מאיר דגן: הדרישה מהרשות להכיר בישראל כמדינה יהודית היא קשקוש
ראש המוסד לשעבר אמר בכנס סגור כי לבקעת הירדן אין חשיבות ביטחונית מיוחדת ושעוצמת ישראל תלויה במעמדה של ארצות הברית. לדבריו, אין קשר ישיר בין מידע מודיעיני המתקבל אצלנו לבין תהליך קבלת ההחלטות ברמת המנהיגות
עוד ב-nrg:
>ברשות צרכו 103 ליטר לנפש, בגרמניה 122
>בכיר בממשל איראן: האמריקאים טיפשים ובורים
על פי התחזית שלו, ראש ממשלת תורכיה ארדואן כנראה לא ייבחר מחדש בבחירות הקרובות. ובמצרים, לדעתו, האמריקנים עשו את כל הטעויות האפשריות. כך גם בכל מה שקשור לטקטיקה האמריקנית במו"מ עם האיראנים בשיחות הגרעין. דגן מעריך שהאמריקנים טועים טעות יסודית.
עוד מעריך ראש המוסד כי בצמתים קריטיים חשיבותו של המידע המודיעיני משנית יחסית לתהליך קבלת ההחלטות ברמה המנהיגותית – הערה שמבהירה אולי את המתח שנוצר בינו לבין ראש הממשלה נתניהו כשדגן כיהן כראש המוסד, בשאלת התקיפה באיראן.
מאיר דגן אמר את הדברים בכנס סגור שערך השבוע ה־"Tel Aviv International Salon", שמורכב ברובו מקהל מהסוג המכונה "young urban professionals", רובם עולים ממדינות אנגלוסקסיות, לצד נציגים מן הקהילייה הדיפלומטית. הכנס נערך בבניין היסטורי בסגנון אקלקטי בשדרות רוטשילד 46 בתל־אביב, מקום מושבה של השגרירות הרוסית בישראל בשנים שלאחר קום המדינה.
דגן נראה טוב – רוב הזמן הוא עמד על רגליו. במקום הכרס שנעלמה צצה אחת קטנה. המקל שליווה אותו רוב שנות כהונתו נשאר מיותם. יחסית למושתל כבד, האיש נראה בהחלט בכושר.
מה שמדאיג את דגן הוא מעמדה המידרדר של ארה"ב במזרח התיכון. "עוצמתה של ישראל קשורה בטבורה למעמדה של ארצות הברית", אמר ראש המוסד לשעבר, "ובמזרח התיכון – ארצות הברית איבדה חלק מנוצותיה. בראש ובראשונה, זה קשור להתנהלותו של הממשל האמריקני במצרים. זה קשור לחוסר נכונותו של הממשל האמריקני לתמוך במובארכ – בעל ברית שנזקק לעזרתה בעיתוי קריטי. אחרי מובארכ הגיע מורסי. ארה"ב תמכה בו ובאחים המוסלמים. ואז הגיע תורו של סיסי.
בוושינגטון החליטו להפסיק לו את התקציב. במצב שנוצר לכולם במצרים יש משהו נגד האמריקנים".
הבעיה השנייה שתיאר היא ההכרזות של אובמה בעניין הנשק הכימי בסוריה, שלפיהן השימוש בו ייחשב חציית קו אדום. "הסורים חצו את הקו האדום הזה לא פעם אחת, אלא ארבעים פעמים. מי שהציל את המצב היה שר החוץ הרוסי, לברוב, שהציע להוציא את הנשק הכימי מסוריה.
"המלחמה בסוריה הפכה ממאבק השפעה בין סעודיה לאיראן לסכסוך סוני־שיעי חוצה גבולות, שזולג לעיראק, ללבנון, לתורכיה ולירדן", אמר. "ובהקשר זה אני רוצה להזכיר עובדה שרק מעט מודעים לה: ראש ממשלת עיראק היה במשך 17 שנים פליט שהתארח בסוריה, ויש לכך השלכות על תמיכתו בסוריה ובקבוצות איראניות בסוריה שתומכות בחיזבאללה".
אף שדגן דיבר על האופי חוצה הגבולות של המלחמה בסוריה, הוא לא חושב שהמציאות החדשה שהולכת ונוצרת בשטח משנה בדרך כלשהי את חשיבותה של בקעת הירדן כגבול ביטחון טבעי. "מבחינה צבאית טהורה, אין לבקעה חשיבות מיוחדת. מי שבעשר השנים האחרונות מגן על הגבול הוא הצבא הירדני, ובהצלחה רבה. יש אמנם הברחות נשק לגדה", הודה, "אולם אפשר להתמודד עמן". דגן הוסיף: "בוויכוח הנוכחי על הבקעה, יש מי שמייצר סיבות ביטחוניות לבקעה כחלק מאג'נדה פוליטית".
דגן אולי מכיר בחיבורים בין ירדן לעיראק, אולם כבר יותר מחודש מאליכי נכשל בהתמודדות עם השתלטות של ארגוני אל־קאעידה על הערים פלוג'ה ורמאדי. במפגש שנערך לפני כחודש ברומא ציטטו דיפלומטים מערביים מקורות בצמרת הממשל העיראקי שהזהירו: "התוכנית האמריקנית לנסיגה ישראלית מבקעת הירדן תהפוך את גבולה המזרחי למגנט עבור ארגוני אל־קאעידה".
אותם מקורות עיראקיים בכירים הסבירו: "חמושים מרחבי המזרח התיכון יתנקזו אז אל המרחב שבין חבל אנבאר העיראקי לבין מדבריות סוריה וירדן. השפעתם תחלחל גם אל שטחי פלשתין, ותשנה את אופי הסכסוך הפלשתיני־ישראלי". אם תתגשם התחזית הזו, הצבא הירדני, שמתמודד בהצלחה עם השמירה על גבול הבקעה, ייתקל באתגרים קשים ומורכבים הרבה יותר מהתמונה העכשווית שמצייר דגן. וכמותו גם הרשות הפלשתינית, ובראשה אבו־מאזן.
"אין בשטח אנשים חדשים. דחלאן ניסה, ונהדף החוצה". האזכור של דחלאן מעניין. במיוחד על רקע ההאשמות של אבו־מאזן ומקורביו, שדחלאן ניסה להדיח את אבו־מאזן. מקורות פלשתיניים ברמאללה אומרים בהקשר הזה כי לפני כחודשיים, בעת ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני באחת ממדינות המפרץ, נפגש קרי עם דחלאן.
בעבר, במערב תלו תקוות בדחלאן. הוא עבר תקופת אימונים והכשרה צבאית בבריטניה, ויש לו קשרים טובים גם בקרב חוגים מסוימים בארצות הברית. מקור ישראלי המעורה היטב בהלך הרוחות ברמאללה, לא יכול היה להיות ברור יותר: "'דחלאן' ו'בלגן' הם שני דברים שהולכים טוב יחד", אמר. "מי שרוצה בלגן, שילך עם דחלאן".
"אני מסכים עם האמירה שהרשות הפלשתינית בקושי שולטת", המשיך דגן. "לאבו־מאזן יש אופוזיציה לא רק מבחוץ – גם בתוך פת"ח. זה בעיקר בגלל השחיתות ברשות".
שומעיו של דגן תהו כיצד אפשר, בנתונים הללו, להגיע להסכם עם אבו־מאזן והפלשתינים. "אם תהיה הכרה של הליגה הערבית וכן ערבויות בינלאומיות, אז ההסכם יעמוד", השיב דגן. "צריך להבין דבר חשוב אחר - הדרישה הישראלית מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא 'בולשיט'. ממי אנחנו מבקשים הכרה? מיישות שאינה קיימת. זו ממש טיפשות".
ואיך ייראה ההסכם? "הפרמטרים די ברורים. גושים וחילופי שטחים, גבולות לאורך חומת ההפרדה בערך, וירושלים מחולקת לצד ישראלי וצד פלשתיני, עם פתרון ייחודי למקומות הקדושים. לא בטוח שעלינו לקבל את זה, אך זה מה שהרוב בישראל חושב. וגם אין לנו הרבה ברירות".
דגן נשאל אם יש בדעתו להיכנס לפוליטיקה. "אישית, איני אוהב פוליטיקאים", השיב, "אך חשוב לי העתיד. יש לי שבעה נכדים, וחשוב לי מה אשאיר להם אחריי, אפילו שאיני בטוח שאני מתאים לחיים הפוליטיים".
האמת היא שבגילו הנושק ל־70, עם כבד מושתל ומשטר של תרופות נגד דחיית השתל, הפוליטיקה אינה זו המנבאת לו את הפרוגנוזה הטובה ביותר. מצד שני, למושתלי כבד מוצלחים יש תוחלת חיים טובה מאוד, ועד כמה שאפשר לשפוט, דגן בהחלט נראה שייך לקטגוריה הזו.
ומה בקשר לאמריקנים? זה אולי החלק המפתיע בפרשנותו לגבי השיחות בין ישראל לפלשתינים. "ארה"ב נמצאת בנסיגה. עבור הממשל, המו"מ שקרי מנהל באינטנסיביות הוא 'GAME CHANGER'. אם ייכשל, לא קרה כלום. אם יצליח, ישתנו פני המזרח התיכון כולו. לכן, הנשיא אובמה נמצא צעד אחד מאחור. אם קרי ייכשל, שייכשל. אם יצליח, אובמה יעניק לו מדליה ויקטוף את הפירות".
לעומת זאת, במה שקשור למו"מ עם איראן, האמריקנים משלמים מחיר כבד. "פרויקט הגרעין האיראני מתקדם מאוד", קובע דגן. "גם אם עוד אין להם נשק, יש להם יכולת גרעינית וכל הנדרש לפתח נשק לטווח ארוך. הם פיתחו את הטיל 'עשורה', שמכסה את כל שטחה של ישראל וחלק מאירופה.
"האיראנים רואים את עצמם כמעצמת־על. דוקטרינת ההגנה שלהם מבוססת על ניסיונם במלחמת שמונה השנים עם עיראק. מטרתם היא לשלוט במחירי הנפט, ולהעלות אותם. את זה הם יכולים להשיג באמצעות יצירת אי־יציבות אזורית מתמשכת. לכן, בין השאר, הם מייצרים נשק, מעודדים קבוצות טרור, תומכים בשבטים אפגניים נגד ארצות הברית, בחיזבאללה ובאופוזיציה השיעית בבחריין. כמובן, תחת חיבור דתי ואידיאולוגי ייחודי להם".
על רקע זה יש לראש המוסד לשעבר ביקורת קשה על שיטת ניהול המשא ומתן של האמריקנים. "פסיכולוגיית המשא ומתן האמריקנית מבוססת על יצירת אמון בין הצדדים והגעה לפשרה שבה שני הצדדים חשים מנצחים", אומר דגן.
"לעומת זאת, מטרתם של האיראנים היא לשמר את פרויקט הגרעין. המו"מ נועד ליצור תהליך שיאפשר לאמריקנים להקל את הלחץ הכלכלי, ולשלם תמורת זה מה שפחות. הפער הזה בא לידי ביטוי כבר בתחילת השיחות. האמריקנים רצו ליצור אווירת אמון, ובכך שיחקו לידי האיראנים. אם המגמה הזו תימשך, אנחנו בצרות".
הביקורת של ראש המוסד לשעבר על האמריקנים מתחילה עוד הרבה לפני השיחות הגלויות בז'נבה. "האמריקנים ניהלו משא ומתן עם האיראנים באמצעות עומאן", הוא אומר. "את המגעים הובילה ואלרי ג'ארט. כולם במזרח התיכון ידעו על השיחות האלה. הייתי מופתע כשהתברר לי שהאמריקנים חשבו שהדיאלוג שהם מנהלים הוא חשאי.
זו בעיה, ולא רק בשיחות המקדימות, אלא גם בהסכם שהתגבש: הוא מלא חורים. אין בו התייחסות לשאלת המחקר והפיתוח הגרעיני האיראני או על אתרי נשק כמו פרצ'ין. אין התייחסות לשאלת בניית אתרים חדשים או סעיף המתיר לסייר באתר חדש שנחשף. האג'נדה הפרקטית של הפיקוח לקויה. החורים בהסכם מאפשרים לאיראנים להבין מה שהם רוצים או מה שנוח להם להבין. זו בעיה רצינית מאוד".
סוכנות הידיעות האיראנית 'פארס' הודיעה השבוע כי ספינות קרב איראניות נמצאות בדרכן לחופי ארה"ב. ראש הצי האיראני אף אמר: "לצעד הזה יש מסר". האם ההתגרות האיראנית הזאת בודקת את הגבולות של האמריקנים?
דגן מציע לא מתרגש מהפגנת השרירים האיראנית. "אז הם שלחו", אמר. "לא נראה לי שערי החוף האמריקניות בסכנה. זה מסר תעמולתי שנועד לקהל הבית האיראני. מטרתו העיקרית היא לחזק את המחנה השמרני מבפנים".
מקורות איראניים באירופה ובארה"ב, שגילו עניין רב בדבריו של דגן השבוע, נוטים שלא להסכים עמו. "האיראנים רואים את עצמם ככוח הגמוני שנועד לו תפקיד מרכזי על בימת העולם", הם אומרים. "הרעיון לשלוח ספינות אל מעבר חופי האוקיינוס האטלנטי אינו רעיון תעמולתי שצץ לאחרונה ורק כדי לשדר לקהל הבית שהמחנה השמרני באיראן שומר על עוצמתו ועקרונותיו. זו תוכנית שנחשפה לראשונה לפני קרוב לשלוש שנים. היא נועדה להפגין מסר: שהעוצמה האיראנית משתרעת הרחק אל מעבר לגבולותיה.
"ההחלטה להשקיע בתוכנית הזאת בשעה שכדי לשרוד הממשלה נאלצת לחלק לעם חבילות מזון, רק מעצימה את החשיבות שהמשטר מייחס למפגן הראווה הזה. מבחינתו, העיקר הוא במה שאין בו – רוב הצי האיראני מורכב מספינות תקיפה קטנות שנעות בתוך המפרץ הפרסי. זו דרכם להתמודד עם הצי האמריקני. ספינות קטנות ומיקוש. הם לא יכולים להשתמש כרגע באמצעים הללו, אך הם יכולים להעביר את אותו מסר גם באמצעות שתי ספינות קרב שלא בטוח שיגיעו ליעדן".
הרומן של דגן כראש המוסד עם איראן היה ארוך ורב תהפוכות. מתוכו נחשפו יחסיו עם שלושה ראשי ממשלה. עם שרון, שהביא אותו למוסד, דגן אומר שהיו לו "יחסי אמון וחברות מלאים". על אולמרט אמר: "לא הייתה הצעה מקצועית אחת שהעליתי ואולמרט לא קיבל. עם נתניהו הדברים היו שונים. הוא לא תמיד קיבל את עמדותיי, אך יחסי העבודה שלנו היו טובים".
מה שמחדש דגן בהקשר הזה נשמע מעט אניגמטי, אולי אפילו קצת אפולוגטי. יש בו אולי משום ראשיתה של הודאה בגבולות היכולת של המודיעין. "אין קשר ישיר בין מידע לבין קבלת החלטות", אמר דגן. "ידע זה ידע, לא צריך לערבב. מה שקובע זה איכות ההנהגה והיכולת לקבל החלטות. זו איכות ייחודית. השאלה היא מחיר ההחלטה".
האם דגן רומז שבתקופתו כראש מוסד לא התגבש המידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת לתקיפה באיראן? כשהשתחרר אמר דברים שונים מאוד. אך כמו שאמר השבוע, ידע זה ידע ואין קשר ישיר בינו לבין קבלת החלטות. יש רק שאלה של מחיר ההחלטות. דבריו נשמעים לא רק כמו ביקורת על המנהיגות הישראלית, אלא גם כסוג של הרהורי כפירה על טיבם של המידע, הידע והמודיעין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם