הסוד המשפחתי השמור של משפחת שרון: האחות הגדולה דיתה
במשך שנים הייתה יהודית (דיתה) מנדל, אחותו של אריאל שרון, הסוד השמור במשפחה. הוא כעס כשהחליטה להגר לארה"ב וניתק עמה את הקשר. היא מצדה נעלבה כשאמה הורישה לו את הנחלה והסתגרה שנים בביתה עד שנפטרה לפני כשמונה חודשים
קרובת המשפחה תהתה מדוע מנדל אינה מבקרת את אחיה. בניו עמרי וגלעד יארחו אותך בחווה, אמרה לה. מנדל השיבה: טיילתי בכל העולם, אין לי יותר כוח להגיע לישראל. אני אישה מבוגרת.
מאז התקשרה מנדל בכל יום שישי לקרובת המשפחה, אולם לפני שנתיים הקשר נותק אחרי שמנדל נמצאה מעולפת בדירתה הקטנה בניו יורק והועברה לבית אבות. לפני שמונה חודשים, בגיל 87, היא נפטרה ונקברה בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד. רק קומץ קרובי משפחה מניו יורק השתתפו בהלוויה. למנדל לא היו ילדים. בעלה, רופא הילדים סמואל מנדל, נפטר לפני עשר שנים.
באתר החדשות היהודי "סטאר אוף דיוויד" נכתב שמקום השבעה אינו ידוע, ובאתר האינטרנט של "ניו יורק טיימס", במדור מודעות האבל, נכתב שהמידע על מותה הגיע מהביטוח הלאומי האמריקאי. עוד פורסמו באתר תאריך הלידה שלה ותאריך פטירתה, ונכתב שכל מי שיודע פרטים נוספים מוזמן לדווח.
זמן קצר אחר כך קרובת המשפחה הישראלית שהייתה עם מנדל בקשר קיבלה מייל קצר ממאיה ראיין, בת דודתה של מנדל בניו יורק. "אני מצטערת לבשר לך שבת דודתי האהובה דיתה מנדל נפטרה ב-25 באפריל ", כתבה ראיין, וביקשה מהקרובה הישראלית שתשמור על סודיות ולא תחשוף את דבר מותה.
"דיתה הייתה פצע משפחתי", אומרת קרובת המשפחה. אריאל שרון, כמו גם הוריו, כעסו כשהחליטה להגר עם בעלה לארצות הברית. מנדל, מצדה, כעסה על אמה שהורישה את הנחלה בכפר מל"ל ואת חסכונותיה לשרון ולבנו עמרי. לימים הקשר בין בני המשפחה נותק.
אפילו בהלוויית אמה, ורה שיינרמן, חשבו בני המשפחה שמנדל לא השתתפה. אולם באחת השיחות האחרונות עם קרובת המשפחה הישראלית, שתהתה מדוע מנדל בחרה לא להגיע להלוויה של אמה, אמרה מנדל שבניגוד למה שחושבים בני משפחתה היא הייתה בהלוויה רבת המשתתפים בכפר מל"ל, אך איש לא ראה אותה. "היא בהחלט יכלה להיות שם בלי שאיש יזהה אותה", אומרת קרובת המשפחה. "הם לא התראו שנים לפני כן, וכשדיתה רצתה להתחבא היא ידעה איך לעשות את זה".
דיתה מנדל הייתה אחד הסודות השמורים ביותר במשפחת שרון. רק מעטים הכירו אותה. אפילו עוזריו הקרובים ביותר של שרון לא ידעו שיש לו אחות שגרה בניו יורק, והוא עצמו דיבר עליה לעתים רחוקות בלבד. לקרובת משפחה ישראלית שביקשה לבקר אותה בניו יורק נאמר שאין טעם שתגיע - מנדל ממילא לא תפתח לה את הדלת. ניסיונותיה של קרובת המשפחה להשיג את כתובתה של מנדל עלו בתוהו, ומכריו של שרון אמרו שהם אינם יודעים היכן היא גרה. אפילו בתיק בית המשפט המחוזי בתל אביב שדן בקיום הצוואה של ורה שיינרמן, אמו של שרון, לא מצוינת כתובתה של מנדל.
דיתה ואריק היו טיפוסים שונים, אומרת קרובת המשפחה. "הוא היה חקלאי, הוא סייע להוריו במשק החקלאי בכפר מל"ל מאז שהיה ילד קטן, היא הייתה ילדה מפונקת, הפרימדונה של המשפחה שמעולם לא עבדה בשדות, תמיד ישבה בבית וקראה ספרים".
יהודית (דיתה) שיינרמן, המבוגרת מאחיה בשנתיים, נולדה ב-27 בינואר 1926 בכפר מל"ל. מכריה במושב זוכרים אותה כילדה יפה ומתבודדת שהעדיפה לקרוא ספרים מאשר לבלות עם חברותיה. בספרו "הלוחם" כתב שרון שהוריו אהבו מאוד גם אותו וגם את דיתה אחותו, "אבל לא הייתה זו דרכם להפגין את אהבתם, בוודאי לא באמצעות חיבה גופנית". קרובת המשפחה זוכרת את הצניעות שבה חיה המשפחה, בבית ללא רצפת אבן. "בשנים הראשונות אריק ודיתה גרו בחדר אחד. אחר כך אביהם שמואל בנה חדר קטן נוסף בשביל דיתה".
מנדל למדה בבית הספר לילדי עובדים בשרון על שם י. אהרונוביץ' ובגימנסיה גאולה בתל אביב. זמן קצר אחרי שסיימה את לימודיה ביקרה את אביה שאושפז בבית החולים בילינסון. "היא ישבה על ספסל במסדרון ומיררה בבכי", נזכרת קרובת המשפחה. "אחד המתמחים במחלקה הכירורגית ניגש אליה כדי לנחם אותה ונשאר לצדה כל ימי חייו". המתמחה , ד"ר סמואל מנדל, שהיה מבוגר ממנדל ב-15 שנה , הגיע לארץ עם הצבא הפולני של ולדיסלב אנדרס ונשאר לעבוד בבית החולים בילינסון. בטפסים שמולאו ב-47' לקראת נסיעתו לאיטליה כאחד מרופאי ארגון ההגנה, תיאר את עצמו מנדל כדובר יידיש, איטלקית, צ'כית, גרמנית ופולנית. עיניו היו כחולות, שיערו שחור, גובהו קצת פחות מ-1.70 מטר . הוא היה חבר בהסתדרות ותחת הסעיף "השתייכות מפלגתית" רשם מפא"י.
הזוג הצעיר נישא בחתונה צנועה בבית הורי הכלה בכפר מל"ל, בהשתתפות קומץ קטן של קרובי משפחה. דודתו של אריאל שרון, סנה ירדני (אחותו של אביו שמואל שיינרמן), שהייתה צלמת חובבת, לא הצליחה להגיע לחתונה, ובשל היעדרה נותרו מהאירוע תצלומים ספורים בלבד.
ב-47' נשלח מנדל לרומא כאחד מחמשת הרופאים של ההגנה שהיו אחראים על בדיקת מצבם הבריאותי של הפליטים היהודים במחנות העקורים טרם עלייתם לארץ. מנדל הייתה אז בת 21, ובטופסי השליחות כתבה שהיא בוגרת סמינר למורות ושולטת בעברית, ברוסית, באנגלית ובצרפתית. כמו אחיה, היא אהבה להדהים את מכריה בשליטתה בשפה הרוסית. בשיחות הטלפון האחרונות עם קרובת המשפחה הישראלית היא נהגה לומר כמה מילים ברוסית, במבטא כבד, לקול צחוקה של קרובת המשפחה.
עם תום שליחותו של מנדל באיטליה הזוג נשאר באירופה. מנדל למדה עיצוב פנים, ובעלה השתלם ברפואת ילדים בבית חולים שווייצרי. כל חייהם דיברו על הנס שקרה להם כשהיו אמורים לטוס מאיטליה לבולגריה במטוס שהתרסק וכל נוסעיו מתו. ברגע האחרון החליטו לבטל את הטיסה, וחייהם ניצלו. באמצע שנות ה-50 חזרו לארץ, קנו דירה בגבעתיים על גבול רמת גן, וסמואל מנדל ניסה להשתלב, ללא הצלחה, בעבודה בישראל. קרובת המשפחה זוכרת את מנדל יפה וקורנת. "היא נכנסה לקפה רוול בתל אביב, וכולם הסתכלו עליה".
אחרי כמה חודשים עברו לניו יורק למגינת לבם של בני המשפחה. במשך חודשים ארוכים אחרי נסיעתם ורה שיינרמן עדיין ניקתה את הדירה בתקווה שבתה תחזור לארץ. האב שמואל, שנפטר ב-56', הביע בצוואתו את כאבו על העובדה שבתו בחרה לחיות בארצות הברית והאשים את עצמו. "לולא מחלתי היא לא הייתה פוגשת את הרופא", היה נוהג לומר.
באוטוביוגרפיה של שרון, "הלוחם", שנכתבה יחד עם העיתונאי דיוויד שאנוף, שרון תוקף רופאים שמעדיפים להגר לארצות הברית. "לרופאים רבים נדמה שאין להם כאן אפשרויות ביטוי, המדינה נראית להם קטנה מדי, והעולם היום הוא כמו צדפה פתוחה. מבחינה מקצועית הם יכולים להגיע למקומות שבהם האתגרים וההזדמנויות גדולים יותר. כתוצאה מכך, אנחנו שומעים לעתים קרובות פזמון עצוב: הוא ישראלי, אבל הוא לא גר כאן יותר. הוא גר בניו יורק, וזה עצוב מפני שאנחנו יודעים שהדור הבא כבר לא יהיה ישראלי".
לא רבים ידעו ששרון הביע את כעסו על גיסו שבחר לעבוד כרופא בניו יורק. החשאיות סביב דיתה מנדל הייתה כה גדולה שאפילו שאנוף, שבילה עם שרון במשך עשרות שעות בכתיבת הספר, אמר לי שאינו יודע מה עלה בגורלה.
חייה של מנדל בניו יורק היו נוחים. ד"ר מנדל עבד כרופא ילדים בברוקלין, והם גרו בדירה קטנה בפארק אווניו פינת רחוב 72. הם טיילו בכל העולם, והגיעו מדי פעם גם לישראל, לביקורים נדירים. מנגד, אמה, שביקשה לבקר אותה בניו יורק, נתקלה בדלת סגורה.
בסוף שנות ה-70 ביררה מנדל אפשרות לחזור ולגור בישראל ורצתה לבנות בית בנחלת המשפחה בכפר מל"ל. במנהל מקרקעי ישראל הבהירו לאם ורה שאי אפשר לפצל נחלה חקלאית לשניים וכי רק בן אחד יוכל לגור בה. ורה העדיפה את שרון. בצוואתה שנחתמה ב-15 ביולי 1987, עשרה חודשים לפני מותה, כתבה האם: "לאחר בדיקה יסודית התברר לי שלא ניתן לפצל את המשק לשניים מבחינה חוקית ולא מבחינה משקית. עז רצוני שמשק שבו עברו עלינו מיטב שנותינו ימשיך להתקיים ולפעול כמשק חקלאי, יוחזק על ידי משפחתנו ויהיה זכר מעט לתרומתנו ליישובה של ארץ ישראל ולמאבק על עצמאותה.
את כל תכולת הבית, "וכל הכספים, ניירות הערך וטובות הנאה כלשהן שיש לי", כנאמר בצוואה, הורישה האם לבנה אריאל שרון. מנדל קיבלה 25 אלף דולר מעיזבון שנאמד בכחצי מיליון דולר.
"בסכום זה לא התכוונתי לבטא את רגשותיי לבתי", כתבה שיינרמן בצוואה. "אהבתי לה אינה ניתנת למדידה בכסף, אלא ביטאתי בו את רצוני לשתפה בעיזבוני. את גובה הסכום שישולם לבתי יהודית מנדל קבעתי בשיקול העובדה כי בני אריאל שרון מסייע בידי, מחודש ינואר 84' ואילך, בהחזקת המשק ונושא לבדו בכל הוצאות מחייתי והחזקת העזרה במשק הבית והוציא לשם כך סכומי כסף גדולים [...] אני מצווה את בני אריק ואת בתי דיתה ואת משפחותיהם שיחיו ביניהם בהבנה, בידידות, באהבה, באחווה ובשלום כל ימי חייהם".
אם להתבטא בעדינות, מנדל לא מילאה אחר בקשת אמה. היא ניתקה את קשריה עם רוב בני המשפחה, ואפילו את דודתה סנה, שהייתה קרובה אליה יחסית, סירבה לפגוש. בת דודתה מניו יורק, מאיה ראיין, העבירה לעתים מסרים בין דיתה לשרון. אט-אט מנדל הלכה ונסגרה בביתה, יוצאת ממנו לעתים רחוקות בלבד, בדרך כלל בחברת בעלה. הם נסעו לטיולים בניו יורק עם קרוב משפחה של בעלה, יצאו לפעמים להצגות תיאטרון, אבל את רוב זמנם בילו בבית. ב-2001, זמן קצר לפני שנבחר לראש הממשלה, הגיע שרון לבקר אותה בדירתה. דיירים בבניין זכרו אותו מגיע עם שלושה מאבטחים לביקור יחיד בבניין.
בנובמבר 2004 סמואל מנדל נפטר. אלמנתו סיפרה לקרובת משפחתה הישראלית שבתקופה שקדמה למותו הפכה את משכנם לבית חולים כדי לטפל בו. "יש לי כאן כל מה שצריך", אמרה. "הבית נראה כמו בית חולים". היא התקשתה להיפרד ממנו. מכריה סיפרו שסירבה לפתוח את דלת הדירה הקטנה כדי שאפשר יהיה להוציא את גופתו. חרדה לפרטיותה, היא מיאנה לפרסם מודעת אבל על מותו, ורק במסמכי הביטוח הלאומי האמריקאי אפשר היה למצוא את תאריך המוות.
לפני שמונה שנים, ימים ספורים אחרי קריסתו השנייה של שרון שממנה לא התאושש, נסעתי לניו יורק להתחקות על עקבותיה. יחד עם בעז גאון, שהיה אז כתב "מעריב" בניו יורק, הגענו לקליניקה שבה עבד מנדל בברוקלין ושוחחנו עם השוערים בבניין המגורים המהודר שבו התגוררה ועם העובדים בסופרמרקט השכונתי. כולם סיפרו שמנדל לא יוצאת מהבית.
שוער הלילה ג'ו סיפר לנו שב-12 שנות עבודתו בבניין הוא ראה את מנדל פעם אחת בלבד, כשפתחה באקראי את דלת דירתה בקומה העשירית. השוער פרנקי אמר שכשהשוערים מצלצלים לדירה, היא לא עונה. "היא לא מדברת איתנו ולא מדברת עם השכנים", אמר. הוא הוסיף שהיא לא נוהגת להעניק טיפים לעובדי הבניין לקראת חג המולד, כמקובל.
עובדים בסופרמרקט דאגסטינו שבשדרת לקסינגטון סיפרו שמנדל מזמינה באופן קבוע מצרכים בטלפון ואוספת את הארגז לדירתה רק אחרי שהשליח מסתלק. "חמש שנים אני מביא לה מצרכים", אמר השליח המקסיקני דני, "ומעולם לא ראיתי את גברת מנדל". יו"ר ועד הבניין סיפר לנו שהיא מתקשרת אליו לעתים רחוקות כדי לדווח על תקלה בדירה. כשהתעניין אצל מאיה ראיין, שעה שהגיעה לביקור את מנדל, כיצד השפיע עליה מות בעלה, ענתה ראיין ש"בת דודה שלי גדלה בחווה, היא מאוד קשוחה".
לפני כשנתיים, לאחר שלא ענתה לשיחות הטלפון של קרובי משפחתה בניו יורק ולא אספה את עיתון "ניו יורק טיימס" שהונח בסמוך לדלת דירתה, הוזעקו קרובי המשפחה לדירתה ומצאו אותה מעולפת. היא הועברה לבית אבות, והדירה נמכרה כדי לממן את השהות שם. שנה לפני כן, במאי 2010, כתבה מנדל צוואה. היא הורישה את רכושה לעמרי ולגלעד שרון, לבנות דודותיה הישראליות נתנה לוין ואחותה מיקה שי, לבת דודתה מאיה ראיין ולקרוב משפחתה ג'פרי וואולו.
באפריל האחרון נפטרה. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, עורך הדין דיוויד קוטון פתח בהליך לקיום הצוואה בבית הדין לירושות של מחוז ניו יורק. ההליכים בתיק מספר 1863-2013 עדיין בתחילתם. קורדליה ראיין, בתה של מאיה, היא האחראית על קיום הצוואה.
נתנה לוין כואבת את מותה של בת דודתה האהובה. "עד יום מותי אזכור אותה כפי שהייתה בצעירותה", היא אומרת. "יפה וחכמה וחברותית ותרבותית. היא נולדה בט"ו בשבט. אם הייתה חיה, הייתה בשבוע הבא בת 88. חבל שלא אוכל לשאול אותה איך הפכה מנערה תוססת ואהובה לאישה מסתגרת, אבל ככה אנחנו במשפחה, לא נכנסים לחיים של אחרים ולא שואלים שאלות. כל אחד מונח בשקט במקומו עד שמת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם