"מי שחושב שכולם יתגייסו לא חי בכדור הארץ"
בשמאל טוענים שהשוויון בנטל הוא בלוף, החרדים זועקים ומפגינים, והדבר האחרון שמעניין את איילת שקד הוא החיקוי שלה בארץ נהדרת. בראיון מלא ביטחון טוענת חברת הכנסת שאם כולם כועסים עליה כנראה שהיא צודקת, מסרבת להתרגש מהזעם הציבורי, ומודה שאפילו החברה הכי טובה שלה קוראת לה "רובוט"
את הפגנת החרדים נגד הגיוס ראתה שקד, יושבת ראש “ועדת שקד” לשוויון בנטל, בטלוויזיה. “הרגשתי קצת עצב”, סיכמה למחרת את מה שהרגישה כשראתה את המפגינים. “זה לא שישבתי מול הטלוויזיה כל היום וראיתי את ההפגנה”, היא מבהירה. “חלק מהזמן הסתכלתי, וחלק מהזמן עשיתי עם אורי שיעורים, וחלק מהזמן אורי בכלל ראה כדורגל”.
אז למה היית עצובה?
“כי היה אפשר להכין סיום חוק שגם הם (החרדים, חק"ב) היו יודעים לחיות איתו. החוק הוא חוק רך. הוא טוב, הוא הדרגתי. הוא משלב את ההכרה בחשיבות לימוד התורה עם ההכרה בחשיבות השירות הצבאי. החרדים יודעים שהם יכולים לעמוד בו. אבל אפשר היה להביא לאיזו סיומת בחוק שהיה להם קל יותר לעכל”.
אומרים שהחוק הוא בלוף, שחברי הוועדה שלך שיחקו בכאילו ושאין פה מהפכה. ועדת שקד תירשם ככישלון בספרי ההיסטוריה.
“מי שחושב שאפשר לגייס ביום אחד את כל החרדים לא חי על כדור הארץ. צריך להיות מציאותי, ובמסגרת המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה, אם התוצאות של הוועדה יהיו שעשרות אלפי חרדים ישתלבו במעגל העבודה ושאלפים יתגייסו לצה”ל, אז אני את שלי עשיתי. לא חשבתי להשיג מעבר לזה.
“צריך להבין שאי אפשר ללכת בכל הכוח נגד החרדים. לי היה חשוב הדיאלוג איתם. בלי זה לא היינו מצליחים, ולא נצליח לגייס גם חרדי אחד. נכון שאין שוויון. אני חושבת שלקרוא לחוק הזה ‘שוויון בנטל’ זאת מכבסת מילים. אף פעם לא דיברתי על שוויון בנטל. את לא תמצאי שום מקום שבו אני אומרת ‘הבאנו שוויון בנטל’. אני לא משתמשת בזה. אבל החוק מצמצם את אי השוויון”.
בעלה של איילת שקד הוא טייס קרב במילואים. היא עצמה הייתה מש”קית חינוך בגולני. ובכל זאת, היא לא מסמנת כמטרה גיוס מיידי של כלל החרדים. “התפיסה שלי היא לא שצריך פה שוויון בנטל”, היא מדגישה. “אני אף פעם לא חושבת מה אני כן עשיתי – איפה אני שירתתי או איפה בעלי משרת בצבא – ומה החרדים לא. אני גם לא רואה את השירות הצבאי כנטל. אני רואה אותו כערך וזכות. אני רוצה שהחרדים ישרתו בצבא. אני רוצה שהם יצאו לעבודה כי המדינה לא יכולה להתקיים בלי זה. אני כן חושבת שצריך, עם הציבור החרדי, ללכת להבנה ולהידברות, ושזה תהליך ארוך.
“אני מרגישה סיפוק. בסך הכל הצלחתי לעמוד במשימה ולהעביר חוק טוב. לא חוק מקסימלי, מבחינתי. זאת הייתה משימה לא פשוטה, שכבר פירקה ממשלות. גם במפלגה שלי, גם מול החרדים וגם מול יש עתיד, זה היה ניווט עדין מאוד. חוץ מזה, העובדה ששונאים אותי בכל הצדדים וכולם כועסים עלינו, חילונים ודתיים, אומרת שהחוק מאוזן. עשינו משהו סביר ובאמצע”.
רק שנה היא במשכן, וכבר נבחרה לחברת כנסת מצטיינת. היא נחשבת לאחת מחברי הכנסת החדשים המוכרים במשכן, והדמות שלה מככבת אפילו ב”ארץ נהדרת”. בגיל 38 פחות חודשיים, אחרי שהוכתרה בתואר “מתנחלת תל־אביבית”, שקד, חברת הבית היהודי ויושבת ראש הסיעה, חילונית יחידה במפלגה דתית, מציגה עמדה פסקנית, חדה, נחרצת, לא מתפשרת ונטולת תקווה. היא משאירה מעט מאוד מקום לאופטימיות. “אני לא רואה אפשרות לשלום בשנים הקרובות”, קבעה השבוע בלי למצמץ. “אני לא חושבת שזה יקרה. יכול להיות שבעוד דור המצב ישתנה. כרגע אני לא חושבת שיכול להיות פתרון”.
לא בדור שלנו?
“לא. אולי הילדים שלי, אולי גם לא. בואי נגיד שאני כבר מבהירה לבן שלי, הוא בן שמונה, שהוא ילך לצבא. הוא ילך לצבא והוא יתגייס. מה יקרה בעוד עשרים־שלושים שנה, אני לא יודעת. כרגע אין מה לעשות”.
זאת אמירה קשה.
“אני יודעת. כשעבדתי אצל ביבי (שקד הייתה מנהלת הלשכה של נתניהו, חק”ב), הוא אמר לי שאנשים צריכים ‘הופ’, תקווה. אבל אני אומרת את האמת. ככה אני. זאת האמת שאני מאמינה בה. הפערים גדולים. האסלאם הקיצוני בעולם מתחזק. מדינות סביבנו מתפרקות ומדממות. לכן אני פשוט לא חושבת שזה יקרה כרגע, שלום”.
מה ענית לביבי בזמנו?
“אני לא זוכרת. אני רק זוכרת את המשפט הזה, כי תמיד הינו צוחקים, ‘הופ־הופ’. ‘איילת, אנשים צריכים הופ’”.
אנחנו נפגשות בדירה שלה בשכונת בבלי בתל אביב, מרחק הליכה מהירקון. זה הבית שבו גדלה שקד. לפני כמה שנים חזרה לגור כאן עם בעלה ושני הילדים. ריהוט פשוט. ספרייה גדולה, ציורים של הילדים פזורים על השולחן במטבח, צבעים, כד עם פרחים ותמונות משפחתיות שמחות על לוח שעם. בלגן נעים. ניגוד מוחלט לדימוי שיצא לשקד בתור נסיכת קרח; בובת פורצלן קפואה שממעטת לחייך. מדרגות שחורות מובילות לגג. מאז שנולדו הילדים, אומרת שקד, הגג נעול. הדירה, היא מספרת, זקוקה כבר הרבה שנים לשיפוץ.
בחיים האמיתיים היא נחמדה הרבה יותר מהדמות התקשורתית. גם חייכנית. אבל לא סחבקית ולא אשת שיחה. התשובות שלה קצרות והיא מאבדת עניין מהר. גם אחרי שעות ארוכות איילת שקד נשארת רחוקה ולא מפוענחת, עצורה וסגורה, פרקטית. “החברה הכי טובה שלי, חברת נפש, קוראת לי ‘רובוט’”, היא צוחקת. “זאת אומרת, את יודעת, אני לוקחת פחות דברים ללב, אז אולי בגלל זה. אם הייתי לוקחת כל דבר ללב, היה לי קשה לתפקד כמו שאני מתפקדת. אני לא יודעת איך לקרוא לזה, יש לי מין קשיחות פנימית. פשוט, לא להתייחס לכל דבר קטן שאומרים, או לא לעשות סיפור מכל עניין קטן. אני אדם ענייני מאוד”.
לא מזמן הציעו לה להשתתף בסדרה בת ארבעה פרקים לערוץ 2, על אמהות. “המפיקה והבמאי שכנעו אותי שזה חשוב לתדמית שלי”, היא מגלה. “אמרו לי שהתדמית שלי קשה וקשוחה, ובסדרה יראו כמה אני שונה במציאות. זה כלל צילומים שלי עם הילדים, אז לא הסכמתי. הם אמרו לי, ‘אבל זה חשוב נורא לקריירה שלך’. אני אמרתי: לא”.
לא מפריע לך שהדימוי שלך הוא של מישהי קשוחה, אדם קר?
“לא, לא אכפת לי. מה לעשות, זה מה שיצא. אני לא כל כך מתייחסת לזה. אני לא מוכנה להשתמש בילדים שלי לשבירת הסטיגמה”.
איילת שקד נולדה למשפחת בן שאול. אמא אראלה, מורה לתנ”ך שהצביעה כל החיים מפא”י. אבא מנשה, רואה חשבון ליכודניק. יש לה עוד אח אחד שמתגורר בהר אדר. “מעסיק חרדים”, היא מוסיפה מיד.
“גדלתי הפוך לגמרי מאיך שאני מגדלת את הילדים שלי”, היא מספרת. “אמא שלי הייתה מגיעה הביתה כבר בשעה אחת בצהריים והיא גידלה אותי מאוד צמוד. היה לי, דרך אגב, טוב מאוד. אבל אני חושבת שכל אחת צריכה לעשות מה שמתאים לה”.
לפני חמש עשרה שנה, כשהייתה בת עשרים ושלוש, נפטרה אמה מסרטן. שנה וחצי הייתה חולה, עד שמתה. “הייתי קשורה מאוד לאמא שלי”, שקד משתפת. “היה לה סרטן מח עצם. אמא שלי הייתה דמות משמעותית מאוד בחיים שלי. היא עיצבה אותי. היא חינכה אותי, היא גידלה אותי. כל מי שאני – בזכותה”.
היא ניהלה פרידה מסודרת?
“לא. היא לא דיברה על זה”.
ואת חיה בחרדה מכך שהיא חלתה בסרטן ונפטרה כל כך צעירה? את מקפידה, נניח, להיבדק?
“לא. אבל אני מתייחסת לחיים בידיעה שהם אמורים להיגמר בכל דקה. אני לא בונה לטווח ארוך”.
שקד למדה בתיכון עירוני ד’. רקדה באלט והייתה פעילה בצופים, מדריכה וגם ראש גדוד. בקיץ הקרוב הזמינו אותה לקורס נחשק בן שבועיים במחלקת המדינה של ארצות הברית, יחד עם עוד שלוש חברות כנסת. “אני שוקלת לבטל”, היא מודיעה. “יש בדיוק כנס של כל השבט שלי, שבט ‘החורש’, משהו שלא קורה, חד־פעמי”.
מכיוון שהייתה תלמידה מצטיינת, החליטה ללמוד באוניברסיטת תל אביב מדעי המחשב והנדסת חשמל. “גיהינום”, היא אומרת על תקופת הלימודים. יש לה שתי חברות טובות מאז: שלושתן היו יחד בקבוצת לימוד באוניברסיטה. “זה כמו לעבור יחד מסלול בשייטת”, שקד מסבירה. הרבה שנים עבדה בתור מתכנתת בחברת הייטק גדולה. “לפעמים אני מתגעגעת לנחת שהייתה שם”, היא מודה. “הייתי באה לעבודה, כולם חברים טובים, הכל חיובי. הרוגע הזה חסר לי לפעמים, כי בפוליטיקה הכול טירוף. כל המערכת הפוליטית מוטרפת”.
הזיכרון הפוליטי הראשון של איילת שקד הוא מגיל שמונה. היא ראתה בטלוויזיה עימות בין שמעון פרס ליצחק שמיר. שקד, תלמידת כיתה ג’ באותם ימים, התאהבה בשמיר ומאז גם תפסה צד.
לפני שמונה שנים, כשנתניהו ישב שבור ומובס במדבר הפוליטי של האופוזיציה, שקד הייתה מנהלת הלשכה שלו. אז גם הכירה את נפתלי בנט. בהמשך עזבו השניים את הלשכה. שקד חזרה להייטק אבל הקימה יחד עם בנט את “ישראל שלי”, תנועה חוץ פרלמנטרית
“אני מבינה לגמרי אנשים כמו בוז’י הרצוג או ציפי לבני, למרות שאני לא מסכימה איתם”, היא אומרת. “אני מבינה את המניעים שלהם. אני פשוט חושבת שהם טועים. אני מבינה שאנשים רוצים תקווה, ואנשים חושבים שצריך להגיע למצב של סיום הסכסוך ושלום. אני ריאלית יותר, ואני חושבת שזה לא יקרה עכשיו. אני גם לא מוכנה לשלם מחירים של ניסיונות. אני מדמה את זה לניסוי בבני אדם. אני לא רוצה לעשות את זה”.
את מתכוונת לג’ון קרי?
“המהלכים של קרי יכולים לעשות בדיוק את ההפך. תקופת ממשלת נתניהו השנייה הייתה ארבע השנים הכי שקטות במזרח התיכון. ולא היה אז שום תהליך מדיני”.
טענת פעם שהוא צבוע.
“לא. אמרתי שיש צביעות במהלך האמריקני, ללחוץ על ישראל לשחרר רוצחים, כשאת פולארד (שקד היא יו”ר השדולה למען פולארד בכנסת, חק”ב), שלא רצח אף אחד, הם לא משחררים אחרי שלושים שנה. זאת צביעות גדולה מאוד”.
גם את חושבת על קרי, כמו שר הביטחון יעלון, שהוא משיחי ואובססיבי?
“זה לא הוגן לצטט את בוגי, כי זה היה בשיחות סגורות. מה שעשו לו זה דבר נוראי. אני לא רוצה להגיד שקרי אובססיבי. יש לו להיטות יתר. יש לו להיטות יתר להביא לפתרון, שזה נראה בעיניי תמוה, כי בעולם יש המון סכסוכים מדממים הרבה יותר, אז למה אתה דווקא נטפל אלינו? אבל זאת החלטה שלו. אני חושבת שהמניעים שלו טובים. הוא חושב שהוא יכול להביא לפתרון, אבל הוא לא יצליח”.
גם לציפי לבני יש “להיטות יתר”?
“כן, אבל אותה אני יכולה להבין כי היא מפה. זאת המדינה שלה. אז זה בסדר שהיא להוטה ואובססיבית. היא לא להוטה ואובססיבית לפתור את המשבר באפגניסטן. זאת המדינה שלה, אז אני מכבדת את הלהיטות שלה. אני לא מסכימה איתה, אבל אני מכבדת אותה”.
אתן חברות?
“לא”.
יש לך חברות בפוליטיקה?
“יש חברות כנסת שאני יותר בידידות איתן. קודם כל, ברור ששולי ואורית (מועלם וסטרוק, בהתאמה, חברות הבית היהודי, חק”ב) אבל גם מרב מיכאלי, ועליזה לביא ומירי רגב”.
מה קל יותר, להיות ציפי לבני או איילת שקד?
“ברור שקל יותר להיות ציפי לבני. בכלל, קל יותר להחזיק דעות שמאל, זה פשוט יותר”.
זו לא עמדה קצת "פאסה"? הרי הימין בשלטון כל כך הרבה זמן.
“אין מה לעשות, התקשורת הרבה יותר מחבקת ומפרגנת לשמאל. התקשורת ברובה נוטה שמאלה. הפרשנים, העורכים, השדרנים. זאת גם תדמית. כשאתה שמאלני, קל לך יותר. האמריקנים פרגנו לליברמן, חיבקו אותו, כדי שהוא יזוז קצת.
“אני חושבת שכרגע צריך לנהל את הסכסוך ולא להגיע לפתרונות. אני לא מאמינה שיש כרגע שום פתרון ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו, ולכן צריך להתנהל. צריך לעבוד על פיתוח כלכלי, שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני, אבל לא לנסות להגיע להסכמים או לסוף סכסוך”.
מה הפתרון מבחינתך?
“זה לא פתרון ישים כעת, אבל צריך להתחיל לדבר עליו. ישראל תספח את שטחי C, שם יש כבר 370 אלף יהודים וכ־60 אלף ערבים, ותיתן לערבים האלה אזרחות. שטחי A ו־ Bיהיו בקונפדרציה עם ירדן. ירדן כמובן לא מעוניינת, אבל גם אנחנו לא היינו מעוניינים בשנות ה־80 במדינה פלסטינית. אייבי נתן ישב בכלא כי הוא דיבר עם ערפאת. אלה תהליכים שקורים, ולכן צריך להתחיל לשים את האופציה הזאת על השולחן”.
מה עם רצועת עזה?
“אני שאלתי את סאיב עריקאת, כשהייתי בפורום סבן, ‘אתם מדברים על יהודה ושומרון, מה יהיה בעזה?’ הוא אמר לי: ‘נעשה בחירות. ואם העם הפלסטיני יבחר בנו, ניקח אחריות על עזה’. אבל הם לא עושים בחירות כבר שנים, כי הם פוחדים שחמאס ישתלט. אני חושבת שזאת פעם ראשונה שאני מצטטת את גדעון לוי שאמר שעזה היא פיל לבן ענק בחדר, שאף אחד לא מדבר עליו. קרי וציפי לבני נושאים ונותנים עם חצי מהאוכלוסייה הפלסטינית”.
בינואר התעורר דו־קרב פוליטי בין בנט לנתניהו. הרקע היה דברים שהודלפו מלשכת ראש הממשלה, על הצעה שלפיה מתנחלים יוכלו להישאר בבתיהם לאחר חתימת הסכם, אבל תחת שלטון פלסטיני. בנט תקף ונתניהו נעלב. בהמשך צוטטה שקד כמי שאמרה דברים דומים לאלה של נתניהו, כמה חודשים קודם.
אז אבו מאזן גזען?
“קודם כל צריך לזכור שהוא מכחיש שואה. זה שהוא במפורש אומר שהוא לא מסכים שיהיו התנחלויות, זה בהחלט סוג של גזענות”.
יש מי שיגידו שאת גזענית.
“לא אומרים עליי גזענית, אומרים פשיסטית. זה לא נוגע בי. מי שמכיר אותי יודע שזה לא נכון”.
בכל זאת, מה את חושבת על הרעיון של יהודים בשטחי המדינה הפלסטינית?
“זאת שאלה היפותטית, ואני מקווה שלא נגיע למצב הזה”.
פרשת בנט־נתניהו הייתה על רקע דברים דומים שאמר נתניהו.
“כן, אבל אני לא מנהלת משא ומתן עם אבו מאזן. אני רק נתתי את זה בתור דוגמה לגזענות של אבו מאזן. נתניהו כרגע מנהל משא ומתן עם אבו מאזן ומדבר עם ארצות הברית. יותר נכון יהיה לומר שהוא מנהל משא ומתן עם ארצות הברית. זה לא אותו הדבר. בנט אמר: ‘עולה רעיון שבעיניי הוא מסוכן - מפריחים בלון באוויר, ואני רוצה לפוצץ את הבלון הזה’”.
לדעתך זה רעיון מסוכן?
“אני חושבת שמדינה פלסטינית זה רעיון מסוכן”.
וכשבנט התנצל?
“במצב שנוצר היה נכון להוריד את הלהבות ולהגיד ‘אני מצטער אם ההתבטאות הזאת פגעה בראש הממשלה’. הוא לא אמר שהוא מתנצל. אני גם הייתי בדעה שכדאי שהוא יעשה את זה. לא צריך לפרק ממשלה בגלל הודעה לעיתונות. אני חושבת שלשכת ראש הממשלה ניפחה את זה מעבר לפרופורציה. נפתלי בנט גם לא תקף אישית את ראש הממשלה. הוא תקף את הרעיון”.
את העבודה עם נתניהו היא מתארת כ”בית ספר”. מאז עזבה את הלשכה היא מסרבת להתייחס לביקורת הציבורית שנמתחת על ראש הממשלה. “אני לא מערבת את החיים הפרטיים שלו ביכולת המשילות שלו או ביכולת המדינית שלו”, היא חומקת. “הציבור, כשהוא בא להצביע, צריך לשקול את זה. אבל אני, בתור פוליטיקאית, חברת קואליציה, מתייחסת לביצועים שלו וליכולת המשילות שלו”.
זה לא עניין ערכי ומהותי – הנהנתנות, הבזבזנות הקיצונית של נתניהו?
“מכיוון שהייתי שם ואני מכירה אותו מאוד טוב, זה נושא שאני לא מדברת עליו”.
זאת לא מחויבות שלך, כנבחרת ציבור?
“לא. הציבור יודע את המציאות והציבור ישפוט בעצמו”.
מה עם המעורבות של שרה נתניהו?
“זה כמו כל בן זוג קרוב. הזוגיות הזאת קרובה והם קשורים מאוד זה לזה, ולכן טבעי שהוא יתייעץ איתה. היא האדם הכי קרוב אליו. זה טבעי, והבוחר צריך לדעת שהוא בוחר צוות. אם הוא בוחר בנתניהו בפעם השלישית, נראה שזה מוכיח את עצמו”.
היו שמועות שבגלל שרה נתניהו נאלצת לעזוב את הלשכה.
“אני לא מדברת על היחסים שלי בלשכה”.
אתן בקשר, את ושרה נתניהו?
“לא”.
וכשאתן מתראות?
“לא התראינו”.
איילת נשואה לא’, טייס קרב במילואים, כאמור, ואזרח עובד צה”ל. א’, במקור קיבוצניק, עובד היום כממיין בקורס טייס. “אמרתי לו שעוד מעט הוא יצטרך למיין חרדים”, צוחקת שקד. א’ נשאר מחוץ לחיים הציבוריים, מבחירה. זאת הייתה החלטה שקיבלו, אומרת שקד, עוד לפני שנכנסה לפוליטיקה. בראיונות עמה עד היום מיעטה לדבר עליו.
“הבעל שלי לא רוצה להיות מעורב”, הסכימה לספר השבוע. “הוא לא רוצה להיות מעורב באופן ‘ציבורי’, אבל הוא מייעץ לי כל הזמן. הוא מגיב כל הזמן, הוא עוקב. אחרי כל ראיון שאני עושה אני מקבלת ממנו משוב, הערות. היה טוב, היה רע, תשפרי את זה, תשפרי את זה. גם על עניינים מהותיים”.
מה למשל?
“עכשיו, למשל, עם השוויון בנטל. הוא בכל זאת אחד שנושא בנטל, עושה 65 יום מילואים בשנה. הוא חושב כמוני. הוא אומר שאי אפשר לגייס את כולם ולא צריך לגייס את כולם. צריך לעשות את זה הדרגתי. הוא מסכים שהדבר הכי חשוב עכשיו הוא שהחרדים ייכנסו לשוק העבודה”.
“הוא לא רוצה. הוא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יישארו החיים שלו. זכותו”.
הוא טייס אף־16. יש מבצעים של חיל אוויר, תקיפות. איך זה משפיע עלייך?
“אשתו של אחד הטייסים בטייסת שלו עשתה תחקיר על חרדות של נשות טייסים. לי אין את זה. היא חרדתית. אני לא”.
את לא חוששת?
“גדלתי בגולני, אז אני מרגישה שהכל יחסי. להיות לוחם בגולני מסוכן יותר מלהיות טייס בחיל האוויר. חוץ מתאונות – בחיל האוויר זאת הבעיה. בטייסת של בעלי הייתה תאונה קשה לפני שנתיים. זאת סכנה יומיומית”.
וכשאת יודעת על פעילות שהייתה, או מבצע, תקיפה מתוכננת – את מתעניינת, שואלת אותו?
“לא. הוא לא מספר לי כלום”.
הם הכירו דרך חברים של א’ מהקיבוץ. שקד יצאה איתם לטיול. א’ התנדב לקחת אותה טרמפ חזרה הביתה, ומאז כבר 15 שנה הם יחד. לפני עשר שנים התחתנו. שני הילדים שלהם גם כן מחוץ לתחום. “זאת החלטה ברורה שלקחתי, לא לחשוף את הילדים, ואני לא סוטה ממנה”, אומרת שקד.
מה הילדים יודעים על העבודה שלך?
“אני מרחיקה אותם מהדברים האלה. הם התרגלו לזה שאני בטלוויזיה, אבל הם לא מעורבים בעבודה שלי. הם לא יודעים מה היא ‘ועדת שקד’. אני לא מספרת להם יותר מדי”.
מה אומר בנך בן השמונה?
“לפעמים החברים שלו אומרים לי, ‘היי, ראיתי אותך בטלוויזיה’. אבל בזה זה נגמר”.
וכששואלים אותו מה אמא שלו עושה?
“הוא אומר, ‘חברת כנסת’”.
זהו?
“הוא יודע קצת, בית יהודי, בנט, אורי אורבך. מעט מאוד”.
והקטנה?
“עוד מעט היא תגיע עם ילדי הגן שלה לכנסת. הבטחתי לעשות להם סיור”.
מה את חושבת על הדמות שלך ב”ארץ נהדרת”?
“חיקוי, בעיניי לא נורא מצחיק. הוא לא הצחיק אותי אף פעם”.
וכשראית אותו בפעם הראשונה?
“זה היה בבחירות. יש דמויות שטל פרידמן עושה שהן נורא מצחיקות. הדמות שלי לא מצחיקה”.
היית רוצה שתצחיק?
“האמת שלפעמים הם נורא מגחכים על דמויות, אז אני כבר מעדיפה שלא יגחכו ושהיא תישאר ככה”.
מה הילדים שלך חושבים על זה?
“הם לא רואים ‘ארץ נהדרת’. אולי הם ראו פעם אחת או פעמיים. בכל מקרה, זה לא ‘אישיו’. זה לא משהו שדיברנו עליו בבית. לפעמים הם רואים קריקטורות בעיתונים, אז הם שואלים אותי. הבן שלי שאל אותי יום אחד על קריקטורה, ‘אימא, למה ציירו אותך עצובה?’ אבל אנחנו לא באמת מתעסקים בזה”.
ובעלך?
“מה הוא חושב על החיקוי שלי ב’ארץ נהדרת’? גם, שזה לא מצחיק”.
שקד, לדבריה, מצליחה לשלב בין קריירה לאמהות בזכות בעלה. “הוא עוזר לי”, היא אומרת. “הוא גם עושה הרבה מעבודות הבית וגם נמצא אחר הצהריים עם הילדים”. יום אחד בשבוע, כאמור היא מגיעה הביתה בארבע אחר הצהריים. יומיים נוספים היא משתדלת להיות בבית בשש או בשבע, לפחות עד שהילדים הולכים לישון. פגישות שהיו עם הרבנים למשל, לקראת החוק, התנהלו אחרי תשע בערב. שקד הייתה משכיבה את הילדים, וחוזרת לעבודה. “שמתי לעצמי גבולות”, היא אומרת. “בעלי כבר התרגל להיות בערבים לבד בבית”.
רגשי אשמה?
“ביחס לילדים? אין לי שום רגשי אשמה. כלום”.
איך יכול להיות?
“כי אין לי. הילדים שלי שמחים ומאושרים, וכשאני לא איתם בעלי איתם, והוא עושה עבודה מצוינת. אם היו לי רגשי אשמה או תסכול, כנראה לא הייתי עושה את זה”.
מה עם דברים משפחתיים? אתם אוכלים יחד?
“ארוחות ערב, כן. בעלי קרא שחשוב שהמשפחה תאכל יחד, אז אנחנו מקפידים”.
אירועים בגן, או בבית הספר?
“אני תמיד הולכת. היה לא מזמן אירוע בגן של שירה שלא יכולתי להגיע אליו. זה היה בשני בבוקר, והייתה ועדה שניהלתי. אבל זה היה חד־פעמי. זה כמעט אף פעם לא קורה. בעלי הלך במקומי”.
את עושה ספורט?
“פעמיים בשבוע, סטודיו סי”.
איך הנשים שם מגיבות כשהן רואות אותך?
“אני שם כבר עשר שנים, אף אחת לא מתייחסת אליי”.
לפני כשבועיים התנהל בכנסת דיון ראשון מסוגו, לבקשת ח”כ משה פייגלין, על הריבונות בהר הבית. הדיון גרר ביקורת רבה, שכן מדובר בנושא נפיץ. “אני חושבת שהדיון ראוי ונכון והוא צריך להיעשות”, אומרת שקד. “אני לא אומרת דה־פקטו, עכשיו, לקום ולשנות את הסטטוס־קוו, אבל כן צריך לדבר על זה וכן צריך לאפשר ליהודים להתפלל ולעלות יותר”.
“זאת הייתה פגישה סגורה. אני לא חושבת שצריך לשחק במשחק הדיפלומטי והצבוע גם בפגישה סגורה. בפגישות סגורות חשוב שהשגריר ידע וישמע מה נבחרי העם בחצי מהמפה הפוליטית חושבים. דודו, בשיחה סגורה, אמר דברים שצריכים להיאמר. מותר לדודו רותם בשיחה כזאת להגיד מה שהוא רוצה, גם אם זה בוטה. אני, אגב, לא חושבת שאי אפשר לסמוך על האמריקנים. אני כן חושבת שלא צריך לקחת כל עמדה שלהם כמובנת מאליה”.
דיפלומטיה ישראלית?
“אין. משרד החוץ לא חזק מספיק ולא מתפקד בצורה נכונה לשנת 2014. ההסברה הישראלית לא קיימת. אין הסברה ישראלית. כל גישת ההסברה של בנט, וגם שלי, שונה לחלוטין. אין תקציבים להסברה, זה אבסורד. מדינת ישראל הגיעה למסקנה, רק לא מזמן, שחרם כלכלי הוא סכנה אסטרטגית. היום, כששואלים אנשים למה להתקדם להסכם שלום, הם עונים ‘כדי שלא יהיה חרם כלכלי’.
"לפני כמה חודשים נפל לנו האסימון. נפתלי (בנט, חק"ב) ואני ועוד כמה אנשים הבנו שהמדינה לא עושה כלום בתחום הזה. אין הסברה, אין מלחמה, אין כלום. נפתלי הלך לשיחות עם ראש הממשלה ועם שטייניץ. התחילו לגבש איזו תוכנית. המדינה יכולה לעשות המון, בין אם זה לקדם חקיקה נגד חרם ובין אם זה למנוע חרם בהתהוות, ועד לפני כמה חודשים לא השקיעו בזה שקל.
“כיו”ר ‘ישראל שלי’, כל חרם שידעתי עליו הצלחתי לעצור. יש אלף דרכים לעשות את זה, והיום אף אחד לא מתעסק בזה. לטפל בחרם הכלכלי קל יותר מלטפל באיום הטילים מלבנון או בטח באיום האיראני. הבעיה היא שעד עכשיו לא הוקצו לזה משאבים, עדיפויות וכוח אדם. זאת משימה לאומית שהמפלגה שלי צריכה להוביל בשנה הבאה, ובמיוחד בנט”.
יש עוד שינויים משמעותיים שאת חושבת שצריך לעשות במשרדי הממשלה, מלבד במשרד החוץ?
“משרד אחר שאפשר לעשות בו הרבה דברים הוא משרד המשפטים. חוק המשילות הוא חוק מיותר. יש עודף משפטיזציה ועודף ביורוקרטיה במערכת השלטון הישראלית. שר לא יכול להזיז עט בלי היועץ המשפטי שלו”.
והעובדה שהכל שפיט?
“בעיניי זה מאוד לא נכון. זה עשה נזק מאוד גדול למדינה. ממש. עד כדי כך”.
בשבועות האחרונים מתנהל בכנסת מסע היחצנות של המועמדים לנשיאות. “בעיניי לא משנה אם יהיה לנו נשיא או נשיאה”, מצהירה שקד. “הג’נדר לא חשוב. צריך אדם שיהיה ראוי מספיק להיות נשיא”.
מתוך המערכת הפוליטית או מבחוץ?
“פרס היה נשיא ראוי מתוך המערכת הפוליטית. היה נכון לחזור לימים של חיים וייצמן ובן צבי ושז”ר וקציר, אבל צריך למצוא מישהו באמת מתאים”.
שכטמן כזה?
“פגשתי את שכטמן השבוע”.
ומה אמרת לו?
“אמרתי לו שהוא יקבל חתימה מהבית היהודי. אני חושבת שההתמודדות שלו חשובה. אבל עוד לא גיבשנו את עמדת הסיעה בנושא הנשיאות”.
בכל ראיון שהיה עד היום עם שקד, התייחסו לעובדה שהיא יפה. “זה לא משהו מהותי בעיניי”, היא אומרת. “זה גם לא משהו שאני מתעסקת בו”.
יש הבדל בין פוליטיקאים נשים לגברים?
“אצלי הג’נדר הוא לא מצפן, אבל אני חושבת שלפוליטיקאיות יש קצת פחות אגו, וזה מועיל בסביבה פוליטית”.
ה”אחוקיות” שהייתה בין בנט ללפיד, זה משהו שיכול להיות בין נשים פוליטיקאיות?
“לא יודעת אם זו ‘אחוקיות’. מיתגו את זה כ’אחוקיות’. אני חברה וידידה של חברות כנסת ממפלגות אחרות. אני לא חושבת שזה פחות ‘אחוקיות’ מיאיר לפיד ונפתלי בנט. זה כאמור עניין של מיתוג”.
מה את חושבת על יאיר לפיד?
“הוא ענייני, ורוצה בגיוס החרדים ובהכנסתם לשוק העבודה ולאו דווקא במלחמה איתם, אבל הגישה שלו, של הכל או לא כלום, היא לא נכונה”.
העובדה שהוא צנח ישר מהתקשורת למשרד האוצר?
“הבוחר נתן לו 19 מנדטים. עם 19 מנדטים אתה לא נהיה שר לאיכות סביבה”.
סמים קלים?
“לגליזציה? אני לא בעד. זה מדרון חלקלק”.
ניסית פעם?
“לא. אבל בסביבה שלי, בצעירותי, ראיתי אנשים שמשתמשים בסמים קלים”.
שקד סוגרת עכשיו שנה בכנסת, זמן מצוין לחשבון נפש. “אחרי שנה”, היא אומרת, “יש לי הזדמנות לעצור ולחשוב. אני צריכה לשאול את עצמי מה עשיתי, גם כמפלגה”.
ככה חשבת שזה ייראה?
“הכרתי את העבודה, אבל לא הבנתי כמה זה אינטנסיבי. גם עניין התקשורת אינטנסיבי נורא. רוב המשברים הם בעצם משברים מדומים שקורים כתוצאה מהתבטאויות בתקשורת. זו לא אשמת התקשורת, כמובן, אבל זו תוצאה של הדיווחים, או התגובות, או התגובות לתגובות. רוב המשברים הם בועות”.
ברור לשקד שלמרות הפעילות הפרלמנטרית הנמרצת שלה, מהשנה האחרונה יזכרו לה בעיקר את הוועדה לשוויון בנטל. בשבועות האחרונים ספגה הוועדה לא מעט ביקורת, בוטה או מרומזת, כולל מהרמטכ”ל גנץ. “העניין עם הרמטכ”ל מורכב”, טוענת שקד. “הכעס של הרמטכ”ל היה בעיקר על כך שאנחנו לא רוצים להאריך את שירות הנשים. מצאנו שזה דבר לא נכון משתי סיבות - יש חלופות אחרות, וזה מעמיק את אי השוויון בין אלה שמשרתות לאלה שלא משרתות”.
מה עם הארכת השירות הלאומי לשנתיים?
“דעתי האישית היא שבחורה שלא מתגייסת והולכת לעשות שירות לאומי, צריכה לעשות שירות לאומי שנתיים. אבל זה לא היה בסמכותי”.
וההסדרנקים?
“הפכו את הסדר: כאילו אין בעיות במדינה, והבעיה של 900 בחורים שעושים שירות מקוצר עלתה לכותרות בצורה לא פרופורציונלית. אני מסכימה שזה דוקר את העין, אבל המתקפה התקשורתית בעניין הזה הייתה מוגזמת. בציונות הדתית יש 8,000 חיילים במחזור, והרוב משרתים שירות מלא. ברור שיש דברים שצריך לתקן ולשנות במסלול הזה. אני כן חושבת שזה מסלול חשוב, אבל צריך לשקול אם שמים מגבלה על מספר הבחורים שעושים מסלול מקוצר”.
בשבוע הבא פותחת שקד לשכה בדרום תל אביב, בלב שכונת שפירא. היא יושבת ראש השדולה לטיפול בבעיית המסתננים. לפני שלוש שנים הובילה קמפיין נגד המסתננים לישראל מאפריקה.
“אני פותחת את הלשכה כדי שיהיו מקום ואוזן קשבת לתושבי דרום תל אביב”, היא אומרת. “סיפרו לי קציני שריון שהם היו צריכים לבקר שכבות חלשות באוכלוסייה הישראלית במסגרת תוכנית חינוך. למי לקחו אותם? למסתננים, לסודנים. זה פשוט דבר בלתי מתקבל על הדעת. זה נודע לי רק לפני כמה ימים. אני עדיין בודקת את זה”.
את חושבת על הקדנציה הבאה?
“אני עסוקה בשלוש השנים הבאות. הקדנציה הבאה? בפוליטיקה אף פעם אי אפשר לדעת אם תהיה כזאת”.
את רוצה?
“אני לא חושבת כל כך קדימה, אבל כן”.
השרה שקד?
“יש כמה תפקידים שמעניינים אותי, אבל אני מעדיפה לעבור שלב שלב”.
יש סיכוי שבעתיד תהיי ראש ממשלה?
לא יודעת. נראה לי שלא”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם