זהות כפולה: סוכני החטיבה היהודית של השב"כ נחשפים
הם מגויסים בתקופות משבר, מקליטים את חבריהם לגבעות במהלך פעולות "תג מחיר" ומתוגמלים בכסף ומתנות. תושבי מאחזים שגויסו כסוכני שב"כ חושפים הכל על החרדה היומיומית ותחושת הבגידה. כתבה ראשונה בסדרה, "סופשבוע"
עוד ב-nrg:
>הכיפות הזרוקות: מרד הנעורים של נוער הגבעות
>עבריין, צעצוע: איך הפכו קטינים לרוח החיה של פעולות "תג מחיר"?
אחרי שבועיים הסלולרי צלצל. “שלום יהודה, זה איתמר", הקדים הקול הלא מוכר והזמין את יהודה לפגישה בירושלים. “אל תביא איתך שום דבר ותבוא לבד", הזהיר “איתמר" (שם בדוי). “הגעתי לנקודה, התקשרתי, ואז פתאום הוא אומר לי ‘תמשיך ישר, עכשיו תפנה ימינה'. הבנתי שהוא מסתכל עליי כדי לוודא שאני בא לבד".
בשביל בחור הישיבה הצעיר שמעולם לא שירת בצבא, התפאורה הספיקה. “התחלתי להרגיש שאני סוכן חרש של הסי־איי־איי", הוא מודה. “הגעתי לבניין משרדים שומם כזה. אני דופק בדלת, הוא פותח, מסתכל, הכל בסדר. לחצנו ידיים, הוא אמר לי ‘מה יש לך בכיסים?' ביקש שאוציא את הבטריה של הסלולרי. התיישבנו והתחלנו לדבר ולקשקש.
“הוא אמר לי: ‘קוראים לי איתמר ואני ממשרד הביטחון. אני אחראי על הסדר בעיר העתיקה. לפעמים יש הפרות סדר וזה יכול להיות מצד יהודים וגם מצד ערבים'. התחלתי להבין מה קורה ושאלתי אותו אם הוא מהמחלקה היהודית של השב"כ. הוא אמר לי ‘תראה, אנחנו מהמחלקה היהודית אבל אנחנו מטפלים גם בלא יהודים. אנחנו מטפלים בכולם'. הוא ניסה לעדן את זה כי יש להם שם רע בגבעות. השיחה התארכה ואני לא ידעתי כל כך מה קורה. הוא ביקש ממני עזרה מול כל מיני חבר'ה שמדברים על פגיעה בערבים. הוא התחיל מהעיר העתיקה ועוד לא דיבר בכלל על המאחזים. בשלב הזה הוא הוציא 200 שקל ואמר לי ‘קח, שיהיה לך'".
יהודה ביקש זמן. “הייתי ספקן ורציתי את טובת ההתיישבות", הוא מספר. אחרי שלושה ימים איתמר התקשר. “הוא אמר לי ‘תראה, ההתיישבות היא טובה ואני בעדה, אבל החבר'ה האלה גורמים לנזק עצום, הם עושים בלגן והורסים לכולם. יש הרבה רבנים שתומכים בנו, הרב אבינר למשל'. השתכנעתי והסכמתי לעבוד איתם".
שלב הגיוס של יהודה הוא רק הקדימון לדבר האמיתי: שנתיים של עבודה אינטנסיבית כסוכן החטיבה היהודית בשב"כ – הזרוע המוכרת פחות של שירות הביטחון הכללי, זו שאחראית על המגזר היהודי. מטבע הדברים מתמקדת החטיבה בפעילות סביב הר הבית והעיר העתיקה, בתושבי המאחזים ביו"ש ובפעילי ימין מוכרים, ובמקרי אלימות ותופעת “תג מחיר". האוכלוסייה היהודית שבה עוסקת החטיבה נתונה תחת מעקבים, תצפיות, האזנות, חקירות תכופות, מעצרים מנהליים או הרחקות, וכמובן הפעלת מודיעים וסוכנים בתוך הקהילות. עשרות תושבים ביו"ש קיבלו בשנים האחרונות הצעות לשמש סוכנים מטעם השב"כ. חלק סירבו, אחרים נעתרו.
יהודה הוא אחד מהסוכנים שגויסו בשנים האחרונות. מעטים מהם נחשפו בשמם. החשש מ"אות קין" שנלווה לשיתוף פעולה עם השב"כ עושה את שלו. לרוב גם בחלוף שנים רבות הם מפחדים לדבר, להיחשף, לחטט בפצעים שהגלידו. מבחינתם העבודה כסוכני שב"כ היא פצע פתוח. אחרים, כמו יהודה וסוכנים אחרים, הסכימו לדבר לראשונה בלי לחשוף את זהותם, ולשפוך אור על עבודת החטיבה היהודית של השב"כ, על הגיוס, שיטות הפעולה, העבודה בשטח וההשלכות הנפשיות.
לרוב מנסה השב"כ לגייס פעילים מהשוליים החברתיים: אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, משפטית או חברתית, ולעתים פשוט צעירים מבולבלים או בוגרים שלא מצאו את מקומם. למרות זאת, בעודם מנסים להפעיל על אוכלוסייה יהודית את השיטות שפועלות היטב בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, מגלים בשב"כ עולם, שפה ומנטליות שונים בתכלית. זו גם הסיבה לכך שהשב"כ מתקשה להכניס סוכנים “משלו" לתוך הקבוצה הקטנה יחסית שבה כולם מכירים את כולם, ומנסה לגייס סוכנים מבפנים.
את המגע הראשוני עם הסוכן הפוטנציאלי יוזם השב"כ במהלך חקירות משטרה או במסווה של פגישה תמימה. לעתים נוצר מגע בדרכים עקיפות ותחת כיסוי של סיטואציות מבוימות. רק כשנוצר מגע ישיר מגלה התושב שמדובר באנשי שב"כ, והמטרה מתבהרת. שיטות הפעולה של השב"כ מוכרות בשטחים, והחשדנות רבה: לכן, מספרים מתיישבים רבים, מטרתה האמיתית של הפגישה “מרוככת" במהלך השיחה. מי שנעתר ומסכים לשתף פעולה יגלה רק בהמשך את אופיו המלא של התפקיד.
את ישי (שם בדוי), פעיל ימין, ניסו בשב"כ לגייס במשך זמן רב, ובמהלך כמה וכמה פגישות עם אנשי המחלקה היהודית. חלק מניסיון הגיוס, הוא מספר, כלל הרחקה יזומה שלו ממקום עבודה שהתקבל אליו. “הגעתי עם קלסר עמוס בהמלצות והרגשתי שאני עושה על כולם רושם טוב", הוא נזכר. “פתאום קצין הביטחון של החברה שהייתי אמור לעבוד בה אמר שאני מאלה שעושים לינצ'ים לערבים ושורפים שדות. בחיים לא שרפתי שום דבר, בטח לא שדה. בכל אופן, לא אישרו לי להמשיך את העבודה. הייתי מיואש. אחרי כמה ימים קיבלתי מהם טלפון. זה לא במקרה. הם מחמירים את המצב של מישהו, ואז הם באים כמושיעים. כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין. אחד זורק אבנים ואחד בא לתקן את הזגוגיות שנשברו.
“הסכמתי להיפגש איתם כי הייתי בתקופה דיכאונית", הוא מספר. “הייתי אז מרוחק מכל החברים שלי והרגשתי בודד. הם יודעים לבוא אליך בתקופת משבר והם גם יודעים להחריף את המשבר. את הפגישה קיימנו בבית מלון. אף פעם לא הייתי בבית מלון, זה לא הסגנון שלי. נחמד להגיע פתאום למקום מפואר. מחייכים אליך בכניסה ומזמינים לך ארוחה שווה לחדר. השיטה שלהם היא לא ללכת בכוח. אם באים אל בן אדם ואומרים לו ‘תגיד לנו כל מה שאתה יודע', הוא מיד יתכווץ ולא ישתף פעולה, אז הם באים בדרכים נעימות. פגשתי בחור חמוד, קטן כזה, עם קרחת. אתה יודע שאתה מדבר עם אדם מהשב"כ - כלומר, הוא כבר יודע עליך הכל, אז אין בעצם מה להסתיר ואפשר לדבר איתו כמו שמדברים עם פסיכולוג. רק שבמקום לשלם לפסיכולוג, הוא משלם לך בסוף הפגישה".
נועם (שם בדוי), צעיר תושב השטחים, הואשם לפני כמה שנים בפעילות אלימה נגד פלסטינים. הוא נעצר, נחקר והודה בחלק מהמעשים המיוחסים לו. בשלב הזה השב"כ נכנס לתמונה. “הייתי בנקודת לחץ, במצוקה", הוא מספר. “הם ידעו לבוא ולהגיד לי, אנחנו נעזור לך עם המצוקה הזאת. הם אמרו: אותנו זה לא מעניין. אתה בנאדם נורמלי, אתה לא עבריין. אנחנו רוצים להבין איך הגעת לדברים האלה ומה המניעים שלך ואנחנו מאמינים שנוכל לעזור לך לצאת מזה".
אנשי השב"כ, שהציגו את עצמם כאנשי משרד הביטחון, הבטיחו לנועם שימחקו את האישומים נגדו בתמורה לשיתוף פעולה. “הם הסבירו לי כל הזמן למה זה לא פוגע באף אחד, למה המטרה שלהם היא לא להזיק. הם יצרו סביבי עולם שלם, דמיוני ואידאלי. האמנתי לזה".
עבדת איתם כמה שנים. מן הסתם הבנת מה מהות התפקיד שלך.
“כן, אבל במהלך השנים הם דאגו לבנות אצלי תדמית חיובית על מה שקורה מסביב ועל העבודה שלי. הם הרדימו אצלי את כל החששות. הרבה פעמים שאלתי אותם, ‘למה אתם מתעללים בזה ובזה? למה אתם עוצרים אותו מנהלית?' והם אמרו לי: ‘אנחנו לא מתעללים בו, הוא פשוט עומד להזיק לעצמו, וחבל'. היה למשל איזה בחור שקיבל מעצר מנהלי. הם אמרו לי: ‘הוא עמד לעשות פיגוע בהר הבית ולא היה לו סיכוי. ידענו על זה, המשטרה ידעה על זה, כולם חיכו לו ורצינו לחסוך לו את החוויה בכלא'. האמנתי לסיפורים האלה וחשבתי שזה צודק. זה גורם לך להגיד, וואלה, הם לא עושים שום דבר רע. להפך".
גם כאשר הסוכן מגויס הפעילות לא מתחילה באחת, אלא בהדרגה. בשלב הראשון עוסקים במסירת מידע בסיסי. כך גם היה במקרה של יהודה. “בפגישה השנייה איתמר, המפעיל שלי, הוציא את המחשב, הראה לי כל מיני תמונות של חבר'ה שהיו איתם בעיות. הוא רצה שאני אזהה לו אנשים מסוימים, אתן לו רקע עליהם, מידע. לא ‘ההוא מתכנן ככה וככה' אלא פרופיל מורחב על כל אחד, עד כמה הוא מסוכן וקיצוני, האם יש לו תכונות מנהיגות, מי הולך אחריו, מי החברים שלו, איפה הוא מסתובב, פרטים קטנים מאוד. מה סדר היום שלו, איפה הוא נמצא. כל פרט עניין אותם.
“בהמשך הוא נתן לי הוראה מעשית להתחבר לאנשים מסוימים ולהיות לידם. בשלבים מאוחרים יותר הוא אמר לי ללוות פעילות שגם ככה הייתי הולך אליה, לעדכן אותו במה שקורה. הרבה פעמים הוא רצה שאשאל כל מיני אנשים שאלות מסוימות, שאספר מה אני רואה ושומע. זו התרומה שלי למיגור הפשיעה הלאומנית היהודית. הוא אמר לי פעם, ‘לא עשית צבא אז זה ייחשב לך כשירות לאומי'".
יהודה החל לבלות שבתות ותקופות קצרות במאחזים ביהודה ושומרון, היכן ש"יש חבר'ה של תג מחיר וכאלה שמעניינים את השב"כ. מי הם, מה הם עושים, מי החברים שלהם, מה הם חושבים ומתכננים".
הוא התבקש להתחבר ולהיצמד לפעילים. “איתמר היה אומר לי ‘מחר יש אירוע גדול, חשוב מאוד שתלך לשם'. בשבתות שהייתי מתארח במאחזים הייתי צריך לערוך בראש רשימה - לא לכתוב בשום אופן על דף - של כל מי שהיה באותה שבת. הוא תמיד היה משבח אותי על הזיכרון שלי. לפעמים יש לך איזה 10־15 אנשים באותה שבת, אנשים שאתה לא מכיר, ואתה צריך לזכור את כולם עם שם המשפחה וכל הפרטים. הייתי מצלצל אליו בכל מוצאי שבת ואומר לו ‘השבת היו במאחז כך וכך אנשים'".
את השיחות עם המפעיל נדרש יהודה לקיים רק ממקום שקט, עדיף מהבית, ובכל מקרה לא בצורה מחשידה. “הוא תמיד היה מזהיר אותי", מספר יהודה. “הסודיות שם היא ממדרגה ראשונה. אינספור אזהרות. ‘יהודה, אתה לבד? אף אחד לא שומע?' פעם הוא צעק עליי כי דיברתי איתו מהאוטובוס. ‘בחיים אל תעשה את זה! בחיים! אני לא רוצה לשמוע שאתה מדבר איתי מהאוטובוס. אתה לא יכול לדעת מי נמצא לידך'. אנשים שם חשדניים מאוד, אז הוא לימד אותי כל מיני שיטות. למשל, לקרוא לו בשיחות טלפון ‘אבא'. הוא גם היה משחק אותה כדי שזה ייראה אמיתי ולא יעורר חשד. הייתי עובר איתו המון סימולציות לשיחות במצבי שטח, אם אני ליד אנשים".
היו קודים?
“לא, אבל הייתי צריך להקפיד על שיחות קצרות מאוד. להגיד ‘יש חשד הלילה לפעולת תג מחיר או לנקמה בערבי שגר פה', ולנתק. הוא אומר לי ‘אתה מאריך יותר מדי, אני לא רוצה שיחשדו בך, ננתק'. הוא היה שואל אם מישהו שאל על השיחה, אם קיבלתי הערות מחשידות, מבטים. עברנו תרגולים מה קורה אם מישהו אומר לי ‘וואו, יהודה, נראה לי שאתה סוכן שב"כ'. לפי התרגול אתה צריך להתפוצץ מצחוק בקול ולהגיד ‘כן, כן, אני סוכן שב"כ. בטח, גם אבא שלי היה סוכן שב"כ'. לא להכחיש, לזרום עם הבדיחה ולא להיכנס לזה".
קרה שמישהו אמר לך “אתה סוכן שב"כ"?
“מעולם לא".
ואם הוא היה מתקשר ולא היית עונה?
“באותה תקופה התעסקתי הרבה עם טלפונים. סיכמנו שאם הוא מתקשר ומישהו אחר עונה הוא מציג את עצמו כשמוליק מאורנג'. גם כשהייתי מגיע לדירת המסתור בירושלים הייתי צריך לעצור לפני כן, להתקשר אליו, לוודא שאף אחד לא איתי ורק אז הוא היה נותן לי הוראה להתקדם. הוא הכין אותי למקרה שאני פתאום פוגש חבר באזור. הייתי רשום אז בישיבה והייתה לי דחיית שירות, אז אם הייתי פוגש חבר הייתי צריך להגיד לו שפגשתי עורך דין שייתן לי פטור מהצבא. תמיד הוא היה מזכיר לי להקפיד על סודיות. ‘אני לא רוצה שמישהו ידע משהו על הקשר שלנו'. כל הזמן מטפטפים לך את זה. הכי חשוב שאתה לא תיפגע, שהם לא ייפגעו".
אלישיב, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, החל לעבוד עם השב"כ לפני כשנתיים. תפקידו היה לספק מידע על תושבי המאחזים ביו"ש. גם הוא מספר על אינספור צעדי בטיחות מצד המפעילים במחלקה היהודית. “הרגשתי שהם זהירים מאוד", הוא מגלה. “שיש להם ניסיון מר. הם נזהרו מהקלטות. בכל פגישה הם העבירו מגנומטר נגד הקלטות. זה נוהל. המפעיל יכול להאמין לך לגמרי וזה לא יעזור. היה לי כסאח איתם על זה. הם לא ויתרו על בדיקת המגנומטר. אני לא הסכמתי לדיבור כזה. אם אין אמון אז להתראות. הם היו צריכים לערב דרגים גבוהים ולדבר איתי על זה, והגענו להתקדמות. בסוף היה שלב שהם חזרו לזה כי בדיוק התפוצץ להם סיפור עם איזה סוכן. יותר מזה, הם החמירו את הנהלים ויצרו נוהל שיש מישהו אחר שמעביר עליך מגנומטר. לכל פגישה הגיעו שני אנשים, שאחד מהם הגיע רק כדי להעביר מגנומטר והלך מיד אחר כך. בשלב הזה בכלל התפוצצתי. המשחק שלי היה: בוא נעבור את שלב ההיכרות הזה, ונעבור הלאה".
את השפה מתאר אלישיב בחיוך כ"קרבית". “הרגשתי שהם זקוקים מאוד לשפה הזאת. הם מדברים על כל תהליך פרוצדורלי כעל פעולה, משימה. בשלב מסוים אמרו לי להתחבר לבחור מסוים והשתמשו בניסוח ‘בתום הפעולה'. הסתלבטתי עליהם. הייתי אומר להם ‘כוחותינו שבו בשלום לבסיסם', זורם איתם בהפוך על הפוך. הם הבינו שזה מגוחך אבל אמרתי לך, הדי־אן־איי שלהם חזק מההיגיון שלהם. המפעיל מדבר איתך כאילו הוא איזה אבו עלי, אבל הוא חייל. בהיררכיה הפנימית הוא די לקראת הסוף שם. בצמתים שבהם ראיתי אותם מבקשים אישור מדרג בכיר יותר, אתה קולט שהם בסך הכל חיילים".
“מראים לך ספר עם פרצופים ושואלים אותך אם אתה מכיר את הבנאדם, אם אתה יכול לספר עליו, אם יש חשש שהוא יעשה דברים", מגלה נועם. “במקביל הם אמרו לי שיש בנאדם שחושדים שהוא הולך לעשות משהו. הם רצו שאני אשלול את זה או אוודא מה הכוונות שלו, ועשיתי את זה".
איך התנהל הקשר ביניכם?
“בטלפון. היה מספר שאסרו עליי לשמור בסלולרי. זכרתי אותו בעל פה. במספר הזה הייתה עונה מרכזנית ואני הייתי צריך להגיד משפט קבוע, לבקש את מתי. גם בכיוון ההפוך: אם הם התקשרו אליי הם שאלו קודם ‘שמעון?' כדי שאם מישהו אחר עונה בטעות במקומי הוא מיד יגיד ‘זה לא הטלפון שלו' וינתק. הם תמיד אמרו שהמידע שאני מעביר אף פעם לא שווה את החשיפה.
“בהתחלה פגשתי אותם פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים, ואז פעם בחודש. לא קבוע. היה להם קטע בכל שנה להעביר אותך בדיקת פוליגרף. עברתי את זה. הם עובדים באופן מסודר מאוד. יש להם הרבה אנשי משרד מאחורי כל איש שטח, וכל מילה שאתה אומר נשקלת היטב, בודקים אותה, חוקרים הכל ביסודיות. בפועל הם מתעסקים עם חרטא, עם פינאטס. אין להם הרבה מה לעשות, אז כל מילה הם הופכים לבלון גדול".
תן דוגמה.
“ביקשו ממני פעם לראות אם מישהו נמצא בבית, מי בסביבה. נסעתי לראות, לא היה שם אף אחד, סתם קשקוש. ואז בדרך חזרה פגשתי במקרה איזה חבר ודיברנו. המשכתי הלאה ואז הם שאלו אותי אם מישהו ראה אותי בדרך. אמרתי שכן. הם נבהלו: ‘מה אמרת לו? למה זה, ולמה זה'. נכנסו לסרט. הם חושבים שאנחנו חיים בעולם של חשדנות".
בדרך כלל הסוכנים מקבלים תשלום תמורת כל פגישה. הסכומים נעים בין מאות שקלים לאלפים בודדים. בהתחלה, כבדרך אגב וכמעין “החזר נסיעות", מקבל הסוכן הטרי סכומים קטנים. בהמשך הסכום גדל אבל לא מתנפח. הסיבה, לכאורה, היא הרצון לא “ללכלך" את העבודה ולגרום לסוכן – בדרך כלל בשר מבשרה של ההתיישבות - להרגיש שבגד בחבריו תמורת בצע כסף. גם התלות הכלכלית שנוצרת היא תלות מבוקרת והסוכן ממשיך להתפרנס בכוחות עצמו. “קיבלתי משהו כמו אלפיים שקלים בחודש", מספר יהודה. “לפעמים ביקשתי יותר והוא אמר לי ‘תלוי בטיב העבודה שלך, אם תעשה מה שאנחנו מבקשים'".
לתשלום הקבוע לכל פגישה מתווספים בהמשך גם “צ'ופרים". “הקשר היה הדוק מאוד", מגלה יהודה. “המפעיל אמר לי פעם, 'תראה, יהודה, אני מדבר איתך יותר ממה שאני מדבר עם אשתי'. ובאמת בזמנים מסוימים הוא היה מדבר איתי גם 10־15 פעם ביום. מתוקף הקשר הזה הוא היה קונה לי מתנות ליום הולדת, מפתיע אותי. בתקופה שגרתי באחת הגבעות הוא קנה לי פעם חולצה וגופייה תרמיות ואמר לי, ‘זה יעזור לך לגבעות וזה גם מתנה ממני'. חולצה יקרה. זה מחמם את הלב. יש מישהו שדואג לך, שאכפת לו ממך. אבל התחושה הכללית הייתה לא טובה".
אצל נועם עניין התשלום החודשי צץ מיד בפגישה הראשונה. “הם טענו, בצדק, שאני מבזבז עליהם שעות", הוא נזכר. “נסיעות ופגישות, כשפגישה יכולה להימשך לפעמים ארבע שעות. בגלל זה הם רצו לתגמל אותי אבל אמרו לי שהם לא יכולים לשלם לי בלי סוף כי זה יעורר חשד. אנשים יראו שפתאום אני מיליונר או משהו כזה. בהתחלה הם הציעו אלף שקל, ואז זה עלה לאלפיים בחודש. הם שילמו רק במזומן וביקשו ממני להיות חכם ולא לבזבז בלי היגיון".
מה עם מתנות?
“זניחות. נתנו לי פעם אחת איזה לילה במלון, לא משהו יקר. לגבי מתנות, הייתה להם בעיה שאני אצא עם דברים מהפגישה. אפילו לבית המלון הם לא הזמינו אותי, אלא אני שילמתי והם הביאו לי כסף אחר כך. הסודיות שם לפני הכל".
“הם כאילו שילמו הוצאות אבל בפועל הם שילמו יותר", מגלה אלישיב. במקרה שלו, הוא מספר, עניין התשלום הביא לעימות בינו לבין מפעיליו לאחר שדרש לתרגם את תנאי ההפעלה שלו ליחסי עובד־מעביד. “אין להם תקן של משהו באמצע. יש אנשים שעובדים בשב"כ ויש סוכנים, משת"פים. אמרתי להם שאני לא מוכן להמשיך ככה. אני יודע איך הם מפעילים אנשים עם הדמי כיס האלה. ראיתי שהם משחקים איתי בקטע הפסיכולוגי הזה ואמרתי להם ‘או שתמסדו את זה או שאני אלך. אתם שמים אותי בעמדה של מלשינון, ואני לא מוכן לזה'. אמרתי שאני רוצה, לא בשביל האינטרס שלי, אלא בשביל התחושה שדברים פה מסודרים והם לא מתחת לשולחן – שיהיו בינינו יחסי עבודה. לא יחסים של סוכן ומפעיל. הייתה לי מריבה קשה איתם על זה. מובן שבינתיים לקחתי את התשלום כי השקעתי בזה שעות וכסף. כדי להגיע לאנשים וליצור איתם אינטראקציה הייתי צריך להמציא לפעמים סיפורים שלמים. אז כן, לקחתי את הכסף, אבל היה ויכוח איך אנחנו ממשיכים".
מה רצית, לקבל משכורת?
“כן, תלוש. הם לא הסכימו. אולי זה היה אמצעי זהירות שלהם, אבל אני חושב שהם פשוט לא רצו את זה. הרגשתי אחרי זה כמו פרוצה".
עם עליית התעריף גם המשימות משתנות. “בשלב השני המשימות שלי השתכללו", מספר יהודה. “התבקשתי ליצור קשר עם אנשים חדשים שאני לא מכיר, לשאול שאלות קונקרטיות ולעשות את זה באופן מעגלי, שלא יעורר חשד. הייתי עושה עם איתמר את הסימולציות האלה. כאילו הוא נער גבעות ואני מדבר איתו".
השתתפת בפעולות “תג מחיר"?
“תראה, הם הזהירו אותי שאסור לי לעבור על החוק. אסור לי לבצע תג מחיר בעצמי. אסור לי להרים אבן או לפגוע במישהו, רק להתלוות לפעילות. הייתי באירועים של הריסת כרמים, זריקות אבנים, כאלה, אבל לא עשיתי כלום בעצמי. ברוב המקרים אלה היו דברים ספונטניים".
היו מקרים שהמפעילים ידעו שהולך להיות אירוע אלים?
“כן. הייתה למשל איזו מסיבת שבע ברכות בשומרון והם ידעו שכנראה הולך להיות משהו אחרי המסיבה. החתן היה מורחק מהאזור בצו הרחקה, היה אסור לו להיות שם. שלחו אותי לאירוע. בסוף לא קרה כלום אחרי המסיבה, אבל הבחור היה מורחק אז הם רצו לתפוס אותו ושלחו לשם ניידות. אמרתי להם בדיוק איפה הוא נמצא, מספר הרכב והכל, אבל הוא היה חכם. הוא לבש מגבעת וחליפה של מישהו אחר שהיה שם, ובמהלך הנסיעה הוא עבר כמה מכוניות והם לא הצליחו לזהות אותו. בסוף לא תפסו אותו".
היו אנשים שדיווחת עליהם ונעצרו?
“ברור שמהמודיעין שאספתי עשו משהו. דיווחתי על מישהו שניקב צמיג של ג'יפ מג"ב, אחד שזורק אבנים, אחר עם אמירות קיצוניות. היה פעם מישהו, טיפוס מתרברב כזה, שדיבר על פגיעה בראש הממשלה. העברתי עליו מידע והוא נעצר. הוא היה עריק והתירוץ שלהם היה שהוא נעצר בגלל העריקות. הוא ישב בכלא צבאי כמה שבועות בגללי".
חלק מעבודת הסוכן כרוך בהקלטות ובמעקבים. “הקלטתי פעם בחור שנהג לעלות הרבה להר הבית. רצו שאפתח איתו שיחה אידאולוגית על הר הבית, שיספר מה התוכניות שלו, אם הוא מתכוון להמשיך לעלות ואיך. הצמידו לי מכשיר הקלטה לגוף, מכשיר לא גדול, חגורה שאתה שם מתחת לחולצה. הוא אמר לי, ‘אני יודע שהחבר'ה בגבעות נוהגים להתחבק כזה, מה קורה, מה העניינים. תיזהר, תתחבק רק עם יד אחת'. הוא הסביר לי איך להפעיל את המכשיר. הגעתי לשם והקלטתי את הבחור".
גם אלישיב, שסירב לפעול באפיקים נוספים מלבד מסירת פרופיל על אנשים ספציפיים, התבקש בשלב מסוים להקליט את אחד הפעילים כדי לשלול את מעורבותו באירוע פלילי. “הסכמתי להקליט אותו ועד היום אני מתבייש להסתכל לו בפרצוף. לדבר עם חבר טוב עם מכשיר הקלטה זו הרגשה חרא".
יחסי סוכן־מפעיל דומים לזוגיות במידה כלשהי. אמנם זוגיות אינטרסנטית, אבל כזו המושתתת על אמון, היכרות עמוקה, יחסי גומלין, משברים ומהמורות, ובדרך כלל גם פרידה קשה (לפחות לאחד הצדדים). בדרך, כדרכן של מערכות יחסים, עולות גם סוגיות אמון. “אני לא יודע אם הם היו מצותתים לכל השיחות אבל ברור שהייתי במעקב", מספר יהודה. “התראיינתי פעם לאיזה קו טלפון שמשמש כלי תקשורת לחרדים, והם ממש לא אהבו את זה. איך שאני מסיים את הראיון הם מתקשרים אליי, ‘למה התראיינת? אתה יודע שאנחנו לא אוהבים את זה'. הם ידעו כל דבר.
"יום אחד הגעתי לאיזה מקום בירושלים, פתאום התקשר אליי איתמר ואמר ‘צא רגע החוצה, אני רוצה לדבר איתך'. אני יוצא החוצה והוא אומר לי, ‘יש פה שני חבר'ה שחמים עליך אש, תיזהר, תפתח עיניים'. באותה תקופה היה לי סכסוך עם איזה בחור שרצה לתת לי מכות עם עוד מישהו, אז השב"כ הזהיר אותי. או שפעם הם אמרו לי, ‘אל תגיע לאירוע מסוים כי אנחנו יודעים שיש שם אנשים שחמים עליך'. פעם נסעתי לתל אביב. הוא שאל איפה אני ואמרתי ‘ירושלים'. הוא חשד ואמר לי ‘אתה לא בירושלים'. בסוף הודיתי והוא התעצבן ואמר לי שצריכה להיות בינינו שקיפות מלאה. אתה מרגיש שיש אח גדול. אתה חייב לדווח הכל, לספר הכל. הם מאוד מטפחים את הקשר בין הסוכן לזה שמפעיל אותו".
הסוכנים מתארים את אנשי החטיבה היהודית כבקיאים בנעשה בשטח אבל סובלים מפערים בלתי ניתנים לגישור בינם ובין האוכלוסייה שהם עוקבים אחריה. “הם אנשים צבאיים, מ"פים כאלה", מספר אלישיב. “ככה אני הרגשתי. זה כמו צבא. אחד מהם היה עם כיפה והרגשתי שאני מדבר עם תלמיד במכינה הקדם־צבאית בעלי. האחר היה ממרכז הארץ, בחור חילוני. לדעתי גם הוא היה קצין. המפקד שלהם, אתה יודע, היה איש איכותי כזה. אתה מרגיש שאתה מדבר עם מג"ד מילואים. הישראלי הנחמד והממוצע. הם אשכנזים, בדרך כלל. הדתי לא היה אשכנזי אבל משוכנז מאוד".
שיחות חולין?
“בטח, על המון דברים. אפילו על תרבות, הוא המליץ לי על המון דברים. תכלס היה כיף איתם. יכולתי להיות חבר שלהם בכיף. אבל היו גם קונפליקטים בינינו ולכן היה גם מזה וגם מזה. היינו חברים, פתוחים מאוד. הבחור שדיבר איתי, היינו יושבים ומריצים צחוקים. לא פחדתי מהם".
הדינמיקה עם המפעיל הדתי הייתה שונה?
“ברור שהחילוני הבין עם מי יש לו עסק פחות מהדתי. חד־משמעית. החילוני לא הצליח להבחין בניואנסים שקשורים לנערי הגבעות. היו לו כל מיני פחדים לא מוצדקים, הוא ראה איום איפה שלא היה. לא יכולת להרגיע אותו. הייתי צריך להסביר לו שהוא לא מבין, אבל הוא לא היה משתכנע שהוא לא מבין, כי מבחינתו הוא מבין, הרי זו העבודה שלו. הדתי הבין יותר בקלות, למרות שהוא מרקע שונה. את החוויה של בחור רדיקלי ומאמין אי אפשר לתרגם למישהו מבחוץ. רק מי שחווה את החוויה הדתית לעומק יכול להבין אם הבחור מהגבעות עוד בסרט או שהוא עם רגל בחוץ. זה משהו בזהות".
“אלה שמאלנים תל־אביבים כאלה", אומר נועם. “אנשים חכמים, משכילים, פתוחים, רחבי אופקים. נראה לי שהם יודעים טוב לספר סיפורים ופחות להגיד את האמת. הם נראים אזרחים טובים, וזה הטעה אותי ועשה עליי רושם שהם דוברי אמת. במציאות זה לא ככה. הילכו בי בכחש, מה שנקרא".
נוצרו ביניכם יחסי חברות?
“בוודאי. יחסי אמון כאלה. לא שיחקתי איתם כדורגל אבל היה אמון. צריך לציין שבשנה הראשונה זה היה רק בנאדם אחד, אותו אחד. אחרי שנה הוא התחלף. בסך הכל, במשך השנים פגשתי שישה־שבעה אנשים. היו לנו הרבה שיחות. הם ניסו לפתח את הכיוון הזה. מקצוע, קריירה, דת. הם חיזקו את קשרי הידידות כדי שלא אשים לב לדברים המהותיים".
במקרה של יהודה הפגישה הגיעה לאחר שהחליט לעבור להתגורר באחד המאחזים בבנימין, מהלך שהלהיב את המפעילים. “זה היה השיא מבחינתם", הוא נזכר. “הם התלהבו מאוד. הם קבעו איתי פגישה ואמרו לי לפני כן שהולכת להגיע אישיות חשובה מאוד ושאני צריך לבוא מסודר. הגעתי לדירת המסתור ובאמת ישב שם איזה בחור, הציג את עצמו כיפתח והבנתי שהוא אחראי על גזרה רחבה מאוד. הוא אמר לי, ‘שמעתי עליך הרבה מאיתמר, אתה בחור טוב ומוכשר והבנו שעכשיו אתה במאחז ההוא. חשוב לי להגיד לך שאנחנו מרוצים מזה, ככה אתה יכול להתברג בשטח, אנשים יכירו אותך ויסמכו עליך'. הוא אמר לי, ‘אם תחזיק מעמד שם ותהיה רציני, אנחנו מדברים על שדרוג המשכורת שלך. תוכל לשכור דירה ולארגן משהו מהצד'. הוא דיבר על פי 2־3 ממה שאני מרוויח, ועוד הרבה צ'ופרים על הדרך".
למרות ההתלהבות יהודה לא החזיק מעמד במקום המגורים החדש. “היה לי קשה מאוד עם תנאי השטח שם. זו הייתה גבעה בתחילת הדרך, לא היו מים וחשמל ואחרי תקופה עזבתי".
ולמרות הכל, העבודה כסוכן שב"כ רחוקה מלהיות חתונה קתולית. להפך. ברגע שהתחילה נגזר עליה גם להיגמר. הלחץ החברתי והנפשי, היכולת המודיעינית של הסוכן עצמו שנשחקת עם הזמן - אלה ועוד קוצבים את זמנו של הקשר הנסתר. השאלה אינה אם יבוא עליה הקץ, אלא מתי ובאילו נסיבות. במקרה של יהודה הקשיים הנפשיים הכריעו את הכף. “במשך כל התקופה רציתי לעזוב", הוא מגלה. “כמה חודשים אחרי שהתחלתי כבר היו לי ייסורי מצפון על שאני מדבר על חברים שלי ובעצם בוגד בהם. דיברתי עם השב"כ על זה, נכנסתי ממש לדיכאון. כל הזמן אתה פוחד מה יקרה אם תצא. היה שלב שפשוט הייתי מנתק את הסלולרי ונעלם להם. פעם נסעתי למירון לשבועיים. הוא נלחץ, לא ידע איפה אני. הוא אמר לי אחר כך שהוא התקשר לכל בתי החולים בארץ וחיפש אותי. הם רודפים אחריך. אין לברוח. ראיתי שאני לא יכול לעזוב, מצד שני אמרתי לעצמי: אוי ואבוי מה יקרה אם אני אמשיך פה".
יהודה החליט ללכת לפסיכולוג. “אמרתי לאיתמר שאני רוצה ללכת לפסיכולוג והוא הזהיר אותי שלא אדבר עם הפסיכולוג על הבעיה עצמה, על זה שאני עובד איתם. אני לא יודע אם הם היו בעד. בשלב מסוים הוא אמר לי, ‘יש לנו פסיכולוג מטעמנו בצבא. אני אסדר לך פסיכולוג או פסיכיאטר, מה שאתה צריך'. זה לא קרה אף פעם".
הבעיה העיקרית היא שהסוכן – שהחליף את הסביבה החברתית הקרובה באנשי שב"כ – נותר תלוי בין העולמות. איש בקרבתו אינו יודע את סודו, מלבד המפעילים. אם ינתק את הקשר ייאלץ לחיות בשקר בסביבה שבגד בה. “רציתי לעזוב", מדגיש יהודה. “הרגשתי לא נוח, נפשית ומצפונית, אבל אין לך עם מי לדבר. אתה מפחד לספר את זה, מפחד מהתגובה של החברים, מפחד להישאר לבד בעולם וגם מפחד מהשב"כ, מהאיום, ‘אל תגיד ואל תספר'. אמרו לי שהביטחון שלי יכול להיפגע ואי אפשר לדעת מה יקרה. כל הזמן יש לחץ פסיכולוגי. בשלב מסוים הפגישו אותי עם ראש המחלקה בעצמו. ראו שקשה לי אז הביאו אותו לתת לי שיחת מוטיבציה. זה קרה כמה פעמים".
על מה דיברתם?
“הוא קודם כל אמר לי שהוא מעריך אותי מאוד, פרגן לי, החמיא לי. ‘אתה עושה עבודה טובה מאוד. תדע שחלק מהחומרים שאתה מעביר מגיעים לשולחן של ראש השב"כ בעצמו, וחומרים מסוימים גם לשולחן של ראש הממשלה. תמשיך ככה'. הוא גם נתן הנחיות מסוימות ועודד אותי".
אבל לא רק לחצים נפשיים דוחקים את הסוכנים הצדה. במקרה של אלישיב הסיבה הייתה שונה בתכלית. אלישיב סיפק פרופיל על פעילים במאחזים; מפעיליו, לעומת זאת, ביקשו לנצל את ההזדמנות כדי לקבל מידע נוסף. על הרקע הזה התבקש אלישיב להגיע לפעיל מסוים כשהוא מצויד במכשירי הקלטה, כדי לשלול את מעורבות הפעיל באירוע פלילי. “כשהם התלבשו על מישהו שלדעתי היה תמים, הסכמתי לעזור להם לשלול אותו. האירוע ההוא, שבו הכריחו אותי לעשות משהו שלא רציתי ובגללו הרגשתי מאוד רע עם עצמי, גרם לי להבין שזה חזק מהם ואין לי סיכוי להשיג את מה שרציתי. אמרתי להם ‘זהו'".
גם יהודה החליט בשלב מסוים לנתק מיוזמתו את הקשר. “הייתי אמור להיפגש עם איתמר כדי לעבור את בדיקת הפוליגרף התקופתית", הוא מספר. “חששתי מאוד. חשבתי שאם אני עושה את הפוליגרף אני עובר ממש לצד שלהם. הרי כל הזמן ניסיתי להתנתק מהם ולברוח, ועכשיו זה יתגלה. זה שבר אותי. חשבתי, אחר כך יהיה עוד פוליגרף, וזה לא ייגמר, לכל החיים. זה דחף אותי לצאת משם לגמרי".
יהודה יצר קשר עם פעילי ימין באמצעות סלולרי של חבר, ביקש להיפגש בדחיפות וכך הגיע במוצאי אחת השבתות לפני כשלוש שנים לביתו של פעיל ימין מוכר. “סיפרתי לו הכל. את כל הקשר, מה שקרה, הפעילות. חששתי קצת מהתגובה אבל חשבתי שהכל שווה לי כדי לעזוב אותם. האמנתי שאני עושה משהו נכון".
איך הוא הגיב?
“באהבה רבה. הוא אמר לי ‘עברת משהו לא קל. מובן שמול בורא עולם תצטרך לעשות תשובה, אבל אנחנו נעזור לך כדי שתצא מזה'. ואז הוא התקשר וזימן אליו לבית עוד כמה קודקודים של הימין, וביקש שאספר הכל מהתחלה. סיפרתי להם הכל. הם דיברו ואמרו לי ‘יכולים בכל רגע לדפוק פה בדלת ואתה תיעצר, ואם לא היום – בשבוע הבא'. ברוך השם לא נעצרתי ולא עשו לי כלום. התקשרתי בנוכחותם למוקד של השב"כ ואמרתי, ‘אני יושב בבית של פעיל הימין עם עוד אנשים, החלטתי לא ללכת מחר לפוליגרף'. זו הייתה פצצה כזאת. ההוא שמע את זה, שתק ואמר 'אוקיי, בסדר, ביי'. מאז לא שמעתי מהם. הם נעלמו. הם פוחדים מאוד מחשיפה. ברגע שמישהו יודע על פעיל שלהם זה נגמר".
ואתה נחשפת בפני החברים?
“תכננתי לשמור את זה בסוד, לא לדבר על זה. אבל זה התגלגל. סיפרתי למישהו והוא סיפר וזה התפרסם. פעיל הימין אמר לי שיעזרו לי, ומבחינתם הם רצו מאוד לעזור לי ולשלוח אותי לכל מיני מקומות, להיפגש עם אנשי חינוך, פסיכולוגים וכאלה. בסוף זה לא יצא לפועל".
החטיבה היהודית בשב"כ נחלה לא מעט כישלונות בניסיון למנוע פשיעה לאומנית. לעתים, כמו במקרה רצח רבין ז"ל והפעלת הסוכן אבישי רביב, אף הסתבכה. בעבר אמנם נחשפו תאי מחתרת יהודיים – האחרון הוא מחתרת בת עין, שפעלה בתקופת האינתיפאדה השנייה - אולם רוב המקרים שבהם לפי החשד בוצעו פיגועים כנגד אוכלוסייה פלסטינית לא פוענחו, ולעתים נמנעו רק במקרה. כך או כך, בשנים האחרונות מתמודד השב"כ בעיקר עם פעילות “תג מחיר" – ריסוס כתובות, ניקוב צמיגים ופגיעה ברכוש - שאופייה תקשורתי ופרובוקטיבי יותר מאשר רצחני.
בהקשר הזה תובנותיו של אלישיב מרתקות. “תבין, יש להם מנדט מסוים", הוא אומר. “איקס אחראי על אזור מסוים שבתוכו יש מאחז כלשהו. במאחז הוא מחפש את החבר'ה שצריך לטפל בהם ויש לו 3־4 שמות חמים בקנה. הם משעממים אבל הוא צריך לטפל בהם. אם תיקח חבר כנסת שיחליט להתלבש על עניין נוער הגבעות ולפתור אותו – הוא יפעל הרבה יותר בהיגיון מאשר הדי־אן־איי של השב"כ. הדי־אן־איי שלהם הוא לחפש אויב, ואם אין אז הם כמעט ממציאים. אחרת אין הצדקה לקיום שלהם. כאילו משהו בתת־מודע שלהם מבין את זה שהם צריכים לפרנס את עצמם. זה מה שאמרתי למפעיל שלי: “אם אתם רוצים להוציא אותם מזה, פשוט תביאו את כל החבר'ה, תעשו ערימה ויאללה, תשלחו אותם לצבא'. במקום זה הם לא מאפשרים להם להתגייס.
“החבר'ה של גרפיטי ו'תג מחיר' אלה לא חבר'ה איכותיים. מבחינתי שמחוז ש"י של המשטרה יטפלו בהם. אני באמת בעד. אני נגד שהם ישרפו מסגדים, לא צריך להיות פה מערב פרוע, אבל כל הדרג ביניים של נוער הגבעות, שהוא על הקו, צריך לחשוב מולו במושגים של שירותי הרווחה, לא של השב"כ. לחשוב איך לייבש את הביצה. איך מייבשים ביצות? קודם כל נותנים לאנשים להתגייס לצבא. אני חושב שהיום בשב"כ מבינים את זה קצת. בעבר, כשנוער הגבעות רצו להתגייס, בשב"כ היו מתייחסים אליהם כאל מישהו שדקר במועדון. באותו כובע. עכשיו הם למדו להפריד בין פלילי ללאומני. באותה מידה הם צריכים ללמוד להבדיל בין משובת נעורים ובין מי שהיו איום ועכשיו הם באים להתגייס והצבא הוא תחנת היציאה שלהם מהעולם הזה".
בעוד שמרגע החשיפה או הפסקת הפעילות הנתק עשוי להיות מוחלט, ההשלכות הנפשיות והחברתיות מלוות את הסוכנים במשך תקופה ארוכה. “זה עשה לי צלקת", מספר אלישיב. “אפילו חלמתי על זה בלילות. כשאתה לוקח איש נורמטיבי והופך אותו למרגל אלי כהן, רק לא בסוריה, אז זה מה שהוא מרגיש. בדיוק ככה. זה היה טראומתי מאוד בשבילי".
המפעילים שלך ידעו על המצב הנפשי שלך?
“הייתי שברירי מאוד מבחינה נפשית. הם היו ערים לזה מצד אחד, אמרו לי ‘לך תטפל ואנחנו נשלם'. הרגשתי שהם נכוו בעבר ועכשיו הם דואגים לעצמם בקטע הזה. שלא יסתבך להם העסק עם עוד איזו פרשייה. רק בשלב מאוד מתקדם הם ידעו על החיים הפרטיים שלי, ואז ניסו לצאת הכי טוב שאפשר. הם לארג'ים מהבחינה הזאת".
אז הם לא הפקירו אותך.
“להערכתי, גם אם עכשיו, אחרי שכבר ניתקתי איתם קשר, אני מתקשר ואומר להם שאני גמור, הם קובעים איתי פגישה יום אחרי. לא שהם אנשים כאלה טובים, זה יותר עניין מערכתי אצלם. הם מבינים שהם משחקים באש. הרגע הזה שבו אתה צריך להתלבט אם לעשות משהו לחבר שלך הוא לא רגע פשוט".
אלישיב עדיין מתגורר באחד היישובים ביו"ש ואף אחד מהסובבים אותו לא יודע על הקשר שניהל עם השב"כ. יהודה, לעומתו, מרגיש שנבגד ונותר פצוע ומופקר. “אני פגוע נפשית, ללא ספק", הוא אומר בכאב. “הערך העצמי שלי נפגע, הביטחון העצמי. אני מאשים את עצמי כל הזמן, איך עשיתי דבר כזה. אני לומד עם הזמן לסלוח לעצמי, אבל התחושות קשות. התחושה היא של אדם שחטא בחטא חמור מאוד ואין איך למחוק אותו.
“יש לי הרבה ביקורת עליהם. הם ראו שאני במצב נפשי קשה, שלא טוב לי, כמעט נזקקתי לטיפול פסיכיאטרי, ולמרות זאת הם לא הפסיקו. הם לא ירדו ממני. מבחינתם, עד יום מותי אני איתם. אין התחשבות במי שעובד איתם. הכל לטובת צורכיהם, ביטחונם. הם לא חושבים עליך באמת, על מה שטוב לך. אם הם היו דואגים לי הם היו משחררים אותי מיד".
יהודה עזב את הפעילות במאחזים וחזר לירושלים. כיום הוא עובד כמטפל בקשישים. לדבריו, אף שהתגלה כסוכן שב"כ לא סבל מהתנכלויות או מאלימות מצד חבריו. את הקשר הרציף ניתק מיוזמתו. “בלי להיכנס לשאלה אם מה שהם עושים בשב"כ הוא מוסרי או לא, כל ההפעלה הזאת לא בריאה", הוא אומר. “אתה מרגיש שיש לך פיצול אישיות. אתה חי בשני עולמות, גם פה וגם שם. אם היו מגייסים אדם מבחוץ – בסדר. אין לו בעיה. ברגע שאתה פועל ומדבר נגד החברים שלך זה לא עושה לך טוב. זה לא בריא נפשית.
“שטינקר הוא מניאק. לא משנה באיזה צד הוא פועל. מבחינה חברתית, שטינקר הוא מניאק. הוא לא היה מלך הכיתה, מן הסתם. אלה טיפוסים שבזים להם. אבישי רביב - אתה בז לו. הוא מכר את הערכים שלו בשביל כסף. צריך להיות טיפוס די נמוך מבחינת האישיות. אם בנאדם היה שואל אותי אם להיות סוכן, הייתי מסביר לו שמשחקים איתו. הוא צריך לצאת משם".
מהשב"כ נמסר בתגובה: "שירות הביטחון הכללי מופקד על פי חוק על שמירת ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה.
כדי למנוע דליפת מידע ייחודי וסודי על מאפייני פעולתו ויכולותיו, שיטות הפעולה שהשב"כ פועל בהן הן חסויות על פי חוק, וכל פרסום שלהן מהווה עבירה על החוק.
יודגש כי השירות שואב את סמכויותיו מן החוק, וכלל פעולותיו מפוקחות בידי גורמי בקרה ופיקוח חיצוניים, דוגמת ועדות הכנסת, משרד המשפטים, מערכת בתי המשפט ומבקר המדינה.
השירות מכבד את זכויות הפרט והאזרח, ומקפיד שכלל פעולותיו תעמודנה, מעבר למגבלות הקבועות החוק, במבחני הסבירות והמידתיות, כמתחייב על פי דין. בהקשר זה, השירות מכיר בכך שרק מיעוט שולי מקרב תושבי איו"ש מעורבים בפעולות אסורות, וגורמים בתוך כך לנזק לציבור המתיישבים הרחב, ועל כן מקפיד למקד את פעילותו הסיכולית נגד המיעוט הזה.
החטיבה לסיכול טרור וחתרנות בקרב יהודים וזרים בשב"כ פועלת לאיתור וסיכול מבעוד מועד של איומים לביטחון על רקע לאומני ואידאולוגי.
לשם המחשת ייעודה ומאפייני פעילותה של החטיבה יצוין כי לאחרונה הוביל המודיעין שבידיה למעצרם של שלושה חברי חוליה חשאית וממודרת מהיישוב חוות גלעד, שתכננו והוציאו אל הפועל פיגוע בכפר הפלסטיני פרעתה בשומרון. נגד השלושה הוגש כתב אישום חמור, לאחר שבחקירתם הודו שניים מהם בתכנון והוצאה לפועל של פיגוע הצתה בלב אזור מאוכלס.
פעילותם של חברי החוליה באה על רקע מגמה מסוכנת שבה בני נוער צעירים באיו"ש ובתחומי הקו הירוק מגויסים לפעילות אלימה ובלתי חוקית בידי פעילים בוגרים יותר (פעמים רבות ללא ידיעת הוריהם) המסיתים אותם לפעילות אלימה, לעתים בתוך כפרים ערביים, תוך סיכון ממשי של חייהם וחיי סביבתם ותוך גרימת סיכון של ממש בפעולותיהם לעימותים נרחבים על רקע לאומני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם