מידיי האבנים במזרח י-ם חומקים בעונשים קלים
המשטרה הגבירה אכיפה, הפרקליטות עדכנה הנחיות, אך בתי המשפט גוזרים על הנאשמים עונשים קלים. במשטרה כועסים
בין החודשים ינואר לאוקטובר 2013 נספרו במזרח ירושלים לא פחות מ-1,216 אירועי פח"ע שכללו פיגועי דקירה, זריקות אבנים לעבר כלי רכב ויידויי בקבוקי תבערה. מדובר בהמשך של מגמה מדאיגה שמורגשת כבר כמה שנים בבירה. על פי נתונים שמסר השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' במליאת הכנסת בדצמבר 2013, חלה בשנה האחרונה עליה של 13% במספר תקריות יידוי האבנים בירושלים. גם מספר העצורים עלה מ-954 בשנת 2012 ל-1,073 ב-2013.
התגברות התופעה לא נעלמה מעיני משרד המשפטים, וכבר בשנת 2009 נוסחה במשרד מדיניות האכיפה הרצויה בעברות של יידויי אבנים. "מדובר בעברות חמורות, היוצרות סיכון מוחשי לפגיעה בגוף וברכוש, משבשות את אורח החיים התקין של תושבי מדינת ישראל וקוראות תיגר על שלטון החוק. הן קלות לביצוע וקשות לאיתור, לחקירה ולמניעה. פעמים הן משמשות כ"כרטיס כניסה" לעולם הפח"ע, שלב ראשון במדרג פעילות הטרור, שממנו עלולה לצמוח פעילות חבלנית חמורה יותר", נכתב במסמך שמסתמך בין היתר גם על חוות דעת של שירות הביטחון הכללי.
עוד נכתב במסמך שהפסיקה בבתי המשפט נוטה בדרך כלל לתוצאות מקלות בעברות של יידויי אבנים, ושלא אחת נמנע בית המשפט מלהרשיע מיידי אבנים קטינים. "לעמדתנו, הענישה הקיימת אינה עונה על היבטיה השונים של התופעה", ציינו כותבי המסמך. לדבריהם, על מנת לגבש את מדיניות התביעה במקרים כאלה – יש להגדיר "מקרה טיפוסי". על פי אותו מקרה טיפוסי, יהיה עונש המוצא על יידוי אבנים לעבר רכב פרטי נוסע באירוע בודד על ידי קטין בן 16 שהוא חלק מחבורה – במקרה שלא נגרמה פגיעה כלשהי ושלאותו נער אין רקע עברייני קודם – בין שלושה לארבעה חודשי מאסר בפועל, שלא בדרך של עבודות שירות.
לדבריהם, ישנם שיקולים לחומרה ולקולא, שאותם יכולים פרקליטי התביעה להביא בחשבון בעת שהם טוענים לעונש בעברות שכאלה. השיקולים לחומרה כוללים פגיעה בפועל ברכוש או בגוף; מעורבות של העבריין בכמה אירועים של יידוי אבנים; הרשעות קודמות רלוונטיות; היות הנאשם בגיר ולא קטין; אירוע שגלומה בו סכנה מוגברת לפגיעה בחיים או בגוף, כמו יידוי אבנים לעבר אוטובוס או הקמת מחסום אבנים על הכביש; תקיפה מתוכננת מראש – להבדיל מאירוע ספונטני של יידוי אבנים; רקע אידיאולוגי לביצוע המעשים, וביצועם במהלך תקופת מתיחות מוגברת או כחלק מאירוע נרחב של הפרות סדר.
כאשר הדברים נוגעים ליידוי בקבוקי תבערה, ההתייחסות הרשמית של הפרקליטות נעשית חמורה יותר. "יש להקפיד על הבחנה ברורה בין יידוי אבנים לבין יידוי בקבוקי תבערה. אלה שני סוגי מעשים הנמצאים בדרגות חומרה וסיכון שונות, ושאין לקשור ביניהם מבחינת מדיניות האכיפה. תקיפה בבקבוק תבערה היא פעולה חבלנית מובהקת, שחומרתה יתרה. היא מצריכה מיומנות הפעלה והכנה מקדימה, להבדיל מיידוי אבנים שעשוי להתרחש באופן ספונטני. פוטנציאל הפגיעה והנזק לגוף ולרכוש מבקבוק תבערה גבוה שבעתיים מזה של תקיפה באבן". בשל כך קובע מסמך המדיניות שבמקרי תקיפה באמצעות בקבוקי תבערה תינקט מדיניות אכיפה מחמירה באופן משמעותי.
אולם, בין המדיניות הרשמית של משרד המשפטים ובין הנעשה בפועל קיים מרחק רב. אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה היא ניסיון הפיגוע וההתנכלות לתושבי בית יהונתן שבשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים.
ב-25 ביוני 2011, תושבי הבניין שנרכש על ידי עמותת 'עטרת כהנים' נחרדו לגלות שהם נתונים במתקפה מתמשכת מצד שכניהם הפלשתינים. המתקפה, שתועדה בצילומי וידאו (שניתן לראות בקישור המצורף לכתבה) כללה זריקת בקבוקי תבערה וירי זיקוקים בכינון ישיר לעבר הבניין. פעילות חקירתית מהירה ומאומצת הובילה למעצרם של שבעה פלשתינים מן השכונה ולהגשת כתבי אישום נגדם בבית המשפט המחוזי בירושלים.
ארבעה מן הנאשמים – עלי רוחי דענא, מחמד ריאד דענא, אחמד ריאד דענא ואחמד עוואר – הואשמו שבמשך דקות ארוכות יידו בקבוקי תבערה לעבר בית יהונתן. שניים מהם עשו זאת תוך הפרת תנאי שחרורם ממעצר קודם. כתוצאה ממעשים אלה, נפגעו מערכות המים והחשמל של המבנה, נשרפה מערכת מצלמות האבטחה, נשרף ריהוט שהיה על גג הבניין, נופצו חלונות, נשרפו צעצועים ומתקני ילדים, ניזוקה דלת הכניסה לגג וריצוף הגג ונשרף עץ בחצר המבנה. "האימה שאחזה בדיירי הבניין מול המתקפה באה לידי ביטוי בעדויותיהם של מקצת הדיירים שהעידו במהלך שמיעת הראיות", נכתב בפסק הדין.
"מדובר באירוע קשה אשר במהלכו בוצעה מתקפה חסרת מעצורים על בניין שבו שהו משפחות וילדים קטנים. מתקפה אשר כללה יידוי בקבוקי תבערה רבים וגרמה להתלקחות אש ולנזקים במקומות שונים בבניין. כמו כן מדובר במעשים אשר בוצעו לאחר תכנון מראש", ציין השופט רפי כרמל בנימוקי פסק הדין שנתן. לדבריו, אמנם מדובר בקטינים, אך "קטינוּת לכשעצמה לא יכולה להוות תריס בפני הפורענות או חסינות מפני מאסר", אלא רק בהצטברות של נסיבות מיוחדות של המעשה ושל המבצע. משמעות הדברים היא שרק כאשר מדובר במעשה חד-פעמי, במדרג חומרה נמוך ובמבצע עברה שמלבד היותו קטין נמצא ראוי להתחשבות ובעל סיכויי שיקום גבוהים, תהיה הקלה בעונשו.
מלבד כל הטיעונים שהעלה השופט כרמל להחמרה בענישה, חשוב להוסיף את גילם של הנאשמים – 17 עד 20. שניים מהם – עלי רוחי דענא ואחמד ריעא דענא - הם בעלי הרשעות קודמות מסוג זה, כגון השתתפות בהתפרעות, ניסיון תקיפה הגורמת חבלה של ממש וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. "חומרה נוספת נובעת לאור המניע הלאומני שעמד ביסוד המעשים", הוסיף השופט.
קביעות נחרצות שכאלה ביחס לחומרת יידוי בקבוקי התבערה, הנחשב כאמור למעשה חבלני מובהק, היו אמורות לכאורה להוביל לגזר דין חמור במיוחד. כאשר מחשיבים את העונשים המקסימליים הקבועים בחוק לעברות שבהן הואשמו הפלשתינים מסילוואן – קשירת קשר (עד שנתיים מאסר), הצתה (עד 20 שנות מאסר), ייצור נשק (עד 15 שנות מאסר), נשיאת נשק (עד 10 שנות מאסר), חבלה חמורה בכוונה מחמירה (עד 20 שנות מאסר), השתתפות בהתפרעות (עד 5 שנות מאסר), הפרת הוראה חוקית (עד שנתיים מאסר) וחבלה במזיד (עד 14 שנות מאסר) – היה ניתן לצפות לענישה משמעותית ביותר. אולם לא כך היו פני הדברים במחוזי בירושלים.
עלי רוחי עדנא, בעל ההרשעות הקודמות, קיבל שנה וחודש מאסר בפועל, שאותם ריצה כבר בתקופת מעצרו, בתוספת מאסר על תנאי למשך שבעה חודשים.
אחמד ריאד דענא, שגם לו הרשעה קודמת בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורית – עברה שעונשה המקסימלי הוא 20 שנות מאסר – קיבל 19 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתוספת מאסר על תנאי למשך שבעה חודשים.
גם הנאשמים האחרים בתיק קיבלו עונשים דומים, המקלים עמם מאוד. כעבור כמה חודשים ממתן פסק הדין, שבו הנאשמים לבתיהם שבמזרח ירושלים.
"עוצרים חשודים במעשים הללו לכמה חודשים, והם משתחררים בשיטת הדלת המסתובבת", מאשים מתי דן, איש עמותת 'עטרת כהנים'. "יש פה קונספירציה של כל המערכות על מנת שלא תהיה אכיפה. או שהם לא רוצים לנקוט יד קשה, או שסתם לא אכפת להם שהמערכת רקובה ללא נחישות. סתם בטלנות. למה להתמודד עם ראיות?"
גם במשטרה מדברים על אותה "דלת מסתובבת", ומציינים שהבעיה היא שכמחצית מהעצורים על יידויי אבנים הם קטינים, דבר שמהווה גורם נוסף להתייחסות המקלה של בית המשפט. ואולם, מעיון באותו מסמך מדיניות של הפרקליטות ביחס לעברות של יידוי אבנים, נראה שהקריאה להחמיר בענישה נעשתה תוך התחשבות בכך שפעמים רבות מאוד מבצעי העברות הם קטינים. "מטרתה של הנחיה זו לעצב מדיניות אכיפה אחידה והולמת לטיפול בעברות של יידוי אבנים. על מדיניות זו לספק מענה הולם לחומרת העברות ולסיכון הרב הגלום בהן, ועם זאת להתחשב בפרופיל השכיח של מבצעי העברות, שפעמים רבות הינם צעירים/קטינים, ללא מעורבות פלילית קודמת", נכתב שם.
המציאות מראה שלא רק באותם תיקים "סטריליים", תיקי "המקרה הטיפוסי", ישנה ענישה קלה ולא הולמת למיידי אבנים ומבצעי פיגועים. עיון בתיק אחר שבו ישב השופט רפי כרמל, בבית המשפט המחוזי בירושלים, מראה כי אין זה המקרה הראשון שבו עברה חבלנית חמורה זוכה אצלו לעונש מינורי יחסית. מאותו תיק ניתן גם להבין את האופן שבו הפרקליטות "מסנדלת" את עצמה ואת היכולת להשית עונשים כבדים על מפגעים.
באפריל 2012 הוגש למחוזי בירושלים כתב אישום נגד הפלשתיני עדנאן רג'בי, אשר יחד עם חברו דקר צעיר יהודי בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. "נאשם 2 (מוחמד שאויש, א"ו) דקר את המתלונן באזור הרגל ופצע אותו פציעה שטחית. נאשם 1 דקר את המתלונן בבטן העליונה ובכתפו. השניים נסו לבתיהם והותירו את המתלונן מדמם. כתוצאה ממעשיהם נגרמו למתלונן חבלות בחלל הבטן ובכבד והוא נזקק לניתוח ולטיפול רפואי אינטנסיבי". הפגיעה שנגרמה לאותו צעיר חרדי הייתה כה חמורה עד כדי הידרדרות נפשית שהובילה לתחושת נרדפוּת ולפוביות.
רג'בי ניסה לטעון בפני שירות המבחן שהוא לא ביצע את הפיגוע ממניעים אידיאולוגיים אלא "ממקום של העדר תמיכה ותחושות עמוקות של תסכול וייאוש" ומתוך רצון להיתפס. טענה זו התבררה כלא נכונה, ובית המשפט קבע שרג'בי תכנן עם חברו מבעוד מועד לדקור יהודי, כנקמה על מעצר קודם שלו.
"הנסיבות הן חמורות: מדובר באירוע שתוכנן כנקמה, נעשה שימוש בסכינים ונבחר קרבן אקראי שנפגע באופן קשה וחמור", כתב השופט כרמל בפסק הדין. לדבריו, מתחם הענישה הראוי לעברות מסוג זה הוא בין חמש ל-12 שנות מאסר. "בעניינו של הנאשם אין נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהמתחם. העונש הראוי לנאשם הינו חמור ואמור להתקיים בחלקו הגבוה של המתחם", ציין. עם זאת, בניגוד לרג'בי שעניינו הגיע לבירור עד תום, השיג הנאשם השני, מוחמד שאויש, עסקת טיעון שגם הובילה את השופט כרמל להקל בעונשו של רג'בי.
"בעניינו של נאשם 2 הוסכם על עונש שכלל חמש שנות מאסר. עונש זה הינו נמוך, בהתחשב בנסיבות ובתוצאה, אולם מדובר בשני נאשמים שחלקם באירוע דומה או אף זהה, ואף אם אבקש להחמיר עם הנאשם שכן דקירתו הייתה חמורה יותר, נתון זה 'מתקזז' עם העובדה שנאשם 2 מבוגר יותר, בעל עבר פלילי והיה יוזם הרעיון". בשל כך יצא רג'בי מאולמו של כרמל עם עונש של חמש שנות מאסר בלבד המתקזזות עם תקופת מעצרו ובמאסר על תנאי למשך 10 חודשים. עוד נקבע שישלם לנדקר פיצוי בסכום עתק של 4,000 שקלים תמימים.
רק לשם השוואה, בתיק אחר שבו ישב השופט כרמל יחד עם שני חבריו לבית המשפט המחוזי בירושלים, השופטים צבי סגל ויורם נועם, נשלח צעיר חרדי בשם ישי שליסל ל-12 שנות מאסר על דקירת שלושה בני אדם במצעד הגאווה בירושלים. גם הפיצויים שבהם חויב אז שליסל היו גבוהים עשרות מונים. הוא חויב לשלם 150 אלף שקל לנדקר אחד, 100 אלף שקל לשני ו-30 אלף שקל לנדקרת שלישית.
"יש הרבה מאוד מעצרים, אבל מה עושים עם העצורים אחר כך במשרד המשפטים? עסקאות טיעון מגוחכות ומעליבות. לכן צריך פה חשיבה מערכתית".
אך ייתכן שלא מדובר רק בבעיה המתבטאת בעסקאות טיעון – כלי משפטי מפוקפק ביותר כשלעצמו שנעשה בו שימוש יתר על ידי התביעה בישראל, בין היתר בשל העומס הרב על המערכת – אלא גם בשאלה אם אנשי הפרקליטות מדגישים די הצורך את חומרת העברות לקראת גזר הדין.
בדיון שהתקיים בוועדת הפנים של הכנסת, טענה עו"ד נורית בלובשטיין מפרקליטות מחוז ירושלים כי עברות של זריקת בקבוקי תבערה נידונות לעונשים של בין 14 ל-20 שנות מאסר. עמדה זו תואמת את שנכתב לעיל לגבי החומרה הרבה שבה רואים בפרקליטות, באופן עקרוני, את יידוי בקבוקי התבערה. אולם בפועל, כפי שראינו, המציאות הפסיקתית שונה בתכלית. באותו דיון הסבירה עו"ד שירי לנג מהנהלת בתי המשפט כי "לשופטים יש עצמאות שיפוטית", ואם כן, הרי שבדומה למקרים משפטיים אחרים – השאלה היא על איזה שופט "נפל" התיק.
כך, למשל, מעיד בפני 'מקור ראשון' מקור המעורה במשפטים הנוגעים לעברות האלימות במזרח ירושלים, שהשופטת דנה כהן לקח, שדנה בתיק יידוי אבנים על אוטובוס אגד בקו מספר 1 אל הכותל המערבי, רמזה לפרקליטות ברמזים עבים מאוד שלא להאשים את העבריין במניע גזעני למעשיו. "הפרקליטות לא מגישה כתב אישום על מניע גזעני. בסיטואציה של זריקת אבנים לא מכניסים לכלא על מניע גזעני, למרות שכולם יודעים שזה נעשה על בסיס מניע גזעני. גם על יידויים לעבר כוחות הביטחון בהר הבית לא מעמידים לדין על מניע גזעני", אמרה.
על כך שאלה אותה הפרקליטה בדין ודברים שלא נרשם בפרוטוקול: "העברה לא מתאימה?" השופטת לקח כהן השיבה לה שלא חסרות עברות בספר החוקים. "עברה (של יידוי אבנים, א"ו) בעיר הזאת נפוצה. אל תהפכו אותה לתיק הדגל", אמרה. "אני מנסה ליצור הסדר טיעון, ואחת הדרכים היא לרדת מהמניע הגזעני. תיקי יידוי אבנים מבזבזים המון משאבים ציבוריים".
גם במשטרה, החשה יש תסכול רב לאחר השקעת מאמצים מרובים באכיפה ובמעצר חשודים, מבינים שבסופו של יום הכול מונח לפתחו של השופט, שמסתכל על הנאשם בעיניים ורואה רק אותו בנסיבות חייו ולא את ההקשר הכולל. גורמים במשטרה אומרים בשיחות סגורות, וגם בדיונים משותפים להם ולפרקליטות, שעל בתי המשפט להחמיר יותר בכל הקשור לענישה, על מנת להשיג הרתעה והפחתה של הפעילות החבלנית העוינת בירושלים.
מתי דן מכנה את המציאות שבה נתקלים הוא ואנשיו במזרח ירושלים "ריקבון ריבוני". "לא רוצים ריבונות. יש ריבונות מדומה. יש השתחררות מאחריות של מערכת האכיפה. היא משתחררת מאחריות ולא אוכפת. לאכיפה יש מדדים אבל הם לא רוצים לאכוף", טען. עוד הוסיף כי ברור לו שיש התייחסות שונה בין ונדליזם יהודי לוונדליזם פלשתיני לטובת הפלשתינים, על אף שפעמים רבות מעשיהם חמורים בהרבה.
חבר הכנסת יריב לוין ('ליכוד'), טוען שמדובר בבעיה שאינה מתמצה רק באלימות, אלא גם במערכת אכיפת החוק בירושלים. "צריך להביא בחשבון ולזכור שיש בירושלים בעיה כללית של אכיפת חוק לאורך ולרוחב בהרבה מאוד נושאים. קחו למשל את נושא התכנון והבנייה – הפקרות מוחלטת. זה לא מקרה שיש הפקרות מוחלטת בתכנון ובנייה ונותנים לך לבנות מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה, תוך פלישה לשטח ציבורי. אחר כך מאותן מרפסות גם זורקים אבנים ומאותם שטחים מיידים בקבוקי תבערה", אמר. לדבריו, נדרשת פעולה מערכתית גדולה הרבה יותר מאשר הגדלה של מספר העצורים. "אגב", הוסיף לוין, "מי שירוויחו מזה הם קודם כול התושבים שגרים שם, שבוודאי לרובם לא נעים ולא נוח לחיות תחת האלימות הזאת".
"מי שמשלה את עצמו שבמקום שיש אלימות ומבליגים עליה, או חיים איתה בגלל קשיי אכיפה כאלה ואחרים, האלימות תישאר באותו מקום – טועה. מי שחושב שזה בסדר מבחינתנו שאותו ציבור ערבי בשכונות כאלה ואחרות יוציא קיטור או ינהג מנהג בעלים בשכונתו וירגום באבנים או מעבר לכך כל יהודי שמעז להתקרב לשם – יבין שזה לא ייעצר שם. זה פשוט יבוא וירדוף אותנו במקומות אחרים".
חבר מועצת עיריית ירושלים, עורך הדין אלישע פלג, השתתף בדיון אחר שהתקיים בנושא בוועדת הפנים של הכנסת, והבהיר שמדובר בחלק מן המאבק הפלשתיני על חלוקת ירושלים. "אין ביטחון לתושבים היהודים במזרח ירושלים. זו תופעה רחבה שקיימת גם בתלפיות, בבית אורות, במעלה הזיתים, בשייח' ג'ראח ובגבעה הצרפתית. לדבריו, יש לבוא בעניין זה בטענות אך ורק אל "המדיניות הרופסת", כלשונו, של ממשלת ישראל. "הערבים רוצים לחלק את ירושלים 'דה-פקטו' ופורעים חוק לקראת המשא ומתן המדיני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם