יצא לחפש אנה פרנק רוסיה ומצא את עברו
קריאות "ז'יד" בבית הספר, התנפלויות במפעל והמאסר במרתפי הקג"ב הם רק חלק מהאירועים שהובילו את הבמאי בוריס מפציר ליצירת "שומרי הזיכרון"
עוד ב-nrg מעריב:
- אחרי 70 שנה: ניצולי שואה חוגגים בר מצווה
- מתמעטים: מידי חודש נפטרים אלף ניצולי שואה
- כתובות אנטישמיות יוסרו לכבוד הח''כים מישראל
"הבור שנפלתי לתוכו היה עמוק. שני מטרים גובה בערך. חשבתי, איך אני יכול לטפס? התחלתי להזיז גופות עם הרגליים ובתוך שעה בניתי סולם מהגופות האלה. כשהגעתי לגובה של מטר, מטר וחצי, תפסתי את קצה הבור ומשכתי את עצמי החוצה. כעבור שבועיים הצטרפתי לפרטיזנים. אז הבנתי שחיסלו את הגטו באמצעות מתח חשמלי גבוה. שהמשטחים שעמדנו עליהם היו מחוברים לגנרטור במתח גבוה. לא היה ברור לי איך לא התחשמלתי, עד שהפרטיזנים שאלו אותי מה נעלתי. עניתי שעל הנעליים שמתי ערדליים. הם אמרו לי: "הערדליים הצילו אותך'".
זינוביי קנל הוא איש בן 89 שחזהו מעוטר מדליות. הניצול היחיד מהאקציה של 3 בדצמבר 1941 בלובן שבבלארוס. כשעיניו עצומות למחצה הוא משמיע את עדותו המבעיתה ב"שומרי הזיכרון". הסרט דן ברצח יהודי בלארוס והוא הפרק הראשון משבעה במיזם הדוקומנטרי "שואה בברית המועצות". היוצר בוריס מפציר מבקש לפרוש כאן את פנורמת הזוועה. להעלות ממעמקי השכחה את ההשמדה באוקראינה, בבלארוס, במולדובה, באסטוניה, בליטא, בלטביה ובעוד יותר מ-20 מחוזות ברוסיה: כ-2,500 אתרי מוות שבהם נרצחו שני מיליון ו-700 אלף יהודים, כמחצית מקורבנות השואה.
ההשמדה בברית המועצות התחילה לאחר הפלישה של היטלר בקיץ 1941, חודשים לפני שבוועידת ואנזה (20 בינואר 1942) הוחלט על אופן ביצוע "הפתרון הסופי". לאחר המלחמה ירד מסך הברזל על ההכחדה מזרחה מפולין. רק לאחר פירוק האימפריה האדומה התחיל הזיכרון כאן להראות סימני חיים. אחד מהם הוא המיזם של מפציר. ביום השואה הבינלאומי, לפני ארבעה ימים, מלאו חודשיים לצילומים שעסקו באקציות סתיו41' בבוברויסק , מיר ולובן. בחודש הבא יצלם את האתרים שבהם התרחשו אירועי חורף 1942-1941, וביוני את אלה שמתחילת הפלישה הנאצית.
בוריס מפציר הוא איש גדול (1.91 מטר) שמשחק בבובות. כשנפגשנו לראשונה ב-2001 יותר מאלף בובות עיטרו את חייו. עכשיו הן רבות יותר. את כולן אסף בשיטוטיו בחו"ל כמלווה קבוצות. כשהצטרף לקורס מלווי קבוצות, במהלך עבודתו בטלוויזיה הלימודית, אמרו לו: "מי ייסע לחו"ל עם רוסי כמוך?". למזלו סיים את עבודתו בדיוק כששר האוצר דאז, שמחה ארליך, הכריז על ביטול מס הנסיעות. "ובום", הוא נזכר, "כל מי שזז הייתה לו קבוצה".
אחרי גיחות של 30 שנה הבובות תלויות במשרדו, מפגינות נוכחות במטבח, משתלטות על חדר המדרגות. האוסף העיקרי נוגע לזוגיות. חברים מביאים לו נאהבים ונעימים מארצות שבהן לא ביקר. בנבחרת המקומית אי אפשר לא להתרשם מביבי ושרה. הוא קירח, היא עם שביל סבתא בלב שיער כסוף. מפציר אוהב גם את המכשפות שלו. הוא מוצא אותן בלתי נלאות. פעם צוחקות, פעם עצובות, פעם מהורהרות. כשמגיע להן, כפות חוטב העצים שלו יודעות להעביר עליהן ליטוף רך. לעטוף אותן בחום. אשתו גניה טוענת שהבובות הן הפיצוי על ילדות שמעולם לא הייתה לו.
מפציר נולד לפני 67 שנה בריגה. הוריו - תופרת ונגר - סידרו לו ייחוס פרולטרי מושלם. כשהיה בן שש מת אביו מאיר מהתקף לב, והוא, אמו פרידה ואחיו בן השנה עברו לדירת חדר. "שמונה מטרים רבועים, ספרתי". הם שרדו איכשהו הודות לעבודות שקיבלה אמו בבית. בגיל 14 התקבל בפרוטקציה למפעל לאביזרי אופנה. עד היום הוא יודע לתפור כפתורים ולהכין אבזמים ורוכסנים.
לאחר שהשלים את לימודיו ב"מכללת ריגה למכניקה ואלקטרוניקה" שב למפעל. "הטמטום הסובייטי", כהגדרתו, הפקיד אותו על הקמת מפעל בטחנת קמח עתיקה. הוא יצא לשטח עם ארבעה עובדים שדאגו לפני הכל לייבש את בקבוקי הוודקה במסעדה הסמוכה. כשהגיעו לעבודה הורו להם לתקוע קורות רקובות, "פה, פה ופה", והוא תכנן שני קווי ייצור זה על זה.
בשנים ההן, כך נראה, עלה על המסלול שיוביל אותו למיזם העכשווי שלו. זה קרה כשהגיע ליער רומבולי, גיא הריגה של 30 אלף יהודים בשתי אקציות. עם חברו סשה דרוק, כיום חיים דרורי, ועם יוסף מנדלביץ', מהבולטים שבאסירי ציון, התחיל לסדר את הרחבה ליום הזיכרון. הם אספו את העלים והענפים מעל קברים שנראו כגבעות קטנות. "ברומבולי הרגשתי שאני יוצא מהקליפה", אמר לי. קריאות "ז'יד" בבית הספר, ידי הילדים שזרקו אותו במדרגות, התנפלויות הנערים כשהיה שולייה במפעל - הכל חזר אליו.
הם התחילו לבוא באופן סדיר ליער, לארגן בו את ימי הזיכרון לשואה. אביו של דרוק, בית"רי ותיק, לימד אותם עברית בחשאי. "נשאבתי לדבר שהיה נורא טבעי. עשרות רבות תפסו אז את החיידק הציוני". במקביל שקעו ב"סמיזדאט" - הדפסה והפצה של עיתוני מחתרת. לעיתון שלהם קראו "עיתון". העורך היה מנדלביץ', המשכפל היה מפציר.
ב-15 ביוני 1970 התפוצצה פרשת "מבצע חתונה", שבמהלכו ניסו פעילים ציונים לחטוף מטוס משדה קטן ליד לנינגרד ולהימלט איתו לארץ. בו ביום פשט הקג"ב על אנשי הקשת הציונית בערים רבות. אצל מפציר התגלו חומרים ציוניים, ו"קופסת קסם", כלשונו , שבה שכפל את "עיתון". הוא לא נעצר מיד, אך הרגיש שעוקבים אחריו, שמפעילים עליו לחץ לא סמוי: כשהוא יוצא מהבית, הוולגה השחורה של הקג"ב עוקבת אחריו; כשהוא הולך מהחשמלית למפעל, מיני-ואן חשודה בגבו.
"ממש כמו בסרטי ריגול", הוא אומר. יום אחד הוא קובע פגישה עם סאשה דרוק, ורואה שיש לו "זנבות". אבל אין ברירה. הוא חייב להתייצב לפגישה. בדרך הוא חוצה את השוק המרכזי של ריגה, מתחיל לרוץ, הצללים רצים אחריו אך מאבדים אותו. ב-4 באוגוסט 1970 מגיע מפציר לעבודה במפעל האופנה. הוא מתבקש לסור לחדרה של מזכירת המפלגה ומוצא אותה יושבת בין שני גברים. "גרז'דאנין (האזרח) בוריס מאירוביץ' מפציר", קם על רגליו זה שמימין, "אתה עצור באשמת פעילות ציונית אנטי-סובייטית".
בלי לומר מילה ארז תיק קטן ונכנס אתם ל"וולגה" השחורה. "הרגשתי אבוד", הוא משחזר. מפציר נדחס לתא בידוד ובו מקום רק למיטה ו"פאראשה", סיר לילה. חלונו פנה לקיר שגבל בבית מגורים רב-קומות. "ואני בתאי שומע קולות של טלוויזיה, ילדים וצחוק". פעם מכניסים אליו ספסר יהודי הטוען שאביו פולקובניק (אל"מ) בצבא האדום. הוא מציע למפציר להעביר דרכו פתק החוצה.
בכתב יד קליגרפי הוא כותב לאשתו מה השלטונות יודעים, מה קורה בחקירות, ממי צריך להיזהר. את הפתק הוא מסתיר בתחתית קופסת גפרורים. למחרת בבוקר שני שוטרים הופכים את תאו, אך לא נוגעים בקופסה. "נרגעתי". הספסר לוקח את הפתק, מספר שהוא הולך לפגוש את אביו ובשובו אומר: "העברתי". ההעברה הייתה לשלטונות הכלא, לא לשום אב פולקובניק. "עשיתי שטות נוראית", אומר היום מפציר, "דרך ההודעות שלי הגיעו לעוד אנשים שהיו קשורים לפעילות ציונית". כדי לשבור את רוחו מכניסים אליו לטבי שרצח יהודים בשואה. "הוא סיפר איך בדיוק עשה את זה, ודיבר רק לטבית. ייתכן שבגלל זה השפה נמחקה ממני שלושה ימים לאחר שעליתי".
עמוק בלילה נחת בישראל. זה היה ב-1971. הזריחה הראשונה במולדת עברה עליו מול חולות הים שנשקפו מדירת חברים בראשון לציון. אחרי שלושה ימים ירד לחוף אשדוד וראה אנשים טובלים בים של ינואר. "הרגשתי שבאתי הביתה. חתכתי את השפה שלי, חתכתי את העבר שלי". הוא רצה גם להיפרד משמו, מבוריס לדוב. ואולם דוד לוין, קרוב רחוק ואחיו של חנוך לוין, אמר לו: "דובים יש הרבה, אתה תישאר בוריס".
מגיל 15 חלם על קולנוע, וכשהגיע לכאן שמע שבאוניברסיטת תל אביב פותחים חוג. בלי לדעת מילה בעברית התייצב לבחינות הכניסה. אחד הבוחנים, לימים פרופ' ישעיהו ניר, עזר לו להתקבל. בלימודיו הסתייע במי שיהיו למבקרי הקולנוע מאיר שניצר וגידי אורשר. שמעון דותן ("צלילה חוזרת"), בוגר הקומנדו הימי, הלווה לו 500 לירות והוא החזיר כשהיה לו. שני מדריכים דגולים עיצבו את תפישתו הקולנועית: רם לוי ודוד פרלוב.
יגאל אפרתי, מנהל שירות הסרטים, נתן לו הזדמנות אמיתית כשביקש ממנו לתעד את הרס ימית, והוא הביא תמונות של חורבן נורא. שנים אחר כך הדחיק את הזעזוע. בשירות משרד החוץ עשה 60 סרטים, ובהם סרט על חג המולד האחרון בבית לחם שלפני האינתיפאדה. הסרטים היו הצלחה גדולה, אבל הוא הרגיש עדיין כחלק מתוך הממסד.
נפילת ברית המועצות פתחה עידן חדש גם בחייו של מפציר. הוא התבקש לצלם סרט ראשון כבמאי, לא כמפיק. עם איש הרדיו עמיקם רוטמן סיפר על ילדי צ'רנוביל שהגיעו לארץ. צעד משמעותי במיוחד היה "משפחת גשר", סרטו על תאטרון גשר. בתוך שישה ימים עמד הסרט, הוקרן בפסטיבל ירושלים וקיבל ציון לשבח. מפציר ביים יותר מ-30 סרטים, והפיק כ-400 סרטים ותוכניות תעודה.
כיום הוא ראש המחלקה לקולנוע דוקומנטרי במרכז האקדמי ויצ"ו בחיפה. בעבר היה מנהל האגף לתרבות ואמנות במשרד החינוך, מנהל שירות הסרטים הישראלי, מנכ"ל משרד הקליטה בימי השרה יולי תמיר וראש הסוכנות היהודית ברוסיה. כשבא לתפקידו במוסקבה, הייתה ריגה בתחום אחריותו. "לא ידעתי על משפחתי כלום, חשבתי שאולי בארכיון שם אמצא את הסיפור". הוא שילם 200 דולר להכנת תיקים על משפחות הוריו. כשהתיקים הושלמו הוא ראה לראשונה תמונות של סבו וסבתו, ושני אחיה של אמו, שאחד מהם נהרג במלחמה ומפציר קרוי על שמו.
היית בהלם.
"פתאום, ובדרך ביורוקרטית, נודע לי משהו שלא ידעתי. אמא לא דיברה אף פעם ורק בגיל 56 קיבלתי מושג מי היו סבא וסבתא שלי".
לתחנה הבאה במסע אל עברו של מפציר קוראים "פרויקט השמות". בחסות "יד ושם" נאספים שמות נרצחי השואה בשטחי ברית המועצות והוא מנהל את התוכנית. "שבע שנים חייתי בין המתים", הוא מתאר את עבודתו. מפציר סייר בעשרות אתרי מוות ב"ארץ השואה" ופגש מאות עדים. תוך כדי כך נחשפה רשימה של 93 אלף מיהודי לטביה שנרצחו. משפחתו של אחד מהם היא מפציר, שם נדיר ששורשיו מגיעים לגירוש ספרד.
השם הפרטי הוא יעקב, "ואני לא מכיר שום יעקב", הוא אומר. אבל בן דודו נזכר שאצל סבתא מצד אבא היו שתי תמונות, זאת של הבן ירחמיאל שנהרג במלחמה וזאת של יעקב. "ואז, בתור מנהל 'פרויקט השמות', אני ממלא 'דף עד' על אח של אבא. התמונה שלו הייתה אצל סבתא, ואיש מהמשפחה לא התייחס לכך שנעלם בגטו דאגובפילס שבלטביה ונרצח בשואה. על זה אומרים שהסנדלר הולך יחף".
ככל שפרויקט השמות מתקדם נחשפת תמונת הבלתי נתפס: בור שחור של רצח עם שיטתי לצד קני התנגדות אמיצים בגטאות וביערות. החומרים והריגושים שצבר משתלטים על מחזור הדם, הופכים אותו למחויב לתיעוד, "משהו על גבול האובססיה". עליו לתת לראשונה ביטוי קולנועי-דוקומנטרי "לחצי החסר של תמונת השואה, לזיכרון שנעלם והועלם".
אבל ישנם האתר בבאבי יאר והפואמה של יבטושנקו.
"באבי יאר הוא האנטי-תזה למה שאני טוען, ויבטושנקו פרסם את 'באבי יאר' בהפשרה שבין הוקעת סטלין בוועידה ה-20 ובין סילוק חרושצ'וב".
לו היה מנסה יבטושנקו לפרסם את הדברים מאוחר יותר, גם על באבי יאר לא היו יודעים, "למרות כוכבותו הספרותית של יבטושנקו", מדגיש מפציר. הנה כמה דוגמאות למאמץ הסובייטי להחניק גם את זכר באבי יאר: דימיטרי שוסטקוביץ' הלחין את הפואמה בסימפוניה ה-13, אבל נאנס לתקן את הנוסח בלחץ השלטונות;
קוזנייצוב הוכרח להגר ללונדון לאחר שנרדף בעקבות ספרו "באבי יאר"; ויקטור נקרסוב כתב את הנובלה "בשוחות של סטלינגרד", הרים קול בעניין באבי יאר ונרדף אף הוא. במקומות רבים אין הנצחה, גילה מפציר, עקב הטענה הסובייטית שלא רק יהודים נרצחו שם. בטגנרוק, עיר הולדתו של צ'כוב, הקימו שלוש אבני זיכרון נפרדות: לפרטיזנים, לשבויים וליהודים.
למה נדחקה שואת יהודי ברית המועצות לשולי הזיכרון? קצה החוט לתשובה מוביל למלחמה. כשהאש עדיין משתוללת יוצא לארצות הברית יו"ר הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שלמה מיכואלס, כדי לגייס תמיכה. מיכואלס, השחקן המהולל, מסכים עם אלברט איינשטיין ונחום גולדמן שיש להנציח את רצח היהודים. זה לא פשוט.
יחידה 1005 של קולונל פאול בלובל, האחראי לטבח בבאבי יאר, עוברת בין בתי המטבחיים ומעלימה ראיות. אולם ועדת חקירה סובייטית מצליחה בכל זאת לתעד את עקבות הרשע. מתגבש קובץ עדויות אדיר שמטפלים בו שניים: הסופר איליה ארנבורג והכתב הצבאי הגדול וסילי גרוסמן (מחבר הרומן "החיים והגורל").
"הספר השחור", כשם הפרק השלישי בסדרה של מפציר, מוכן לדפוס כבר ב-1946. אבל הוא לא מתפרסם. להפך.
אבל גם לאחר מציאתו עומדת השאלה מדוע לא רצו הסובייטים את הספר. ההסבר של בוריס מפציר הוא כזה: סטלין ראה בברית המועצות מדינה אינטרנציונלית. לא עלה בדעתו להבליט שהיהודים סבלו יותר מאחרים. לשיטתו הם היו חלק מהתמונה הכללית. אחרי מיליוני אבדות, הצאר האדום רצה להדגיש את הגבורה, לא את הסבל. רק כך, הוא האמין, תימנע כל בריחה ממרכז כור ההיתוך הסובייטי אל השוליים הלאומיים.
אצל היהודים מגמת הבריחה ניכרה ביתר שאת לאחר כ"ט בנובמבר. עשרות חיילים ותיקים מבקשים להתנדב לכוחות העבריים, מקצתם גומרים מול כיתת היורים. מיכואלס יירצח בתאונת דרכים שיביים סטלין לאחר שיאמר לחברים: "עכשיו יש לנו מדינה". פולינה, אשתו היהודייה של שר החוץ מולוטוב, נפגשת עם הצירה הישראלית גולדה מאיר ונעצרת. בראש השנה המונים מתנפלים על בית הכנסת שבו מתפללת גולדה ואנשי מיליציה במדים מקיפים אותם.
"סטלין", כך מפציר משער, "ראה הכל ואמר: 'היהודים האלה - כמה שאתה מאכיל אותם הם לא איתנו'". מאותו רגע, וכך יהיה עד נפילת ברית המועצות, היהודים איבדו בעיניו את נאמנותם. הקרקע הרעילה הזאת הצמיחה לא רק את "קשר הרופאים" ואת סילוק היהודים מעמדות בכירות במפלגה ובצבא, אלא גם את היחס לשואה.
"אינך יכול להנציח את ציבור הקורבנות כשממילא הם אינם נאמנים בעיניך", מסביר מפציר. לגישה הזאת יש השלכות כואבות. ארנבורג עומד עליהן בספרו "אנשים, שנים, החיים": נוצר מצב שכמעט בלתי אפשרי בו לכתוב זיכרונות, להקים מצבות, לקיים טקסים. באותו זמן, השואה במערב מונצחת ומייצרת את המיתוסים שלה. הקורבן הוא אנה פרנק, הקדוש הוא יאנוש קורצ'אק, הגבורה היא גטו ורשה והשטן הוא אדולף אייכמן. "אבל מהאזור הסובייטי אין לנו שום דמות, שום קשר", אומר מפציר.
לא מצאת אף גיבור?
"מצאתי רבים, אך זה לא היה כבר רלוונטי. אחרי כל כך הרבה שנים זה כאילו שגילית ממצא ארכאולוגי".
כך למשל הסיפור של אלכסנדר פיצ'ורסקי, קצין יהודי סובייטי שפיקד על הבריחה מסוביבור. "בכל מקום במערב היו זוכרים אותו", אומר מפציר. "בברית המועצות הוא נדון לעזובה". אך מפציר חש מחסור חריף לא רק בגיבורים מיתולוגיים, אלא גם בחומרי ארכיון. קלוד לנצמן, יוצר "שואה" האפי, החליט מתוך תפיסה קולנועית לא להשתמש בארכיון. מפציר החליט כמותו, אבל מתוך אילוץ. בשטחי הכיבוש לא נערך שום רישום של הנרצחים ולא נמצא חומר מצולם, ודאי לא ברמה קולנועית.
כדי לחפות על המחסור הזה בחר מפציר לצלם את האירועים במקומם ובעונתם. ב-2 בפברואר 1942 הוצאו 1,500 יהודי צ'רבנייה לשדה הפתוח, הופשטו ונורו. העדשה של הצלם רוני כצנלסון תשוב בחודש הקרוב לאותו שדה מושלג. "היה לי חשוב להרגיש את הלחות ואת הערפל בסתיו, את הקור ואת השלג בחורף", אומר מפציר.
הסתיו היה אותו סתיו והחורף יהיה אותו חורף. האם אלה גם אותם אנשים, כאלה שיהיו מוכנים לשוב ולשתף פעולה עם אקציה כזאת?
"לא זה הסיפור. הסרט הוא על רצח 800 אלף יהודים בבלארוס. לא חיפשתי מי רצח אותם. העדים בסרט מספרים על שכנים, על בני כיתה. אני לא אומר שהם היו בצד נושאי הנשק. המון אנשים סייעו ליהודים. בלארוס הייתה מרכז ענקי להתנגדות יהודית מזוינת".
יש סטיגמה על האיכר הפולני: אנטישמי אז ואנטישמי היום. אפשר לומר את אותו הדבר על הבלארוסים?
"אני לא היסטוריון. אני מספר שיכול לתת לך תמונת מצב. אחרי עשרות מפגשים אני יכול לומר שבלארוס לא מוכתמת בשיתוף פעולה עם הנאצים. זאת הסיבה לכך שהייתה שם תנועת פרטיזנים משמעותית".
את הסרט הראשון במיזם בחר מפציר להקדיש לבלארוס. היא שפגשה ראשונה את הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בה התחולל השילוב הנורא בין הקורבן היהודי ללא יהודי. 800 אלף היהודים שנטבחו העמידו את בלארוס במקום השלישי במפת ההשמדה לאחר פולין ואוקראינה. מולם נספרו כמיליון ו-600 אלף בלארוסים.
המפגש עם בלארוס חידד אצל מפציר את תחושת הזמן האוזל. אם לא ירוץ יחמיץ סיכוי אחרון לעבד את שאריות החוויה הטראומטית, את היכולת לבנות את ראשיתה של תודעה. "אנו חייבים", הוא אומר, "פשוט חייבים להציב על מדפי ההיסטוריה את הזיכרון הקולקטיבי של כמחצית מקורבנות השואה".
מפציר מתכוון להפיץ את המיזם שלו בכל פלטפורמה אפשרית. "הכל חייב להיות נגיש ומיידי", הוא אומר. הוא מחפש ערוץ טלוויזיה לסרטיו באנגלית, רוסית ועברית. העדויות וסיפורי המקום יוצגו בנפרד גם באינטרנט. עותק של החומרים המצולמים יופקד למשמרת בארכיון יד ושם. מפציר מדגיש שהפרויקט שלו ציבורי וללא כל מטרות רווח. כל התמיכות והתרומות יוקדשו להפקת הסדרה והחומרים הנלווים.
בוברויסק, נובמבר 2013. חיילים טורחים על האתר לזכר נרצחי האקציה 72 שנה קודם. בטקס עצמו משתתפים ילדים. כבר 20 שנה שמאיה קזקביץ' מארגנת את האירוע. היא קוראת שמות של בני משפחה: ברגר ראובן, ברגר ריבה, זוכובסקי נוחם, זוכובסקי נחמה. סבא וסבתא של קזקביץ' גרו בעיירה. כשהגיעו הגרמנים סבא לא רצה לעזוב. הוא מכיר את הגרמנים. לא נגעו בו במלחמת העולם הראשונה. לא יגעו בו גם הפעם. בסוף סבתא משכנעת אותו ללכת. אבל הדודה שבהיריון מתקשה ללכת. היא נשארת. הגרמנים נכנסו, ביקעו את בטנה, ריסקו את עוברה כנגד הקיר.
מיר הייתה בעצם עיירה יהודית. כ-60 אחוז מהתושבים שמרו שבת וצמו בכיפור. כל החנויות שבכיכר היו של יהודים. "היום אין במיר אף לא יהודי אחד", מספר למצלמה אחד התושבים, ויקטור סקל. בדרך לבית שלו עבודות בניין. מפציר חושב שמשפצים את הישיבה היוקרתית שסגרו הסובייטים. אבל לא. איש עשיר קנה את המתחם ומקים מלון.
התחביב של ויקטור הוא היסטוריה יהודית. כשהגיע למיר התחיל לאסוף שרידי יהדות מתכלה. בין השאר גילה ספר תורה ששימש חומר בידוד בעליית הגג. בעקבות כל אלה החליט לפתוח מוזיאון יהודי בביתו. ייתכן שהכינוי "מוזיאון" מוגזם, אבל המקום מאפשר למבקריו השתכשכות כואבת. נגיעה חפוזה בעבר מעורפל. ארבעה תקליטים ביידיש מנסים לרפד את הצער. לעשות בכל זאת "א'ביסלה פריילעך" (ביידיש: קצת שמחה). "למה עשית את כל זה?" שואל מפציר את ויקטור. "ראיתי במוזיאון ציווי אלוהי, כמו הקמת בית המקדש", הוא עונה לו.
תמרה וישצקאייה מנהלת את המוזיאון האזורי ומוסרת עדויות שהתגלגלו אליה. "אנשים שמעו יריות, יצאו החוצה", היא מספרת על פוגרום 9 בנובמבר 1941. "אספו את כולם כאן בכיכר, מול חיילים גרמנים. הגרמנים סידרו את כולם בשורה והובילו אותם לטירה. משם הובילו אותם לבור שהוכן מראש".
בוריס מפציר: "הם יכלו לברוח?".
תמרה: "מי שניסה לברוח ירו לו בגב. חוץ מזה לא היה לאן לברוח. בכל מקום היו יריות וגופות. הגרמנים היו בכל מקום. לא היה סיכוי. 85 יהודים בעלי מקצועות שונים הושארו בחיים. הם שסיפרו מה שקרה. בעיר יש עדיין עדים".
אחת מהם היא נינה ביצ'קו בת 94. מגדלת לבד עגבניות, תפוחי אדמה ואבטיחים. מדברת על רקע קדרות ורוח, ואתה כמעט רואה פלדז'נדרמים חתומי פנים נושאים על חזם את דיסקיות הסהר. חוצים על אופנועים עשנים את שלוליות הבוץ. בוקר טוב והרג מוצלח מיינה הרן ("רבותיי", בגרמנית)."שמענו את היריות", מספרת ביצ'קו. "ראינו את היהודים בורחים לשדות, ליער, לכל כיוון".
עשרה הצליחו להגיע לאסם של משפחתה. יומיים נחנקו בערמות הקש. בשלב מסוים לא הצליחו לסבול והתחילו להרעיש. מישהו נשלח להשתיק אותם שלא יפילו את כולם. מחוץ לאסם, בעיקר על המדרכות, שכבו גופות. ככה היו מוטלות שם עד שנאספו והובלו בעגלות לקבורה מחוץ לעיירה. "על אחת מהן שכבה חברתה המתה של אחותי הגדולה", מספרת ביצ'קו, "צמתה נגררה ברחוב".
מפציר: "גרת פה גם לפני המלחמה?".
נינה ביצ'קו: "כן, אני גרה פה כל חיי. נולדתי בבית הסמוך. מאוד כואב לי. כל ההרוגים היו שכנים שלי. אחד הילדים, יוס'ל, ישב לידי בכיתה".
כל היהודים נרצחו באותו יום?
"כולם. היו בורות מוכנים כי הייתה פה מחצבה, אבל לפני האקציה חפרו שוחות נוספות. כאן הורידו להם את הבגדים, כאן זרקו את השעונים, כאן השליכו את המסמכים. אלה שנשארו בחצר חיכו לתור שלהם".
הם ראו את מה שקורה?
תמרה וישצקאייה: "ודאי שראו".
למה אף אחד לא ברח?
"השיתוק והפחד גרמו לאנשים לפעול באופן מכני. כשחילקו את המשפחות בסלקציה, אלה שהיו אמורים להירצח קראו לאלה שנשארו בצד של החיים: 'בואו אלינו למות, שנישאר יחד עד הרגע האחרון'".
ויקטור סקל: "ירו בהם כאן. פה חפרו את השוחה. כמעט 700 איש נרצחו כאן. קבר של 15 מטר אורך, 15 מטר רוחב".
העדים מנסים לתת פרמטרים לזוועה. להסביר את הנדסת הייצור של הפלצות. פה גירשו, פה קיבצו, פה חפרו, פה ירו. וזהו. מוות זמין ומונוטוני, חיסול בקצב ה"אורדינונג" (סדר). המשורר היהודי פאול צלאן כתב: "המוות היה רב-אומן מגרמניה". במזרח הוא היה ענף ייצוא משגשג. עדיו של מפציר אינם נשאלים על מוסר בצל הגרדום, על ייסורי מצפון נוכח פני הנידונים. אבל הם מביעים כאב עדין וחרטה דקה. בתמונה באחד מאתרי הרצח, אשה פונה אל המצלמה ומצטדקת: "כשהייתי בריאה יותר שתלתי פה פרחים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם