומרים: 'אנחנו מעבירים כספים ל-300 עמותות, ועדאלה היא רק אחת מהן'. אבל כשאתה בודק את הסכומים, אתה רואה שבעדאלה מקבלים סכום עצום, וכל השאר מקבלים הרבה פחות. מי שמקבל מהקרן כספים הופך לעלה תאנה שלה. זה כמו שאם מישהו אונס ילדים ומחלק סוכריות, עדיף לא לקבל ממנו סוכריות".
לטענת שובל, הקרן החדשה מנסה ליצור בישראל משבר שלטוני שיביא ללא פחות מאי-משילות. "בהתחלה הקרן הלכה נגד המדינה ישירות, באמצעות סיוע לדו"ח גולדסטון וכדומה, אבל החברה הישראלית עצרה אותה. בהמשך פתחו בקרן ציר עקיף באמצעות המחאה החברתית. הם תפסו בעיה אמיתית, מצוקת הדיור, אבל כשהממשלה הציעה את פתרון הווד"לים קמו ארגונים אחרים של הקרן, כמו הארגונים הירוקים, והתנגדו.
"אתה רואה איך ארגוני הקרן מנצלים נושא אמיתי למחאה, מקדמים דרכו אג'נדה נסתרת שמתפרצת אחר כך בקולות אנרכיסטיים, וכשהממשלה מציעה פתרון יש ארגוני קרן אחרים שמתנגדים. האינטרס בסוף הוא להגיע למשבר משילות כדי להחליף את המשטר בישראל". חלק גדול מהתופעות ש"אם תרצו" נאבקת בהן הן לדעת שובל פועל יוצא של שקיעת ערכיה של האליטה השלטת בישראל. "האליטה של היום עדיין אשכנזית וקפיטליסטית ברובה, אבל היא ודאי לא ליברלית ולאומית אלא פסוודו-ליברלית ואנטי-לאומית. באליטה הזאת, שגדלתי בתוכה, הנקודה הכי מזרחית שמגיעים אליה היא נתב"ג.
"קבוצת המיעוט ששולטת בכל מוקדי הכוח הפסיקה להגדיר את עצמה במונחים לאומיים, וחלק ניכר מהשנאה שלה למתנחלים נובע מכך שהם מייצגים את האחר האמיתי. מכיוון שהמתנחלים הם הכי יהודיים והכי לאומיים, הם מושא לרחווול של 'ארץ נהדרת'. גם יאיר לפיד כתב אחרי העקירה: אנחנו עושים לכם את זה כי אתם האליטה העולה.
"אז יש פה אליטה שמבינה שהיא יורדת, ובניסיון הפתטי שלה להישאר במוקדי הכוח היא מוכנה שמדינת ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית, ובלבד שלא תישלט בידי האליטה העולה, בידי המתנחלים. וכך, קבוצה קטנה מאוד ולא דמוקרטית בנשמתה רומסת בבוטות את המשילות, משפיעה על המנהיגות הישראלית ועושה דמורליזציה לעם. אומרים לך שזה לא בסדר לשיר התקווה ולעשות ברית מילה, ובגללם כל הזמן אתה נמצא במגננה על הזהות הלאומית שלך. ככל שהם נדחקים החוצה הם אלימים יותר ומסוכנים יותר, דמוקרטיים פחות ויהודיים פחות".
את כוונותיו לגבי המשך דרכו שובל עדיין לא מסגיר. לפני כשנה הציע לו ראש הממשלה בנימין נתניהו את תפקיד מזכיר הממשלה, כיורשו של צביקה האוזר, אך "בסוף בחרו מועמד מוצלח אחר", הוא אומר. בימים אלו הוא מסיים כתיבת דוקטורט על תאולוגיה פוליטית מקראית, בדרך לקבלת תואר דוקטור לפילוסופיה פוליטית מאוניברסיטת סורבון שבפריז.
"עבודה המחקר שלי בוחנת במיוחד את תפיסת הקדושה הקולקטיבית", הוא מסביר. "חוקרי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה והתאולוגיה שעסקו במושג 'קדושה' הושפעו מאוד מתאולוגיה נוצרית, וכאשר הם מנתחים את הברית הישנה הם 'מני חים' עליה רעיונות מאוחרים, לא אותנטיים ולכן לא מתאימים. חקר התאולוגיה היהודית תורם תרומה של ממש להבנת ההבדלים בעיצוב תפיסת הקדושה בחקר הדת באופן כללי".
בפרפראזה על דברי רבי נחמן מברסלב שאמר שלכל מקום שהוא נוסע אליו, הוא נוסע לארץ ישראל, אומר שובל שלכל מקום שילך אליו, יהיה זה לעם ישראל. "הייתה תקופה שעבדתי קצת בהייטק, ולא מצאתי את עצמי מבחינה רגשית. אני אדם של כלל ישראל, ואני לא יכול לחשוב על ארבע האמות שלי. איפה הדברים יתממשו' יש כל מיני רעיונות ומחשבות".
מה לגבי הצטרפות לפוליטיקה? השם שלך כבר הוזכר גם בהקשר של הליכוד וגם כמועמד להשתלבות במפלגת הבית היהודי.
"ברור שאני אדם פוליטי, ויש לי שאיפות שיכול להיות שיתממשו בפוליטיקה. אני לא חושב שיש הבדל משמעותי בין הבית היהודי לליכוד. אני יכול לדמיין כמעט כל חבר כנסת מהמפלגות הללו נבחר למפלגה האחרת. מה שכן, בבית היהודי ההתחדשות הפרסונלית והפנייה לקהלים חדשים הניעו תהליך חיובי מאוד, ובליכוד לעומת זאת לא נכנסו כמעט חברי כנסת חדשים, והשטח בבחירות האחרונות היה אנמי. בטווח הארוך, אם לא יחול שם שינוי מהותי, אני מניח שהם יהיו בבעיה. אם אתה מתעקש למקם אותי, אני יכול לישון טוב בשתי המפלגות הללו".
אחרי אריאל שרון, ציפי לבני וליכודניקים נוספים שחצו את הקווים, יש בציבור הדתי-לאומי חשדנות כלפי ימנים שאינם דתיים. גם אתה מרגיש את זה?
"יש אי אמון, ואני חושב שהוא מוצדק לגופו של אדם - כי לא כל האנשים הם מלאכי שרת - אבל לא לגופו של עניין. בשבוע שעבר דיברתי עם תלמידי מכינה קדם-צבאית דתית, ובין השאר הם שאלו אותי: אם אין אלוהים, אז מה הסיפור שלנו כאן? הסברתי להם שההצדקה להימצאות שלנו כאן יכולה להתחיל מאלוהים, וזה טיעון חזק בעיקר מול דתות אחרות, אבל יש גם הצדקות נוספות, למשל היסטוריות.
"הרי היו לנו בית ראשון ובית שני לפני שנולד המוסלמי הראשון. באותה מידה אפשר לדבר על הצדקות של המשפט הבינלאומי, על זכויות אדם במזרח התיכון ועל הריאל-פוליטיק. לא חייבים לבנות הכל סביב הסיפור האלוהי. מקשיבים לי במכינות הדתיות, ואני מקבל שם הרבה אהבה וחיבוקים".
הוא יודע שחלק מהאהבה שמרעיפים עליו הצעירים הדתיים נובעת דווקא מכך שהוא לא נראה כמוהם. העובדה שגדל ברמת-השרון והמראה החיצוני הצעירחילוני שלו הופכים אותו לנכס הסברתי, בדומה לח"כ איילת שקד.
מצד שני, בניגוד לשקד התל-אביבית, שובל הוא כיום מתנחל שנשוי לדתייה. את אשתו חמוטל, עורכת במחלקה למורשת ישראל בערוץ הראשון, הוא הכיר בתקופת המאבק נגד עקירת גוש קטיף. "הייתי צריך להתראיין לרשת טלוויזיה זרה, ולא ידעתי איך אומרים באנגלית 'תוכנית ההתנתקות'. שאלתי את הבחורה שהייתה לידי, וזו הייתה היא".
כבר חמש השנים מתגוררים בני הזוג ושלוש בנותיהם באפרת: שובל כופר בהגדרות המקובלות של דתיים וחילונים. "מאוד נוח להכניס אנשים לתוך מסגרת פשטנית, אבל זה לא קיים באופן ריאלי במציאות הישראלית. אני יהודי שמשתדל להיות יהודי טוב, ורואה את עצמי, כמו שאמר הרב קוק, 'עבד לעם קדוש'. זו חוויית החיים שלי. אם עושים הבחנה בין מאמינים ללא מאמינים, אז אלו דברים שבלב ואי אפשר לדעת אותם.
"אם מדברים על חוויות רליגיוזיות, תוכל למצוא בהודו חילונים גמורים שמחפשים חוויות כאלה. גם אני הרבה יותר 'חסיד' מאשתי הדתייה, שהיא 'מתנגדת' גדולה. אפילו בהיבט ההלכתי קשה להגדיר. כולנו יודעים שאין דבר כזה, אדם שמקיים את כל המצוות. אני לא מכיר הרבה חילונים שעברו על 'לא תרצח', ומנגד אני מכיר אדם דתי שרצח ראש ממשלה, אז אילו קריטריונים אנחנו מייצרים?
"השאלה האמיתית היא מה התרבות שלך. האם אתה חלק מתרבות שיונקת מעולם ערכים יהודי, או תרבות שיונקת מעולם ערכים מערבימתייוון. אם זו החלוקה, אתה תמצא דתיים וחילונים בשני קצות הקשת של הזהות היהודית והלא-יהודית".
ויש לו דרישות מהציבור הדתי. "בישיבות משקיעים יותר מדי אנרגיות בדיני תולעים וחסה, ופחות מדי אנרגיות בהלכות מדינה. אלפיים שנה חיינו בגלות, וההיבט הקולקטיבי הגדול ביותר שעסקנו בו היה הלכות קהילה. הקמנו מדינה ואין לכך כמעט התייחסות בתורה שנלמדת. לא נוצר עדיין קובץ 'הלכות מדינה'. זה מה שצריך לעשות בעולם הישיבות, לעסוק בשאלות הגדולות. לברר מה זה משרד אוצר יהודי, מה זה משרד חוץ יהודי".
תגובת הקרן החדשה לישראל: "רונן שובל מתגאה שהביא קול חדש לחברה הישראלית. זהו קול אלים, בוטה ואנטי־דמוקרטי, קול שונא, מפלג ומדיר, הפועל להשתיק קבוצות בחברה הישראלית ששובל מתנגד להן, ואין בו שום סיבה לגאווה. הוא ו'אם תרצו' מייצגים זרם חשוך ומסוכן שצמח בימין בשנים האחרונות, אשר דוגל בהכפשה, בסילוף עובדות ובסתימת פיות במקום בדיון פתוח ודמוקרטי. שובל יצר שיח עכור בקמפיינים אישיים ומניפולטיביים נגד ארגוני זכויות אדם בכלל והקרן החדשה לישראל בפרט.
"לא במקרה דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של 'אם תרצו' נגד קבוצת פייסבוק שהגדירה את שובל וחבריו לארגון 'תנועה פשיסטית', בטענה כי יש אמת בדברים. בניגוד לניסיון של שובל לצייר עצמו כאדם ערכי ונאור, הוא הודה בבית המשפט ש'אם תרצו' השתמשה באמצעים מפוקפקים בכך שהפעילה חוקרים פרטיים כדי לאסוף חומר על ארגוני זכויות אדם ועל עורכי הדין המייצגים אותם. 'אם תרצו' בעצמם הודו בעבר שטקטיקת ההכפשה היא המובילה אותם, ולא התמודדות עניינית ומקצועית עם הנושאים המדוברים.
"טענתו שהקרן החדשה מנסה לפגוע במשילות בישראל הזויה עד כדי כך שאפשר רק להצטער על כך שעיתונכם נתן לה במה. מדובר בספין שקוף שבו ארגוני ימין קיצוני מנסים להטיל את האשמה למחדלי המדינה על ארגוני סיוע וזכויות אדם. שובל, הנושא את פניו לפוליטיקה, חושב ששיסוי של קבוצות זו בזו יביא לו תמיכה, גם אם בדרך הוא תורם לשנאה והרס. בראיון מתיימר שובל לשפוט את מידת הציונות של הקרן וארגוני זכויות האדם באופן שהיה גורם להרצל להתהפך בקברו. עובדי הארגונים מקדישים את חייהם לטובת שיפור החיים במדינה והעצמת אוכלוסיות מוחלשות.
"הארגונים מסייעים ובונים, בעוד שובל ותנועתו מציתים, מלבים ומפלגים. בניגוד לתמונה המסולפת ששובל מנסה להציג, הקרן החדשה לישראל מתבססת על רשת רחבה של קהילות יהודיות בארה"ב, ומקבלת בכל שנה תרומות מעשרות אלפי יהודים אמריקנים, מיהודי אירופה ואוסטרליה, וכן מקרנות מרכזיות בצפון אמריקה. תורמי הקרן הם אוהדי ישראל אשר חשים קרבה ודאגה רבה לדמוקרטיה הישראלית, דאגה שמתחדדת במיוחד לנוכח תופעות כמו 'אם תרצו' ורונן שובל, המהווים איום על חופש הביטוי והבעת הדעה בישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם