מרד בארגון 'הילל': רוצים מרצים שמאלנים
סטודנטים בועטים בהנחיות הארגון היהודי בנוגע להזמנתם של מקדמי חרמות ומתנגדים לקיומה של ישראל באירועי הארגון בקמפוסים
באוניברסיטת הרווארד, לדוגמה, נמנע מקבוצת סטודנטים שרצתה בזה לארח את יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג בשיתוף עם קבוצת סטודנטים פלסטינים הקוראים לחרם על ישראל. כלומר, הם יכלו לארח אותו, וגם אירחו, אבל הייתה הפרדה. בורג דיבר בהילל באירוע סגור. האירוע הפתוח בשיתוף הפלסטינים נערך תחת קורת גג אחרת. ועוד: שני סטודנטים מאוניברסיטאות היוקרה בראון וברקלי מחו גם הם, לפני כחצי שנה, על מה שהם מכנים "מניעתו של דיון נחוץ מאוד" על החרמת ישראל. שניהם פעילים מאוד בארגון ואחד מהם, לקס רופוס, אף חבר במועצת המנהלים שלו. הוא אמר לי שהמחאה שלו מונעת מדבר אחד בלבד: אהבה להילל, היקר ללִבו.
וכאמור, העימות הנוכחי מתמקד בסוורת'מור. עימות לא נעים: הסטודנטים הכריזו על מרד, הנהגת הארגון וראשה, אריק פינגרהט, השיבו במכתב מאיים: מי שאיננו מקבל את כללי המשחק של הילל לא יכול להמשיך להשתמש בשם של הילל, ומי שיעשה זאת מסתכן בתביעה משפטית. פינגרהט הוא חבר קונגרס לשעבר מאוהיו. עם מינויו לנשיא הילל בשנה שעברה הבהיר כי בכוונתו להציב את התמיכה בישראל במוקד הפעילות של הארגון – מה שגרר מיד טענות משמאל על גיוסו של ארגון סטודנטיאלי לטובת ה"לובי" (שהוא, כמובן, "ימני" בגלל תמיכתו הבלתי ביקורתית בישראל).
פורמלית, אין שאלה שראשי הילל יכולים לקבוע כללים ולתבוע מאורחי הארגון לעמוד בהם. רבים, כולל יהודים המזוהים עם עמדות שמאליות, גם תומכים בכללים הללו. הרב אריק יופה למשל, מי שהיה עד לפני כשנה נשיא התנועה הרפורמית, כתב ש"אין מקום" למקדמי חרם על ישראל בהילל.
המשפטן הנודע אלן דרשוביץ אמר שאין מדובר בשאלה של חופש ביטוי, אלא בשאלה של מיתוג. להילל יש זכות לקבוע איך ייראה המוצר שלה. וכמובן, יש להילל כמה מניעים למתג את
השאלה היא, כמובן, כמה סטודנטים יוותרו על חברות בהילל, ולמעשה יתנתקו מהארגון שאמור לשמר את הקשר שלהם לקהילה היהודית בשנים החשובות של החיים בקמפוס, בגלל תחושתם שהארגון שלהם הוא ארגון כופה שאיננו מאפשר להם חופש ביטוי בעניין הקרוב ללִבם.
בקרב המורדים קל למצוא את הסטודנטים המתלוננים על כך שאינם "מרגישים בבית" בארגון. אך בהנהלת הארגון נשלפת למול אלה טענה נגדית, סבירה גם היא: אם הכללים ישתנו והילל יארח קבוצות אנטי-ישראליות, גם אז יהיו סטודנטים שלא ירגישו בבית, שהילל יהפוך עבורם למקום שלא נעים להיות בו. במילים אחרות, כך או כך הילל מפסיד מישהו. השאלה היא רק את מי מוטב לו להפסיד, הן מהותית והן מספרית.
הנה, כך מתחבר המעגל הקטן של הילל סוורת'מור למעגל הגדול יותר של הקהילה היהודית האמריקנית ויחסה לישראל. ובמעגל הזה אפשר לזהות את קו השבר בין מי שסבורים שהדיון על ישראל מושתק ומודחק, ושיש צורך לפתוח אותו להרהור גם על שאלות יסוד הנוגעות לעצם קיומה של המדינה היהודית – לבין מי שמזהים צורך דחוף יותר דווקא בהגנה על ישראל לנוכח מגמה מתרחבת של דה-לגיטימציה שלה. בין מי שרואים בקמפוס האוניברסיטאי את הזירה המתאימה לבדיקת דעות, כולל רדיקליות, בנושא הישראלי, לבין מי שרואים בקמפוס זירת קרב שיש לפרוס בה קווי הגנה למול הניסיונות לקעקע את מעמדה של ישראל בקרב הצעירים.
המעשה האופנתי יותר, הצעיר יותר, כך נראה, הוא לחבוט בישראל ובאמצעותה בממסד היהודי כולו. זו דרכם של צעירים. סימניו ניכרים במחקר הגדול של מכון "פיו" על מצבה של יהדות אמריקה, שהתפרסם לפני כמה חודשים. זה מחקר שאפשר היה למצוא בו חדשות טובות על היחס לישראל – רוב היהודים באמריקה עודם רואים בישראל מקור לגאווה ויעד לתמיכה. אך אפשר היה למצוא גם חדשות טובות פחות: הצעירים יותר קרובים פחות.
- התבוללות יהדות ארה"ב: 58 אחוז נישואי תערובת
מי שמוצאים בן זוג שאיננו יהודי קרובים פחות – ואחוזי הנישואים הבין-דתיים עולים בקצב מסחרר עד כדי שמונים אחוז מהיהודים הצעירים שאינם אורתודוקסים. מי שאינם מגדירים את עצמם "יהודים על פי דת", כלומר, שהשיבו בשלילה לשאלה האם הם שייכים לדת כלשהי וזיהו את עצמם כקשורים ליהדות רק במסגרת שאלות המשך, הולכים ומתרחקים מעשייה יהודית, מהשתייכות יהודית – ובמסגרת זאת גם מישראל.
יש מהם מי שהקשר שלהם לישראל נחלש מחמת אדישות. אך יש גם מי שמונחים על ידי אידיאולוגיה, והסבורים כי החיבור בין יהודי אמריקה לבין ישראל הדוק מדי. שהילל צריך להיות ארגון של "זהות יהודית" ולא של "קשר לישראל", כפי שקבע אחד מראשי המורדים. הארגון עושה "עבודה מצוינת בחיבור של יהודים מכל הזרמים הדתיים, אורתודוקסים עם רפורמים" – בלי להדיר אף אחד מחוץ לגדר - ואין סיבה שדווקא בשאלות פוליטיות יקבעו לפתע גבולות גזרה.
בהנהלת הילל מגחכים לשמע ההשוואה הזאת. ודאי שיש גבולות גזרה גם בתחומים אחרים. הילל לא יאפשר פעילות של "יהודים למען ישו" במסגרתו, אמר לי אחד מראשי הקהילות היהודיות הגדולות התומך בעמדת הנהלת הילל, וגם לא של קבוצה של חסידי סאטמר שתשרוף דגלי ישראל (אם אפשר היה למצוא כאלה באוניברסיטה). הנה השוואה שמעניין לדבר עליה: האם בולטות של פעילי "ג'ואיש ווייס פור פיס", התומכים בחרם על מוצרי ההתנחלויות, דינה כבולטות של פעילי "ג'וז פור ג'יזס"?
זו השוואה שבעצם נגזרת ממנה הבנה שונה של תפקיד ישראל בהבניית הזהות של יהודי אמריקה. יש מי שרואים במבקרים החריפים, הבוטים, של ישראל קבוצה שבחרה לנתק את עצמה מהזרם המרכזי של העם היהודי, להתחבר ליריביה ואולי לעתים גם לאויביה, ועל כן רוצים לשלול מהם כל סממן של לגיטימציה קהילתית – לא אירוח, לא ויכוח, לא מימון, לא שותפות. אך יש גם מי שסבורים שעוצמת היהודיות איננה מותנית בעמדה כזאת או אחרת בנושא הישראלי, ושעל כן אין להציב מבחן נאמנות לישראל בסל המבחנים הקובעים את גבולות ההשתייכות של הקהילה היהודית.
שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון של כנרת-זמורה-דביר, העורך הפוליטי של ג׳ואיש ג׳ורנל ובעל טור במהדורה הבינלאומית של הניו יורק טיימס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם