הישראלית הראשונה בפטרה נגד מנהיגי המדינה
נתניהו לא מנהיג, לפיד לא חכם, ליברמן דוברמן ובוז'י הרצוג איום ונורא: 60 שנה אחרי המסע האגדי לפטרה, רחל סבוראי עדיין יורה לכל הכיוונים. בראיון נוקב מבקרת לוחמת הפלמ"ח בחריפות את ישראל החדשה, וחושפת לראשונה שקיבלה הצעה להצטרף ליחידת ה–101
יאיר לפיד?
"לא חכם. אנטיפת. סנוב. דומה לאבא שלו מהבחינה הזאת. דומה לאמא שלו מבחינה מסוימת. הספרים שלה לא מעמיקים. יש בהם קצת חן והרבה שמאלץ".
נפתלי בנט?
"אין לי דעה עליו. לא על כולם יש לי דעה".
ליברמן?
"דוברמן. נתתי לך תשובה".
ציפי לבני?
"נחמדה. משתדלת לעשות טוב. אותו הדבר גם לימור לבנת. גם שלי יחימוביץ'".
מפלגת העבודה?
"נוטה לכל הכיוונים לפי ההנהגה שלה. כרגע המנהיג הוא נורא. במה הוא עסוק? להתחבק עם אבו מאזן ולהסכים למסור את מזרח ירושלים. בשביל זה לחמנו עליה? הוא שאל אותנו? ברגע שהוא מתחבק עם אבו מאזן, הוא לא חבר שלי. מי ביקש אותו להתחבק איתו?"
לפני שישים שנה, במאי 53', חצתה את הגבול רחל סבוראי, פלמ"חניקית אמיצה בת קיבוץ עין־חרוד, והלכה עם מאיר הר־ציון לפטרה. יחד הם הפכו למושא הערצה של דור שלם. בהשראתם חצו אחרים את הגבול, ולא שבו. מאיר הר־ציון הפך ללוחם נערץ, מיתוס. את רחל מכנים עד היום, הרבה בזכות המסע ההוא, "אגדה".
סבוראי מתגוררת כל השנים האלה בנגב, בקיבוץ רביבים. שתי דירות זעירות, צנועות להפליא, נקיות ממותרות ועמוסות ספרים, שחוברו לדירה קטנה אחת. בחצר חתולה לבנה שנכדתה הצעירה הדביקה לה את השם המתבקש "שלג", שובך יונים מרווח ונאה, עצי פקאן ישנים, עץ רימון וציפור גן עדן.
היא אישה צנומה, נמוכת קומה, רהוטה, דעתנית, סקרנית, יצרית ובוטה, מרתקת ומלאת קסם. כמעט מכשפת. נרתעת ממחוות פשוטות של אהבה. נשיקה על הלחי, אפילו חיבוק, גורמים לה אי נוחות, היא מודה - "אני לא אוהבת את זה" – אבל היא רגישה בצורה נדירה ויוצאת דופן. בשנתיים האחרונות בריאותה רופפת והיא נעזרת במקל הליכה. לחיצת היד שלה, לעומת זאת, נחושה, מפתיעה בעוצמתה.
עד היום התראיינה סבוראי בעיקר בעניין המסע לפטרה, או בנושאים הקשורים בחקר המקרא, תחום אחר שהיא מתמחה בו. לפני כמה חודשים הוציאה ספר, קובץ מאמרים פרי עטה: "שלושה שחיברו, מבט חדש על יוצרי התנ"ך", בהוצאת תמוז. הפעם, היא סוגרת חשבון ומדברת על הכל.
לפגישה שלנו מצטרפת סיגל הר־ציון, כלתו של מאיר, ידיד נפשה של רחל, הלוחם שצעד איתה יחד לפטרה. למרות הבדלי הגילאים, ארבעים שנה בקירוב, בין השתיים יש חברות אמיצה.
"זאת לא המדינה שחלמנו עליה", אומרת רחל סבוראי על ישראל מודל 2014. "חס וחלילה, בכלל לא. כשמדינת ישראל קמה היא הייתה המדינה הכי שוויונית בעולם. עכשיו היא המדינה הכי לא שוויונית. אם אני יודעת שרבע מילדי ישראל רעבים, או אולי רעבים זאת מילה מוגזמת, חיים במצוקה כלכלית, אין להם את מה שהם צריכים לקבל - אז אני חושבת שזה נורא.
"אם אני שומעת איך חיים ניצולי השואה בישראל, אני מבינה שהמדינה פנתה לצד הגרוע. כשאני שומעת שפעם בשבוע נערים רוצחים נערים, אונסים ילדות, אני אומרת, דבר מוזר זה שאסור להורה לתת על הטוסיק לילדו. זה מביא את האסונות האלה עלינו.
"אני מסוגלת להרצות על זה חצי שעה בלי להפסיק", סבוראי מסכמת בלהט. "זאת מדינה קפיטליסטית. רעה. כל הניסיונות, כל המחאה, מה יצא מזה? כלום. האם אני מאוכזבת? אני מאוכזבת מאוד".
באוגוסט שעבר חגגה סבוראי יום הולדת 87. יש לה כבר חלקת קבר שהכינה לעצמה, בבית העלמין ברביבים. תקופה ארוכה התלבטה אם להיקבר שם או בעין חרוד. "יש לי פסוק נהדר על החיים", גילתה לנו, "אף יום מיותר לא. אם אני אתחיל להרגיש אלצהיימר, או אני לא יודעת מה, דברים מהסוג הזה, אני אדאג לא להיות פה יותר. אני אדאג לגמור. אני רוצה להיות אני. בינתיים רק הגוף חלוד. אני הולכת כמו ברווזה, אבל הראש שלי צלול לחלוטין. הראש עם שכל. כל עוד אני עם שכל, אני חיה".
לפני כמה שבועות נפטרה בת קיבוץ, ידידה שלה בשנות החמישים לחייה, ממחלה קשה. מותה גרם לסבוראי צער רב. בזמן גסיסתה, מספרת רחל, כתבה לה פתק ובו הדברים שאמר דוד במות אבשלום: "מי ייתן מותי תחתיך". "אילו היה פטנט כזה ואפשרות שאני, בגילי, אתחלף איתה, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים", היא מסבירה.
למה?
"אני נהנית מכל יום מחדש ואני מודעת לזה שאני נהנית. יש לי עוד כמה מטלות בגילי. אני אשמח לראות את נכדיי גדלים. יחד עם זה, הם את חייהם בלי קשר למותי. אני לא פוחדת מהמוות. בכלל לא. אני עצמי חושבת שגמרתי לחיות".
העובדה שבסוף, אחרי מותך, יזכרו אותך דווקא כאישה שהלכה לפטרה, מפריעה לך?
"אני לא רואה בזה את הפרק החשוב בחיי. זה יהיה בהחלט טיפשי".
הקול הצרוד שלה הוא "תאונת מלחמה". באחד הימים, כשהיו מול גוש עציון, אחד הלוחמים עמד ללכת לכיוון האויב. לה, לרחל, היה הקול החזק ביותר בכוח. היא צעקה והצילה את חיי הבחור, אבל מאז, היא אומרת, נשארה צרודה. כשהגיעה לרופאים שיטפלו במיתרי הקול שלה, אמרו לה: איחרת.
"הפלמ"ח קופח על ידי המדינה", טענה השבוע. "ככל יכולתו של בן־גוריון, בכל השנים שהוא היה יכול. בן־גוריון החליט. בן־גוריון קבע. למה פיטרו את הפלמ"ח? ככה. הוא לא שאל. הוא כתב לנו מכתב, ‘לחבר הפלמ"ח'. ‘אוויל האיש שאומר עליי שאני אפרק את הפלמ"ח'. אבל הוא לא סתם פירק. הוא פירק קודם את המטה, אחר כך שילח את טובי המפקדים הביתה, ואז פירק את כל החטיבות. שאלו פעם את יגאל אלון, אחר כך זה הפך לבדיחה, למה פירקו את הפלמ"ח. יגאל אמר: ‘בגלל שתי סיבות הקשורות בעין'. צרות עין, כי בן־גוריון לא הקים אותו, וקוצר ראות, כי הוא לא הבין שצריך.
"בן־גוריון היה אדם ‘הגון נורא', במירכאות כפולות", היא מחיה כעס ישן שלא גווע אף פעם. "הוא היה בור ועם הארץ. לא תרבותי. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במועצה של מפא"י, בעין חרוד. ממנו התחיל כל הרע. הוא ביטל את זרם העובדים, הוא נתן את הפטור לדתיים. כל ההתחלות הרעות הן שלו".
כשהייתה בת 26 יצאה רחל סבוראי לפטרה. מאיר הר־ציון היה אז בן 18, צעיר ממנה בשמונה שנים. "נעלבתי כשאמרו שהיה בינינו רומן", היא אומרת. היום השניים מתראים רק לעתים רחוקות, בגלל מצבו הבריאותי של הר־ציון. בכל זאת, הקשר נשמר. "קיבוצניקים רואים בבני קיבוץ את האחים שלהם. עם מאיר לא היה שום דבר רומנטי. הוא כמו אח. אדם יקר לי".
היא חלמה לנסוע לעיר הנבטית העתיקה שנים רבות קודם לכן. את מאיר הכירה בעין חרוד, והוא היה היחיד שהעזה להציע לו להצטרף. "הצעתי לו, ‘מה דעתך ללכת לפטרה'", סיפרה השבוע. "הוא אמר לי, ‘ברגילה הבאה'. תכף אחרי זה הודיע שיש לו חופשה ואפשר לצאת.
"כשהלכתי איתו לטיול הוא לא היה סייר טוב", היא אומרת על הר־ציון, שלימים היה לסייר הגדול ביותר בתולדות צה"ל. "הוא התחיל את דרכו הצבאית. הוא התפתח עם הזמן. לא היו לנו מפות, הייתה לנו מפה של אחד ל־250 אלף שלא שווה כלום, וטעינו בלי גבול".
המסע, שהיה אמור להימשך יממה, נמשך ונמתח על פני ארבעה ימים. 15 ישראלים חצו את הגבול לפטרה באותן שנים, ורק שלושה שבו. בין הנרצחים הייתה גם גילה בן עקיבא (דרוקר), חברתה של סבוראי מכפר יהושע. התמונה של גילה, דיוקן שציירה רחל בעצמה, תלויה עדיין בביתה של סבוראי בקיבוץ.
"אני לא רואה את עצמי אחראית למותם של ה־12", היא אומרת. "זאת הייתה תקופה, והתופעה הייתה קורית גם בלעדינו. אני כן רואה בעצמי אחראית למותה של גילה,
למה?
"אני לוקחת אחריות על מותה של גילה. גילה הייתה חברה טובה. לשתינו זה היה חלום רחוק. נודע לי אחרי הרבה שנים שהיא גם חיפשה מסלול להגיע לפטרה. היא הלכה אחריי.
"קרה כבר שהייתי באירוע ובאו אנשים מכפר יהושע ופתאום שאלתי את עצמי: לו הייתה גילה נכנסת, הייתי מכירה אותה עכשיו? בדור שלנו עניין הגבולות עוד לא היה ברור. בילדות שלנו ארץ ישראל הייתה כולה שלנו, וכשגזרו אותה עוד לא הפנמנו את זה. בעיקר מפני שזאת הייתה תקופה שלווה מאוד, שביתת נשק בדרך לשלום, ועדינו, כל מי שעבר את הגבול – הוחזר בשלום.
"זאת אומרת", היא מחייכת, "היה לזה רקע הגיוני, להליכה לפטרה".
היית הולכת שוב?
"באותה סיטואציה, כמו שאני מכירה את עצמי, הייתי עושה את זה שוב".
כמה חודשים אחרי ששבה מפטרה הוקמה ה־101, יחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל. "ברגע מסוים", מגלה סבוראי בפעם הראשונה, "כשמאיר (הר־ציון, חק"ב) חיפש חבר'ה, הוא הגיע אליי. הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף".
סבוראי סירבה. "מעניין אותי", היא אומרת, "מה היה קורה אם הייתי מתגייסת. אני לפעמים חושבת על זה, איך הייתה היחידה אם הייתה קולטת גם בנות. האם היא הייתה פחות רצחנית".
ה־101 היו רצחניים מדי לטעמך?
"מאוד. ותכף מההתחלה חשבתי ככה. ניגשו אליי חבר'ה וראיינתי אותם בעניין. הם הסבירו: ‘אריק (שרון, שהקים את ה־101, חק"ב) אומר לנו, אם אתם חוצים את הגבול לצורך כלשהו, ובדרך חזרה, לפני שאתם חוצים את הגבול חזרה, אתם רואים בקתה של ערבים, ואתם יכולים לזרוק בתוכה רימון בלי להינזק – זרקו'. את זה לא היה עושה פלמ"חניק".
יצא לך לדבר על זה עם מאיר, או עם אריק? על הרצחנות?
"אריק שרון – לא סימפטתי אותו מיום ששמעתי עליו. לא אהבתי אותו. לאמא שלי הייתה ידידה גננת. היא סיפרה שיום אחד, לפני תחילת שנת הלימודים, מופיעה אמא עם ילד ואומרת לה: ‘הילד שלי שובב מאוד, אני לא יודעת אם תשתלטי עליו'. זה היה אריק שרון. ואני אומרת, חבל שהשתלטה עליו.
"אריק שרון היה מפקד חסר מעצורים שהרג ערבים בלי סיבה, שלא חסך בחיי פקודיו. לא אהבתי אותו אף פעם. הוא היה אדם לא שקול. אני לא רוצה לשמוע עליו. הפסטיבל שעשו עליו מיותר".
מה חשבת על ההתנתקות?
"מעזה? צלצלתי למשפחה של מאיר".
למה?
"כי ידעתי שיש להם דעה".
ומה הייתה דעתם?
"ענו לי שמאז ההתנתקות מאיר לא רוצה לשמוע מאריק שרון. אולי היה צריך לצאת משם, אבל לא כך".
כששושנה, אחותו הצעירה של מאיר הר־ציון, נרצחה בידי בדואים, יצא מאיר עם חבריו ל־101 לנקום את מותה. מה חשבת אז?
"אני לחצתי את ידו. הוא ידע שאני לוחצת את ידו".
למה?
"מפני שדמם של יהודים לא הפקר, אפילו מעבר לגבול".
והיום, איך את חושבת שאנחנו מנהלים את הדברים?
"שני הצדדים מטומטמים. לא ברור מי יותר מטומטם ממי".
"אני מאוד בעד. אני שמחה נורא על הקרקל (גדוד חי"ר שמשלב לוחמות, חק"ב). הדם שלנו לא שונה. הוא לא פחות סמוק, לא אחר. אם בחורה מרגישה שיש לה כוחות, למה לא?"
נוער הגבעות?
"אני חושבת שמי שפוגע בלא אשם הוא נבל. הוא צריך לשבת בבית סוהר. חד־משמעית".
פעולות תג מחיר?
"זוועה".
סבוראי לא נישאה מעולם. שם משפחתה הוא שם נעוריה. ובכל זאת יש לה שלושה ילדים, שתי בנות ובן, תשעה נכדים ושני נינים. "כולם אהובים", היא אומרת. את נכדיה היא מכנה "אוצר". "יש לי שתי תאוריות", אמרה לי בגילוי לב על הורות יחידנית. "אל"ף, זה לא פשוט ולא קל. לא כדאי שכל נערה צעירה, מהאכזבה הראשונה בגיל 18, תיקח את זה על עצמה, שתדע שזאת משימה קשה. בי"ת, אם ילד אחד אז כבר שניים. כי זה יוצר משפחה. לי יש שלושה".
אף פעם לא רצית להתחתן?
"אף פעם לא רציתי לא להתחתן".
אז זאת הייתה אכזבה מאהבה?
"מי שרציתי לא רצה".
ולא התפשרת?
"לא".
וילדים?
"אמרתי לעצמי, אני לא אחיה בלי ילדים. כשנולד הראשון רציתי תכף שני. כשנולדה השנייה רציתי תכף שלישי".
והם מאותו אבא?
"לא מספרת. נהגתי לומר שאני מספרת הכל לילדיי. נקודה. הילדים שלי יודעים הכל".
זאת הייתה תקופה אחרת. לא חששת מאיך שהחברה תקבל אותם?
"חששתי שהם לא יבנו משפחות. הם בנו משפחות. כולם".
"אני לא יודעת. בכל מקרה, לא התעניינתי בזה. זה לא היה תנועתי, וזה לא היה עקרוני. זה היה ‘ככה'. בנושא המעשי אני שמחה שהפמיניזם מתקיים. את ה'הו־הא' אני לא אוהבת".
כמה ימים לפני שנפגשנו הלכה לעולמה השרה לשעבר שולמית אלוני. בתקשורת דיברו רבות על תרומתה של אלוני בהקשרים של מעמד האישה. "אני לא אהבתי אותה", אומרת סבוראי.
למה?
"משתי סיבות: היא מאוד הבליטה את עצמה, שיביטו עליה, והיא שמאלנית".
ואת?
"בכלל לא. אני ציונית. ואני לא סובלת את זה שהשמאלנים מזדהים עם הערבים יותר מאשר עם הציונות. לא סובלת את זה. אני שייכת לשמאל, אבל לא לשמאלנים. האות נו"ן, בתוך מילה, היא הרבה פעמים האות המכשילה. השמאלנים, הם רואים את הצדק של הצד השני, ולא את שלנו. הם לא רואים מה הצד השני עשה לנו. אנחנו איבדנו עם הכרזת המדינה חצי משטח ארץ ישראל. אנחנו רקדנו, והם (הערבים, חק"ב) פתחו במלחמה".
למעט תשעה חודשים שהייתה בהדרכה בנוער העובד וגרה בעיר, את כל חייה העבירה בקיבוץ. היא עבדה במטע והייתה אחראית על ארבע קבוצות ילדים כמטפלת. שנים רבות עבדה ברפת, גידלה עגלות. "לפי דעתי הם יצורים נבונים מאוד", היא אומרת על הפרות.
איך לא הלכת לפוליטיקה כל השנים?
"לא ניסיתי ולא חשבתי לעסוק בפוליטיקה, אבל אולי בטעות", היא מצטנעת, או אולי מתוודה ברגע של חשבון נפש. "גם לא ראו בי אדם כזה. ידעו שאני עובדת. אני אדם עובד שאוהב להשקיע הרבה בעבודה".
מה את חושבת על מה שקרה לקיבוצים?
"אנשים עייפו להיות קיבוצניקים".
ההפרטה?
"אין בעולם סוציאליזם, ואנחנו ההד של העולם".
ומה את?
"אני קיבוצניקית וסוציאליסטית, וכאן הייתה הכרעה בעד הקפיטליזם".
"אין כרגע פרטנר. אני כן מוכנה, בצער, להחזיר חלקים מארץ ישראל. הגבולות שלי היו מיד אחרי תוכנית אלון, מרמאללה עד ג'נין, כשהבקעה בידינו".
מדינה פלסטינית?
"אם אין ברירה, אבל כמה שפחות לתת".
אבו מאזן?
"מנהיג גרוע. האמריקנים תומכים בו וצריך פשוט לנפנף אותו. זה שהוא תובע את שחרור הרוצחים שלו? בסדר. את זה אני עוד יכולה להבין. למה הוא גם מתחבק איתם? למה הוא נותן להם פנסיה לכל החיים? איך עושים שלום עם אדם שלא עושה שלום איתך? איך לוחצים יד לאבו מאזן, שאומר ששום יהודי לא יחיה במדינה שלו?"
היא רותחת מזעם על המנהיגים הישראלים. "אל תסכימו למדינה פלסטינית אם אין יהודים בתוכה. זה ויכוח מטומטם. ברור שצריך לעמוד על כך. זה צריך להיות תנאי. לא יכול להיות שבכל מדינות העולם, מהודו ועד כוש, מותר ליהודי לגור אם הוא מקבל את החוקים של המדינה, רק לא אצל הפלסטינים האלה. יש להם עכשיו המצאה חדשה: הם לא פלסטינים, הם כנענים. זה חידוש מדהים. לעוות את ההיסטוריה? צריך לנפנף עכשיו מאיתנו גם את האמריקנים וגם את אבו מאזן, ולחכות עד שיהיה מנהיג פלסטיני שמתייחס אלינו כבני אדם".
"עד עכשיו לא היה לי משהו נגדו כנשיא", היא אומרת. "כנשיא חשבתי שהוא בסדר, למרות שהייתי די נגדו בעבר. הוא הביא לנו כבוד אחרי קודמו. אבל זה שעכשיו ראש הממשלה עשה צעד, נבון או לא נבון, אבל עשה צעד - ולאחר מעשה אני גם חושבת שזה צעד נבון - ותבע מאבו מאזן להכיר במדינה היהודית, ופתאום פרס אומר ‘לא מוכרחים'? זה גועל נפש מצדו. למה הוא עושה את זה? כדי להיות אחר? כדי להגיד שיש לו שם, שיש לו דעה? זה ממש מכוער. פעם אחת המנהיג אומר דבר בעל ערך, ומתנה אותו, ומתברר שזה גם חשוב, אז הולך פרס ואומר לא? מי הוא?
"אני לא אוהבת את נתניהו", היא מדגישה, "אבל אם נתניהו אומר בשם המדינה שצריכה להיות מדינה יהודית, ופרס אומר שזה לא חשוב, אז פרס עושה מעשה שמזיק למדינה. אין לו זכות. מה קרה לו? רק כדי להיות מעניין? כדי שיסתכלו עליו?"
עד לפני כשנתיים עבדה. עתה סדר היום שלה מתמקד בה עצמה. פעם בשבוע יש לה חוג קרמיקה. היצירות שלה, חיות מרהיבות בגדלים וצבעים שונים, מקשטות את חצר הבית. מדי פעם היא מוזמנת לכנסים ולהרצאות. בחודש שעבר השתתפה בפגישה, וכמעט איחרה את האוטובוס האחרון לקיבוץ. עמדה על הכביש, הרימה יד בלי בושה ועצרה טרמפים לתחנה.
"זה המדד", היא צוחקת, "לכך שהכל עדיין בסדר". היא קוראת וכותבת בלי סוף. בימים אלה היא מקדמת מאמר שלה, רעיון שהבשיל כבר לפני שבעים שנה כמעט, אבל לצערה לא פורסם: מה שמו הנכון של ההר שנקרא בערבית הר הג'רמק, שבו נמצא הקבר המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי, ושנקרא היום, לדעתה שלא בצדק, הר מירון.
לפני כמה חודשים, כאמור, יצא ספרה. כשהייתה בת 58 החליטה סבוראי שהיא רוצה ללמוד מקרא. היא קיבלה אישור מיוחד מוועדת ההשכלה בקיבוץ ויצאה ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בתנ"ך היא מתעניינת מילדות, מאז שלמדה בעין חרוד אצל המורה המיתולוגי משה כרמי. בהתחלה התביישה, היא אומרת, להופיע בכיתה עם שערותיה הלבנות. אחד המרצים שלה כתב לה לא מזמן, אחרי ששלחה לו עותק מהספר שהוציאה, "אני מודה לך שכללת אותי בין מרצייך. השתתפותך בשיעורים הביאה את כל התלמידים ללמוד יותר ברצינות".
היא אינה אשת אקדמיה, רחל, ובכל זאת מנסה לפתור את הנושא של כותבי ומחברי התנ"ך. הספר שלה כולל מאמרים שכתבה והצטברו אצלה לאורך השנים. הוא מתחבר למסכת רעיונית אחת, שלפיה שלושה סופרים ועורך אחד כתבו וערכו חלקים גדולים מהתנ"ך. החידוש הגדול שלה, היא אומרת, שהיא גם מדייקת: מי חיבר מה. עכשיו היא חולמת לתרגם את הספר לאנגלית ומחפשת מימון.
"אני לא מאמינה באלוהים", היא מודה, "לחלוטין לא. דווקא מפני שאני לא מאמינה מצאתי דברים ששום איש דתי לא מצא".
מה את חושבת על הדתיים?
"שהם אטומים וסתומים".
תסבירי.
"הדת היהודית התחדשה כל הזמן. באו לארץ, ובמקום לבחור מה מתאים נעשו מאובנים. באמצע ימי הביניים אדם אחד מחליט שיותר אין אפשרות לשאת שתי נשים – ומקבלים את זה. היום לא משנים כלום".
מה היה צריך לדעתך לשנות?
"הנושא של ‘עורלה'. עץ, מותר לקחת את הפירות שלו משנתו הרביעית. בימינו העצים גדלים במשתלה שנתיים. במקום לספור להם את השנתיים האלה, הם, הדתיים, מכריחים אותי להפיל מהעץ את הפרי הכי טוב. למה?"
הדרת נשים?
"הם לא למדו את התנ"ך. מרים הנביאה שרה, וגם דבורה".
הרב עובדיה יוסף?
"מי הוא עובדיה יוסף? לרב קוק התקשר פעם אחד מעין חרוד, ואמר לו שהחלוצים אכלו חזיר. תפסו חזיר בר ואכלו. הרב קוק ענה לו: ‘החלוצים האלה ממלאים את המצווה הכי חשובה של יישוב הארץ, ואל תתאנו להם'. זה היה הרב קוק. ראיתי פעם תמונה שלו. גם בפניו ראו את גדולתו. אבל הרב עובדיה? אני לא אוהבת. גם לא אהבתי את הצורה של הסגידה".
היא קוראת עיתונים בכל יום. פעמיים ביום, בחמש אחר הצהריים ובשעה שמונה בערב, היא צופה בחדשות. סולדת מתוכניות ריאליטי. "הפנים שלהם מגעילות אותי", היא אומרת על כוכבי התוכניות האלה. "מבסוטים מעצמם".
אריק איינשטיין?
"הצטערתי מאוד כשנפטר. אני אוהבת את השירים שלו".
מוזיקה מזרחית?
"לא יפה להגיד, אני לא אוהבת אותה. יש שם חבורה שעושה את המוזיקה זולה".
את מתכוונת לפרשות כמו זו של אייל גולן?
"אני חושבת שבארץ הזאת, מכיוון שאסור לאבא ואמא לתת סטירת לחי לילד קטן, אז בגיל 16 הוא הופך לפושע. אני מזכירה תמיד שיאנוש קורצ'אק אמר: ‘בית ילדים שאסור לי לתת בו מכה, לא אעבוד בו'. עשיתי את זה פעם לילדה. הייתי מחנכת של ילדים, ואהבתי אותם מאוד ונתתי להם הרבה. אבל אני חושבת שאם צריך מדי פעם לתת מכה, זה לא אסון. החוכמה היא לדעת להיות מחנך. האמא של הילדה אמרה לי: ‘וואו, את נותנת מכות לילדים'. עניתי לאמא: ‘רק כשמגיע'. אני חושבת שזה שפעם ביומיים אנחנו שומעים על ילדים שרצחו, זה כי בגיל שנתיים הם לא קיבלו סטירה".
את ילדייך הפרטיים הכית?
"פעם אחת. אני זוכרת את זה כדבר נורא שקרה לי. הילדה שלי ניגשה אליי מאחור וצבטה אותי, ובלי דעת, בלי שיקול, הסתובבתי ונתתי לה מכה על הראש. הייתי המומה מעצמי, מבוהלת. מעבר לזה הילדים שלי לא נתנו לי סיבה לעשות כאלה דברים".
היא אשת עקרונות. חברתה הטובה בתקופת מלחמת השחרור הייתה ניצולת שואה. גיבורת אושוויץ. עשרות שנים חלפו מאז, אבל סבוראי לא מבינה את ההתלהבות הישראלית מגרמניה החדשה ואת נסיעותיהם של ישראלים לברלין. "את גרמניה אני מתעבת", היא נחרצת, "וחבל שלא זרקו עליהם את הפצצה, במקום על הירושימה. עד היום אני משתדלת לא לקנות שום דבר מתוצרת גרמניה".
מה דעתך על היורדים?
"כל בן רביבים שירד, כשהוא מבקר בארץ אני שואלת אותו מתי הוא חוזר. אני רואה את הירידה כתופעה הנוראה ביותר שקרתה לציונות".
כל ילדיה עזבו את הקיבוץ. באדיקות הם שומרים על הקשר איתה. שיחות טלפון ומפגשים קבועים. אחת מנכדותיה, היא מתגאה, היא היום רופאה בצה"ל, בגדוד של בנים. "הם לא שואלים אותי שאלות, לא על פטרה ולא על מלחמת השחרור", היא אומרת על נכדיה. "אבל הם אוהבים אותי".
לקראת פרידה אנחנו שואלים אם אפשר לחבק אותה. נדמה לנו שזה כמעט מתבקש. רחל סבוראי נרתעת. "לא רצוי", היא משיבה לנו, ומספרת סיפור בתמורה. בחג הביכורים הקודם נפטרה אחת מחברותיה. הן קבוצה של חברות בנות אותה כיתה בקיבוץ, מאז גיל שנתיים. כולן כבר נושקות לגיל תשעים. "הפעם היחידה שהתחבקנו", היא מספרת על החברה ההיא, "הייתה כשבאתי אליה להיפרד. פתאום נתנו חיבוק ונשיקה. בפעם ההיא זה היה נחוץ.
"נעשו כאן המון טעויות", היא אומרת בקשר למדינה. ובכל זאת היא אופטימית. מפוכחת, לא מרירה. "אין לי ספק שיש עתיד למדינה. אין לי שום ספק בעתיד הציונות. זה שהמנהיגים שלה מטומטמים? הם עוד יתחלפו, אינשאללה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם