הקרקע הפוריה נעלמת ובלעדיה לא יהיה לנו מזון
דווקא הגשם, מושא שאיפותיו של כל חקלאי, פוגע בחקלאות. ומי עוד פוגע בקרקע שהולכת ונשחקת? החקלאים עצמם. במערב זה נגמר בקניבליזם
עוד ב-nrg:
-אדם ורטה למורים: "הביעו דעתכם ללא פחד"
-מוסד הנשיאות כבר לא רלוונטי? רוב הציבור תומך בהמשך קיומו
-חשיפה: כך המדינה תעלה ארצה את יהודי צרפת
בין שלל התצלומים הלבנים שראינו לפני כמה שבועות, היו גם כמה חומים. "ציידי שיטפונות" למיניהם עטו על הנחלים וצילמו או הסתבכו עם מזג האוויר הבלתי סלחן. שני בדווים שיצאו בג'יפ לשטח בנגב אף נסחפו בזרם וטבעו.
מהו מקור צבעם החום של המים השוצפים בנחלים ובוואדיות לאחר הגשם? אדמות סחף – כמות בלתי מבוטלת של אדמה נסחפת עם זרמי המים אל המורדות, ומתנקזת אל הנחלים ואל הים.
יוצא שאלפי דונמים חקלאיים מאבדים בימים גשומים וסוערים חלק מקרקעותיהם הפוריות. שמירה על הקרקע, אם כן, אינה רק שאיפה פוליטית-מדינית: "שימור הקרקע" הוא מושג שמעניין אגרונומים, גיאולוגים, אנשי איכות הסביבה ומומחים לגיאוגרפיה.
באשר לנזקי הסחף באותה סופה לבנה וחומה, בינתיים אין אומדנים מדויקים, משום שהאגף לשימור הקרקע במשרד החקלאות עדיין עוקב אחר הנזקים.
הקרקע החקלאית, אומרים מביני דבר, היא משאב מתכלה. לכן יש להתייחס אליו כפי שמתייחסים למשאבי טבע מתכלים אחרים. מעקב על פני שמונים השנים האחרונות מראה כי 10–15 אחוזים מהשטחים החקלאיים בארץ כבר אינם ניתנים לעיבוד בגלל סחף.
אבל לא רק הגשם אשם. גם החקלאים. וזו בעיה שקיימת בכל העולם. במשך מאות שנים של חקלאות אינטנסיבית עולה הקצב של איבוד הקרקע. אמנם נוצרת קרקע חדשה ממרקם הסלע שמתחת, אבל בקצב אטי מאוד.
רמי זיידנברג, מומחה בנושא, משמש מנהל המחלקה לסקר וייעוד הקרקע ששייכת לאגף לשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות.
"קרקע היא המשאב היקר ביותר לייצור מזון", הוא מסביר. "אלא שתהליך הכשרת הקרקע כמצע זרעים גורם לפגיעה מתמשכת בה. הצמיחה האדירה באוכלוסיית העולם במאה ה-20 והגידול בצריכת גרעינים כמו חיטה, שעורה ותירס חייבו שיפור אגרו-טכני – כלומר שימוש בטכנולוגיות שונות בחקלאות – וכן עיבוד אינטנסיבי של השטחים. נוצר צורך לספק מזון להמונים. ההתפתחות הטכנולוגית ועיבוד הקרקע באופן מתמשך כל כך גרמו לסחיפת קרקעות בממדים מדאיגים ברמה העולמית".
למה בעצם? הרי חקלאות הייתה תמיד.
"השינוי הגדול חל בעשורים האחרונים כי החקלאות השתנתה. בעבר, החקלאי עיבד חלקות אדמה קטנות ומגוונות. עם התפתחות האגרו-טכנולוגיה, האנושות עברה לעיבוד חלקות גדולות שבכל אחת מהן סוג אחד. גידול בחלקות קטנות כבר לא משתלם כלכלית. הבעיה היא שגידול בחלקות גדולות יוצר רצף אחיד של פני השטח – כך אובדת הקרקע, כי השטח הוא אחיד וחד-כיווני.
"גם הכלים הכבדים שבהם נעשה שימוש בעיבוד הקרקע גורמים להידוקה – מה שיוצר תשתית נוחה לזרימת מים, אבל גם מאפשר חדירה מוגבלת של המים אל האדמה".
התיאור של ד"ר זיידנברג משקף שינויים המוכרים לחקלאים בעולם בכלל ובישראל בפרט. בעבר היה ידוע שחלקות קרקע חקלאיות זקוקות לשינוי ולגיוון, לצורך השבחתן והתחזקותן. כדי שהקרקע לא תהיה רצופה ואחידה, כדבריו, היו בונים טראסות – הללו עדיין קיימות בתרבויות המזרח הרחוק ובהרים בישראל.
במקורות היהודיים יש הסבר לשיטה החקלאית הנכונה, שלפיה השתילה או הזריעה חייבת להיות לסירוגין. בקיבוצים, שעד היום רובם נסמכים בעיקר על פרנסה מחקלאות, ידוע לכול שיש לגוון את סוג הגידול החקלאי: מטע של גפנים, לדוגמה, יכול להיות בעתיד מטע של אבוקדו, ושדה כותנה אולי יהפוך בעונה אחרת לשדה שבו מגדלים עגבניות.
ביקשתי מד"ר זיידנברג להסביר אילו נזקים גורם הסחף. "שנים של חקלאות אינטנסיבית, רובן בתקופה של חוסר מודעות, נותנות כיום את אותותיהן: מומחים מעריכים כי קרוב לחצי מיליון דונם יצאו ממעגל העיבוד בישראל, מכיוון שכשליש מעובי הקרקע המקורי נסחף ובשדות רבים נעלמה הקרקע כולה, ונחשף סלע האם. ואז, כשנותרת לעיבוד קרקע רדודה, לאחר היעלמות השכבה העליונה, יש הקטנה בקיבול המים ובחומרי ההזנה. כתוצאה מכך, יש פחות יבולים".
והצרכן נפגע.
"כן, כי כדי להגדיל את היבולים נדרשות השקעות גבוהות יותר, וזה מייקר את הייצור. חלק מהנזקים הכלכליים נגרמים מהצורך לסלק את הסחף שהצטבר במורד השדות. הנזקים הכספיים לחקלאי מתגלגלים כמובן אל הצרכן".
אם עיבוד אינטנסיבי של הקרקע מעודד תהליכי סחף קרקעות, אולי צריך לצמצם את ענף החקלאות בישראל?
"המדיניות המקובלת בישראל היא שעלינו לגדל בשדותינו לפחות חלק מהחיטה לתצרוכת עצמית ואת כל סוגי הירקות", משיב פרופ' טל סבוראי מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון. "שטחי החקלאות הנדרשים הם עצומים, כך שאי אפשר לגדל את כל התצרוכת שלנו במצע מנותק (מהקרקע) או בחממות. דרושות לנו אדמות".
המדיניות הזאת נובעת משאיפתה של ישראל לעצמאות כלכלית?
"המדיניות הקיימת היא שעלינו לשמור על ייצור תוצרת חקלאית למטרות חירום. גידול אוכלוסיית העולם מחזק את הצורך שלנו לדאוג בעצמנו לפחות לחלק מהמזון שלנו. מעבר לדברים האלה, יש לחקלאות ערכים נוספים שאינם נמדדים בהכרח בכסף. החיבור לאדמה, למשל, שמירה על אדמתנו, ערכי טבע ונוף, חינוך, תרבות. חלק מהחגים שלנו הם חגים חקלאיים. קשה לראות את מדינת ישראל ללא חקלאות".
תוצאות תהליך אובדן הקרקעות הפוריות יתגלגלו, כאמור, אל כיסו של האזרח הקטן: בתחילה מחירי המזון יאמירו, ובהמשך עלול להיווצר מחסור ממשי של מזון. זו בעיה לאומית. אם כן, מדוע נושא אובדן הקרקעות כמעט נעדר מהשיח הציבורי?
"לדעתי, זו תופעת לוואי של פעילות העבר", עונה פרופ' סבוראי. "החקלאות נועדה לספק מזון לתושבי הארץ, ולא חשבו על נושאים סביבתיים. לא הייתה חשיבה לטווח ארוך. מאוחר יותר טיפל בנושא גוף שהיה מצומצם מאוד, ולא היה מי שיתריע מפני הסכנת שבאובדן הקרקעות. גם היום, כשיש מודעות סביבתית גדולה פי כמה מאשר בעבר, יש מעט מאוד אנשי מקצוע שמטפלים בכך. לכן רק לעתים רחוקות מבליח הנושא, עולה לכותרות ושוב נעלם".
לדברי ד"ר זיידנברג, אירועי גשם בעוצמה גבוהה גורמים להתחתרות ערוצים שעומקם בגובה קומת אדם. כמות הקרקע המוסעת מגיעה לממדים אדירים. "בעקבות אירוע גשם באוקטובר 2006 נסחפה באגן חרוד כמות קרקע שכדי לשאת אותה היו דרושות 40 אלף משאיות. רק שתביני: אילו היו המשאיות עומדות בטור בזו אחר זו, הטור היה נמשך מאילת ועד מטולה".
מה הנזק שנגרם לסביבה במקרים כאלה?
"עצום. כל מה שנקרה בדרכה של הקרקע הנסחפת נפגע קשות. גידולים של שדות סמוכים, תעלות ניקוז בצִדי דרכים, גשרים עיליים, מבנים, מעבירי מים ונחלים. האדמה הנסחפת מצטברת גם על כבישים, ועלולה לגרום לתאונות דרכים ולגבות חיי אדם.
"בארץ שלנו, שהקרקע בה היא משאב כה מוגבל, אנו מחויבים לעבד את האדמות בתבונה. אחרת, אנו עלולים למצוא את עצמנו נטולי יכולת לייצר מזון לקיומנו. ירידת פוריות הקרקע כבר גרמה בעבר להתמוטטות של חברות אנושיות".
עד כדי כך?
"בהחלט כן. אחת הדוגמאות לכך היא ההתיישבות באי הפסחא, כאלפיים קילומטרים ממערב לצ'ילה, לפני כ-1,200 שנים. האי התברך באדמה פורייה ובגשמים מרובים. תושבי האי כרתו את העצים באי כדי להוביל פסלי בזלת אל החוף וכדי לבנות סירות דיג. על האדמה החשופה הם גידלו גידולים חקלאיים. התוצאה הייתה הרסנית: אדמת האי נסחפה תוך כמה דורות. התושבים רעבו למזון, והגיעו עד לקניבליזם. כך הוכחדה אוכלוסיית האי.
"דוגמה נוספת היא אובדן הקרקע בארצות הברית, מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. הסחף יצר בעיה לאומית. האמריקנים הגיבו בחקיקת חוק שימור הקרקע, והנשיא רוזוולט אף ניהל מסע לעידוד כל המדינות בארצות הברית לקבלת החוק: הוא הכריז שאומה ההורסת את אדמתה גוזרת על עצמה כיליון.
"אנחנו מצווים לשמור על הקרקע בישראל לא רק לטובת הדור שלנו. אנחנו צריכים לחשוב על משאב הקרקע לטווח ארוך. איננו יכולים להתנער מאחריותנו כלפי הדורות הבאים".
לאחרונה החליט המדען הראשי של משרד החקלאות לתת מענק מחקר בסך מיליון שקלים להקמת מרכז מצוינות לחקר אובדן קרקעות פוריות. פרופ' טל סבוראי, נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, נבחר לעמוד בראש המרכז.
איך יסייעו המדענים לחקר אובדן הקרקעות החקלאיות?
"כל אחד מהמדענים הבכירים יתרום את חלקו ותיעשה אינטגרציה של התוצאות, כך שנוכל להתבסס על נתונים מדויקים יותר מאשר בעבר", משיב פרופ' סבוראי. "איני פועל לבד, אנחנו צוות. אני לדוגמה עוסק במערכות מידע גיאוגרפיות. תפקידי לקבל החלטות מרחביות על סמך שילוב בין כל הנתונים שנאסוף.
"ההחלטות אמורות לספק לחקלאים המלצות באשר לשיטות העיבוד של הקרקע, בהתחשב בסיכוני הסחף. בזכות המכשור המתקדם נוכל לבנות תחזיות מבוססות הרבה יותר מאשר בעבר".
אילו פתרונות אתם מציעים לבעיה?
"למשל, שינוי שיטת עיבוד הקרקע, הקמת מחסומים לסחף כמו טרסות, החדרת מים לצמחים מתוך הקרקע, זריעת צומח עשבי במטעים, זריעת גבס ועוד. חלק מהפתרונות כבר קיימים, ויצטרכו ליישם אותם בהתאם להמלצותינו".
לדברי המומחים, הפתרון נמצא בשינוי שיטות העיבוד, אך יש גם צורך בחקיקה מתאימה כדי למנוע בכל דרך את המשך תנועת הקרקע. את הדברים מסכם ד"ר זיידנברג בפרפרזה על שיר ידוע: "אין לנו קרקע אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם