כמה מסתננים יש בישראל? המספרים האמיתיים
ארגוני הסיוע דורשים להעניק להם מעמד של פליטים, אך בדיקת מוסף "צדק" של מקור ראשון מגלה פער תהומי בין המספרים שמציגים אותם הארגונים לבין דוחות האו"ם
אלפי מסתננים מסודן ומאריתראה יושבים בכל מקום אפשרי שניתן להעלות על הדעת, משוחחים ומעשנים בחוסר מעש, רובם המוחלט גברים. הצפיפות והתנאים הסניטריים מזמנים חולדות ענק המתרוצצות בסמטאות. העליבות פושה בכל פינה. עם זאת, רבים מהמסתננים גילו יזמות עסקית מפותחת: מרבית החנויות והעסקים באזור עברו לבעלותם.
ברחובות האחוריים נפתחו עשרות בתי בושת. תעשיית המין פורחת. לא נעים להודות, אבל תחושת התייר לאט לאט מתגברת, והרתיעה מתחלפת בפליאה סקרנית של ישראלי ממוצע בטיול במזרח. תרבות השוליים שצמחה מתוך אותה עליבות מעוררת את החושים, כיאה למדינת עולם שלישי. הניסיונות היצירתיים לקשט את הפאבים והמועדונים שמאכלסים כל כניסה לבניין מט לנפול משעשעים ויוצרים תחושה של חינניות נואשת. בין האורות הנוצצים, הקירות הירוקים והרצפות השחורות, תלויים פוסטרים ישנים מכל הבא ליד, סרטי קולנוע, שחקני כדורגל ואפילו דובוני אכפת לי מחייכים.
ובחזרה לישראל. קשה לדמיין, אבל בכל בניין רעוע שהכניסה שלו כיום מאכלסת פאבים ומועדונים, ושבחדר המדרגות שלו ישנים על בסיס יומי גברים שיכורים, התגוררו בעבר משפחות רבות. מרביתן נמלטו, אבל חלקן האומלל ממשיך להסתגר מדי ערב בבתים. אלפי תושבים עדיין מתגוררים ברחובות הסמוכים בשכונות הדרום המרוחקות מעט. הרעש, הלכלוך, הפשיעה הגוברת והריחות הבלתי-נסבלים הם מנת חלקם. כשמפנים את המבט לרגע למעלה, אפשר לראות את בנייני המשרדים המצוחצחים של תל אביב, ממש מעבר לפינה, במרחק נגיעה.
53,000 מסתננים חיים כיום בישראל. רובם המוחלט מסודן ומאריתראה, וכמה אלפים ממדינות נוספות. על פי ההערכות, 70% מהם מתגוררים בדרום תל אביב. כולם, כולל ארגוני זכויות האדם, מסכימים שהמצב הזה לא יכול להימשך. המקום צר מלהכיל, התושבים המקומיים סובלים מפגיעה אנושה באיכות חייהם וגם המסתננים חיים בעליבות קשה והרסנית. אז כיצד השכילה המדינה להגיע עד הלום?
כאשר התחיל זרם המסתננים מסודן בשנת 2006, עצרה אותם המדינה לזמן ממושך בטענה שהם נתיני מדינת אויב. בעקבות עתירה לבג"ץ נקבע שלא ניתן לכלוא אותם, שכן גם לנתיני מדינות אויב יש לאפשר להגיש בקשות מקלט בכפוף לבחינה ביטחונית. אך במקום לקיים הליך בחינה של בקשות מקלט והענקת מעמד פליט במקרים המתאימים, החליטה ישראל להעניק לתושבי מדינות אלו הגנה קבוצתית, כלומר אישור שהייה זמני אשר יש לחדשו מדי שלושה חודשים.
מה הסיבה לכך? כיוון שלישראל אין כל יחסים דיפלומטיים עם סודן, באופן מעשי לא ניתן לבצע החזרה לתחומה. כמו כן, נטענת טענה לפיה אזרח סודני שיתגלה ששהה בישראל יהיה נתון בסכנה. אריתראה, לעומת זאת, מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך השלטון הדיקטטורי, הדיווחים על עינויים לכל מי שמתנגד לשלטון ועל עונש המוות הקבוע לכל עריק מהצבא האריתראי, הובילו למדיניות של אי-הרחקה זמנית.
בסיכומו של דבר התבססה ההנחה שממילא לא ניתן יהיה לבצע החזרה למדינות אלו, ועל כן אין כל טעם לבחון בקשות מקלט פרטניות. "זה המלכוד 22 שלנו", מסביר יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית. "ברגע שהמסתננים הגיעו לגבול, ישראל הייתה מחויבת לקלוט אותם. הם לא מוכרים כפליטים, אבל אי-אפשר לכלוא אותם וגם אי-אפשר להחזיר אותם.
מה שנוצר בישראל הוא שבעקבות העתירות לבג"ץ לא היה ניתן לבצע החזרה חמה למצרים ואסור היה להחזיק את המסתננים במעצר. מכיוון שלא היו מתקני שהייה פתוחים, המדינה התחייבה שלא לאכוף את איסור ההעסקה הקבוע בחוק. הם קיבלו מעין אשרת עבודה אוטומטית, ותוך כמה ימים מצאו את עצמם בגינת לוינסקי ונכנסו לשוק העבודה".
יעקובוביץ' (31) ואורלי יוגיר (29) הכירו כאשר היו סטודנטים בתוכנית חוץ אקדמית למנהיגות צעירה, ונחרדו מהגילוי שלמדינת ישראל – שהפכה ליעד אטרקטיבי למהגרי עבודה – אין כל מדיניות ברורה בנושא ההגירה. שני הצעירים החליטו לקום ולעשות מעשה. הם הקימו את המרכז, והרעיון שעמד לנגד עיניהם היה לרכז את המידע הרב בנושא ולעודד לחץ חיובי על המדינה להסדיר את הנושא: להעניק סטטוס של פליט למי שעומד בקריטריונים לכך, אך במקביל להגביל את אפשרויות העבודה והשהייה של מי שהגיע ממניעים כלכליים בלבד.
הארגון שלהם חריג בנוף העמותות וארגוני הסיוע, שבדרך כלל מסייעים למסתננים ולמבקשי המקלט אך לא מעניקים מענה לתושבי השכונות שנאלצים לשאת בעול. יגור ויעקובוביץ' שביקשו מלכתחילה להתעסק ברמת המקרו של מדיניות ההגירה הישראלית המקרטעת, מצאו את עצמם מסייעים לתושבים שחייהם הפכו לגיהינום.
המספרים, כאמור, עלו עם השנים. בשנת 2011 הגיע השיא של כל הזמנים, כאשר לישראל נכנסו לא פחות מ-17,000 מסתננים. הכמויות גדלו מדי חודש, והממשלה החליטה על בניית גדר הגבול עם מצרים. כמו כן, במאי 2012 נכנס לתוקפו תיקון מס' 3 לחוק המסתננים. על פי התיקון ניתן היה לעצור מסתנן במתקן משמורת למשך שלוש שנים, ורק אם הוא יוכר כפליט ישחררו אותו ויינתנו לו התנאים המגיעים לו על פי האמנה.
באותו חודש נכנסו לישראל 1,837 מסתננים, וביוני המספר כבר נחתך ביותר ממחצית ועמד על 877 מסתננים. בניית הגדר הושלמה רק בסוף אותה השנה. זוהי נקודה חשובה, שכן עיקר הוויכוח כיום בין ארגוני הסיוע ובין המדינה והמרכז למדיניות הגירה הוא על המשמעות המרתיעה של החוק לעומת הגדר. מאז, צנחו המספרים באופן משמעותי, ובשנת 2013 כולה נכנסו לישראל 43 מסתננים בלבד.
בבג"ץ המפורסם מספטמבר האחרון, קיבל בית המשפט העליון את עמדתם של ארגוני הסיוע ופסק שהתיקון אינו חוקתי, שכן הפגיעה בזכות לחירות של המסתננים גדולה ואינה מידתית, ועל המדינה להמשיך ולשאת בנטל הכלכלי הכרוך בהתמודדות עם תופעת ההסתננות. עוד נקבע שהשמתם של 1,750 איש במתקן המשמורת לא תסייע לפתור את מצוקת התושבים המקומיים, ושעל המדינה למצוא פתרונות חלופיים כדי להקל על מצוקתם.
בג"ץ הוסיף שלא ברור שהתכלית למניעת הסתננות עתידית היא תכלית ראויה, וגם לא ברור אם התיקון לחוק אכן הכרחי למען השגתה, בייחוד לאור בניית הגדר. למדינה הוקצבו שלושה חודשים להתארגן עד לשחרורם של העצורים. בשלב זה עתר המרכז למדיניות הגירה ודרש מהמדינה להקים מתקן שהייה פתוח לקליטת המסתננים, ובכל מקרה לא לשחרר את מי שכבר מצוי במשמורת בחזרה לשכונות דרום תל אביב.
הממשלה נכנסה להילוך גבוה, ובחקיקת בזק עבר לפני כחודשיים תיקון מס' 4 לחוק, לפיו כל מסתנן שייכנס לארץ מכאן ולהבא ייעצר במתקן המשמורת "סהרונים" למשך שנה. עוד קובע החוק כי יוקם מתקן שהייה פתוח שאליו יזומנו מסתננים שכבר מתגוררים במדינה. במתקן יקבלו המסתננים מזון ומחסה, אך הם לא יורשו לעבוד ויידרשו להתייצב לרישום שלוש פעמים ביום.
ארגוני הסיוע לפליטים מיהרו לעתור נגד התיקון לחוק בטענה שגם הוא לא חוקתי ואף גרוע מהתיקון הקודם. הדיון בעתירה אוחד עם העתירה הנוגדת של המרכז למדיניות הגירה. על רקע זה החלו הפגנות רבות-רושם של אלפי מסתננים. הם נהרו בשבועות האחרונים מתל אביב וממתקן השהייה הפתוח לרחבת הכנסת, והתנגדו להתחלת יישומו של החוק.
על פי אמנת האו"ם לפליטים, פליט מוגדר כ"מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". האמנה, שנחתמה לאחר מלחמת העולם השנייה, ביקשה למנוע הישנות מצב שבו פליטים נרדפים מוחזרים לארצות מולדתם אל מותם הוודאי. בהתאם לכך, מי שמוכר כפליט זכאי בישראל למעמד של תושב ארעי, המקנה אפשרות לעבוד ואת כל הזכויות הסוציאליות של בריאות, רווחה וחינוך.
לא ברור כמה מתוך אותם מסתננים יוכרו בפועל כפליטים. אחוזי ההכרה במדינות המערב נעים בין אחוזים בודדים ל-90% ויותר. על כל פנים, לאור המדיניות הנוכחית בישראל, נראה שגם מי שלא יוכר כפליט לא יוכל לחזור לארצו. הוא יישאר במתקן השהייה הפתוח, לכאורה ללא הגבלה, אם כי החוק עצמו תקף כהוראת שעה לשלוש שנים בלבד. על פי ארגוני הסיוע, "מתקן השהייה הפתוח" הוא בפועל כלא של ממש.
"צריך להבין שיש כאן בני אדם, הם לא עשו שום דבר רע", טוען אלעד כהנא מהקליניקה לסיוע לפליטים של אוניברסיטת תל אביב. "לא סתם ישראל לא יכולה לגרש אותם חזרה. הם ברחו מדברים איומים. הם לא שנה-שנתיים פה, צריך לתת להם מינימום של קיום בכבוד. אני לא צריך לעצב פוליסה לממשלה, יש כמובן נתונים כלכליים שקובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות צריכים להביא בחשבון, אבל מינימום של קיום בכבוד, תנאים שלא יכבידו על הסביבה, שלא ייפלו לפשע, מינימום של נגישות לטיפולים רפואיים מעבר לרפואת חירום, וכמובן נגישות לעבודה".
זה אומר לקלוט אותם בפועל כאזרחים?
"היו מקרים של פליטים או כאלו שהיו זכאים להגנה והוחזרו, כמו שהיה בחוף השנהב למשל, אבל יכול להיות שלא יסירו את ההגנה וצריך לתת על זה את הדעת. לנצח האנשים הללו יחיו כך במתקני שהייה?".
טענה נוספת של העותרים היא שהמספרים לא מסתדרים. מתקן "חולות" מיועד לקלוט כיום 3,000 איש בלבד. איך זה אמור לעזור לתושבי שכונות הדרום? "אני מכיר היטב את המצב בשכונות", אומר יעקובוביץ'. "תאמיני לי, קחי מהתושבים 3,000 מסתננים, והם יהיו מרוצים. זה משמעותי. החוק מרתיע נורמטיבית אנשים שמעוניינים להגיע לישראל לעבוד. הגדר אינה מספיקה וחשוב להבין את זה, הירידה המשמעותית במספר המסתננים החלה עוד לפני שסיימו לבנות אותה. אבל מעבר לכך אני חושב שעצם הדיון על יעילותו של החוק הוא כבר ממש מיותר".
למה?
"כי הוכח באופן ברור שהוא עוזר! מאות מסתננים חזרו עצמאית למדינותיהם מאז שהוחל החוק. הם הבינו שהמשחק נגמר והעדיפו לקבל כרטיס טיסה חינם ומענק של 3,500 דולר. אני בטוח שלאט לאט רבים אחרים שבאו לפה כדי לעבוד יעזבו בעקבותיהם".
ובכל זאת, ההנחה שלכם היא שרובם לא יוכרו כפליטים. ואז מה ניתן לעשות איתם? כמה שנים ישבו אנשים שאינם פושעים במתקן השהייה הפתוח שלא ממש מאפשר להם לקיים חיים נורמליים?
"מדינת ישראל מקדמת הסדר של מדינה שלישית שתקלוט אותם", מסבירה אורלי יוגיר. "זה דבר שעובדים עליו. בכל מקרה, אני מאמינה שמאחר שהם הגיעו ממניעים כלכליים, ברגע שהמניע ייפסק הם יחזרו הבית. המציאות בשטח היא ש-3,000 כבר חזרו הביתה והמספר רק עולה. כשהמניע הכלכלי יישמט, הרצון לחזור הביתה או למדינה אחרת יגבר".
מעבר למדיניות הזו, מוסכם על יעקובוביץ' כי לצד מתקן השהייה הפתוח צריך לאפשר למי שלא יוכר כפליט לעבוד, כאשר 70-50% מהשכר שלו יישמר בקרן ממשלתית עד ליציאתו מהארץ. על פי יעקובוביץ', מדובר פחות או יותר באותו סכום שגם כך מעבירים המסתננים למשפחותיהם מדי חודש, ולכן הם יוכלו להתקיים מהסכום שייוותר בידיהם.
כנהוג לומר, המספרים לא משקרים. אז הנה קצת על המספרים ועל הדרך הקשה והפתלתלה בדרך לבחינת המציאות באופן ישר והגון. ארגוני הסיוע חוזרים ומציינים שבמשך השנים ישראל קלטה מספר זעום של פליטים. ואכן בשנים 2013-2009 נקלטו 39 פליטים בלבד.
יעקובוביץ', לעומת זאת, מציג בפניי דו"ח שערך המרכז למדיניות הגירה, ובו נערכת השוואה בין כמות המסתננים שישראל קלטה בפועל בשנים 2011-2010 באמצעות ההגנה הקבוצתית שהעניקה לאריתראים ולסודנים ומדיניות האי-החזרה, מצב המכונה "דמוי פליטות", לבין כמות הפליטים או האנשים במצב דמוי פליטות (הגנה משלימה) שקלטו מדינות האיחוד האירופי ומדינות מערביות אחרות. המספרים שמתקבלים שונים לחלוטין.
אם מביאים בחשבון את המצב המכונה "דמוי פליטות", יוצא שבמספרים מוחלטים, בשנים 2011-2010 העניקה ישראל מקלט ליותר מסתננים מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. כמובן, אם מתייחסים למספרים ביחס לכמות האוכלוסייה ולשטח הגיאוגרפי, ישראל מובילה בהרבה על פני המדינות האירופיות. גם ביחס למדינות מקלט ידועות כגון קנדה, ארה"ב ונורבגיה, מובילה ישראל בגזרת המספרים המוחלטים בשנים אלו.
כמו כן, על פי המחקר, ניתן לראות שקיימת קורלציה בין מדיניות ההגירה של מדינות המערב לבין אחוז הפליטים שהן קולטות. אין ספק שמדינות בעלות ילודה שלילית באירופה, או מדינות שחסרות כוח עבודה וגם ככה קולטות מהגרים על בסיס קבוע, יכולות לקלוט פליטים רבים יותר. ישראל לעומת זאת בעלת ילודה חיובית ואינה מעודדת הגירה. מלבד עלייה לישראל על פי חוק השבות, שמקיימת את תכליתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, חוק הכניסה לישראל מאפשר התאזרחות על ידי נישואים או במקרים חריגים בלבד.
גם בחינת הכמות המצטברת של פליטים ודמויי פליטים לאורך כל השנים עד סוף 2011, מעלה שישראל נמצאת בין עשר המדינות המובילות באיחוד האירופי. ביחס לשטח המדינה, ישראל מגיעה למקום השני. עם זאת, חשוב לציין שבחלק ממדינות אירופה ניתנת לפליטים אפשרות להתאזרח כעבור כמה שנים, כחלק ממדיניות ההגירה של אותן המדינות.
יעקובוביץ' סבור שאנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית. "לכאורה מדובר כיום 'רק' ב-53,000 איש, אבל ברגע שניתן לכולם הכרה ואפשרות להשתקע, יתחיל תהליך של איחוד משפחות והכרה בזכות לחיי משפחה. מהר מאוד המספרים יגדלו באופן שיהיה למדינת ישראל מאוד בעייתי להתמודד איתו". כהנא, מנגד, מבין את החשש של יעקובוביץ' אך אינו צופה שחורות. "אף אחד לא רוצה פליטים, וברור שיש לכך השלכות על החברה", הוא אומר. "אבל אני לא רואה את זה קורה בעתיד הקרוב.
"מספר מבקשי המקלט ירד בצורה דרסטית והמספרים כרגע לא גדולים. ישראל חתמה על אמנת הפליטים והיא מחויבת אליה. בכל מקרה, צריך לזכור מה עומד בצד השני. האם המציאות הנוכחית שמתנהלת מול החשש הזה עולה בקנה אחד עם הפגיעה בפליטים? עם הפגיעה בתושבי דרום תל אביב? אי-אפשר לכלוא אנשים ללא משפט רק בשל חששות ערטילאיים מאנשים שאולי יבואו יום אחד".
ארגוני הסיוע לפליטים מסרבים בתוקף להשתמש במונח "מסתננים". "זוהי מילה בעלת קונוטציות שליליות. הפעם האחרונה שבה השתמשו במונח הזה הייתה בתיאור מחבלי הפדאיון. צריך להבין שאלה לא אויבים אלא מבקשי מקלט שבקשותיהם עדיין לא נבדקו, וזהו גם המונח הנכון והניטרלי", טוענת סיגל רוזן ממוקד הסיוע למהגרים ופליטים.
"להפך", אומר לי יעקובוביץ'. "הם נכנסו למדינה שלא כדין, הם מסתננים עד שיוכיחו אחרת. זוהי בדיוק ההגדרה בחוק עוד לפני התיקון שהסדיר את הטיפול בהם". עניין של סמנטיקה? כרגיל, המלחמה על התודעה תופסת מקום מרכזי באנרגיות שמשקיעים הצדדים כדי לקדם את מטרותיהם. עם זאת, החוק נכון להיום קובע במפורש שמדובר במסתננים, ולכן הוחלט שזהו המונח הנכון לתיאור התופעה בכתבה זו.
המצב הקשה בדרום תל אביב הוביל גם לכמה פרוייקטים מפתיעים כמו זה של הרב אריאל בראלי. בראלי, רב בית כנסת ודיין בבית הדין לענייני ממונות שהוקם בשדרות בחסות מכון "משפט לעם", החליט להרחיב את הפעילות ולהקים שלוחה דווקא במרכז שכונת נווה שאנן. התושבים בתל אביב שפשפו את העיניים למראה החבר'ה שמגיעים משדרות לחזק אותם בשבתות ובחגים.
לפני כחצי שנה נפתח ב"בית מרמוש" בית דין נוסף לענייני ממונות, והמכון שחבר לגרעין התורני "שקמים" עורך סיורים באזור לקבוצות תלמידים ומעביר להם סדנאות בנושאי צדק חברתי והתמודדות עם סוגיית הפליטים. "המסר העקרוני הוא שעל פי ההלכה מפרנסים את הגויים מפני דרכי שלום. ישנה חובה לעזור לחסרי בית וחסרי יכולת קיום כי חביב אדם שנברא בצלם", מסביר בראלי. "הם לא אויבים, זה מה שהיה מצופה כיחס ראשוני ובסיסי.
"הבעיה מתחילה ברגע שמדובר בקבוצה כל כך גדולה שמשנה את הצביון של העיר ושל המדינה. לכן, גם אם נאמר שמותר להשכיר דירה לגוי, אסור להשכיר להם שכונה כי אז זה משהו ציבורי ואתה מאבד את הצביון שלך. בשדרות, למשל, רצו להקים כנסייה והתנגדנו לכך כי זה לא מתאים לצביון של העיר.
"ברמה הפרטית יש גמ"ח שאותם מסתננים נעזרים בו וזה עובד נפלא, אך ברגע שמדובר במשהו ציבורי זה פסול. איננו יכולים כמדינה יהודית להכיל קבוצות כאלו גדולות שמשפיעות על הצביון", קובע בראלי. "צריך למצוא לכך פתרונות אחרים. מתקני שהייה, למשל. לפי ההלכה יש אפשרות לתת לשלטון להתמודד עם קבוצות כאלו גם בדרך הזו, שבה נותנים את הצרכים הבסיסיים".
כל הגורמים שעמם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה, הסכימו שהבעיה העיקרית היא חוסר המדיניות שבה נקטה מדינת ישראל עד כה. אבל כשמסתכלים אחורנית ומחברים את הנקודות, ניתן לראות שפעולותיה של ישראל עוצבו במידה רבה על ידי עתירות חוזרות ונשנות של ארגוני הסיוע לפליטים ופסיקות בג"ץ. לזכותם ייאמר שהם נכנסו לחלל גדול שהותירה המדינה, וייתכן שללא העתירות הרבות שלהם, גם פליטים אמיתיים – כאלו שישראל מחויבת אליהם על פי האמנה ועל פי צו המצפון – לא היו זוכים להגנה המגיעה להם.
הבעיה הקשה היא שללא מדיניות ממשית, הפתח נפרץ. עשרות אלפי מסתננים שאינם פליטים עברו את הגבול הדרומי הפתוח, ללא כל ביקורת והכוונה מסודרת. הדבר עלול לפגוע דווקא בפליטים האמיתיים שנרדפים באופן ממשי ללא כל אפשרות לחזור למולדתם. חשוב לציין שגם יגור ויעקובוביץ' מסכימים שהמדינה חייבת לאפשר לכלל אוכלוסיית המסתננים להגיש בקשות מקלט ולטפל בבקשות, וכי המצב שנהג עד היום, שבו ניתנה הגנה קבוצתית ולא נבדקו בקשות פרטניות, בעייתי מאוד. הגיע הזמן לעשות סדר, הם טוענים, לסייע למי שיוגדר כפליט ולעודד את יציאתם של אלה שהיגרו לכאן ממניעים כלכליים.
ארגוני הסיוע למסתננים תוקפים את מדיניות ישראל בנתונים המדברים על 70% הכרה במבקשי מקלט מסודן ואריתראה במדינות אירופה ו-90% הכרה בעולם, אך בדיקת מוסף "צדק" מגלה נתונים אחרים לחלוטין. על פי נתוני ה-Eurostat באיחוד האירופי, מדובר על כ-30% בלבד. גם כשמצרפים את מדינות אירופה שאינן באיחוד, מדובר על כ-45% בלבד.
לאחר פניות חוזרות לנציבות האו"ם לפליטים בישראל, מתברר שהמספרים נופחו באמצעות הוספה של כאלה שבקשתם להיות מוכרים כפליטים נדחתה, אך ניתנה להם הגנה משלימה הדומה לזו שניתנה עד היום ל-100% מן המסתננים הסודנים והאריתראים בישראל. כמו כן, נתוני ההכרה באירופה ובמדינות המערב אינם אחידים, בלשון המעטה. בשנת 2012 המספרים נעים החל מ-1.6% הכרה ביוון, 2.6% בהולנד ו-54% באיטליה, ועד ל-73% הכרה בגרמניה ו-88% הכרה בנורבגיה.
נכון להיום כל מדינה קובעת לעצמה כיצד תפרש את האמנה. עריקים מצבא אריתראה, למשל, הוכרו בדרך כלל כפליטים. עם זאת, שוויץ – שקלטה אלפי פליטים אריתראים תוך זמן קצר – החליטה בשנה שעברה לשים לכך סוף וקבעה באמצעות משאל עם שעריקות מן הצבא לא תהיה עוד קריטריון מספק לקבלת מעמד של פליט.
באיחוד האירופי, מתוך 268,500 בקשות מקלט שנדונו ב-2012, רק 24% קיבלו הגנה כלשהי. ל-37,245 מבקשים ניתן מעמד של פליט, מתוכם 2,240 אריתראים וסודנים, ואילו ל-27,920 מבקשי מקלט נוספים ניתנה הגנה משנית זמנית, מתוכם 1,535 אריתראים וסודנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם