חברון: הפלסטינים מתגעגעים לימי הדו-קיום
20 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה, ערביי העיר אומרים: יש בכל צד מטורפים. צריך לחשוב על החיים יחד ולא על מלחמה אינסופית
"המציאות היום בין היהודים והפלסטינים גרועה יותר משהייתה לפני 20 שנה, והפערים בין הצדדים רק מעמיקים", אומר אחמד עג'לאן בן ה-70. " לפני הטבח היינו עובדים בישראל באופן חופשי, החיים בתוך חברון היו חיי שיתוף עם היהודים, והיו לנו הרבה קונים. היום היהודים היחידים שמסתובבים פה הם חיילים ששואלים אותנו שאלות ומבקשים תעודות".
השוק הריק בחברון
צילום: ראובן קסטרו
"צריכים להבין שהמצב מאוד נפיץ", אומר אבו מאוואזי מחטסב שיושב באחת החנויות. "אנחנו נמצאים בלחץ כלכלי מאוד קשה. יש לנו מסים מהרשות הפלסטינית מצד אחד, ודרישות מהישראלים מצד שני. תסתכל על השוק, הכל ריק. העסקים ישנים. היום חשבתי לא לפתוח בכלל את החנות כי כבר שלושה ימים לא מכרתי שום דבר. מה אני אומר לילדים שלי שרוצים אוכל? אותם לא מעניין בעיות ביטחוניות, הסכם שלום או יחסים עם היהודים. הם אומרים לי:'אבא, אני רוצה לאכול'".
לדברי מחטסב, הלחץ הכלכלי מוביל לבעיות ביטחוניות. "כולם יודעים מה קרה באותו היום וכולם יודעים שבכל שנייה יכול להיות פיצוץ נוסף בין היהודים למוסלמים בחברון. אם החיים שלנו קשים ואנשים מיואשים, הם יכולים להגיע למחשבה שאפשר ללכת בדרך לא נכונה. אז שני הצדדים סובלים".
באמצע השוק אנחנו פוגשים את אבו ראמי, בשנות ה-50 שלו . "אני הייתי שם", הוא אומר על הטבח שנתיישב בחנות הקטנה שלו שבו הוא מוכר חומרים לגינון. "יום לפני מה שאירע הייתה תחושה לא רגילה. היה לחץ כבד כי זה היה ממש לפני הרמדאן. היה שם בלגן, ומשום מה לא היו אחראים במקום. ביום שבו קרה הטבח קמתי מוקדם בארבע לפנות בוקר והלכתי למערת המכפלה. הייתה קבוצה של מתפללים יהודים שלקחו אותם למקום אחד, ואנחנו נכנסנו להתפלל לאט-לאט. אני זוכר שהסתכלתי על מקום התפילה וראיתי מאות אנשים. חלצתי נעליים ונכנסתי לאחת השורות הקדמיות. התחלנו את התפילה וכשהיינו ב'סורת אלסג' אדה', שבה אנחנו מתכופפים, הוא הגיע מאחור והתחיל לירות.
"מה שאני זוכר זה קולות של יריות וצעקות", מספר אבו ראמי. "לא ראיתי מה קרה מאחור, ניסיתי להתחבא אבל לא היה איפה. מהצדדים שמעתי אנשים שנפגעו וקולות של מאבק. הרגשתי מכה חזקה ברגל ותחושה של אש".
באו ראמי מרים את המכנס ומראה לנו צלקת. "אפילו לא הבנתי מה פגע בי. אחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה והתעוררתי בבית החולים. סיפרו לי שהיה לי מזל גדול. שעשרות נהרגו שם, ורק אחרי כמה דקות הצליחו להשתלט עליו ופינו אותי לבית החולים באמבולנס".
לדברי אבו ראמי, היום הוא לא הולך להתפלל יותר במערת המכפלה. "מאז הירי יש לי בעיות בלחץ דם. אני משתדל לא ללכת להתפלל שם. עשיתי ניתוח לב פתוח, אני לוקח תרופות ומעדיף לא להתקרב למקום. כמוני יש הרבה שוויתרו על התפילה במתחם".
לשאלה אם לדעתו היחסים בין היהודים והפלסטינים יכולים להוביל למקרה נוסף של פיגוע במערת המכפלה, אבו ראמי עונה: "רק אללה יודע מה יקרה. זה ברור שמי שירצה לעשות פיגוע כזה - יהיה לו הרבה יותר קשה. מאז המקרה האבטחה הרבה יותר חזקה. היום יש גם פחות מתפללים, גם בגלל האבטחה וגם בגלל שחילקו את המערה ליהודים ולמוסלמים".
גם לאשרף ג'עברי, איש עסקים שגר מעל מערת המכפלה, יש זיכרונות קשים מהיום ההוא. "הייתי סטודנט, ובגלל צום הרמדאן הייתי לומד עם אחותי בלילות ואחר כך ישן ביום. בחמש בבוקר שמענו יריות חזקות והמולה גדולה. אנשים התחילו לפנות פצועים לבתי חולים, והיה הרבה בלגן. אחרי היריות בפנים היו אירועים בחוץ שגם בהם היו הרוגים. מאז התחילו הפיגועים בישראל".
ג' עברי מאמין דווקא בשותפות עם היהודים, גם עם מי שמתגוררים בחברון ובקריית ארבע. "כולם גינו את מה שהוא עשה", הוא אומר. "הרבנים שלכם הבינו שהוא עשה מעשה של שיגעון. יש מטורפים בכל צד וצריך להסתכל על התמונה המלאה. לחשוב על חיים ביחד ולא במלחמה אינסופית. בסופו של דבר מי שנהרג באותו היום, כנראה שזה היה הרצון של אללה. לכל בן אדם כתוב הגורל שלו. אנחנו מקווים שנוכל לחיות ביחד חיים טובים, כי אתה יודע שבסופו של דבר כולם מגיעים לאותו מקום - מתחת לאדמה", הוא צוחק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם