מה קורה לילדיכם ברשתות החברתיות?
כל ילד שלישי חווה פגיעה דרך האינטרנט. כתבת סופשבוע, אם חרדה, יצאה ואספה עדויות ארוכות וקשות. האם הילד שלכם בטוח?
בשבועות האחרונים אספנו עדויות של בני נוער על התעללויות מצד חבריהם ברשתות החברתיות. סיפוריהם של ילדים בני 11 עד 16 בסך הכל. בני נוער, אם תרצו - ילדים. קולם של הקורבנות שעומדים מאחורי התופעה המכונה "בריונות ברשת". העדויות נגבו בזהירות רבה. מרבית העדים הם ילדים ובני נוער, ובמקרים ספורים העידו הוריהם במקומם. בלי פילטרים, בלי צנזורה ובלי תיווך. מאחר שמדובר בקטינים, שמותיהם אסורים בפרסום והם שמורים במערכת. השמות שמופיעים בכתבה בדויים. בכוונה הוסרו גם פרטים מזהים.
כל העדים סיפרו על אירועים שהם עצמם חוו ברשת: חרמות, קבוצות שנאה, השמצות, הפצת תמונות פוגעניות (כולל כאלה בעלות תכנים מיניים), סרטונים פוגעניים, השפלה, פחד, דיכאונות, הרעבה עצמית וניסיונות התאבדות בעקבות ההתעללות.
בעולם הווירטואלי שבו הילדים שלנו מסתובבים, לוקחים תמונה של ילדה בת עשר, ומשווים בינה ובין קוף. שכבה שלמה, עשרות ילדים, עושה "לייק" ומצטרפת לחרם על ילדה אחת, "עמית הזונה". ילד שינה את תמונת הפרופיל שלו בפייסבוק לתהום שמישהו קופץ לתוכה. זאת תמונה שלקח מהאינטרנט. הילד כתב "חיים רק פעם אחת". רמז עבה וברור. בתגובה כתבו לו "יופי", ו"יאללה, הגיע הזמן".
ילדה אחרת פתחה קבוצה נגד ילד מהכיתה, "הקבוצה נגד אדם". "אדם צריך להתאבד?" היא שואלת, בפנים גלויות ובשם מלא. התשובות האפשריות: "כן" או "כן". ילדים מצלמים ילד משתין בשירותים ומפיצים את התמונה. ילדות שהצטלמו בבגדי ים מתויגות ככוכבות פורנו. ילדים פוחדים מהצל של עצמם, ממעטים להתלונן, לא תמיד משתפים את ההורים גם כשהם הופכים לשק חבטות של עשרות ילדים אחרים.
התעללות ילדים בילדים אינה תופעה חדשה, אלא שכאשר זה קורה ברשת, העוצמה, המהירות, התפוצה, הכוח וכך גם המחיר - גדולים הרבה יותר. "חמודה", מראה לנו דנה, שם בדוי, דברים ששלחה לה בווטסאפ חברה לכיתה." את יכולה להתאבד היום. ימכוערת, ינואשת (כך במקור, חק"ב). חבל שאת לא מתאבדת כמו שדיברנו היום בכיתה. הלוואי תתאבדי ומחר לא תבואי, יא בת זונה, שרמוטה, מי המציא אותך, נמאס ממך, איכסס... תפסיקי להיות ילדה צומי, להקיא מלהסתכל עלייך. לכי תתאבדי, מכוערת".
"לילה שלם קיללו אותי בווטסאפ, ולילה שלם לא יכולתי לישון", אומרת דנה, הלומדת בכיתה ח'. " פתחו נגדי קבוצה. יום אחד, אני זוכרת, ישבתי לאכול. זה היה אחרי טיפול שיניים. צילמו אותי באמצע הביס. נראיתי מגעיל. העלו את זה ופשוט התחילו לצחוק. יושבים עשרים ילדים עם תמונה בבית ספר, הם אפילו לא מכירים אותי, וצוחקים עליי".
ובפייסבוק?
"בחופש הגדול לפני החטיבה, כל אחד שאל בפייסבוק לאן השני הולך בשנה הבאה. עשו משאל, ?מי לא רוצה להיות עם דנה השמנה?' פתאום , בתוך ארבע וחצי דקות, היו איזה ארבעים תגובות. ולא הייתה תגובה אחת טובה. הרגשתי ממש רע. לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לשרוט את עצמי עם הציפורניים. אחר כך לקחתי סכין ופשוט חתכתי. מאז התמכרתי לזה. כאב פיזי קל יותר מכאב נפשי ".
בשבוע שעבר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום מחריד נגד 11 נערים בגילאי 12 עד 16 בגין סדרת עבירות מין חמורות. בין השאר מואשמים הנערים בסעיף של אונס, במה שזכה לכינוי: "פרשת אונס הילדה בת ה-12 ממרכז הארץ". בחלק מהמקרים תיעדו הנערים את האירועים, שמרו את הסרטים במכשירי הסלולר שלהם והפיצו אותם לחבריהם. על פרטי הפרשה הוטל צו איסור פרסום.
בת ה-12 נאלצה לעזוב את ביתה ולעקור מעיר מגוריה. לפני כמה ימים עברה לבית ספר אחר. היום היא לומדת בפנימייה, הרחק מביתה, כדי שלא יזהו אותה. "הפחד הגדול הוא שמישהו יגלה את זהותה של הילדה או חלילה יראה את הסרטון", אומרת עורכת הדין שמייצגת אותה, עו"ד רוני אלוני-סדובניק. "כבר עכשיו המשפחה סובלת מהטרדות ומהצקות. ילדה בת 12, בעלת צרכים מיוחדים, שאי אפשר לטעות בגילה הצעיר ובהתנהגותה הבוסרית וחסרת הישע, היא עכשיו בחזקת נרדפת. לא פחות".
"היא צריכה להחליף את כל החיים שלה", מגלה א', אמה של הילדה. "היא צריכה להחליף בית ספר, חברים. היא לא יכולה להיות בקשר עם חברים שהיו איתם קודם. כל החיים שלה השתנו. הכל מקולקל, נשבר. הכל הלך לפח. גם החיים שלנו. כל החיים הפוכים עכשיו, וצריך להמשיך".
על הצילומים שצילמו הנערים את בתה אומרת א', בקול רועד: "אין יותר גרוע מזה". היא עצמה לא הורשתה לצפות בהם. "מכה על מכה. גם לאנוס וגם לצלם? זו ציניות. אלה לא בני אדם. לא ילדים ולא נוער. חיות. כל מה שהם עשו, הם עשו בכוח. הילדה רעדה. היא הייתה בפחד".
היא ידעה שהם מצלמים?
"לא. כשהיא גילתה זאת הייתה היסטריה. היא חיה בפחד, שאף אחד לא יראה. זו בושה. זו קטסטרופה. לא פשוט. אנחנו לא רוצים שמישהו ידע. בשבוע הראשון היא לא ישנה בלילה, לא יצאה מהבית. הכי גרוע שבמקום החיים הנורמליים זה עולם וירטואלי, שהכל מותר בו. זה לא נתפס. זה כל כך מלוכלך, גם בשכל וגם בלב. בסוף הקורבן הוא זה שצריך לברוח? הבת שלי צריכה לעבור למקום אחר. למה? היא ילדה טובה, והיא בעונש. ילדה צריכה בגיל כזה להיות בבית, אבל לנו אין ברירה".
זה מסע מטלטל ומעיק אל ארץ אלימה, מאיימת, נטולת גבולות, שיש בה מעט חמלה והרבה מאוד פחד. מדינה שבה הולך ויורד גילם של השולטים והנשלטים, הקורבנות, המפגעים, שולחי ה"לייקים" וגם רוב הצופים הדוממים. הצעירים שבהם בני עשר. המבוגרים עוד לא בגיל צבא.
אני יוצאת אל המסע הזה כעיתונאית אבל גם כאמא, ובמהלכו אני מגלה שאף אחד לא חסין. אני מבינה כמה מעט אנחנו יודעים על מה שקורה ברשת. אני מבינה שרבים מהילדים שלנו - המצוידים בסמארטפון, טאבלט ומחשב - אוחזים בנשק מסוכן ובכלים מועטים מדי להתמודד איתו. הנשק הזה לא יורה, לא משמיע קול נפץ ולא משאיר סימנים של אבק שריפה. הוא לא קר ולא מתכתי, אבל הוא יכול להרוג ילדים. הסיפור הבא על הילד שנפגע או פגע יכול להיות הסיפור על הילד שלנו. אחרי שבועות ארוכים של גביית עדויות אני מבינה שזה יכול להיות גם הילד שלי.
"גם אני שונא את אייל", נכתב באחת מקבוצות השנאה שהקימו ילדים בפייסבוק נגד ילד אחר. "לכל השונאים היקרים", מבקשים חברי הקבוצה, "למרות שהשנוא מכל נמצא בחו"ל, זה לא אומר שאנחנו מפסיקים לשנוא אותו. חג שמח לשונאים! חשוב לשמר את השנאה!" ככה כותבים ילדים לילדים. בלי חמלה ובלי ברקסים, גלוי ופתוח, מצמית וקורע לב.
הם מעדיפים לכתוב הודעות. הם לא מבינים למה אני מבקשת מהם להיפגש, או אפילו לשוחח בטלפון. "יש לי חיים מחוץ לפייסבוק, אני פשוט לא יודע את הסיסמה כדי להיכנס אליהם", זאת הבדיחה שהם מספרים לי כשהם קולטים שאני כנראה עדיין לא מבינה.
הם חיים ברשת 24/7, בלי שקט ובלי הפוגות. הם מצלמים כל דבר ומיד משתפים. הם הילדים שלנו, והם לא מוגנים בשום מקום, כי הרשת החברתית חודרת ומגיעה עד למקום שהיה אמור להיות בטוח עבורם: הביתה, לתוך חדר הילדים.
"אם את הולכת ומספרת להורים שלך, את נקראת שטינקרית", מסבירה לנו תמר. "גם אם את מספרת למורה שלך זה נחשב ש'השטנקרת'. ואז כולם צוחקים עלייך עוד יותר. זה הכי גרוע. בגלל זה עדיף לשמור את זה בצד ולשתוק.
"אם את רואה תמונה של משהו מצחיק, את חייבת לצלם אותו ולצחוק. את אולי לא, אבל בנות בגיל שלי כן. הם יראו, למשל, אישה שמנה שפתאום הולכת עם מכנס לבן, והוא מוציא לה את כל השומנים, הם יצלמו ויעלו את זה לפייסבוק, ויהיו להם מלא לייקים ותגובות. זה כאילו מה ש'בונה אותם' חברתית. על התמונה שלי היו בסביבות שלוש מאות לייקים".
תמר בת ארבע עשרה וחצי. תלמידה טובה. מקובלת חברתית, כך העידה. המקרה שהיא מספרת עליו התרחש לפני פחות משנה. זאת הייתה תמונה שבה נראתה תמר, אז נערה במשקל ממוצע, הולכת ברחוב. "נכנסתי לחנות לקנות מים", סיפרה השבוע. "ראיתי מישהי יושבת על ספסל ברחוב, וצוחקת. לא היה לי מושג מי זאת. יום למחרת קיבלתי הודעה בווטסאפ. מישהי כתבה לי: 'תמר, שלחו תמונה שלך, תסתכלי'. ואז היא שלחה את התמונה הזאת בקבוצה. זה היה מביך".
למה?
"היא צילמה אותי לובשת מכנסי טייטס, שבאותה תקופה צחקו עליהם שבנות מלאות לובשות אותם. נכנסתי לקיר שלה (בפייסבוק, חק"ב), ופתאום אני רואה את התמונה שלי, ומלא תגובות נורא משפילות. תגובות כמו 'איזו שמנה', 'איך יכולת בכלל לצלם אותה', 'איך היא נכנסה לך למצלמה עם כזה גודל'. כל זה כשאין לי מושג אפילו מי זאת. סתם ילדה שצילמה והפיצה בפייסבוק שלה. אני זוכרת שכתבו לה על התמונה: 'את אלוהית, את מלכה, אין דברים כמוך, מעריצות שלך'. חשבו שהתמונה מצחיקה".
מה הרגשת?
"התקשרתי לאבא שלי ופשוט לא הפסקתי לבכות. ידעתי שאני מלאה, פחות או יותר, אבל לא ככה. זה היה כמו לקבל סטירה בפנים. כל מי שראה אותי אמר: 'אה, זאת ההיא מהתמונה'. לאבא שלי אמרתי: 'אבא, מישהי הפיצה תמונה שלי ויש מלא תגובות. אתה חייב לראות את התמונה'.
"אבא שלי שלח לה הודעה בפייסבוק. הוא כתב: 'שלום, אני אבא של תמר, שהעלית את התמונה שלה. את יכולה בבקשה למחוק את התמונה? זה נורא משפיל'. ככה, בנימוס. היא ענתה לו: 'לא, אני לא מוכנה למחוק את התמונה'. התנהל ויכוח. אבא שלי שמר על קור רוח. הוא פנה אליה נורא יפה וביקש שתמחק את התמונה, אבל היא לא רצתה. היא קראה לו 'חמוד שלי'. הוא כתב לה: 'אני לא חמוד שלך. אני מבקש שתרגיעי ושתורידי את התמונה או שאנחנו פונים למשטרה'. היא אמרה 'ממש אין בעיה, מצדי תפנו'.
"בסוף היא מחקה את התמונה, אבל הפחד הזה, שהמון אנשים ראו אותה - נשאר לי. כשמעלים תמונה שלך ואת רואה שככה את נראית, וככה את רואה את עצמך, זה פוגע לך בביטחון. אחרי מה שקרה לי, במשך תקופה לא ממש אכלתי. לא הרגשתי טוב. קשה נורא לעבור פגיעה כזאת. ישבתי בבית כמה ימים. לא הלכתי לבית ספר.
"לא ממש רציתי לדבר עם אף אחד. יש לי חבר, וגם לו לא רציתי לספר, כי התביישתי. לא היה לי חשק לכלום. חשבתי לעצמי, אולי אני אנסה להתאבד, אולי זה יעזור לי, אולי יהיה לי טוב יותר. מה אני צריכה לחיות, אין מי שיגן עליי. ירדתי מאז עשרה קילו, וזרקתי את הטייטס ההם".
"בווטסאפ יש קבוצה של הכיתה", מספרת מורן בת ה-12 וחצי, תלמידת כיתה ז' מהדרום. "כותבים שם שיעורים ומדברים גם על מה שקורה. היה מפגש כיתה, והבנים כתבו: 'אל תזמינו את מורן. היא מכוערת, השיער של מורן מכוער, מורן מסריחה'. התחלתי לבכות. המורה עשתה שיחה בכיתה: 'יש ילדה בכיתה שלנו שלא מרגישה נעים'. בלי שמות. זה לא עזר.
"אתה מפרסם תמונה ברשת ומבקש שיעשו לך לייקים. זאת הדרך, גם בשביל מי שהוא לא מקובל בכיתה, להשיג חברים. קוראים לזה 'ביקורות ודירוגים'. אם את שווה, התגובות הן 'אונס', 'כוסית', כאילו שווה לאנוס אותך. הכי נמוך זה 'זבל', 'דומה לחרא'. אני יצאתי באמצע, לכיוון הנמוך".
"מישהי מבית ספר אחר בעיר החליטה שלקחתי לה את חבר שלה", מעידה מיכל, בת 15. "היא העבירה הודעה: 'מיכל לקחה לי את החבר. אני הולכת אליה לבית הספר ואני אראה לה מה זה'. זה היה אחרי הלימודים. היא באה עם שלוש חברות שלה לגינה, ליד בית הספר. אני כבר יצאתי. היא התחילה לצעוק: 'אני אשפיל אותך, יא מזדיינת'. היא משכה לי בשיער, שרטה אותי עם הציפורניים, זרקה לי את התיק. והכול מצולם. למחרת זה כבר היה בפייסבוק. כולם קיללו אותי. 'יא שרמוטה'. כאילו כי לקחתי לה את החבר".
לפי מחקרים, יותר מ-30 אחוז מהילדים בארץ חוו פגיעה כלשהי ברשת. קרוב ל-20 אחוז מהילדים בישראל שותפים לבריונות ברשת. כל ילדה שלישית מקבלת הצעה מגונה תוך 20 שניות מהרגע שהיא מתחברת לרשת. עיקר הפגיעות הן בכיתות ה' עד ט'. כ-70 אחוז מהקורבנות הן בנות. גם בקרב הפוגעים יש אחוז גבוה יותר לבנות מאשר לבנים.
"חבר טוב שלי הכניס אותי לקבוצה בווטסאפ", מספר טל, הלומד בכיתה ח' בצפון הארץ. "זה היה לפני חודש וחצי. ילדה אחת התחילה לרדת עליי. אני יודע רק את השם שלה ומספר הטלפון. חבר שלי כתב לי: 'אל תתרגש. ככה היא. אוהבת לרדת על אנשים'. אחר כך היא פתחה קבוצה מיוחדת, רק לי: 'לרדת על טל הבן זונה'. היו שם בערך 12 אנשים שרק ירדו עליי. קללו את המשפחה שלי.
"כתבו: 'טל, צריך להרוג אותך, טל, לא צריך אותך בעולם הזה. טל, נבוא להרוג אותך. יאללה, תתאבד כבר'. זה היה בלתי נסבל. פחדתי. הייתי בלחץ. חשבתי שאולי יבואו ויהרגו אותי באמת. לא סיפרתי על זה לאף אחד. שמרתי את זה לעצמי.
"באיזשהו שלב החלטתי לצאת מהקבוצה. התחילו לרדת עליי: 'אתה נקבה, פחדן, כוסית. טל ההומו. לא יכול להתמודד? לך תתאבד'. יצאתי מהקבוצה, צירפו אותי שוב ושוב יצאתי. עכשיו אני כמעט לא בווטסאפ".
עינת, כיתה ט', דרום הארץ: "שלחתי לבת הדודה שלי תמונה בלי חלק עליון. מישהו העתיק לה את זה מהטלפון. לפני שלושה חודשים הבנתי שהתמונה הגיעה לכל העיר בווטסאפ, עם הפנים שלי, עם השם המלא. אני עוברת ומצביעים עליי.
"צוחקים: 'עינת, אחלה תמונה'. זה רץ בכל הרשת. יצאתי פרוצה. במקום אחד שמו את התמונה שלי מתחת לכתבה על 'פורנו מקומי'. פחדתי להסתובב ברחוב, ללכת לבית הספר. גברים התחילו להתקשר אליי ולהציק לי: 'נכון את גרה בכתובת כזאת וכזאת? את נותנת בקלות, תני לי'".
מה עם הפייסבוק?
"פרצו גם לפייסבוק, במקביל. לקחו משם עוד תמונות שלי ופתחו לי כביכול דף חדש. כתבו שם מתחת לשם ולתמונה שלי, כאילו בשמי: 'אל תגידו שאני זונה, אני פשוט נותנת יחס לכולם. בעצם עזבו, אני זונה'. כתבו גם: 'כדי לקבל זהב צריך לעבוד קשה. אני עובדת בשביל בנים'. או, 'אני לא אמצא בחיים גבר אמיתי, כולם כבר עברו עליי'".
מה היו התגובות?
"עשו לעמוד הזה יותר מאלפיים לייקים".
גלעד האן נחשב לאורים ותומים בכל הנוגע לטיפול בפשעי מחשב. הוא שירת במשטרת ישראל יותר מעשרים שנה. "לפני שלוש שנים התפכחתי", הוא מעיד. האן החליט שבמקום להתעסק באכיפה, הוא רוצה לעסוק דווקא בנושאי מניעה וחינוך. הוא עזב את המשטרה והיום הוא מרצה וחוקר פרטי.
ההרצאות של האן עוסקות בצד האפל של האינטרנט. הוא חוסם קבוצות שנאה, מסיר תכנים פוגעניים מיוטיוב ומפייסבוק. בכל בית ספר שהוא מרצה בו הוא אומר לילדים: "פנו אליי עם תכנים פוגעניים שכתבו נגדכם, לא צריך לשלם כלום". לפרנסתו הוא מעביר גם הדרכות הורים בתחום, ומנהל חקירות לגופים גדולים בנושאי אבטחת מידע וחקירות.
"אני חושב שהיום יש קצת יותר מודעות", הוא אומר. "אבל אנחנו עדיין לא מודעים לעוצמה ולסיכון של הרשת. פעם הצקה בכיתה נגמרה במסגרת הכיתה. ברגע שזה עולה לרשת - זה יוצא מכלל שליטה. יש תיעוד של הפגיעה. כשהייתי ילד במושב הורידו לי את בגד הים לרצפה בבריכה וכל הילדים צחקו.
"הושפלתי, אבל שם זה נגמר. היום, כשעושים דבר כזה, יש מצלמה ויש תיעוד. זאת חשיפה אדירה. זה מופץ בין כולם בתוך שנייה. סרטונים פוגעניים ותמונות מופצים במהירות למאות אלפי משתתפים. ככל שיש יותר 'לייקים', זה מנציח יותר את הפגיעה. לכן גם הקורבנות קורסים. זה לא משהו שנגמר".
רותי ממרכז הארץ פנתה להאן כדי שיעזור לה. בתה כבר בת 19, אלא שסיפור ההתעללות נגדה ברשת מתגלגל כבר יותר משלוש שנים. מי שהיה החבר שלה הפיץ, ללא ידיעתה, יחד עם חברים נוספים שלו, סרט שבו היא נראית מקיימת איתו יחסי מין.
את החבר אי אפשר לראות בסרט. הסרט הופץ עם שמה המלא של הנערה ורואים בו גם את פניה.
"הלכתי לילדה לחדר", מספרת רותי, "נכנסתי, הפעלתי את הסרטון והראיתי לה. היא לא יכלה להסתכל עליי. רצה ישר למקלחת. ראיתי בפנים שלה את הבושה, את ההשפלה. זה היה רגע קשה מאוד. אני מספרת את זה עכשיו בלי רגש, אבל זה פשוט היה גיהינום. היא אמרה לי: 'אמא, זה מה שעובר עליי בזמן האחרון. זה מה שמסתובב ברשת. קשה מאד לעצור את זה'.
"בשבוע הראשון לא יכולתי לישון, כל היום הייתי במחשב, נוברת, מחפשת איפה זה מופיע. הצעתי לה שנחליף את השם. גם את שם המשפחה. היא לא רצתה. הייתה תקופה שהיינו מחליפים לה מספר טלפון פעם בשלושה חודשים. בכל פעם שהסרט היה עולה, היו לה הצעות. כל מיני טלפונים. היו שולחים לה גם הודעות 'את נותנת שירותי מין?'
"הילדה חיה במרדף. היא התגייסה לצבא, אז הסרט התגלגל לטירונות. אחר כך היא יצאה לקורס. הסרט הגיע גם לשם. חיילים ניסו לנשק אותה. לא מבינים למה לא. הבחורה הרי 'הופיעה באתרי פורנו'. אחרי כמה חודשים היא פשוט הרימה ידיים. אמרה: 'תודה רבה לצה"ל, אני את הסרט שלי עברתי. תנו לי להישאר בביטחון שלי, בחדר שלי, עם המשפחה שלי', והשתחררה.
"אין לה אמון באף אחד. היא יושבת בבית, מנותקת. הייתה תקופה שהיא ישבה בחדר חשוך. היא לא מתפקדת. גם אנחנו כל הזמן במגננה. כל החיים שלנו השתנו. עברנו דירה, עברנו שכונה, עברנו עיר. שלא יכירו אותנו".
איך החיים של הבת שלך מתנהלים מאז המקרה?
"לא מתנהלים. אין חיים. היא הולכת רק איתי. אנחנו עוברות בקניון והיא מורידה את העיניים, שלא יזהו אותה. הייתה תקופה שהיא עוד הייתה יוצאת גם עם אנשים אחרים. אבל היו מזהים אותה. קראו לה שרמוטה, שרלילה, 'נותנת'. היא הייתה חוזרת הביתה בוכה.
"זאת לא מלחמה של הקורבן. הקורבן לא יכול להילחם. לבת שלי אין כוחות. היא גמורה. היא מחוקה. הילדה מחוקה. אין, אין, אין ילדה. אין לה כוח אפילו ללכת לטיפול. אז להילחם ברשת הזאת? זאת המלחמה שלי. זאת העבודה שלי. אני בודקת. אני מתלוננת למשטרה ואני נתקלת שם בקירות אטומים. אני לא מוכנה לוותר".
כשאת רואה ששוב מעלים את הסרטון שלה לאתר פורנו, מה את מרגישה?
"כולי רותחת. אני מחפשת בהיסטריה את כתובת הדוא"ל של האתר, גם אם זה ייקח לי עשר שעות, כדי שיורידו את הסרט או התמונות. אני לא נרגעת. ואם מגיע הלילה, אני גם לא הולכת לישון. אלה החיים שלי. הילדים שעשו את זה המשיכו הלאה ולי יש בחדר ילדה קבורה".
העדויות קשות לקריאה. הילדים שאני פוגשת רוצים לדבר. לפעמים הם פורצים בבכי במהלך העדות. הם לא ממהרים לשתף את ההורים שלהם במה שקורה. החשש שלהם הוא שאם ישתפו, יחרימו להם את מכשיר הטלפון הסלולרי, או יסגרו את הפייסבוק. "היום זאת הדרך לחברות", הם אומרים.
מרבית ההתעללויות הן בווטסאפ ובפייסבוק. במגזר הערבי יש עדיפות דווקא ל"וייבר". לא מזמן הופץ שם סרטון של ילדה ערבייה, מוסלמית, שצילמה את עצמה בסיטואציה אינטימית. סרטון כזה הוא דבר מסוכן. הילדה עלולה לשלם עליו בחייה. קיימת גם אפליקציית "סנאפצ'ט", האן מסביר: שם המסרים שעוברים נמחקים בתוך עשר שניות. כל האפליקציות האלה ואחרות נטולות פיקוח ובקרה.
רק לאחרונה עבר בכנסת תיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, שאוסר הפצת תכנים מיניים באינטרנט וברשתות החברתיות (חוק הסרטונים). החוק אוסר פרסום תצלומים, סרטים או הקלטות של אדם שמתמקדים במיניותו, בנסיבות שעלולות להשפיל את האדם או לבזותו ולא ניתנה הסכמתו לפרסום. התיקון משמח, אבל לא מספק. הטכנולוגיה, במקרה הזה, מקדימה את החוק. גם את מערכת החינוך.
"לאורך כל היסודי הייתי 'ילדת כאפות'", מספרת שירה, בת 14 ממשפחה דתית בדרום הארץ. "נסעתי לטיול בחו"ל. כשחזרנו כל הבנים והבנות ירדו עליי. 'למה חזרת'. היו לוקחים לי את התיק ומשחקים בו מסירות. לוקחים את הנעליים שלי בכוח, זורקים אותן לאשפה. היה יום אחד שזרקו אותי לזבל. אמרו לי 'שירה, המקום שלך הוא בפח'.
"אחר כך עברתי בית ספר. אז התחילו גם ההתעללויות ברשת. חברה צלצלה ואמרה לי: 'תראי מה עשו לך בפייסבוק'. חבר שלי לשעבר שלח תמונות של אישה מצוירת, כביכול בחדר כושר, באופן לא מכובד, עם הראש שלי והשם שלי, וגבר מסתכל עליי ומתלהב בצורה מגעילה. הפיצו את זה בווטסאפ ובפייסבוק והיו המון תגובות. ?בואי לפה, בואי לשם, שרמוטה, זונה'. הרגשתי זוועה".
מה עשית?
"זה יצר בעיות אחרות. ידעתי שאין לי למי לספר. בבית הספר שלי היו מעיפים אותי. במקום זה פשוט הפקרתי את עצמי. התחלתי להתחבר לאנשים הלא נכונים. כאילו להצדיק את מה שכתבו בפייסבוק. גם התחלתי לחתוך. חתכתי את עצמי המון. אמרתי לעצמי שאם לאנשים אחרים מותר לפגוע בי, אז למה לי אסור".
היום שירה נמצאת בטיפול. זמן קצר אחרי שגילתה שמתעללים בה ברשת, כתבה: "אני לא רואה טעם בלהישאר כאן. אני פשוט מרגישה מיותרת. מרגישה כאילו אני טובעת וכולם לידי נושמים, כאילו אני צונחת עם מצנח קרוע, ועוד מעט אני פשוט אתרסק. אני לא רוצה להרגיש ככה. אני מזייפת חיוכים על בסיס יומי, מקווה שאף אחד לא שם לב לדמעות שיש לי בעיניים. זה מצחיק, כי אני בן אדם מאמין, ואני מאמינה שהשם עושה רק טוב, ושיש לו תוכנית גדולה בשביל כל אחד ואחת מאיתנו, אבל למה הוא גורם לי לסבול כל כך?"
"בפעם הבאה שמישהו מנסה להציק למישהו", היא אומרת, "שיחשוב מה הוא היה מרגיש אם היו עושים את זה לו, או לאח הקטן שלו. ושלא ישכחו: מילים הורגות".
בינואר 2011 שם קץ לחייו הנער דוד-אל מזרחי מכפר אדומים. דוד-אל, נער מקסים, תלה את עצמו אחרי שחווה התעללות קשה. הוא היה בן 15 וחצי. כשמצאו אותו לאחר מעשה, עמוד הפייסבוק שלו היה פתוח על הדברים המפלצתיים שכתבו עליו הבנים מהכיתה שלו.
המקרה של דוד-אל ז"ל הסעיר את המדינה. נעשה עליו סרט והועלתה גם הצגה. אלא שזה אינו המקרה היחיד. לפי מחקר שערך ד"ר יוסי הראל-פיש מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כחלק ממחקר של התנהגויות סיכון בקרב קטינים, כ-6,000 בני נוער מנסים להתאבד בישראל בכל שנה.
אחת הסיבות להתאבדות, כך עולה מאירועי השנים האחרונות, היא התעללות ברשתות החברתיות, שלרוב מלווה גם בהתעללות בבית הספר. נערה צעירה ממרכז הארץ קפצה אל מותה לפני כמה חודשים. גלעד האן התבקש לבדוק מה כתבו עליה ברשתות החברתיות לפני שהחליטה להתאבד.
"רבים מבני הנוער המתאבדים", הוא אומר, "נוטים למחוק את המידע הפוגעני לפני הניסיון האובדני". האן נקרא למשימת שחזור. אחרי שבדק את התכנים אמר להוריה: "בתכם לא קפצה אל מותה. אפשר לומר שבמובן מסוים 'דחפו' אותה". הוריה של הנערה סירבו להתראיין.
במקרה אחר, לפני כשנה, ניסתה נערה לשים קץ לחייה. שוב נשלח האן לשחזר את ההתכתבות ברשת החברתית. למקום הגיע איש צוות שלו, בחור צעיר, בוגר יחידה 8200. הצעיר ביצע את המשימה אבל מיד אחר כך התפטר. "אני לא יכול לשאת את הרוע", אמר להאן. הוא הזדעזע מהדברים שנחשף להם. "מדובר בעשרות סטטוסים פוגעניים", מגלה האן."' לא מדברים עם הזונה, הגיע תורך למות, יא כלבה, תתקשרו, תטרידו אותה, היא זונה מזדיינת', וכל אלה עם מספר הטלפון של הילדה".
בחנוכה, בעת הדלקת נרות משפחתית, מצא את מותו נער בן 12 מבאר שבע. פרטי המקרה פורסמו. הילד, כך נמסר, התאבד בתלייה. סמוך לאסון מסר אביו שהיו לילד קצת קשיים חברתיים. בשולי הדברים נאמר שאולי מדובר ב"משחק שהשתבש". בן ה-12 כרך צעיף שלקח מאמו סביב הצוואר, קשר אותו לידית הארון בחדר הילדים וכך, כשהוא יושב, נתלה ונחנק.
ילד חייכן, חובב ספורט, אוהד קבוצת ברצלונה בכדורגל. כמה ימים לפני האסון כתב בדף הפייסבוק שלו: "להיות בודד זה לא בהכרח להיות לבד. זה יכול להיות גם כשאתה מוקף באנשים הלא נכונים". בדף שהקימו לזכרו ברשת החברתית כתבו לו חבריו: "למה, בגלל הזבלים, החארות שקיללו אותך, שעשו לך משהו, התאבדת? לא חשבת פעמיים, ישר אמרת, 'אף אחד לא אוהב אותי...'".
אנחנו מחליטים לנסוע לבאר שבע. מאז האסון גזרה על עצמה ת', אמו של הילד, שתיקה. השבוע היא הסכימה להיפגש איתנו. במהלך ימי השבעה, היא מספרת, הגיעו אליה חבריו של הבן. הם אמרו לה שמדובר בעצם ב"משחק רשת", לא בהתאבדות. הבן שלה אולי חנק את עצמו, אבל רק התכוון להתעלף. עכשיו היא נאחזת בגרסה הזאת, "למרות שלי זה לא באמת משנה", היא אומרת. "ממילא אין ילד".
היא אישה צעירה, קשת יום, עולה ותיקה, עצובה והלומת כאב. היא כועסת על האלימות וחוסר הגבולות שבנה נחשף להם ברשת. "שמרתי את הילדים שלי כמו בקופסה", היא בוכה. "מה אני אעשה שזה נכשל בשנייה אחת? אף פעם לא חשבתי שיש הורים טובים מאיתנו. הוא היה ילד סקרן. הוא ניסה כל דבר. אבא שלו לא הרשה לו לעשות פייסבוק. הוא עשה. הוא סיפר לי ואני שיתפתי איתו פעולה. איבד את הטלפון באוטובוס. בא בוכה. רצתי, קניתי לו חדש. 950 שקל ועשינו שבעה תשלומים. עוד לא נגמרו התשלומים אבל הילד נגמר.
"אני אומרת לכל ההורים, צריך כל הזמן לבדוק, להציץ במה הם משחקים, במה הם מתעסקים, לשאול. מה שקרה לנו היה הפתעה, סטירה. אני רוצה את הבן שלי. מי חשב שיקרה לו דבר כזה?".
אנחנו מגלים את נורית, נערה צעירה מאוד. לעמוד הפייסבוק שלה היא מעלה בעצמה תמונות שלה בחצי עירום. התמונות קשות, פרובוקטיביות, בוטות. יש שם תכתובת ארוכה, גסה ואלימה. לכאורה, אי אפשר לעשות כלום. נורית בוחרת. בכל זאת אנחנו בוחרים להביא דברים שכותב לה ילד מהכיתה. "אמן יעיפו אותך", כותב הילד. "את בושה לבית הספר שלנו. בוא'נה, יא מזדיינת אחת, ילדת חרא. אני רואה אותך בבית הספר, אני אדפוק לך יריקה לפנים, טפי, זין, איכס על החיים שלך... הילדה הכי מכוערת בארץ... את סתם מכוערת, שמנה, מגעילה, מסריחה, אולי הייתי יורד על איך שאת מתלבשת, אבל הבעיה שאת לא מתלבשת. בקיצור, תקשיבי, נשמה, את מכוערת, והתמונות שלך ממש מסריחות, אז לכי חפשי מי ינענע ת'תחת הנוזלי שלך".
דיווח על דף הפייסבוק והתמונות כבר הגיע לבית הספר של הנערה. בתשובה כתבה הנערה בפייסבוק: "לא תצליחו להשתיק אותי".
אנחנו מסיימים את המסע אצל דלית ממרכז הארץ. יש לה שלושה ילדים. בנה הבכור בן עשר וחצי, תלמיד כיתה ה', ילד יפהפה, סובל מהתעללות קשה בכיתה וברשת. "בנות מתחילות איתו, אז ילדים בכיתה פתחו נגדו קבוצת ווטסאפ: 'מי שונא את עידן'", היא מספרת. "ילד אחד ניסה להגן עליו. אמא שלו מאושפזת בבית חולים. פתחו גם נגדו קבוצה:'מי רוצה להיות חבר של היתוש הנטוש עם אבא חלשלוש'.
"שונאים את הבן שלי", אומרת דלית. "הוא בן עשר וחצי והוא מנודה. ימים שלמים הוא לבד. אי אפשר לתאר בכלל. שולחים לו בפייסבוק הודעות, 'יא סתום'. הוא לא מבין. 'למה הם קוראים לי סתום?' הוא שואל אותי. כזה תמים".
היא מתארת אומללות, חוסר אונים משווע. "אתה מביא ילד לעולם, מתאמץ, וקם בארבע בבוקר לעבוד ולפרנס והכל. פתאום אתה אומר, קיבינימט, מה זה הדבר הזה? הוא יושב על המיטה ובוכה, 'אמא, למה, למה זה מגיע לי?' זה נורא. איך הבן שלי היה אומר כשהוא היה קטן? 'אמא, זה לא מצחיק, זה מבכִּי'. זה מה שאני מרגישה עכשיו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם