ביקור נשיא הפרלמנט האירופי: חרם רק על הנייר
מרטין שולץ מצטרף לבכירים מהעולם שמגיעים לביקור בארץ. הם, כמו אלפי אנשי עסקים ומיליוני תיירים, מוכיחים שאין חרם על ישראל
אבל זהו טבעו של בידוד.
עוד על האיומים בחרם ב- nrg מעריב:
>קרי מזהיר: לכישלון המו"מ יהיו השלכות חמורות על ישראל
>האם החרם האירופי יכול למוטט את הכלכלה הישראלית?
>נשיא הפרלמנט האירופי: "אין ולא יהיה חרם על ישראל"
סגן שר החוץ של טורקמניסטן, השר לביטחון הפנים של הודו, נשיא פרו, שר החקלאות של אזרבייג‘ן, שר החוץ של קפריסין, שר החוץ של איטליה וגם יו“ר הדומה של רוסיה – כולם מבקרים בישראל במהלך פברואר. הם באים לכאן כדי לעשות עסקים עם ישראל, ללמוד מיכולותיה, למכור לה את מרכולתם ובאופן כללי לחזק איתה את הקשר. ככה הם מחרימים את ישראל באופן מלא, מוחלט וסופי.
השמות הללו הם הנציגים הרשמיים בביקורים הממלכתיים. מלבדם כמובן באים ארצה אלפי אנשים עסקים, יזמי היי־טק ומיליוני תיירים. ומכיוון שהחרם קיצוני כל כך, מספר הנוסעים בנתב“ג שובר שיאים, מספר התיירים הגיע לרמה הגבוהה של כל הזמנים - 3.5 מיליון וייצוא ההיי־טק קפץ ברבעון האחרון של 2013 ב־20 אחוז.
אלה הם פניו של החרם והוא חמור במידה כזו שישראל התקבלה השבוע לשני ארגונים בינלאומיים חשובים. האחד הוא פורום ג‘סקנז של האו“ם, שבו חברות בין היתר ארה״ב, קנדה, יפן, ניו־זילנד, אוסטרליה, שווייץ ונורבגיה. ישראל התקבלה פה אחד והדבר יאפשר לה לקדם יוזמות ומהלכים בנושאי זכויות אדם. הארגון השני הוא ‘ברית הפסיפיק‘ השייך לארבע מדינות באמריקה הלטינית, וישראל תשמש בו משקיפה. את צירוף ישראל לארגון קידם ראש הממשלה נתניהו והדבר יאפשר בעתיד לפתח את הסחר עם גוש המדינות שהוא כיום הכלכלה השמינית בגודלה בעולם. מכיוון שנתניהו עצמו מוחרם קשות, כל המדינות הנ“ל נעתרו לבקשתו להתקבל לארגון וקבעו לו ביקור גדול בדרום אמריקה בעוד כחודשיים.
אז חרם? הצחקתם. אין חרם ולא עומד להיות. לא מסובך לאבחן שחבורת קרי־לפיד־לבני־שמאלה והלאה, מהלכת אימים על הציבור בקמפיין מתוזמר, והיא עושה זאת כדי לקדם אג‘נדה פוליטית. בהיפוך היסטורי, מרתק כשלעצמו, דווקא המחנה המתיימר לחבר את ישראל לעולם מנגן על החרדה היהודית שכל העולם נגדנו. אבל פחדים לחוד, ספינים לחוד ומציאות לחוד.
מה קורה בעולם האמיתי? השבוע ביקר בארץ נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, מי שעשוי להיות ראש הנציבות האירופית בבריסל. "13 פעם שאלו אותי היום על החרם האירופי נגד ישראל. אין חרם כזה", אמר בטקס לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית. בשיחה עם עיתונאים ביום רביעי הוסיף כי "אין ולא יהיה חרם של האיחוד האירופי על ישראל. זו שאלה תיאורטית לחלוטין שכלל לא עומדת על הפרק. אבל אפילו אם היא תידון, גרמניה ומדינות נוספות לעולם לא יסכימו לכך. ייתכן שיהיו חברות ספציפיות ומדינות אחדות שיובילו קו כזה אבל לא האיחוד כאיחוד".
הוא חזר והציג את המבט האירופי שלפיו הקשרים עם ישראל מצוינים בכל התחומים (מה שנכון, א"כ) למעט סוגיה אחת ויחידה והיא העניין הפלשתיני. "לבוא ולומר שבגלל העניין הזה אירופה עוינת את ישראל, זה לא רציני", טען האירופי הבכיר. הוא אמנם התקשה להסביר כיצד זה האיחוד לא נוקט סנקציות נגד הכיבוש התורכי של קפריסין והכיבוש המרוקני של מדבר סהרה. "בשני הנושאים האלה יש מחלוקת גדולה בתוך הפרלמנט האירופי והחלטות עברו על חודו של קול. לעומת זאת, בנוגע לישראל יש קונצנזוס מקיר לקיר", תירץ שולץ. הוא לא הבין שדבריו אלה מאששים את ההנחה הישראלית שאירופה עוינת לישראל. כל העניין הוא שביקורת על היהודים היא קונצנזוס ואילו לאחרים עושים הנחות. זו כל הנקודה.
שולץ עצמו מקרין רושם של אהדה לישראל. הוא בא מגרמניה, וככזה, בדומה לקנצלרית מרקל ואף שהוא סוציאליסט, חש מחויבות היסטורית מיוחדת כלפי ישראל. הוא העז לחרוג מהקונצנזוס כשהביע דעה פרטית נגד סימון מוצרים מההתנחלויות. ״לחץ כלכלי מפעילים רק במצבים קיצוניים כי צעדים כאלה יכולים לגרום לצד השני להקשיח עמדות. מדובר בעניין כלכלי זניח ולכן איני בטוח שיש בכך טעם".
אבל השיחה עם שולץ ביום רביעי בבוקר שיקפה היטב את הדינמיקה שבה מתקדם באירופה הגל השלילי כלפי ישראל. שולץ נשאל על ידי אחד העיתונאים האם לדעתו ההתנחלויות אינן חוקיות. תשובתו הראשונה הייתה מתחמקת. "ברור שמדובר במכשול לשלום". עיתונאי נוסף נדהם. "אתה, שעומד בראש גוף חשוב כל כך, שהפרלמנט שלך קיבל כל כך הרבה החלטות בנוגע להתנחלויות, לא אומר שהן לא חוקיות?" שולץ נבוך. בחדר השתררה שתיקה. השגריר האירופי בישראל לחש באוזן ימין. הדובר יעץ באוזן שמאל ושולץ ניפק את מה שהתבקש. "על פי אמנת ז'נבה ההתנחלויות אינן חוקיות. לא מועיל לומר זאת כי צריך למצוא פתרון פרגמטי לבעיות. אבל לא, הן לא חוקיות".
כך פועלת הדינמיקה השלילית. גם פוליטיקאי אירופי שלא בהכרח עוין את ישראל נלחץ לקיר בידי הכוחות הקיצוניים של התקשורת ופעילי החרם. מי שמעז לשבור את השורה, יוקע אל מחוץ לקונצנזוס. שולץ, כמו פוליטיקאים אירופים רבים אחרים, מבין את הבעייתיות שבעמדותיו. שאלתי אותו אם אינו מוטרד מכך שאירופה שוב מענישה את היהודים או את מדינת היהודים. "קשה לי לענות על זה", אמר שולץ. "חצי מהישראלים שאני עובד איתם כבר 20 שנה אומרים לי לך קדימה, צריך ללחוץ על הממשלה. המחצית האחרת אומרת ברגע שאתה לוחץ הציבור כאן אומר 'אירופה נגד היהודים ונגד ישראל'. אז מה עליי לעשות? זו טעות. האיחוד האירופי אינו נגד ישראל. מותר להחליף דעות עם ממשלת ישראל גם אם לא תמיד מסכימים איתה". עם זאת, בסוף דבריו הודה שיש צביעות ביחסים הדיפלומטיים עם ישראל, "אבל היא לא מגיעה מצד אחד", לטענתו.
שולץ הוא דוגמה מייצגת. הוא באמת ובתמים משוכנע, או לפחות מקרין רושם של שכנוע עצמי, שהוא ידיד ישראל. הוא חושב שהביקורת שלו במסגרת הלגיטימיות ושהעמדות שלו כלפי ישראל מאוזנות. אם בסתר לבו הוא רואה את הדברים אחרת, אין דרך לדעת. מה שבטוח, הוא מנתק בין החד־צדדיות הנוכחית של אירופה כלפי היהודים לבין זו ההיסטורית. כל עמדותיו נתלות כביכול בחוק הבינלאומי. הוא לכאורה לא רואה את הבעייתיות בכך שאירופה דוחה בשיטתיות את כל עמדותיה של ישראל בנוגע לסכסוך – הגדרת השטח כ'שנוי במחלוקת' ולא כ'פלשתיני כבוש'; הסירוב להכיר במדינה היהודית; עצם המחשבה שאירופה צריכה להעניש את ישראל על משהו; האובססיה האירופית בנוגע להתנחלויות; הראייה את ההתנחלויות כפשע הקדמון; הקביעה מראש שירושלים תהיה בירת פלשתין ושישראל חייבת לסגת לקווי 67'. כל זאת ועוד כאילו נעלם מעיניו, ואין דרך לשכנע אותו. הוא טוען שזו עמדה לגיטימית של חבר.
הישראלים, או לפחות רבים מהם, לא קונים את החברות הזאת של שולץ ודומיו. פגישתו עם נתניהו ביום רביעי בבוקר אמנם הייתה טובה, אבל די היה במשפט מיותר אחד בכנסת כדי להדליק מהומה. גם המשפט הזה, על כך שפלשתיני מקבל 17 ליטר מים ויהודי 70, הדגים היטב כיצד פועלת השיטה. שולץ נשען על מידע מטעם הארגונים הלא־ממשלתיים שאירופה מממנת, שהרי אין לו דרך לבדוק בעצמו את הנתונים. ממש כמו בהיסטוריה האפלה של אירופה הוא מצטט סיפור מסולף על אשמת היהודים, זורק בפניהם את הבוץ ולא מבין שמדובר באנטישמיות. והוא עוד חבר.
זו הבעיה. היא לא חדשה והיא גם לא תיגמר בחרם. בתרחיש הגרוע ייתכן שיהיו עוד חברות שימשכו השקעות מישראל. אם וכאשר יתפוצצו השיחות עם הפלשתינים אירופה גם תפנה אלינו אצבע מאשימה – שגריר האיחוד האירופי הודיע זאת מראש. הדבר ייצור מומנטום שלילי ואולי יפגע קצת בגלגלי המשק. הא ותו לא. לא חרם לא מדינת אפרטהייד ולא סנקציות. זה לא יהיה נעים אבל גם לא יהיה נורא.
ומניין לי שהרע ביותר לא יהיה נורא כל כך? עמוק מתחת לפני השטח קורים דברים ויש סיכוי שהם יאפשרו לישראל להשתחרר מעניבת החנק הפלשתינית. נתניהו סוף סוף התחיל לעשות משהו בנוגע לסכנת החרם וביום ראשון כינס דיון על אופן ההתמודדות של ישראל. הוא הזהיר את הנוכחים - ליברמן, שטייניץ, בנט ופקידים בכירים - שלא להוציא מילה (לבני ולפיד הסבורים שהדיון חסר ערך ושממילא רק נסיגה ישראלית תמנע את הענשת ישראל – לא הוזמנו). ואכן, סט הצעדים העיקריים נשמר בסוד. אבל ישנם כמה דברים שאפשר לדבר עליהם.
כך למשל, ישראל תפנה לאותן מדינות אירופיות הטוענות שהן שוללות חרם על ישראל ותבקש לבטא את הדבר בחקיקה. זהו צעד הגנתי ראשון. פעולה נוספת היא הכנסת המחרימים למגננה. זו אמנם יוזמה שמדברים עליה שנים אבל יש סימנים שהפעם, סוף סוף, העולם היהודי אכן יגויס למאבק ממשי במובילי ה־BDS כך שהאצבע המאשימה תופנה אליהם ולא לישראל. צעד שלישי הוא הצד האפל של רשת האינטרנט. הרי חלק גדול מהמלחמה מתנהל שם וישראל נחשבת מעצמת סייבר. אז עכשיו יש כוונה, אמנם ראשונית, לחבר בין יכולות לצרכים. צעד רביעי הוא משפטי.
נתניהו מוטרד משני תרחישים עיקריים. האחד הוא פנייה פלשתינית מחודשת למועצת הביטחון, בבקשה להכיר בהם כמדינה. השני הוא עתירה שלהם לבית הדין הבינלאומי בהאג, הידוע בשם הקוד ICC. החשש הוא שהחלטה בעייתית לישראל באחד משני המוסדות הללו תתניע כדור שלג של חרמות ובידוד. התרופה אפוא היא חסימה מוקדמת.
כזכור, למועצת הביטחון הפלשתינים פנו כבר ב־2011. ישראל ידעה אז מראש שווטו אמריקני יגן עליה מפני החלטה בעייתית. בפועל לא נזקקנו לו ולא במקרה. בכוחות עצמנו, וגם בסיועה הנדיב של ארה“ב, הושגו די אצבעות שיתנגדו לבקשה הפלשתינית. מה שקרה אז צפוי לחזור על עצמו. משרד החוץ, בהכוונת הדרג המדיני, מפעיל אסטרטגיה חכמה וארוכת טווח, כדי שבבוא היום, אם וכאשר נזדקק לכמה אצבעות קריטיות במועצת הביטחון, הן יהיו שם בשבילנו. כדי לא לשחק לידי האויב מוטב לא להוסיף פרטים, אבל לא אלמן ישראל. אין כמובן תעודות ביטוח וצריך להיות חכמים, אבל הקרב בזירה האו“מית רחוק מלהיות אבוד.
הוא הדין ל־ICC. במערכת המקצועית חלוקות הדעות האם נגזר דינה של ישראל להפסיד בטריבונל הבינלאומי הזה. בית הדין מיועד לפשעי מלחמה במובן המקורי של המילה, כמו רצח עם. ישראל יכולה לטעון שבניית בתים בשטח שיש מי שמגדיר כבוש לא יכולה בכלל להיות נידונה בפורום הזה. ועוד קלף. כדי שיהיו לו שיניים ה־ICC זקוק ללגיטימציה בינלאומית. אם ידידות אמת של ישראל (לא במערב אירופה, שם אין ידידי אמת) יחשבו שבית הדין הבינלאומי נוהג איפה ואיפה כלפי ישראל, הן יאמרו את דברן.
הן לגבי ה־ICC, הן לגבי החרם, הן לגבי האו“ם, יש לישראל מנופים. הם לא נעדרי סיכונים וכמו בכל עניין גם כאן נכון לא להיות שאננים ולא לבטל את האפשרות הגרועה. אבל, אם בניהול סיכונים עסקינן, צריך תמיד לבדוק מה גרוע יותר: חרם ערטילאי או נסיגה ממשית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם