יומן מסע: הילדים שגורשו מהארץ והפכו לפליטים
בקמפלה שבאוגנדה מתגוררים בעוני עשרות ילדים שגורשו מישראל בחזרה לדרום סודן, והם מתחננים לסיוע. שני ישראלים באו לעזרתם
בארץ ממתינים עשרות חברים, שכנים, מחנכים ומעסיקים לשעבר שמבקשים לדעת ש"המשפחה שלהם" הגיעה למחוז מבטחים. החגיגות של מבקשי המקלט בתל אביב ביולי 2011, בעת הכרזת העצמאות של המדינה החדשה, נראות עכשיו רחוקות מתמיד. אני מסקרת את הנושא המורכב משנת 2005, שמעתי את סיפוריהם הקשים ויצרתי קשרים עם מבקשי מקלט רבים. מאז ששמעו שאני נוסעת לשבוע לאוגנדה, תיבת הדוא"ל שלי מלאה בבקשות לחפש, למצוא, לעזור, להעביר דרישת שלום, לחבק.
באוגנדה אפגוש גם את פרי עמלם של שני ישראלים, לאה מילר־פורשטט ורמי גודוביץ', שהחליטו למרות הקשיים להוביל פרויקט חינוכי בדרום סודן. שניהם התנדבו עם מבקשי המקלט מדרום סודן בישראל: מילר־פורשטט גילתה את מצוקת החוזרים דרך בנה, אורי, שהתחבר בבית הספר לילד דרום־סודני בן גילו. גודוביץ', שמתנדב בספרייה בגינת לוינסקי בתל אביב ומרכז את הפעילויות החברתיות והקשרים עם הקהילה, הפך לחבר ואיש סוד למאות משפחות וילדים מסודן, מדרום סודן ומאריתריאה. היעד שהציבו שני המתנדבים היה להעביר למערכת החינוך באוגנדה לפחות מאה מ־500 הילדים שהוחזרו לדרום סודן.
קצת רקע. מאז הכרזת העצמאות ניסתה הממשלה החדשה, בראשותו של הנשיא סלבה קיר, להקים מערכת שלטונית דמוקרטית, ונעזרה בייעוץ מערבי, במוסדות האו"ם ובאחרים. אבל אכיפת הסמכות במדינה, שבה עשרה מחוזות ושבטים ניצים, הייתה כמעט בלתי אפשרית. ארגוני מורדים ניסו שוב ושוב להפיל את הנשיא, בן שבט הדינקה, ובחודש שעבר נכשל ניסיון הפיכה בראשות סגן הנשיא לשעבר רייק מצ'אר, בן שבט הנואר היריב, ועשרות מורדים נעצרו ונכלאו בידי כוחות הממשלה. זו הייתה יריית הפתיחה שהציתה מחדש את הגיהינום שהיה מנת חלקם של התושבים בדרום סודן לפני הכרזת העצמאות.
ארצות הברית וארגוני האו"ם פרסמו הודעות המביעות דאגה נוכח מצבה המידרדר של המדינה, וניסיונות לשיחות הסכמה בין הצדדים התקיימו בשבועות האחרונים תחת לחץ בינלאומי מסיבי באתיופיה השכנה, אבל ללא שום הישג משמעותי.
חוזרים למחנות פליטים
אני עוצרת בשבת באדיס אבבה, בדרך לאוגנדה. את שדה התעופה שוטפת לפתע בריצה קבוצה גדולה של פליטים דרום־סודנים: ילדים, נשים, נכה קטועת גפיים ששני גברים תומכים בה. רובם ללא מזוודות, רק מעטים מהם סוחבים שקיות בגדים. הנשים נושאות תינוקות, ואישה מבוגרת משתרכת מאחורי הקבוצה. עובד בשדה התעופה מסביר לי שהם הובאו בטיסת חילוץ מדרום סודן ומועברים לטרמינל הישן של אדיס אבבה, משם יוצאות שלוש טיסות מקומיות בלבד. מה יהיה עליהם ולאן יישלחו משם הוא אינו יודע.
לפי הערכות האו"ם, כ־78 אלף איש נמלטו מדרום סודן מאז החלו הקרבות באמצע דצמבר 2013, ויותר מ־42 אלף מהם ברחו לאוגנדה השכנה. כאלפיים איש ממשיכים לעבור את הגבול מדי יום. רוב הפליטים מתרכזים במרכזי הרישום של האו"ם באזור אדג'ומני, עשרות קילומטרים מהגבול. “אנחנו מנסים לסייע אבל המצב כרגע בהחלט לא פשוט, ונראה שניאלץ לפתוח מחדש את מחנות הפליטים שסגרנו ב־2011", אומר לי מחמוד בכר, ראש נציבות הפליטים של האו"ם באוגנדה. המדינה הענייה, שהתמודדה עם כ־250 אלף פליטים בשנים האחרונות (רובם מקונגו, סומליה, סודן ודרום סודן), נאלצת עכשיו לטפל בהם שוב.
הסכסוך הפוליטי בין הנשיא סלבה קיר לסגנו הידרדר בתוך שבועות למלחמה שבטית שגבתה כבר אלפי קורבנות, ועתידה לפי ההערכות להפוך כחצי מיליון אנשים לחסרי בית בדרום סודן ומחוצה לה. לראש נציבות הפליטים יש הערכה עצומה, אולי מטעמים דיפלומטיים, למדינה המארחת אוגנדה: “מאז 16 בדצמבר מקבל כל אזרח דרום־סודני שחוצה את הגבול ונרשם במרכזים שלנו מעמד פליט אוטומטי, בהסכמת ממשלת אוגנדה", הוא מספר.
אבל השירותים לפליטים קורסים: אלפים ישנים מתחת לכיפת השמיים ללא גישה למים, מחסה או שירותי בריאות. “אין לנו כרגע הרבה להציע", אומרת מרי, שעובדת באחד מארגוני הסיוע לפליטים. “לא חשבנו שנצטרך להתמודד כל כך מהר שוב עם פליטים מדרום סודן, ובעיקר נשים וילדים. הנשים הן הנפגעות העיקריות, שנאלצות להתמודד עם מצבים מורכבים ולפעמים להכריע הכרעות קשות מנשוא כמו להשאיר ילד אחד מאחור או לשלוח ילד עם אדם זר בתקווה שיגיע למקום בטוח".
הפליטים הטריים מותשים. לא כולם מצליחים לעבור את הגבול באופן מסודר, ובנציבות הפליטים של האו"ם מעריכים שרבים מהם מסתתרים בקרבת הגבול ומחכים לשעת כושר לעבור ללא ויזה. גם תשלום מס המעבר בעלות של חמישים דולר הפך לבלתי אפשרי לרבים. חלקם לא עוצרים במחנות המעבר וממשיכים לעיר הגדולה, קמפלה, כדי לנסות למצוא מקום בטוח יותר.
בתוך כל הסבל הזה ניצבים מילר־פורשטט וגודוביץ' שהקימו את הפרויקט החינוכי בקמפלה. הכל החל חודשיים אחרי החזרת מבקשי המקלט בקיץ 2012 לדרום סודן. אז יצאה עו"ד מילר־פורשטט לבקר עם בנה אורי במדינה החדשה, אחרי שחברו הטוב וואי הוחזר לדרום סודן. “אורי בני סיפר לי על ילד חדש בכיתה וביקש רשות להזמין אותו הביתה. הוא סיפר לי שלילד החדש קוראים וואי, ואני חשבתי לתומי: איזה מין הורים נותנים לילד שם מוזר כזה? רק כשהגיעו השניים הביתה הבנתי שמדובר בילד מדרום סודן - ילד עדין, מנומס, חכם", היא משבחת.
משם התפתח הקשר לידידות עמוקה עם המשפחה ואחרי שהוחזרו לדרום סודן החליטה מילר־פורשטט לנסות לעזור - אבל מעולם לא חלמה שבעקבות המפגש עם וואי תחלץ יום אחד עשרות ילדים מאזור מלחמה ותהיה אחראית לעתידם.
“המציאות עולה על כל דמיון", היא אומרת. מאז פרוץ המלחמה היא מתמרנת בין העבודה והיותה אם לארבעה ילדים ובין שעות ארוכות של גיוס תורמים ומשלוחי ציוד, תוך קיום מאות שיחות טלפון עם אוגנדה, דרום סודן וישראל.
אצל גודוביץ', מרצה באוניברסיטה במקצועו, התפתח הקשר עם מבקשי המקלט מהספריה בגינת לוינסקי ודרך הפעילויות החברתיות שהוא מרכז באוגנדה. בינואר ובספטמבר 2013 ביקר באוגנדה במסגרת הפרויקט.
משפחות מבקשי המקלט שחיות בישראל ביקשו מהם לסייע בדבר אחד - חינוך. היה זה רק שנה אחרי הכרזת העצמאות, ומערכת החינוך בדרום סודן כמעט לא הייתה קיימת. הילדים, שרובם נולדו והתחנכו בישראל, לא הצליחו להשתלב בשום אופן במעט הקיים. השניים החליטו להתגייס למענם. מאות שיחות טלפון, אלפי פוסטים בפייסבוק, בקשות מכל הקרובים והחברים, טיסה בהולה לאוגנדה - ולאט־לאט הצליחו להעביר עשרות ילדים שחיו בעבר בישראל מדרום סודן לאוגנדה השכנה, לפנימיית טריניטי. עלות אחזקת ילד בפנימייה עומדת על 1,500 דולר בשנה: בלי משרד, בלי קמפיין פרסום ובלי גיוס משאבים הצליחו השניים לשלב 44 ילדים במערכת החינוך באוגנדה.
רוב בעלי היכולת בדרום סודן שולחים את ילדיהם ללמוד באוגנדה. ילדי פוליטיקאים ואנשי עסקים מוצאים מפלט בפנימיות, ומהן הם מגיעים לביקור במדינתם פעם בשנה. גם בעלי תפקידים בכירים בדרום סודן יודעים שמערכת החינוך המקומית לא מבטיחה עתיד לילדיהם.
גודוביץ' ומילר־פורשטט ביקשו להעביר חמישית מהילדים שהוחזרו לדרום סודן למערכת החינוך באוגנדה - עד שפרצה מלחמת האזרחים והעמידה אותם בראש מבצע חילוץ שיסייע למשפחות שנמלטו לקמפלה בירת אוגנדה. הילדים שלמדו בפנימייה במהלך השנה חזרו בסוף נובמבר לג'ובה, בירת דרום סודן, לחופשה שנתית עם המשפחות. עם פרוץ הקרבות בדצמבר, הם ובני משפחה אחרים חולצו בעזרת מילר־פורשטט וגודוביץ' בחזרה לקמפלה. חלק מהילדים המתגוררים באזורים מרוחקים טרם חולצו, וכך הפכו הבתים הזמניים של רמי ולאה לחדר מלחמה שמטרתו אחת: להציל את הילדים.
געגועים לישראל
את לולו, אחותה אשול וחברתן מרלין אני פוגשת ביום ראשון במרכז העיר קמפלה, זמן קצר לפני שהן לוקחות אותי לשכונת העוני שבה מתגוררים עכשיו כ־60 איש, ילדים וקרובי משפחותיהם, בשלוש דירות שכורות השייכות לפרויקט של גודוביץ' ומילר־פורשטט.
אני מנסה לדובב את מרלין, ששהתה בדרום סודן כשפרצה המלחמה, אבל הילדות מתעקשות להתמקד בדברים אחרים - בקפה במרכז העיר, ברכילות על ישראל, בגעגועים לבית הספר - ומתענגות על חפיסת שוקולד שהבאתי מהארץ. מרלין, בת 14, נולדה בדרום סודן, נמלטה עם משפחתה למצרים ומשם הגיעה לישראל, הוחזרה לדרום סודן, וחולצה מג'ובה, הבירה, לפני כחודש, במהלך מלחמת האזרחים. עכשיו היא באוגנדה, פליטה בפעם השלישית בחייה.
את אשול בת ה־17 פגשתי בפעם האחרונה בג'ובה, חודשים ספורים לאחר ההחזרה. בהמשך השבוע תספר לי לולו בת ה־14 על היום שבו הגיעו לג'ובה מישראל, ואיך אשול אחותה נכנסה למיטה וסירבה לצאת ממנה במשך ימים. עכשיו נמצאת כמעט כל המשפחה בקמפלה: לולו, אשול, אחותן הקטנה רנדה שבכיתה ב', אחיהן הקטנים ואמן. אביהן נמצא במצרים, מנסה לפרנס מרחוק את המשפחה. רנדה הקטנה לוחשת לי בקול עדין שהיא מתגעגעת למחנכות ולחברות לכיתה בישראל. כאן לומדים הילדים, גם הצעירים שבהם, במסגרת פנימייה נוקשה - שינוי עצום מבחינתה.
בישראל למדו הבנות בבית הספר ביאליק־רוגוזין בדרום תל אביב, ובגינת לוינסקי הכירו את ד"ר רמי גודוביץ'. במשך כל השיחה הן חוזרות ומזכירות אותו, את האיש שבלעדיו לא ברור מה היה עולה בגורלן. למרות הקשיים, המרחק וסכומי הכסף העצומים שהיה עליו לגייס, גודוביץ' לא ויתר על הפרויקט. כך גם מילר־פורשטט, שלא ויתרה על משפחתו של וואי. גם אותו אני פוגשת בקמפלה: ילד רזה, שתקן, מנומס.
את רוב שעות היום הוא מעביר כמו שאר הילדים, בקריאה, בצפייה בסרטים ששלחה לו מילר־פורשטט, במשחקי כדורגל בחצר הדירה השכורה של הפרויקט. על הנסיעה מג'ובה הוא לא מספר הרבה. אמו, ניאטל, מספרת שמביתם בדרום סודן נשמעו היריות והפיצוצים בקרבות בין תומכי השלטון למורדים. כשחזרו לדרום סודן היו מלאי אמביציה: היא ובעלה רצו לפתוח פיצרייה בג'ובה ונעזרו בחברים בישראל, אבל פיצרייה בג'ובה נראית כרגע כמו חלום רחוק. ניאטל מחפשת עבודה באוגנדה.
לא לשכוח את העברית
כמעט כל הגברים מדרום סודן מחפשים עבודה כדי לכלכל את הילדים. “עכשיו, כשהילדים בטוחים, אנחנו יכולים לחזור לדרום סודן ולנסות לעבוד בכל זאת", מספרים כמה ראשי משפחות שהעבירו את משפחתם לקמפלה. “אם נמות - נמות, זה הגורל, אבל לפחות המשפחה שלנו בטוחה", הם אומרים.
הדרך מג'ובה לקמפלה אורכת יום שלם במקרה הטוב. על האוטובוס מג'ובה עולים בני המזל שיש להם כסף לכרטיס. הנסיעה ארוכה ומורטת עצבים עד הגבול, ומשם לקמפלה. על החילוץ מהשכונות וממתחמי האו"ם לג'ובה אסור עדיין לדבר: הסכנה לאנשים שעדיין שם ולאלו שיוצאים וחוזרים עם הילדים עדיין גדולה.
אף שממשלת אוגנדה מתירה לפליטים לעבוד, לא קל למצוא עבודה במדינה. למרות היחס המקבל של האוגנדים, ברור לפליטים ולאנשי ארגוני הסיוע במדינה שככל שיגבר זרם הפליטים כן ישתנה היחס. חאלד, אחד מהגברים שפגשתי, שוקל לשוב לג'ובה ובינתיים משגיח על הילדים הרבים בשלוש הדירות השכורות ועל שני ילדיו שלו, סמואל וסימיברי, ציירים מוכשרים שמבלים עכשיו שעות בציור בצבעים ובעטים שהבאתי מישראל. כל צעצוע, חיית פרווה או טבלת שוקולד מהווים כאן מקור לעונג, ולו זמני. מדי פעם מזכיר מישהו מהילדים את הגעגוע לישראל, או מבקש שנשלח ספרים בעברית: “כדי שלא נשכח לקרוא ולכתוב".
אני מחלקת מכתבים מהילדים בבית הספר מעלה שחרות בנגב, שם התחנכו בעבר כמה מהילדים שהוחזרו לדרום סודן. טל גולדמן מקיבוץ יטבתה סיפרה לילדים על מבצע החילוץ של חבריהם לכיתה מג'ובה, ובמכתבים אחרים נכתבו ברכות לשנה האזרחית החדשה: “שתחזרו מהר הביתה", “שתהיה לכם שנה טובה ושקטה". רוני פרץ מערד שלחה מכתב אישי לחברתה הקרובה אלול, אורי העביר מכתב ארוך לוואי. ברכות מקושטות על נייר צבעוני מתפזרות בין קבוצת הילדים בקמפלה, ואלה מתחילים לכתוב מייד מכתבים בחזרה. גם בעידן האינטרנט אין תחליף למגע האישי.
ההורים המעטים שהגיעו להשגיח על הילדים מבקשים סיוע ברכישת מזרנים, תרופות וחומרי ניקוי, ובמציאת עבודה. 60 אנשים כבר חולצו, וזרם הבקשות מהצד השני של הגבול אינו פוסק. עשרות משפחות שעבדו וחיו בישראל מתקשרות ומתחננות לסיוע כספי כדי שיוכלו לברוח: גם מחיר הנסיעה וויזת היציאה הוא מעבר להישג ידם כעת.
בחזרה לקרבות
המשפחה של תרזה, אחת מהעובדות במלון “נומלה" המפואר בג'ובה, נמצאת היום בקמפלה. מחרתיים, ביום חמישי, היא מתכננת לחזור לעבודתה בבירת דרום סודן, כי הבוס התקשר וביקש שתחזור. “לפחות תהיה לי עבודה, ובתוך המלון אהיה מוגנת. המלון מלא עכשיו באנשי או"ם שפונו מכל המקומות האחרים במדינה, והבוס שלי לחוץ מאוד. הוא ביקש ממני לחזור. הנסיעה מסוכנת, אבל אין לי ברירה". כעבור יומיים היא יוצאת לדרך יחד עם סיימון, האיש שמנהל את מסעות החילוץ מג'ובה לקמפלה. הקשר איתה ניתק, אבל אני שומעת מסיימון שהיא הגיעה למלון בשלום.
יותר מ־30 מקרב המוחזרים מישראל לדרום סודן, ברובם ילדים קטנים, נפטרו במהלך 18 החודשים האחרונים. רבים מהילדים לא הצליחו להתמודד עם המלריה וטיפוס הבטן הנפוצים בדרום סודן, מדינה שבה כל ילד חמישי אינו זוכה להגיע לשנתו הראשונה. עוד ארבעה מחברי “הקהילה הישראלית" נהרגו בקרבות במדינה. אחת מהמתים במלחמה היא ילדה בת שלוש. אחר הוא ילד בן חמש.
ילדים שנעלמו
איש הקשר שלי בדרום סודן פונה מהמדינה לפני כשבועיים עם מאות עובדי סיוע אחרים ועם עובדי שגרירויות ואנשי עסקים. רק הסגל ההכרחי נשאר, כמה הרפתקנים ועיתונאים, וכ־12 אלף חיילי או"ם. מספרם הוכפל מאז ראשית הקרבות, אך הם עדיין אינם מצליחים לייצב את הטלטלה שאוחזת במדינה הצעירה.
איש הקשר שלי מסרב להתראיין בשמו. “אמרנו לכם לפני שנה וחצי שההחזרה של מבקשי המקלט מישראל לדרום סודן הייתה מוקדמת מדי", הוא אומר. עובד בארגון סיוע אחר מתנצל שאינו יכול לעזור לי: “אם הצלחתם להביא אותם לקמפלה מצבם כבר טוב יותר משל מאות אלפים אחרים". במתחמי האו"ם ברחבי המדינה שוהים יותר מ־60 אלף איש המקווים להגנה. המצב קשה: אין מספיק מזון או שירותים, והיציאה החוצה מהמתחמים המוגנים פירושה לעתים קרובות לעמוד בסכנת מוות. גם עובדי הסיוע אינם חסינים: מזכ"ל האו"ם באן קי מון האשים את המורדים במדינה בשוד כלי רכב, מזון וציוד שנועד לסייע לעקורים. מתוך המתחמים של האו"ם בדרום סודן חולצו חלק מהילדים.
ובתוך הכאוס ממשיכים אנשי הקשר בקהילה הדרום־סודנית, בעזרתם של גודוביץ' ומילר־פורשטט הפועלים לסירוגין בקו ישראל־אוגנדה, לחלץ עשרות ילדים ומבוגרים מג'ובה. היום גודוביץ' מנסה מביתו שבישראל להציל נער שנותר בשעות הלילה מחוץ למתחם האו"ם המאובטח בג'ובה. הנער מבועת בחוץ, ואין מי שיסייע. במשך שעות מנסה גודוביץ' למצוא איש קשר שיצא לחפש את הנער, ללא הועיל.
רק בבוקר מתחדש עמו הקשר. לא מדובר בלילה חריג: כמעט כל יום מביא סיפורים קשים, בקשות, ניסיונות נואשים לחדש קשר עם ילדים שטרם חולצו ממחוזות מרוחקים במדינה. שלושה ילדים נעלמו בבנטיו, בירת מחוז יוניטי, ששוחררה בימים האחרונים מידי המורדים אחרי שאלו החריבו בה את כל התשתיות ובזזו את מאגרי המזון. הדיווחים האחרונים מספרים על גופות ברחובות ומקרי אונס רבים. למרות המאמצים לא נוצר עדיין קשר עם שלושת הילדים. גודוביץ' עדיין מקווה ששדה התעופה במחוז ישוב לפעילות, שהילדים יאותרו ושיוכלו לארגן את הטסתם לקמפלה.
הסיפור של הילדים שהתגוררו בעבר בישראל מכה הדים, ואנשי נציבות הפליטים של האו"ם מקבלים אותי לראיון בלי פגישה מקדימה ומקשיבים בתדהמה כשאני מספרת על ההתגייסות העצומה של החברים בישראל להציל את הילדים והוריהם. אני מספרת גם על הפרויקט החינוכי של גודוביץ' ומילר־פורשטט, ועל המצב הנוכחי של מבקשי המקלט בתל אביב. גם אנשי עסקים מקומיים, נהגים ובעל המלון שאני שוהה בו מתקשים להאמין לסיפור. רק העובדה שאני והילדים מדברים באותה שפה מצליחה לשכנע אותם.
אין עתיד בג'ובה
מזוודת הציוד והשוקולד מתחילה להתרוקן. ביום חמישי אני פוגשת את נקה ואחותה פוני, שגרות עם אמן בקמפלה כבר שנה, בדירה נפרדת מהקבוצה. בפעם האחרונה שראיתי את נקה היא עמדה על במה ברחבת הסינמטק במרץ 2012, במסגרת אחת ההפגנות נגד ההחזרה, וביקשה מהממשלה לא להחזיר אותה לדרום סודן. ילדה בת 15 עם יכולת ורבלית מרשימה. שנתיים אחר כך, כבר בת 17, היא מתארת בעברית שוטפת את הגעגועים לישראל, ופורשת בפני את התוכניות שלה לסיים תיכון באוגנדה ולהתקבל לאוניברסיטה ראויה. “לג'ובה לא חזרתי למזלי במהלך החופשה, וגם לא אחזור. אין שם עתיד בשבילנו. כאן לפחות בטוח, ובעזרת הפרויקט של לאה ורמי יש לי עתיד", היא מסבירה.
את אלכס ומורין, צמד מורים מבית הספר שבו לומדים הילדים, אני פוגשת בערב באחד המלונות היפים בקמפלה, מקום שמדגיש את הפערים הכלכליים העצומים בחברה האפריקנית. איש מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו את המחירים שמשלמים אנשי עסקים זרים, ולמרות זאת אנחנו בוחרים במתחם הסגור והממוזג כדי לשוחח בשקט על הילדים, ,ועל ההתמודדות הקשה הצפויה למורים בתחילת השנה עם אלו מהם שנמלטו מאזור המלחמה. נציג ישראלי העובד בארגון סיוע בינלאומי מארגן ביקור של המורים בדירות המגורים לפני תחילת שנת הלימודים, ואלה מנסים לעודד את הילדים ולנסות לזהות קשיים.
בלילה מצליח פרנקו, אבא של מרלין, יחד עם אמה ושלושת אחיה ואחיותיה הקטנים, לחצות את הגבול ולהגיע לקמפלה. חסרי כל, מבועתים אבל בטוחים.
“קחי אותי איתך"
בבוקר יום שישי אני נפגשת עם כל המשפחות בשכונה להערכת צרכים. מכינה רשימת תרופות וציוד לשלוח, מקשיבה לבקשות, נפרדת מהילדים, מצלמת. פרנקו מגיע אחרי לילה קשה: בעיניים אדומות, מותש לחלוטין וכמעט לא מסוגל לדבר, הוא מבקש ממני ליצור קשר עם המעסיק שלו בישראל, שהבטיח לנסות לעזור.
רגינה, אחת הבנות שחולצו ממתחם של האו"ם בדרום סודן לפני שבועיים, מפשירה סוף־סוף ומחבקת אותי. הילדה הזו, רק בת 14, יכול להציג סיפור חיים שמספיק לספר עב כרס. היא נולדה בסודן, נמלטה למצרים, נחלצה מהטבח בגן “מוסטפא מחמוד" בקהיר, חצתה את הגבול לישראל, ומשם הוחזרה לסודן, לאוגנדה ושוב למלחמה. אחיה ואחותה איתה כאן, אך אבא שלה עדיין בג'ובה. אמה נמלטה למצרים עם אחותה. אני מבטיחה לשלוח לה חרוזים לצמידים.
אני אוספת עשרות מכתבים לחברים בארץ. רנדה, אפרוחית קטנה בכיתה ב', אחותן של אשול ולולו, מחכה לי בצד. הילדה הכי ביישנית בקבוצה, מעולם לא ביקשה כלום. “קחי אותי איתך", היא לוחשת. היא היחידה מהקבוצה הגדולה שעדיין מאמינה בנסים.
בלילה בין שישי לשבת מצליח סיימון לחלץ קבוצה נוספת של ילדים מג'ובה, ולהביא אותם בשלום לקמפלה. עשרות בקשות אחרות נותרות עדיין ללא מענה. בעוד שבועיים תסתיים חופשת הסמסטר והילדים יחזרו לפנימייה. לפחות ל־15 ילדים שחולצו טרם נמצא מי שיממן את שנת הלימודים הבאה. מימון ילד בפנימייה דורש כ־400 שקלים לחודש, וגודוביץ' ומילר־פורשטט עדיין מגייסים תרומות כדי לנסות להציל ילדים נוספים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם