לוחם הלח"י, הקצין הבריטי והרצח המסתורי
70 שנה אחרי שנרצח בידי הבריטים, קרוביו של לוחם הלח"י, אלכסנדר רובוביץ, עדיין מחפשים את גופתו כדי להביאה לקבורה
זהו תיק פתוח של חטיפה ורצח, פרשה סתומה של טיוח ונקמה. גופתו של אלכסנדר רובוביץ לא נמצאה מעולם והוא עדיין מוגדר כנעדר צה"ל. לאחר כ-70 שנה התקווה (הקלושה עד לא קיימת) היא שיתגלו שרידי גופתו, והוא יובא לקבר ישראל.
בעשרות השנים שחלפו השטח לא נידב מידע על "חיים", כפי שכונה במחתרת. לא כך הגנזך הלאומי הבריטי, שנפתח לקהל לפני כמה שנים. "בתיקים האלה נמצא האקדח המעשן השופך אור על רגעיו האחרונים של הנער", נכתב בעבודה סמינריונית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: "איה הנער?" בהדרכת ד"ר נתן ברון זיכתה את מחבריה, תובל צ'סלר וברק שטיינר, בפרסי מרכז מורשת בגין ומכון ז'בוטינסקי.
מדובר כאן ביותר מהוצאה לפועל של מטלה אקדמית. המסמך המרתק נשען על יער מקורות, מגולל בדייקנות את הדרמה ומתחנן לדוקטורט. החידוש העיקרי אינו במסמכים שפורסמו אלא בחיבור המחקריאקדמי ביניהם. החומר המקורי העשיר של המחתרות עם המקורות הראשוניים שאספו הבריטים. "פאזל בשתי שפות", בלשונם של הכותבים.
מבלי דעת קיבל מסעם נתיב מעגלי. הם יצאו לדרך מביתם הירושלמי, בסמוך למקום האחרון שבו נראה הנער רובוביץ, וחתמו בלונדון, לא רחוק מדירת המסתור של יעקב חרותי, שבא לנקום את דמו של הנער. המסע שלנו היה צנוע יותר, אך הוביל לפגישות עם חרותי הנחוש באמונותיו כאז, עם האחיין צבי רובוביץ שנולד חודשיים לאחר שנחטף דודו, ועם ירח פארן, איש היחידה לאיתור נעדרים שעדיין מחפש זכר לנער.
ב-1947 גוברת פעילות המחתרות. פחות משנה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד נזרעת הארץ בעשרות פיגועי ירי, חבלה ומיקוש. נציגי הוד מלכותו בארץ ישראל מחליטים להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור. אנשיה, זה הרעיון, ייראו כאנשי מחתרת ויתנהלו כמותם. "המטרה לא הייתה להגיב בטרור", יכתוב בספרו ברנרד פרגוסון, אז עוזר המפכ"ל, "אלא לתת לפושעים Bloody nose (אף שותת דם)".
פרגוסון הוא איש עם עבר. בבורמה לחם תחת פיקודו של וינגייט, והמפכ"ל ויליאם ניקול גריי התגאה בו: "יש לנו 'שטר ניסט' אנגלי'". למשימה מבקש פרגוסון את רוי פאראן בן ה-26, גם הוא איש עם עבר. במלחמת העולם השנייה השתתף בקרבות בצפון אפריקה, בצרפת ובאיטליה. "אומרים שהיו לו 54 איקסים על הקנה", נאמר במכתב אנונימי מארכיון תולדות ההגנה. בתוך זמן קצר צוידו פאראן ואנשיו בבגדים "שיהודים צעירים נטו ללבוש", במכוניות , במכשירי קשר וב"קארט בלאנש" לצוד מורדים.
אלכסנדר רובוביץ, "סאני" בפי בני משפחתו, נולד לידידיה ומרים רובוביץ. אביו היה רוקח, בן לשושלת רוקחים שנזכרת גם בספר "מעשי רוקחים" של אמנון מיכלין. סבו של אלכסנדר מצד אמו, חיים יהושעגולדברג, היה המוכתר הראשון של יהודי יפו. אחיה היה מראשוני "אחוזת בית".
אלכסנדר היה בן הזקונים לאחר ירמיה, נחמיה, יעקב ומרגלית. "הערצתי את סאני ואהבתי אותו כפי שילדה יכולה לאהוב: בכל הלב, בכל מאודה", כתבה במכתב למשפחתה מלכה קניגסברג, אחייניתו של סאני שחיה בצרפת, בת אחיו הבכור ירמיה. רק ארבע שנים הפרידו בינה לבין אלכסנדר. היא הייתה קשובה למוצא פיו, הבינה אותו בחצאי מילים.
"צמד-חמד", נהגה סבתה לכנות אותם. בעיניה התמות של הילדה הצטייר סאני כמומחה בכל: בהכנת "טיארה", במשחק הג' ולים, בהקפצת חמש אבנים. כושר הריכוז שלו הימם אותה. בלען ספרים בלתי נלאה. היסטוריה, רומנים, בלשים, תרגומים, "מין צימאון בלתי פוסק", כתבה.
כשמלאו לה 12 התחיל לקחת אותה לטיוליו. היה מדריך אותה, הפתח-תקוואית, ברחובות ירושלים. היא ניסתה להדביק את צעדיו ובתוך כך להתרשם מהרוכלים, מהסוחרים, מחלונות הראווה. "היה הולך בצעד נמרץ ובהחלטיות כזאת, כאילו מחכה לו איזו שליחות, כאילו אסור לו לאכזב את שולחו המסתורי", תיארה למשפחתה. לעתים עלתה איתו לבית רבקומות בקינג ג'ורג', להשקיף על העיר העתיקה.
"זה היה מבצע מסוכן בימים ההם", מסבירה קניגסברג למשפחתה במכתב, "אך סאני לא פחד מסכנות. רעדתי מפחד, אך השתדלתי להיות גיבורה". שבועות לפני שנחטף היה מופיע בבית משפחתה: רציני תמיד, עם מזוודה שחורה תמיד. פעם פתח והראה לה: מפות עם מסלולים באדום ובירוק ומקל קפ"פ. באחת ההזדמנויות לימד אותה איך משתמשים בו. כשדיבר על "המצב" הסביר לה שמקומם של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין וראש הממשלה צ'רצ'יל הוא באנגליה, לא בארצם של היהודים. "אז היה קולו עולה ומתחמם וכולו מתרגש", כתבה.
אפילו משפחתו הקרובה לא ידעה שהוא בלח"י, אבל סוד שותפותו במחתרת "המסוכנת" דלף למנהל בית ספרו, "במעלה". הוא זימן את ההורים לפגישה שבה אלכסנדר לא רק לא הכחיש אלא אף התפאר. המנהל החליט לסלקו, וכשנרשם לבית ספר אחר עף גם ממנו. רק מעורבותו בלח"י נותרה יציבה. דווקא אחיו, ירמיה, נחמיה ויעקב, היו בהגנה. אמו מרים קיבלה באומץ את עובדת חברותו במחתרת הנרדפת. חברו של אלכסנדר, עזרא יכין ("אלנקם"), מצטט אותה בספרו "מוות בכבלים": "כל יהודי חייב לשרת את עמו בדרכו שלו. אם הילד חושב שדרכו נכונה, אסור לנו להפריע לו ללכת בה".
אלכסנדר עצמו הדף ניסיונות לשכנע אותו לחדול. "נשבעתי אמונים ללח"י ואיני יכול להפר את שבועתי", הוא מצוטט אצל אלנקם. המפקדת שלו, יעל בן דוב, סיפרה ש"חיים" היה חריף בוויכוחים וקנאי בדעותיו. פעם אמר לה: "אני מצטער מאוד שאין לי קול ערב. אם יעלוני לגרדום ואאלץ לשיר את 'התקווה' זה לא יישמע יפה". בנובמבר 46' כבר היה מפקד תא. תחתיו היו תשעה נערים, והוא עשה לעצמו שם. התא של אלכסנדר נחשב ל"מדביק" ביותר בכל ירושלים.
יומיים לאחר הפריצה לכלא עכו, ב-6 במאי 47', היה "חיים" חופשי מפעילות, אבל מדריכה שהייתה צריכה להדביק כרוזים ברחוב קק"ל בוששה לבוא. אלכסנדר, שקצרה רוחו, ביקש מהמפקדת בן דוב לצאת במקומה. ב-18:30 בערך אמר לאמו שהוא הולך לחבר. חמוש במברשת, במכל דבק ובכרוזים יצא מביתו בדוד ילין 23, ושם פעמיו לרחוב אוסישקין.
בשעות ההן רוי פאראן וארבעה מאנשי צוותו חיפשו חשודים ברחביה. בסביבות 20:00 בערב הם מקבלים את מבוקשם. הכרוזים, שבולטים ממעילו של אלכסנדר מושכים את תשומת לבם, והם פותחים במרדף. רובוביץ מנסה להימלט דרך רחוב אהרון, נתפס בפינת קק"ל-אוסישקין, נהדף למכונית שמספרה 993, ומוכה בראשו. שלושה נערים שמעו אותו צועק והבחינו במכונית הנמלטת. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה נראה אלכסנדר רובוביץ.
המסמך של מפקד משטרת ירושלים קנת הדינגהאם לא חושף רק מה שקרה בין מעבר המכונית לחזרתה. הוא מביא את וידויו של פאראן בפני מפקדו, פרגוסון, יום לאחר החטיפה. לאחר שרובוביץ נתפס נסעו איתו במורד דרך יריחו "להמשך תשאול". הם עצרו בצד הכביש - בקילומטר השביעי או השמיני מירושלים - וניסו לגרום לו לדבר.
בניסיון הזה, כך מודה פאראן באוזני מפקדו, "הלכתי צעד אחד רחוק מדי". הוא הטיח את ראש הנער בסלע ורצח אותו. אלכסנדר הופשט ובגדיו הועלו באש. אחר כך דקרו את גופתו בסכין, אולי כי רצו לביים רצח בידי שודדים. כשסיימו השאירו את הגוויה לצד הדרך, ללא קבורה. בכרוז של הלח"י שכותרתו "עוד שלם נשלם לך, פאראן", נאמר: ". . . לאחר התעללות סדיסטית, ולאחר שרשמו על חזהו בברזל מלובן מגן דוד, רצחוהו נפש והשליכוהו באחת הפחתים, כך שלא בא לקבר ישראל עד היום".
למחרת בבוקר, משלא שב הביתה, הלכו אחיו של אלכסנדר למשטרה ודיווחו כי הוא נעדר. המשטרה הכחישה שבידיה עצור ושמו אלכסנדר רובוביץ. היא גם דחתה את הבקשה לפרסם ברדיו את פרטי הנעדר. משראתה המשפחה שאין התקדמות בחקירת המשטרה, פרסמה מודעה ב"ידיעות אחרונות" על היעדרו של נער רזה, גבוה, עם ברט כחול, מכנסי חאקי ארוכים ומשקפיים, כדי לחפש מישהו שיודע דבר על מקום הימצאו. היודע הוא אחד הנערים העדים שמצא את המגבעת הצבאית.
"כובעו של החוטף אצל מר קמינצקי", הוא מניח פתק על סף דלתו של האח יעקב. האחים מגלים שעל פס העור בתוך המגבעת יש כיתוב בדיו, אבל כתם דיו משבש את צורת אחת האותיות. מי בעל הכובע? Farran ?Farkan? הכובע נמסר למשטרה, אבל במקום אזמל מנתחים הבריטים שולפים כף טייחים. רק שלושה ימים לאחר שהפרשה נודעת לו, מדווח פרגוסון למפכ"ל גריי.
גריי מצדו מחליט להשעות את חקירת היעלמותו של רובוביץ. הוא רוצה לתת עדיפות למסמכי לח"י עם 45 שמות (שיתבררו כתורמים ולא כחברים פעילים) שתפס פאראן. מעצרו, הוא חושש, יפגע במורל הגייסות, במיוחד לאחר שהלח"י רצח לא מכבר שני שוטרים. פאראן חושש מההעמדה לדין, בורח עם שניים מסמליו לדמשק וממשיך לחאלב. כדי לטשטש עקבות אין השלושה לנים במלון שרושם את אורחיו. הם מתחברים לשלוש פרוצות ארמניות ומשתכרים בבית הבושת שלהן. בעת הזאת פרגוסון דולק אחרי פאראן לשכנעו שיחזור לירושלים. הם נפגשים ב"בר מפוקפק מלא באנשים מפוקפקים", כדברי פרגוסון בזיכרונותיו.
מתפתחת שיחה קשה. פאראן מתגלה כתקיף ולוחמני. מפקדו משיב בנאום פטריוטי נוקב. בשלב מסוים לסמלים המשקיפים נמאס. "שנגמור אותו עכשיו, המפקד?" הם שואלים את פאראן. רק כשהזריחה שולחת קרני בינה למוחו האלכוהולי, רוי פאראן מסכים לשוב. הם ממריאים מחאלב, אבל בגלל מזג אוויר רע נאלצים לנחות בדמשק.
הסורים, ששמעו מה שעשה פאראן ל"טרוריסט היהודי", מקבלים אותו כגיבור, מציעים לו להצטרף לצבאם ולאמן חיילים בלוחמת טרור. כשפאראן שוקל את ההצעה הסורית העיתונות מתחילה להבין שהוא זה שכובעו נמצא באתר החטיפה.
בהתחלה הידיעות צצות רק בעיתוני העולם שאינם נתונים לצנזורה המנדטורית. אחריהם גם העיתונות העברית. המטלטל שבפרסומים הוא שירו של אלתרמן "איה הנער?": "ממשלת ארץ ישראל-עני: איה הנער? משטרת ארץ ישראל- עני: איה הנער? האם חי עוד הנער, או מת הוא? נדע כל עוד כך הוא קורא לעזרה מכל שער יש בארץ שאלה יחידה-השאלה היא: איה הנער ("הטור השביעי", 13 ביוני 1947).
שלושה ימים אחרי שורותיו העזות של אלתרמן מתכנסת בירושלים ועדת אונסקו"פ. הוועדה אמורה להגיש לאו"ם המלצות על עתיד המנדט. בגלל התזמון הקריטי מגיעה פרשת הנער אל ראש הממשלה אטלי. כשתובל צ'סלר נובר בארכיון הבריטי הוא מגלה מסמך שנחתם בראשי התיבות CRA (קלמנט ריצ'רד אטלי). "אינני מבין מדוע האירוע החשוב הזה לא דווח בזמנו. אלא אם יש בידיך הסבר, עלינו לדרוש הסברים מהנציב העליון", כותב ראש הממשלה לשר המושבות קריץ' ג'ונס.
בחזרה לדמשק. בלחץ הסורים מקבל פאראן את ההצעה לאמן את צבאם. לפני שיגישו בקשת הסגרה שתגרור סירוב סורי ומבוכה בינלאומית, מנסים הבריטים עוד מוצא. לדמשק נשלח פיליפ לבושר, מפקדו של פאראן במלחמת העולם השנייה. לוטננטקולונל לבושר, מגדוד ההוסארים השלישי, מעמיד על הכף את אמינותו כחייל וכמפקד: הוא מודה שאינו יכול להבטיח לפקודו חסינות, אבל מבהיר שהוא ערב לכך שהחברים יגנו עליו.
ב-17 ביוני ב-9:00 בבוקר חוצה מייג'ור פאראן את הגבול לפלשתינה ועובר לרשות הצבא הבריטי. ב-13:30 הוא מתייצב במחנה אלנבי בירושלים, ב-15:00 הוא מועבר לידי המשטרה הבריטית ומואשם ברצח בכוונה תחילה. שני שומריו מצטווים לוודא ש"לא יורשה לעזוב את מתחם הבית שבו הוא מוחזק".
ב-19 ביוני ב-20:00 בערב העציר מבקש ללכת לשירותים ומגלה שיש מהם יציאה לחצר. הוא קופץ מעל גדר המחנה, עובר מחסומים, מתרחק מירושלים, חוצה את הירדן ומגיע כמעט לאזור חיג'אז שבסעודיה. בספרו יסביר פאראן שפעל מתוך אינסטינקט, "בדיוק כמו שברחתי מהגרמנים ביוון".
למה ברח פאראן? אחת הסיבות האפשריות היא מסדר הזיהוי לפני כן. שלושה עדים הצביעו על אותו איש, אך לא היה זה פאראן. "בטעות שתתברר כהרת גורל", כותבים שטיינר וצ'סלר, "השלושה היו משוכנעים שאכן זיהו את פאראן". בעקבותיהם טועה למחרת גם העיתונות העברית ומדווחת שפאראן הוכר במסדר זיהוי. לכן, משהרגיש את כפות החוק סוגרות על צווארו, קם ונמלט.
לאחר שברח ולאחר שהבריטים הודיעו למשפחה שבנה לא בחיים, הלח"י פותח באש. בפיגועים בתל אביב ובחיפה נהרגים שלושה חיילים בריטים, אחד מהם חבר טוב של המייג'ור הנמלט. פאראן מתקשה לעמוד בכך. בתוך יממה הוא מתייצב בשער מחנה אלנבי ומודיע לקצין התורן: "אני מייג' ור פאראן ובאתי להסגיר את עצמי לצבא".
ב-1 באוקטובר , כחמישה חודשים לאחר החטיפה והרצח, נפתח משפטו של רוי פאראן. בית הדין הצבאי מכונס במנזר סנט אנטוניו שבטלביה, ועל הגגות סביב מוצבים צלפים. עשרות העיתונאים מהארץ ומהעולם עוברים חיפוש כפול. הנאשם מובא במכונית משוריינת ובליווי חיילים מהיחידה הסקוטית.
כשכומתה אדומה לראשו ושני טורים של מדליות ואותות הצטיינות לחזהו, נכנס פאראן לאולם. הוא טוען: "לא אשם". ראשון עולה לדוכן האח יעקב רובוביץ. הוא מספר על המגבעת, אלא שבזמן שחלף השתפשפו כל אותיות השם שעל פס העור. ההגנה טוענת שיש עוד "פאראנים" בירושלים, שמעולם לא נמצאה הגופה, ושפאראן לא זוהה במסדר. פרגוסון נשאל אמנם על השיחה שבה התוודה פאראן על הרצח, אך בוחר לשתוק מחשש להפללה עצמית.
כשהתביעה מבקשת לקעקע את העמדה הזאת, השופט דוחה אותה ומאשר לעד לרדת מהדוכן. "כך, בקול דממה דקה", כותבים שטיינר וצ' סלר, "תמה עדות אחת הדמויות המרכזיות בפרשה". בהמשך נהדפת הצעת התביעה להכניס לתיק המשפט מחברת שכתב פאראן לפני הבריחה השנייה. מתקבלת טענת הסנגוריה שעל המחברת, שבה עוד ידובר, חל חיסיון עורך דין-לקוח. הפארסה אינה מקרית. "המשפט הוכן כדי להשביע את רצונם של גורמים פוליטיים באנגליה שאכן שופטים את פאראן", טוענות שתי כתבניות יהודיות ממשרד התובע הצבאי באוזני בן הדוד דוד רובוביץ.
בתוך יום, ולקול קריאות "הידד" מפי קצינים ושוטרים בריטים, מזוכה רוי פאראן מחוסר ראיות. מכונית משוריינת מחישה אותו לשדה התעופה בקלנדיה ומשם הוא מוטס למפרץ סואץ, מועלה על סיפון הספינה "אורדונה" ומשתכשך בהערצת הנוסעים כל הדרך לליברפול.
עו"ד יעקב חרותי, בן 87, מזכיר את איסר הראל. הטון הקורקטי, המבט הנוקב, הדיבור התמציתי. גם בגילו הוא מקפיד להגיע בכל יום למשרד ומטפל בעסקאות מקרקעין בשומרון. לשמאלו תלויה תמונתו לצד אברי רן, המתנחל מחוות "גבעות עולם" שליד איתמר. בנעוריו שירת במשטרת היישובים, בלח"י התמחה בהכנת חומרי נפץ.
באפריל 47' קטלה פצצה מתוצרתו קצין משטרה בריטי ושלושה שוטרים. ב-1952 הקים את מה שנודע כ"מחתרת צריפין": ארגון שפעל נגד נציגויות ברית המועצות וצ'כוסלובקיה במחאה על הדיכוי האנטישמי. כשנכלא בתל מונד השלים את לימודי המשפטים שהתחיל בלונדון. אבל לא רק המרוץ אחר הגלימה הביא את חרותי לאנגליה. אלא גם ראשיהם של שר החוץ בווין, של מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל הגנרל אוולין בארקר - ושל רוי פאראן. "היינו שלושה אנשים", הוא מספר על ההכנות להעניש את פאראן. כל אחד עשה את שלו ובמו ידיו. "אתה לא בא למשהו כזה מוכן ועטוף צמר גפן כמו היום".
כשחרותי וחבריו מחברים את החוטים, לונדון מרפדת בשושנים את שובו של פאראן. בטקס בשגרירות ארה"ב הוא מוצג עם אות הכבוד שקיבל מהנשיא טרומן באפריל 45'. הבריטים מצדם מעניקים לו את "אות השירות המצוין", עיטור שמסמל גבורה ניכרת. אלא שהתהילה והפרסום הנלווה אליה מעלים אותו לראש רשימת החיסול של לח"י.
מהעיתונים לומדים חרותי וחבריו שפאראן גר בפרבר של וולברהמפטון, לא רחוק מברמינגהאם. "פעולה אישית, או 'חיסול ממוקד' בלשון ימינו, חרגה בהרבה מאמצעינו", מסביר חרותי. היא הצריכה מעקבים ממושכים, נתיב מילוט בטוח ודירת מסתור בעיר זרה. מחליטים על פצצת דואר. חומר הנפץ מגיע בסוללת רדיו ששולח איש לח"י בניו יורק. הנוקמים מטמינים אותו בכרך מהודר של מחזות שייקספיר. הספר כבד ממילא, ולא יעורר את החשד שהוא נושא לא רק את נקמת אותלו. על המעטפה נכתב שמו של הנמען "R. Farran", בקיצור . לעובדה הזאת תהיה משמעות פטאלית.
כשתכננתם להתנקש בבווין, בהתנקשות שבוטלה, החלטתם שהמוקש לא יופעל אם יחלפו במקום עוברי אורח. במקרה של פאראן לא חששתם שחפים מפשע עלולים להיפגע?
"לא. אנחנו לא חושבים על פרטים ופרטי פרטים. הסיכוי שמישהו אחר יפתח את החבילה קטן הרבה יותר מהסיכוי שמישהו יעבור בדרך להולכי רגל כשאתה בדיוק מפעיל מוקש".
איך אתה מתכונן לפעולה כזו, מבחינה נפשית?
"אתה בא מוכן. אתה יודע שנשלחת לבצע משהו, אז אתה מתכונן ומבצע. אתה יודע שאם יתפסו אותך - יתלו אותך. זה הכל". והידיעה הזאת לא מרתיעה? "זאת מלחמת אין ברירה. מוכנים וזהו".
לא חושבים על הגרדום?
"לא. בכלל לא. לא אני ולא אחרים, זכרם לברכה". לא עובר בראש: "אני הולך עכשיו להרוג בן אדם?" "לא". לא? "הצד האנושי לא קיים". לא קיים? "לא. מה כן קיים? זה שהמטרה היא בן אדם איקס".
ב-3 במאי 1948 מלאה כמעט שנה להיעלמו של אלכסנדר רובוביץ. מרי פאראן, אמו של רוי, עוזבת את הבית ברחוב גבעת היסטונס בוולברהאמפטון. הדוור המגיח ממולה מבשר בחביבות: "לצערי אין לי דבר בשבילך, רק חבילה". מרי ממשיכה בדרכה. בניה רקס וקית', שנמצאים בבית, יקבלו את החבילה. בעודה ממתינה בתחנת האוטובוס, האוויר סביבה נקרע לגזרים.
הפיצוץ העז מעיף את קית', שנמצא בקומה העליונה, אך הוא לא נפגע. קית' טס למטה ומוצא את רקס אחיו שוכב כשבטנו קרועה. הפיצוץ עוצר את מחוגי השעון שבחדר האוכל על 8:10 בבוקר. עוברות שעתיים, ורקס פאראן מת מפצעיו. מילותיו האחרונות, לדברי קית', היו : "האם הייתי אמיץ מספיק כדי להיקרא פאראן"? איש המטרה, רוי פאראן, נמצא בבוקר ההוא בגלזגו, בחברת הבנייה שהוא עובד בה. כשהידיעה מגיעה אליו הוא שב מיד הביתה, אך אחיו כבר אינו בחיים.
התקלה היא שלכם, יעקב חרותי? "לא שלנו, שלהם".
אבל עם מודיעין טוב יותר. . ."איזה מודיעין? העוזרת שלהם בבית? אמא שלו? אנחנו לא רגילים שמישהו פותח דואר של מישהו אחר".
החבילה נשלחה לר' פאראן. לרקס הייתה סיבה טובה לחשוב שהיא מיועדת אליו. "האמת, אני לא זוכר את הפרטים. מה שאתה אומר הוא בגדר הנחה".
ממה שאני יודע לא נכתב השם המלא. "אז אם הייתה שם רק R, זאת טעות מתקבלת על הדעת. לך תדע שיש לו אחים".
היו שם שניים. "יכול להיות. זה מסביר את הטעות. טעות משותפת".
יש לך ייסורי מצפון על שאחיו נהרג במקומו? "ייסורי מצפון? ההקבלה חריפה יותר: כוחותינו ירו על כוחותינו. ירית על טנק שלנו במקום על טנק סורי. אז יש לך ייסורי מצפון? זה לא ייסורי מצפון, זה כאב לב. זה הכל".
יש לך איזו אמפתיה לאמא ההיא, שמחכה לאוטובוס ושומעת את הפיצוץ שהורג את בנה?
"ודאי שיש, אבל לא בזמן מלחמה. היום, אחרי שנים, נעשים אולי סנטימנטליים, אבל אז הייתה מלחמה, באמת. . ."
ביודעך את התוצאות, היית חוזר על המעשה שלך?
"בהחלט כן. אבל אם אתה אומר שהיה R במקום רוי, היינו עושים תיקון". הכרוז של לח"י לאחר ההתנקשות הכושלת מבטיח לרוצח גיהינום. ". . . יום יבוא ופאראן עצמו ישלם בראשו. . . משום כך ברח עתה מאנגליה ומשום כך לא ימצא מנוח - כקין נע ונד יהיה בארץ".
שבועות לאחר רצח אחיו עוזב פאראן את בריטניה. הוא עובר לרודזיה (כיום זמביה וזימבבואה), וממשיך לקלגארי שבמערב קנדה. הוא מריץ מקומון מצליח, נבחר למועצת העיר ואחריה לממשלה המקומית, ומתמנה לתובע הכללי. בכל השנים האלה סירב להתראיין והמשיך להכחיש שהיה מעורב ברצח. בניגוד לנקמה התנ"כית שהבטיח הלח"י, הוא אף מאריך ימים. לפני כ-8 שנים מת, בגיל 85. את סוד המקום שבו הושארה גופת אלכסנדר רובוביץ לקח אלי קבר.
האחיין צבי רובוביץ נולד חודשיים אחרי החטיפה והרצח של אלכסנדר. בנו של האח הבכור ירמיה, אחיה של מלכה שהוזכרה לעיל. היה מפקד בשריון, ועד לפני שנתיים היה סמנכ"ל במשרד הביטחון. ממשפחתו ינק את מורשת הכאב, וכבר שנים הוא מייצג אותה בפני הרשויות. מחשש שמיתריו יבגדו בו בעת שיחתנו כתב את דבריו. לא שהסידור הזה בדיוק מצליח לו. בכל פעם שיזכיר את "סאני" יתפורר קולו. רגשנותו העדינה מביכה אותו. "אני קר רוח מטבעי, ופה אני נקלע להתנהגות אחרת", אמר לי.
זה מובן, אתה חי עם אלכסנדר הרבה שנים.
"יכול להיות, כן, יכול להיות".
מתי שמעת לראשונה את הסיפור?
"אני לא זוכר שנה, אבל הייתי ילד. אולי בן עשר, אחת עשרה".
מיד ספרו לך הכל?
"לא. התחלתי לאסוף בעצמי קטעי עיתונות. אבא אמנם דיבר איתי, אבל לא יותר מדי".
איזו משמעות אלכסנדר קיבל בעיניכם?
"תמיד ראינו בו דמות הירואית. נער שיצא להגנת עמו, לא נרתע מהסכנות והאמין בדרך שבחר. על אף העינויים הקשים לא הסגיר איש מחבריו".
ארבע שנים לאחר שנרצח אלכסנדר נפטר אביו ידידיה משברון לב. אמו מרים לקתה בלבה מיד לאחר הרצח. צבי רובוביץ זוכר שהרבתה להתארח בבית הוריו בפתח תקווה. קראה המון וסיפרה בלי סוף. אבל אף פעם לא על סאני. "לא הייתה מסוגלת להזכיר אותו".
כל עשרות השנים האלה לא הרפתה המשפחה מהעניין. בתקופה הסמוכה לפרשה ואחריה התייצבו בחזית האחים נחמיה ויעקב, שגרו בירושלים - מול השלטון הבריטי, עורכי הדין והעיתונות. טיפולם היה נחרץ, עיקש ועקבי, אך ללא תועלת. פאראן חמק מעונש ומקום קבורתו של אלכסנדר לא נודע עד היום. לבקשת המשפחה התחילה לפני כ-12 שנה חקירה בענף הנעדרים של צה"ל. עם הזמן הורחבה החקירה ונעשתה בשיתוף משרד הביטחון. היום אחראי המשרד על הפעילות שכלולה בתיק "הנעדרים שלפני תש"ח".
בהנחה שימצאו משהו, איך תדעו שזה הוא?
"לקחנו די-אן-איי מאחותו, מרגלית טורנובסקי, לפני שנפטרה".
יש עדיין תקווה?
"יש סיכוי מסוים, לדעתי קטן. אבל אי אפשר לדעת. נער שיצא להגנת עמו. . . מספיק שיתגלו שרידי עצמות שיהיה אפשר להביאם לקבורה".
את החיפוש אחר שרידיו של אלכסנדר רובוביץ מרכז ירח פארן (76) מיחידת הנעדרים של צה"ל, איש חד ומעמיק. בחמש השנים שהוא עוסק בתיק, יצא לשטח, סרק את הארכיונים בלונדון ושוחח עם אנשי משטרה, בלשים ומשפטנים. לדעתו המידע בדו"ח פרגוסון הוא היחיד שנכון: אלכסנדר נרצח בצד כביש ירושלים-יריחו וגופתו הושארה בשטח.
"הידיעות האחרות שנקבר בוואדי קלט או במנזר - כולן קשקושים", אומר פארן. הוא משקיע בחיפוש המחברת שכתב הרוצח במעצרו, שלא הוצגה במשפט. ייתכן שבה מפורט היכן נרצח רובוביץ והיכן נעזבה גופתו. המשטרה הבריטית צילמה אז 20 עותקים שלה, והסנגורים דרשו להשמיד את כולם. מפקד המשטרה הבריטית בארץ אף העיד שבנוכחותו כך אומנם נעשה. במפקדת MI6 בלונדון נרמז לפארן שכנראה נותר עותק אחד, אך הבעיה היא שאין קופצים לסייע למצוא אותו: "מי שיגלה את המחברת יהפוך את מפקד המשטרה לשקרן". כך שנותר רק לעבוד בדיסקרטיות, לעשות כל מאמץ למצוא אותה.
במקביל מנסה ירח פארן גם לדובב את השטח. נקודת המוצא היא ההערכה שהכל קרה בקילומטר השמיני בכביש ירושלים יריחו, באזור מעלה אדומים כיום. פארן לקח את המפות ואת צילומי האוויר המנדטוריים מהאזור והניח אותם על מקביליהם מעכשיו.
"מצאתי ארבעה-חמישה מקומות שאפשר לרדת בהם מהכביש ברכב פרטי". מתברר שעשרה ימים אחרי הרצח התקיים חיפוש באזור שאיתר, "ופה אני תקוע, כי אין דו"ח של הסריקה". הרוכבים אמנם אמרו שחיפשו בוואדי קלט, אך מה שהוגדר בפי הערבים כוואדי קלט לא הוגדר כך בפי האנגלים, ובוודאי שלא תואם את ההגדרה כיום. "בקיצור, לא יודעים איפה סרקו, אבל בוודאות לא מצאו כלום".
איך אתה יודע?
"סריקה על סוסים נחשבת לסריקה ברגל, ובמקרה כזה כל מה שעל פני השטח מתגלה מיד. מתחת לפני השטח יש סיכוי למצוא רק אם מי שעשה את זה יצביע ויאמר: 'פה קברתי אותו' או 'פה ראיתי שקברו'".
כדי למצוא עדות ראייה המשיך פארן לבדואים של מדבר יהודה, אבל קושש רק עדות שמיעה. בדואי שמכיר את הסיפור מרועה שהיה בלילה ההוא באזור וראה אש, כנראה מבגדיו העולים בלהבות של אלכסנדר.
פארן המשיך לבית היערן, לא רחוק מהכביש. כדי למצוא עדים דלה מארכיון המדינה את שמות עובדי הייעור במחוז ירושלים
כיום פארן מתרכז בשטח שבו הבחין הרועה הבדואי באש. הוא שרטט מרובע של 16 קילומטר רבוע: לדעתו יש לסרוק אותו סריקה יסודית. "אבל גם זה לא פשוט", הוא מסביר. כשאתה יוצא לסריקה עליך לומר לסורקים מה מחפשים. ובסיפור הזה אין גופה, אין עדים, אין בגדים, והשאלה הרלוונטית היחידה היא מה קרה לגופתו של אלכסנדר רובוביץ ז"ל. "אם היא נקברה, אני לא בטוח שאני יוצא לחיפוש. אין שום סיכוי".
ואם היא הושארה על פני השטח?
"השטח הזה מלא צבועים. צבועים גורסים גם את העצמות, כולל הגולגולת. פעם מצאנו בגללים של צבועים שרידי תייר מאנגליה שנפל לתהום".
איפה היית מחפש עוד?
"במאורות של בעלי חיים. הסיכויים קטנים, אבל קיימים. עד שלא אעשה את זה במרובע שסימנתי, אני לא רגוע".
אז למה לא מחפשים במאורות?
"זה עסק שמצריך גיוס של אנשי היחידה, אבטחה, אישורים, לוגיסטיקה. גם ההסכם שלי עם משרד הביטחון לא התחדש, אז זה לא שאני לא עושה כלום. אני מזיז דברים, אבל בקצב שונה מזה של עבודה מסודרת. אל תשכח שזה סיפור בן 70 שנה, לא בדיוק בראש מעייניה של היחידה. שם עדיין עובדים על נעדרי כיפור ושל"ג".
השנים שאתה עוסק בתיק הזה פיתחו אצלך יחס רגשי לאלכסנדר?
"כשהרגשות עולים אני יוצא מהמשרד ועושה סוויץ'. אבל בגלל הקשר שלי עם המשפחה - צבי רובוביץ' והשופט משה רביד (בנו של בן הדוד של אלכסנדר, מ"ח) - העניין בוער בעצמותיי".
מה אתה חושב שקרה לאלכסנדר רובוביץ?
"תקשיב שוב לדברים שלי ותבין בין השורות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם