הרי את מגויסת לי - נשות סוכני השב"כ נחשפות
הן היו נשים צעירות שהתאהבו, התחתנו והקימו משפחות, ורק אחרי שנים גילו שבני זוגן הם סוכני המחלקה היהודית בשב"כ. עכשיו הן מספרות לראשונה על השבר האישי והנידוי הקהילתי, על ההבנה שייתכן שכל חייהן היו למעשה סיפור כיסוי שקרי
עוד ב-nrg מעריב:
>הפייגלינים והסטרוקים רוצים להבעיר את השטח
>כתב יד יהודי עתיק ייכלל במאגר של אונסק"ו
במילים קשות אלה מתארת ריקי אייל (47), גרושתו של א', סוכן שב"כ שפעל בשנות ה-90, את הסיטואציה המורכבת שנשים בהתנחלויות נקלעו אליה כשגילו שבני זוגן הם סוכני שב"כ. באחת הן מצאו את עצמן בין הפטיש לסדן - בין החברה שבזה לסוכנים ורודפת אותם ובין הרצון להגן על התא המשפחתי והילדים; ותחת עינו הפקוחה של ארגון ביון אימתני.
במרוצת השנים הפעיל השב"כ סוכנים בקרב המתנחלים במטרה לעקוב אחר פעילויות הקשורות במאחזים, בהר הבית ובאירועי "תג מחיר" (סיפורם של הסוכנים בהרחבה). אבל מאחורי כל סוכן, בפרט בשל הצורך להתערות בחברה הדתית, עומדת אישה ולעתים קרובות גם ילדים. האם כדי להשיג מידע על פעילות חבלנית יוצרת החטיבה היהודית של השב"כ תאי משפחה פיקטיביים? האם התקיימו חתונות שכל מטרתן להחדיר סוכנים עמוק ללב החברה בהתנחלויות, תוך ניצול יחסי אהבה ואמון של צעירות תמימות? ומה קורה כשהשב"כ מצליח לשכנע אדם נשוי מתוך ההתנחלויות להפוך למודיע או סוכן? האם פעילותו מוסתרת מבת הזוג או שגם היא הופכת בעל כורחה לשותפת סוד?
"את חוששת, כי את יודעת שאת מתעסקת עם השב"כ", אומרת שירה (שם בדוי), שהייתה נשואה כשנתיים לסוכן. "זה משהו שעוצר אותי הרבה זמן, כי מפחיד לבוא ולדבר על זה. אולי אחר כך תיפגעי מאיזה כיוון. אני לא יודעת אם זה רציונלי או לא, ונכון שזו מדינת ישראל ולא רוסיה, אבל בכל זאת הפחד עוצר אותך. אני יודעת שעבר מספיק זמן, ועדיין אני חוששת לדבר".
ריקי לעומתה לא חוששת לדבר. "חמש שנים ניהלתי מאבק משפטי נגד השב"כ", היא אומרת. "לאורך כל הדרך הזו לא הסכמתי בשום אופן לחתום על מסמך שיחייב אותי לשתוק. אחרי שהחיים שלי ושל ילדיי נהרסו, אף אחד לא יצליח להשתיק אותי".
אז היא מדברת. מספרת במשך שעות בחיוניות טבעית את סיפור חייה, אך מדי פעם קולה נסדק. 14 שנה היא הייתה נשואה לא', ונולדו להם שבעה ילדים. החבילה התפרקה בשנת 2001, כשנחשפה פעילותו של א' בשב"כ. בעקבות מידע שמסר נעצרו, נשפטו ונאסרו תושבים שפגעו בערבים חפים מפשע. אלא שלטענת מכריו, א' לא היה רק סוכן הצופה מן הצד ומדווח; הוא השתתף בעצמו בפעילות אלימה נגד ערבים בעיירה חלחול, ושידל את חבריו לעשות כן.
א' לא מכחיש שהופעל בידי השב"כ. כששאלנו אותו בטלפון אם יסכים לספר על כך, הגיב בצחוק מתגלגל. "יש דברים שהשתיקה יפה להם, גם ברבות השנים", אמר . "סירבתי עד היום להתראיין, אף שאני לא בתחום כבר הרבה שנים. זה דורש זהירות. הדברים השתנו מאז". מאז גירושיו מריקי הספיק להינשא פעמיים. כיום הוא מנהל אורח חיים דתי ועובד כמדריך טיולים.
הרומן בינו ובין ריקי החל בחוות סוסים בקריית ארבע. "א' הגיע מבית חילוני", מספרת גרושתו. "היו לו אז תלתלים עד הכתפיים והוא לבש גלביות, טיפוס מרדני כזה. היה בו משהו בוגר, שופע ביטחון עצמי. הייתי אז עם לב שבור אחרי אהבה נכזבת, והוא חיזר אחריי. אני רציתי לחזור בשאלה, הוא רצה לחזור בתשובה. אחרי שלושה חודשים התארסנו. אמא שלי הרגישה שמשהו לא בסדר, אבל אני לא הקשבתי לה. הייתי אטומה ומרדנית".
כפעילה לשעבר בתנועת הנוער של "כך", ריקי הייתה מודעת לקיומם של סוכני שב"כ בתוך ההתנחלויות, בעיקר לאחר חשיפת המחתרת היהודית בשנות ה-80. אבל הנורות האדומות לא נדלקו אצלה. אפילו כשהחתן המיועד שאל אותה, "אם היית יודעת על מישהו שהוא סוכן שב"כ, היית מתחתנת איתו?" לא חשדה בדבר. "ישבנו על שפת הים בתל אביב ופתאום הוא שאל את השאלה הזו", היא נזכרת. "לא הבנתי מה הוא שואל. חשבתי שהוא בוחן אותי, לבדוק כמה אני חזקה ונאמנה להתיישבות. עניתי לו: "'מה פתאום, בחיים לא הייתי מסכימה'. זה לא מנע ממנו להתחתן איתי".
בשנת 1987 הם נישאו. "בדיעבד אני יודעת שהבעל שלי היה אבישי רביב קטן. לא שמפניה, שמפיניון. גם הוא היה פרובוקטור. נתן רעיונות לאנשים, שלהב אותם, ואחר כך הסגיר אותם".
לא היו סימנים מחשידים?
"היו סימנים, אבל הייתי אז ילדה בת 20, ולא ידעתי לזהות אותם. כבר מההתחלה הסגנון של החיים המשותפים היה לא נעים. א' תמיד היה אומר לי: 'אל תשאלי אותי שאלות, ואני לא אתן לך תשובות'. הוא היה נעלם בלילה ובבוקר היו בעיתונות ידיעות על מטע שנשרף בחלחול. אבל הוא היה אומר לי, בפסקנות כזו, 'עדיף שלא תשאלי שאלות'. ואני לא שאלתי. לא חשבתי על הכיוון של שב"כ.
"הילדים נולדו בזה אחר זה. הייתי עסוקה בהריונות ובהנקות, אישה כנועה מאוד. א' עבד בעבודות מזדמנות - בתחנת הדלק, כמציל בברכה - ואני הייתי בבית. מצבנו הכלכלי היה רע מאוד. בדיעבד אני יודעת שבמשך כל השנים שחיינו בעוני מנוול, הוא קיבל כספים מהשב"כ".
אחרי כשלוש שנות נישואין, כשהייתה לקראת סוף הריונה השלישי, הוזמנה ריקי במפתיע לפגישה בבית מלון. "הם כנראה חשבו שאני חושדת בא' שהוא מסתובב עם נשים אחרות, ולכן החליטו שצריך לתת לי משהו שיסבר את האוזן. נתנו לי כל מיני הוראות - תגיעי לבית מלון בירושלים, תלכי בשקט, ימינה-שמאלה, שאף אחד לא יראה. לא הבנתי לקראת מה אני הולכת. לא ידעתי שהם יושבים ודנים בי.
"פגשתי שם שני אנשים שהיו המפעילים של א'. המילה שב"כ לא הוזכרה בשיחה. הם עטפו לי את זה בנייר צלופן: 'א' עוזר לאנשי שלומנו, הוא מונע מהם להסתבך בצרות'. ציירו לי תמונה יפה של אדם שמגן על החברים שלו. הם הזמינו משירות החדרים גלידה עם קצפת בשבילי. לילדה הענייה והמבוהלת שהייתי, זה היה שיא השיאים. בשיחה הם הבהירו לי שלא כדאי שיהיה לנו כסף בחשבון הבנק, כי אז אנשים יחשדו בא'. לא הבנתי את המשמעות של המילים הללו. בדיעבד אני יודעת שהשב"כ העביר לא' כספים רבים במזומן. אין לי מושג מה הוא עשה איתם. הילדים שלנו לא זכו לחוגים, לא לרופא שיניים, ולפעמים גם לא למזון".
הפגישה התקיימה בדיוק כשלריקי נודע שאמה גוססת מסרטן. זמן קצר לאחר מכן נפטרה האם. "לא היה לי לאן ללכת, לא ידעתי עם מי לדבר. מה הייתי אמורה לעשות? לרדת לשכנה שלי ולהגיד לה שהבעל שלי הוא שטינקר? ללכת לאחים שלי, שהם מלח הארץ, ולהגיד להם שבעלי שתול? בסופו של דבר אמרתי לא' שאני מבקשת להתגרש, אף שלא היה לי מושג לאן אלך עם שלושה תינוקות. בהתחלה הוא הסכים, אבל אחרי כמה זמן חזר בו. 'לא התחתנתי כדי להתגרש. לא מתגרשים. נעבוד על הקשר ונשנה אותו', הוא אמר לי. וכאן הגיע האבסורד הכי גדול: את השב"כ לא הטריד שלא היה לי שקל ועשרים כדי לקנות לחם במכולת, אבל חיי הנישואים שלנו כן הטרידו אותם. הם שילמו הון תועפות לפסיכולוג מפורסם כדי למנוע את הגירושים. את מבינה את האבסורד?"
אחרי שהמשבר טופל ביקש א' לעזוב את קריית ארבע. ריקי, שסירבה תחילה, נכנעה אחרי לחץ כבד, אך דרשה מא' בתמורה שינתק את הקשר עם השב"כ. הוא הסכים. "הבעל שלך מבטיח לך משהו, את אמורה להאמין לו, לא?" היא אומרת. "התגלגלנו בכמה יישובים. המצב הכלכלי שלנו המשיך להיות מחפיר. בשלב מסוים נכנסתי לדיכאון עמוק, עד כדי קושי לטפל בילדים. בכל הזמן הזה א' הסתיר ממני שהוא נשאר בקשר עם השב"כ. הוא המשיך לשוטט בחוץ בלילות, כביכול כאחראי על הביטחון ביישוב שגרנו בו.
"אחרי כמה זמן עברנו ליישוב נחושה. כשביקשנו להתקבל שם לחברות החלו לצוץ שמועות שא' הוא סוכן שב"כ. נועם פדרמן הוא האיש שחשף אותו. אני התעקשתי ואמרתי שהוא לא בשב"כ, שהוא רק היה שם תקופה קצרה, לפני הרבה שנים. בטיפשותי המשכתי להגן עליו. התקבלנו לחברות, אבל יצאתי מטומטמת".
החיים בתא המשפחתי הפכו אז לבלתי נסבלים. "העצבנות שלו חצתה גבולות. נפרדנו. אני נשארתי בנחושה, ובתוך חודשיים הוא נישא שוב וחזר לקריית ארבע. נותרנו עם חובות של 700 אלף שקל. כל השנים הוא לא טיפל בחשבונות, והחובות תפחו בקצב מסחרר. אני אשמה. אני סופר אשמה. כל השנים סמכתי על א' שהוא, כראש המשפחה, יטפל בצד הכלכלי, אבל הוא הזניח את זה".
"בלית ברירה יצאתי לנקות בתים. זו הייתה תקופה שחורה. א' לא שילם מזונות, ובכל התקופה הזוועתית הזו אף אחד בשב"כ לא חשב לקחת אחריות או לסייע לי במשהו. נפרדתי מהכבוד והגאווה, קברתי אותם מתחת לשטיח כדי להשקיע בילדים. עשיתי הכל כדי שהם לא ייפגעו. אחרי שהצלחתי להפריד את החשבונות שלנו ולצמצם את החובות, התחלתי לעבוד כנהגת מונית. הילדים שלי יצאו כולם מוצלחים ומקסימים, והם הכוח המניע שלי חיי. אני בן אדם עייף. לא יודעת מאיפה יש לי כוחות, אבל כשצריך לעשות משהו, אני מתגייסת כל כולי".
סיפרת למישהו בסביבתך שהגרוש שלך היה סוכן שב"כ?
"לקח זמן עד ששיתפתי. פחדתי. כזוג צעיר החברה בקריית ארבע עטפה אותנו בחום ואהבה. איך יכולתי לבוא אל אנשים שהם חברים שלי בלב ובנפש, ולספר להם שבעלי החזיר להם רעה תחת טובה? הנאמנות לחברים היא בשבילי ערך חשוב מאוד. שאלתי את עצמי, מי ידבר איתי? אולי יחשדו שגם אני מהשב"כ? בסוף דיברתי עם אלישבע ונועם פדרמן. הסברתי להם שאני לא קשורה למה שא' עשה. פחדתי, אבל הם הבינו והתייחסו אליי בסדר גמור. יש צדיק אחד ממעלה חבר, שהיה ידיד של א', והוא עזר לי בשעות הקשות ביותר. בכל פעם שניתקו לי את המים או החשמל בגלל החובות, הוא דאג לסייע לי. עד היום הוא ממשיך לעזור במשברים שצצים".
ריקי אזרה כוחות, ולמרות החששות ניהלה תביעה משפטית נגד השב"כ. "אף אחד הרי לא שאל אותי אם אני מוכנה לארח אצלי בבית אנשים שאחר כך יוסגרו לשב"כ", היא מסבירה. "אף אחד לא יידע אותי שאני עובדת בשביל השב"כ. הפעילות של א' נעשתה בתוך הבית הפרטי שלי. הייתה גם פעם אחת שא' סיכן אותי ואת הילדים, כשכפה עלינו להיכנס לתוך כפר ערבי בשיא האינתיפאדה. לא הבנתי אז מה הוא עושה; היום אני מבינה שהוא רדף אחרי בחור שהיה יעד שלו.
"אם העבדתם אותי, בלי ידיעתי ובניגוד לרצוני, לפחות תשלמו לי שכר מינימום על כל השנים הללו - זה מה שביקשתי מהם. זה כמובן לא קרה. לדעתי בעל חייב לספר לאשתו היכן הוא עובד. אם חלילה קורה משהו לבעל במקום העבודה, לאישה יש זכות לתבוע פיצויים ממקום העבודה. אם היא לא יודעת היכן הוא עובד, והוא לא מקבל תלושי משכורת מסודרים, איך היא תוכל לתבוע? כשהבנתי שאין לי סיכוי לקבל פיצוי הולם, הסכמתי לפשרה. הם זרקו לי כמה גרושים. מספיק בשביל לקנות ארטיקים".
בכל התהליך הזה, מה היה הכי קשה?
"ההבנה שבעלי מעולם לא אהב אותי. לא הייתה פה שום אהבה. כשהכרנו הייתי מאוהבת במישהו אחר, הלב שלי היה שבור, והוא ידע את זה. הערכתי אותו על כך שלמרות שהוא יודע את זה, הוא רוצה להתחתן איתי. היום אני מבינה שלא שינה לו בכלל עם מי הוא מתחתן. אין לי יכולת משפטית להוכיח שהשב"כ שולח סוכנים ומורה להם להינשא, אבל אני מסתובבת עם התחושה שא' התחתן איתי רק כי הוא היה אמור להתחתן עם מישהי וכך להיטמע בשטח. מבחינתי הוא הוליד ילדים לצורך עבודה. הוא ניהל חיי משפחה לצורך עבודה. כשאת קולטת את זה את חוטפת מכה. זה שבר. זה פשוט הורס. אי אפשר לקלוט".
האפשרות שגבר יינשא ויקים משפחה בשליחות השב"כ התגלתה לציבור לאחר רצח רבין, עם חשיפתו של הסוכן "שמפניה", הלא הוא אבישי רביב. "לא יהיה מוגזם לומר שבשמונה שנות הפעלתו כסוכן, חי הנאשם ב'עולם השקר'. הוא היה נתון בהעמדת פנים מתמדת. הוא שיקר לסובביו, להוריו, לאשתו דאז, לתקשורת ואפילו לשב"כ", כך נכתב בהכרעת הדין שזיכתה את רביב מאשמת אי מניעת פשע ברצח רבין.
רביב גויס לשב"כ בשנת 1988. שנתיים אחר כך, בספטמבר 1990, התחתן עם ח', בוגרת אולפנה. "מיד לאחר הנישואין מתברר לח' שיש לה בבית ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. כלפי חוץ אבישי רביב הוא דתי ומקפיד במצוות - אבל בבית הוא מתנהג כחילוני גמור", כתב העיתונאי אדיר זיק בעיתון "הצופה" ביולי 2001. "לא תפילה, לא שבת, לא אמונה, לא כשרות, לא טהרת המשפחה. אשתו רוצה ילדים - והוא עושה כל מאמץ כדי שהיא לא תיכנס להריון... היא כלל לא מעלה על דעתה שבעלה, הפעיל הקיצוני של הימין, אינו אלא פרובוקטור של השב"כ. רק לאחר שנתיים מעזה ח' להגיש תביעת גירושים נגדו. אבישי רביב מרבה בבכי ובהצגות צער - אך בספטמבר 93' הוא נותן לה גט. היא מקבלת את הדירה שלהם במעלה אדומים. אביה של ח' מתפלא כיצד רישום הדירה עובר אליו ממשרד הביטחון דווקא, ולא מאבישי רביב. מסבירים לו שרביב הוא נכה צה"ל ולכן אגף השיקום של משרד הביטחון מסייע לו גם בפרשת הגירושים".
רק לאחר רצח רבין גילתה ח' שבעלה לשעבר היה סוכן שב"כ. במשך השנים שחלפו מאז הקפידה לשמור על פרטיותה. פנינו אליה לצורך הכתבה, אך גם כעת, יותר מעשרים שנה אחרי גירושיה, היא חוששת לחשוף את סיפורה.
א', כמו רביב, פעל באותן שנים בקריית ארבע. במקביל פעל שם מ"ק, סוכן נוסף, בוגר בית ספר הריאלי בחיפה שנשלח לקריית ארבע והשתלב בה היטב. הוא נישא לצעירה דתייה, וגם היא, כמו ריקי אייל, התקשתה להבין מדוע בעלה נעלם בלילות. בחלוף השנים התגרשו בני הזוג, ומ"ק עזב את קריית ארבע ואת השב"כ. איתרנו את בת זוגו לשעבר, אך גם היא חוששת לחשוף את סיפורה.
לאחר רצח רבין התראיין מ"ק תחת שם בדוי בעיתונות ובטלוויזיה, וסיפר על פעילותו כסוכן שב"כ. "השב"כ סידר לך שידוך?" שאל אותו אז דן שילון. "השב"כ דחף אותי נמרצות, ואפילו יותר מזה, להתחתן כדי להשלים את הכיסוי שלי 'למען ביטחון המדינה'. הייתי תלוי בהם עד כדי כך שזה אפילו לא נראה לי חריג או ביזארי", ענה מ"ק.
אחרי חשיפת "שמפניה" עברה המחלקה היהודית טלטלה, אך לא בטוח שהמסקנות בנוגע לנישואי רביב הופקו. במשך השנים המשיכה המחלקה היהודית בשב"כ לנסות להחדיר סוכנים לתוך הגרעינים הקשים בהתנחלויות ובימין הקיצוני, ולנסות לרכוש סוכנים ומודיעים מבפנים. עד שנת 2008 פעל בהתנחלויות לפחות סוכן אחד שהסתיר את פעילותו מרעייתו. על כל האחרים אנחנו לא יודעים, וכנראה גם לא נדע.
כ' (37), יליד אורגוואי, עלה ארצה בשנת 1983 והתגורר בטבריה. הוא החליט להתגייס לצבא אף שגדל במשפחה חרדית. לפי טענתו, בתום שירותו הצבאי בסוף שנות ה-90, במפגש שהתקיים בחסות המ"פ שלו, הוצע לו להתגייס לשב"כ. הוא עבר הכשרה ונשלח לקריית ארבע. הצלחתו של כ' הייתה מעל למשוער. הוא חדר אל לב לבה של אחת ממשפחות האצולה בקריית ארבע ונישא לאחת מבנותיה, תמר (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת). עד שנת 2008 פעל כ' בקריית ארבע וביישובים אחרים.
לתמר אשתו לא היה שמץ של מושג שבעלה הוא סוכן שב"כ. לפי טענתו, אחרי שלא עמד עוד בעומס הנפשי הכרוך בפעילות הסוכן, ביקש להפסיק את שירותו בשב"כ. מפעיליו סירבו ולחצו להישאר בתפקיד. כשסירב הובהר לו, לטענתו, שאם יעזוב ייפתח נגדו תיק פלילי בחשד למעשים מגונים (בשעתו סיפר כ' מיוזמתו למפעיליו על מעשה מגונה שעשה בקטינה בת 16, לטענתו בהסכמתה).
בשב "כ החליטו להשתמש נגדו במידע כשהחליט לפרוש מן השירות. לאחר שהתיק הפלילי נגד כ' נפתח, הוא נמלט לארגנטינה בזהות בדויה. לאחר זמן נעצר שם וישראל מיהרה לדרוש את הסגרתו. כ' החליט לשבור את כל הכללים ולחשוף את סיפורו. יום לפני שהראיון עמו התפרסם ב"ישראל היום", הוא התקשר לאשתו וסיפר לה שהיה סוכן שב"כ. לאחר שלוש שנים בכלא הארגנטינאי הסכים כ' לשוב ארצה. בהסדר טיעון הוא הודה במעשה המגונה, ונשלח לכלא לשנתיים נוספות.
כ' האסיר לא משלם מזונות לתמר גרושתו, והיא נאלצת לגדל את שלושת ילדיהם לבד ולהיעזר בכספי הביטוח הלאומי. אף אחד בשב"כ לא הציע לה סיוע. אף אחד גם לא ביקש סליחה על כך שבמשך שנים הייתה נשואה בחסות השב"כ לסוכן שהסתיר ממנה את פעילותו.
תמר מנועה מלדבר בשל צו איסור פרסום שהוטל על הליך משפטי שמתנהל בימים אלו. מבירור שערכנו עולה כי כ' אכן הופעל בידי השב"כ, אך השב"כ טוען שהוא גויס לשירות רק לאחר נישואיו, ושמפעיליו הורו לו לספר לאשתו על עיסוקיו, אך הוא סירב.
"המדיניות של השב"כ היא מדיניות טכנית, לא עקרונית", מסביר סוכן לשעבר שפעל בהתנחלויות. "מדובר בארגון חשאי שאצלו הכל סוד. הסוד הוא המטרה, הוא כבר מזמן לא האמצעי. החשאיות היא מעל הכל. לכן, מבחינתם, הכי טוב להסתיר מול האישה. הם לא מסתכלים על ההשלכות הנפשיות. יש להם עבודה לעשות, אז יאללה, עושים אותה. אם במקרה נודע לאישה או שהיא חושדת, או שהבעל מספר לה מיוזמתו, הם הופכים אותה בלית ברירה לשותפה. נפגשים איתה, מנסים לשכנע אותה בנחיצות העניין ומלמדים אותה כללים של ביטחון שדה, כלומר כל מיני טריקים - איך להסתיר מהסביבה את הפעילות של הבעל".
במקרה אחר השב"כ לא בחל באמצעים, ואף שלח נערת פיתוי לפתות גבר נשוי באחת ההתנחלויות. כרמי גילון, לשעבר ראש השב"כ, אישר שמעשה כזה אכן התרחש. במהלך שנות ה-80 הפעיל השב"כ אישה שהצליחה לפתות את ש"ש. הכל תועד. התמונות נועדו לסחוט מידע מש"ש ולאלצו להיות סוכן. במקום להיסחט ש"ש שיתף את רעייתו במידע ובסופו של דבר התא המשפחתי שרד את המשבר.
הילה (שם בדוי), לא חשדה לרגע שבעלה נועם (שם בדוי) נפגש עם השב"כ על בסיס קבוע ומקבל מהם תשלום בתמורה. "נועם היה אז בתקופה מבולבלת. משבר", היא מספרת. "המשבר האישי שלו השליך על חיי הנישואים שלנו. אולי כי לא ידעתי להכיל את הקושי שלו, הוא הלך לכותל הלא נכון. השב"כ כנראה ידע לזהות את המשבר. הם נתנו לו את האוזן הקשבת שהוא היה זקוק לה כל כך. הוא הצליח להסתיר ממני את הפגישות עם נציגי השב"כ. לא חשדתי בכלום".
איך עלית על זה?
"בסופו של דבר נועם סיפר לי. היינו בשבת משפחתית והרגשתי שהוא לא איתי. במוצאי שבת הוא אמר לי שכבר הרבה זמן הוא רוצה לספר לי משהו. ואז הוא סיפר. הרגשתי כאלו מישהו נותן לי אגרוף לפרצוף. אני זוכרת שכמעט התעלפתי. הרגשתי שהוא מספר לי סיפור שלא קשור אליי. זה נשמע לי כמו בדיחה לא מוצלחת. לקח לי הרבה זמן לעכל את זה. לא ישנתי כמה לילות. האמון שלי בו נשבר. שאלתי את עצמי מה עוד הוא מסתיר ממני, אם הוא הצליח להסתיר ממני כל כך טוב את הפגישות עם השב"כ. נועם היה שבור. הוא בכה. הבנתי שזה לא הזמן להטפות מוסר ושאני צריכה לעזור לו, למרות הפגיעה באמון. חשבנו ביחד מה לעשות. היה לנו ברור שחייבים לסיים את זה. גם הוא הבין את זה, והקשר עם השב"כ נותק. בסופו של דבר ההתמודדות המשותפת עזרה לנו להתחבר מחדש ואפילו חיזקה את הקשר. למדנו שאסור להסתיר שום דבר מבן הזוג. בעיניי הניסיון של השב"כ לנצל אנשים בחולשה ולהיכנס בין בני זוג הוא מגעיל".
"לא ברור לי שאני רוצה להוציא את כל מה שכואב לי בבטן", אומרת שפרה (שם בדוי), שנשואה לאדם שהופעל בידי השב"כ בראשית שנות ה-90 באחת ההתנחלויות. "למדתי עם השנים לנקות את עצמי מהתסכול ומהכעס. הילדים הגדולים ובעלי סבלו המון. תקפו אותם. זה היה לשון הרע".
מנקודת המבט שלך, זה הכל רק לשון הרע ועלילות?
"אני חושבת שרוב האנשים לא יודעים כלום", עונה שפרה אחרי שתיקה קצרה. "יש מישהו שמצית את השטח. בעלי היה פעיל מאוד, היו לו תיקים במשטרה מפה ועד הודעה חדשה. השב"כ ידעו על מי ליפול. בעלי כל הזמן אמר לי שהשמועות לא נכונות. יותר מזה אני לא יכולה לדעת. אין לי מושג אם השב"כ הפעיל אותו. אף פעם לא דיברתי איתם. בעלי כל השנים אמר שלא פעל יחד עם השב"כ. לא הלכתי לדפוק בדלת של השב"כ לברר. קיבלתי את מה שאמר לי והלכתי עם זה, לא התחלתי לחפור. לא כעסתי עליו. אף פעם לא התערבתי בפעילות שלו בתחום הפוליטי".
התמודדת לבד מול חברה שחשבה שבעלך סוכן שב"כ. זה לא קל.
"זו הייתה תקופה קשה. כתבו נגד בעלי גרפיטי על קירות ביישוב. הילדים סבלו מאוד. תקפו אותם בבית הספר. דיברו אליהם לא יפה. חילקו פליירים שהגיעו עד פתח הבית שלנו. הלכתי לרב של היישוב, הראיתי לו את הפליירים ואמרתי לו שזה פוגע בילדים, ולכן הוא צריך לעשות משהו כדי לעצור את זה. הרב אמר לי: 'שפרה, זה לשון הרע. אי אפשר לעשות שום דבר נגד לשון הרע. לא צריך לספק עוד מזון ללשון הרע'. אני הייתי אז כזו לוחמת גדולה, דרשתי שבכל זאת יעשה משהו. בסוף הוא הסכים והוציא מכתב נגד הפגיעה בנו. על המכתב הזה הרב קיבל על הראש. אחרי כמה זמן באתי אליו ואמרתי לו: 'הרב צדק. לא צריך לענות ללשון הרע'. הבנתי שצריך לשתוק, כי אם מגיבים רק יוצרים תגובת נגד. למדתי שאני צריכה להסתכל לאנשים בעיניים, ומי שלא נוח לו - שישפיל הוא את המבט. כך גם אמרתי לילדים לעשות. ידעתי שאני צריכה לחזק אותם. לא חשבתי לרגע לקום ולברוח, ועד היום אנחנו גרים כאן. היום רוב האנשים לא חושבים שבעלי פעל עם השב"כ. נשארו עוד קצת אנשים שתקועים שם. זו בעיה שלהם. אם הם לא מדברים איתי זו בעיה שלהם. יש אנשים שעושים לנו פרצופים אחרי 20 שנה. מסכנים. הם תקועים".
יש בך כעס על החברה?
"אין בי כעס. אני היום במקום אחר. אז היה בי כעס. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אבל היא לא השאירה בי חותם. אני חושבת שבעלי עוד כועס. האמת היא שאני לא יודעת בדיוק, כי אנחנו אפילו לא מדברים על זה בינינו".
יחיאל ואפרת (שמות בדויים), תושבי אחת ההתנחלויות, דווקא דיברו זה עם זה מיד לאחר שהשב"כ יצר קשר עם יחיאל. "זה התפלק להם. לפני שהם הספיקו לדבר עם יחיאל על החשיבות של שמירת סוד, הוא כבר סיפר לי", נזכרת אפרת. "מהרגע הראשון לא אהבתי את הרעיון הזה. הם ידעו שאני מתנגדת ובכל זאת הפעילו לחץ על יחיאל. היינו זוג צעיר בתחילת הדרך, והם פשוט נכנסו בינינו. הזמינו אותי לפגישות איתם, וניסו לצבוע את זה בצבעים אידאולוגיים מאוד: זה לטובת עם ישראל, זה מונע מאנשים לעשות מעשים קיצוניים. יחיאל קנה את זה, אני פחות. אבל היו גם דברים אחרים שמשכו אותנו פנימה, כמו צ'ופרים קטנים שיכולים בקלות לסנוור את העיניים לזוג צעיר".
"בתקופות שהתנגדות שלי הייתה נמרצת הם הפעילו אותו פחות, אבל הם ידעו כל הזמן שאני לא שלמה עם זה, ולמרות זאת המשיכו לשחק עם יחיאל. השתמשו בכל מיני מניפולציות, כמו משימות ששותפתי בהן רק בדיעבד. הם הדריכו את יחיאל לבצע משימות מסוימות קודם, ורק אחר כך לשתף אותי. בגלל ההתנגדות שלי הם עבדו מול יחיאל לאט. בהתחלה הם רק שאבו ממנו מידע כללי, ולאט-לאט הגבולות נמתחו והם גלשו עוד קצת ועוד קצת, עד לפעילות שהיא הפללה לכל דבר. בעיניי השב"כ פוגע בנשים, גם אם האישה יודעת וגם אם לא. הפגיעה היא חמורה מאוד והם אפילו לא מנסים להבין את ההשלכות שלה".
לא עמדת על הרגלים האחוריות. לא אמרת: עד כאן.
"נכון, וזה באמת עצוב לי. לא היו לי מספיק כוחות לעשות את זה. ידעתי בוודאות ולא מנעתי אז זה. אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי. חד-משמעית, לא הייתי בסדר".
למה בעצם? אולי בזכות הפעילות של יחיאל נמנעו מעשים קיצוניים שהיו יכולים לפגוע בחפים מפשע?
"הפעילות של יחיאל עשתה רק נזק. שום תועלת לא יצאה ממנה. היום ברור לי שהמטרה של השב"כ היא להפליל אנשים ולא למנוע מעשים קיצוניים. אני לא רואה שום ערך לקשר איתם. אני לא רואה שום דבר טוב שיוצא מהפעילות של המחלקה היהודית. אני יכולה לומר, אחרי קשר ארוך איתם, שהיו דברים שהם היו יכולים למנוע, אבל הם רצו רק להפליל אנשים. ניסו למכור לנו שזה אחרת, אבל היום אני לא מאמינה לאמירות הללו".
איך יוצאים מחוזקים מבחינה זוגית מסיפור כזה?
"הרבה עבודה, ועזרה משמים. היום אנחנו מבינים שהיינו במקום לא נכון, לא מספיק קשובים לעצמנו. למדנו לעבוד ביחד, לדבר, להקשיב".
את כועסת על יחיאל?
"לא, ממש לא. זה סיפור מורכב. הרבה יותר ממה שזה נראה מבחוץ. הכעס שלי הוא על השב"כ שעבד עליו, שגרר אותו ושנכנס בינינו. יחיאל לא עשה את זה מתוך רוע, אלא מתוך תחושה של אידאל, מתוך רצון לתרום. הוא טעה, אבל אני לא כועסת עליו, ובאותה מידה אני יכולה לכעוס על עצמי שידעתי ולא עצרתי את זה, ככה שבהחלט זה לא רק הוא שאשם".
מהשב "כ נמסר בתגובה: "שירות הביטחון הכללי מופקד על פי חוק על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה.
"על מנת למנוע דליפת מידע ייחודי וסודי אודות מאפייני פעולתו ויכולותיו, שיטות הפעולה בהן פועל שב"כ הנן חסויות על פי חוק, וכל פרסום שלהן מהווה עבירה על החוק. יודגש, כי השירות שואב את סמכויותיו מן החוק, וכלל פעולותיו מפוקחות על ידי גורמי בקרה ופיקוח חיצוניים, דוגמת ועדות הכנסת, משרד המשפטים, מערכת בתי המשפט ומבקר המדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם