להיפטר בלי לחסל: תושבי הצפון נגד שפני הסלע
בצפון הכנרת מנהלים מלחמת חורמה נגד שפני הסלע. הסיבה: השפן, שלא במכוון, מושך אליו את זבוב החול, שעקיצותיו גורמות לשושנת יריחו, פצע גדול שדורש אשפוז ממושך ולעתים ניתוחים פלסטיים
בזמן שחלפתם על פני צפון הכנרת בדרככם לסוף שבוע בצימר מפנק, התקיימה מלחמת התשה בין תושבי האזור ובין שפני הסלע. כן, קראתם נכון. שפני הסלע הפכו מזמן מחיית מחמד המככבת בספרי אגדות למטרד, ולא רק לגינות הנוי שבצפון אלא גם לבני האדם. מתברר שבתוך המסלעות ששפני הסלע מתגוררים בהן חי לעתים גם זבוב החול, והזיווג בין השניים יוצר מרחב מחיה לטפיל “לישמניה טרופיקה” (ובשמה העברי: שושנת יריחו).
איך זה קורה? נקבת הזבוב עוקצת את השפן הנגוע. היא זקוקה לחלבון שבדמו לתהליך הטלת הביצים. הטפיל מתפתח אצלה במעיים, וכשהיא מרחפת ומוצאת אדם היא עלולה לעקוץ. לא מדובר בעוד עקיצה עם אדמומיות ונפיחות קלה, אלא בנקודות אדומות שבתוך שבועות יתפתחו לפצע גדול שעשוי לדרוש טיפול בבית החולים, ובמקרים קיצונים גם ניתוח פלסטי שיתקן את הצלקת שנגרמה.
"זה סרט טורקי, לטפל בדבר כזה", מתאר אבי סילוק ממושב אמנון, שבנו נעקץ שלוש פעמים. "ילד בן 11 שהפרצוף שלו נפוח חבל לך על הזמן. ברגע שאתה בא עם תמונות כאלה לכל בן אדם בר דעת, הוא לא מתעסק איתך. הוא מבין שיש בעיה".
תופעת שושנת יריחו התחילה אחרי מלחמת ששת הימים, בראשית יישוב הבקעה. מי שחי באזור שמצפון ליריחו היה חוטף באופן קבוע. החוקרים איתרו אז את הפסמון כפונדקאי של המחלה. זהו מכרסם מתת־משפחת הגרביליים, שחי באזורי מדבר. החוקרים קטלגו אז את הטפיל כבן למשפחת "לישמניה מייג’ור".
במהלך השנים הלישמניה באזור הבקעה הלכה ודעכה. התברר שהפסמון, שרגיל לחיות באזורי בור, התקשה להתרגל לשטחים החקלאיים המסודרים שהחלו לרפד את הקרקע, ונעלם מהעין. עדיין יש בבקעה מקרים של עקיצות פה ושם, אבל את פגועי המייג’ור אפשר למצוא דווקא בבסיסים הצבאיים ליד קציעות שבנגב, שם האזור ממשיך להיות פראי. יודגש שהטיפול היקר בשושנת יריחו אינו כלול בסל הבריאות, וכדי לזכות בו צריך להיות מוכרים כמי שמתגוררים באזורי המחיה של הטפיל.
עד לפני כמה שנים לא נחשב אזור צפון הכנרת למועד לפורענות, ולא הכירו בו מקרים של שושנת יריחו. אלא שבתחילת שנות האלפיים הגיעה לבית החולים אם מאחד המושבים כדי לטפל בבתה שנעקצה. נאמר אז לאם שהיא אינה זכאית למימון הטיפול. האם לא ויתרה על זכויותיה והחלה להפעיל לחצים. כתבה מכתבים, העירה מסדרונות רדומים. אחד האנשים שקיבל תזכורת היה אורי שלום, ראש אגף מזיקים והדברה במשרד להגנת הסביבה.
שלום החל לבדוק את התלונה והתברר לו שלא מדובר במקרה שושנת היריחו היחיד באזור. עוד ועוד סיפורים על עקיצות ופצעים מזוהמים החלו להגיע לשולחנו. לא היה מנוס מלפנות למי שנחשב לבעל שם עולמי בנושא: פרופ’ אלון ורבורג. ורבורג הוא חוקר העברה של מחלות באמצעות חרקים, במחלקה למיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשהאמריקנים נתקלו בשושנת יריחו, בעת שהותם בעיראק, הם פנו אליו כדי שינסה למצוא פתרון בהשקעה של מיליוני דולרים.
פרופ’ ורבורג הופתע מהטלפון שקיבל מחברו במשרד להגנת הסביבה. הוא לא הכיר את התקיפה המדוברת באזור צפון הכנרת. הפרופסור שכר בית במושב אמנון, לצורכי מגורים ומעבדה, וניסה לאתר את החיה הפונדקאית שזבוב החול נדבק ממנה. מהר מאוד חשף את החשוד העיקרי: שפן הסלע. הוא זכר שבמחקרים ישנים עלה כי באפריקה שפן הסלע היה פונדקאי של טפיל ממין אחר. כשהחל לחקור על היחסים בין האנשים ובין השפנים, התברר מהר מאוד שגם אין שם אהבה גדולה.
"הם באים בכמויות", מספר ג’ורדן סולומון מהיישוב הקהילתי כרכום. "הורגים את כל העצים שלי, אוכלים כל עלה חדש שיוצא. הוורדים כבר מזמן בר מינן. יש לי עץ לימון, וזה מצחיק: כל הלימונים צהובים, ועץ שלם בלי שום עלה. אני שם להם עלי חסה והם לא אוכלים. הם רק בעניין של עלים חיים. לך לירדן ההררי ותראה מה קורה שם. כל עצי הדומים מחוסלים. הם מתנפלים, אוכלים בכמויות".
לא סתם סולומון נפגע: הבית שלו נמצא ממש במרכז הרעש. כל הקרקע באזור היא מעט אדמה והרבה סלעי בזלת. כשהוקמו היישובים ונבנו בתים חדשים פינו הטרקטורים והשופלים את הקרקע, אבל הסלעים הוזזו מטרים ספורים בלבד וכך נוצרו ביישובים מסלעות לא טבעיות המתאימות לשפני הסלע. "אם חייזרים מסתכלים על היישוב כורזים מהשמיים הם אומרים: 'מישהו פה תכנן אחלה יישוב לשפנים ועוד הביא אנשים כדי שיגדלו להם את המזון'", צוחק פרופ' ורבורג.
את סולומון העסק בכלל לא מצחיק. בסביבות הבית שלו כבר גרים עשרות שפנים. הוא גזם את העצים כדי שלא יטפסו על הגג ואלתר שיטות כדי להבריח אותם. שום דבר לא עזר. "ניסיתי רשת דייגים שתסתום את המחילות, אבל הם מתוחכמים", הוא מתלונן. "הם עושים עיקוף מלמטה, מלמעלה, מהצדדים. אני מתקרב אליהם והם בכלל לא בורחים. עושה להם תנועות שאני זורק משהו וזה לא מזיז. לא מפחדים".
שפן הסלע חי בקבוצות. שלא כמו קצב ההתרבות המהיר של ארנבים, שפנת סלע יולדת שני גורים בעונה אחרי היריון שנמשך שבעה חודשים. לא כל הגורים שורדים את המאבק באיתני הטבע, אך רובם מצליחים לשרוד. כעת אי אפשר אפילו לאמוד את מספרם. בן מובחר, ראש המועצה האזורית, טוען שמדובר במיליונים. הסביבה מוצפת.
"דורסי היום היו האויב הכי מסוכן", מעיד דוד (טאפ) מאיר, פנסיונר של רשות הטבע והגנים. "כל העיטים למיניהם יכולים להרים בקלות שפן סלע, אבל בהרבה מקומות בארץ הם לא נמצאים. נמרים היו ציידים טובים, אבל לצערנו נעלמו. שועלים, תנים וזאבים מנסים, אבל זו לא המיומנות הגדולה שלהם.
"ראיתי איך זעמן שחור תפס גור של שפן סלע, אבל אז הגיעה כל
במשך שנים שימש טאפ כפקח אזורי, אבל מ־2008 ועד לפני כחודש, כשיצא לפנסיה, עסק רק בשושנת יריחו. בזמנו אף חבר לפרופ' ורבורג במאמצים למצוא את החיה הפונדקאית לטפיל. יחד לכדו את החשודים וערכו ניסויים.
תורם אחר למבצע הגדול נגד שפני הסלע הוא אבי סילוק ממושב אמנון, בן 57, בעל מטע של עצי מנגו. הוא נראה צעיר לגילו, אבל גם מבנה גופו הכחוש לא יכול להסתיר את קולו הרועם. ביתו ממוקם בקצה הדרומי של המושב, וממרפסתו אפשר לראות את מטעיו ואת הכנרת. נוף מדהים. באחד הערבים כנראה ישבו בחוץ ועשו על האש, התחביב המועדף על המשפחה. באותו זמן זבוב החול עף בסביבה ונעצר על הבן הצעיר. הוא עקץ אותו לא פעם אחת, אלא שלוש.
סילוק החליט שהוא לא נשאר אדיש מול פניו הפגועות של בנו. הוא קיבץ ועד נפגעים מיישובי הסביבה בניסיון לפעול בנושא. "אנשים בעטו בנו מכל המדרגות", הוא מתאר את תחילת הדרך. "לא דיברו איתנו. היה צריך להתנהל מולם בכוחנות. הקמנו גוף ודחפנו. הייתי המשוגע בחבורה. לא נתתי להם לדבר בכלל. שמע, יש אישה מכרכום עם תינוקת בת שנתיים. כשעשינו ישיבה היא באה כהורה מודאג. התינוקת שלה הייתה עקוצה בפנים. כל מי שראה את זה - מיד חטף סטירה. אין מי שנשאר אדיש".
העקיצות האלה מרושעות. יש שעוברות עם הזמן, ויש שמצריכות טיפול לא קל. יש שתי דרכים לטיפול: דרך הווריד או בזריקה לתוך הנגע. הנעקץ מבלה ימים בבית החולים, ולמי שנעקץ בפנים זה יכול להיות סיוט שנגמר במקרה הרע בעזרת הרפואה הפלסטית. לא כל זבובי החול מסוגלים לחולל את המהומה: זו צריכה להיות נקבה שנגועה בטפיל ונמצאת בשלבי טרום הטלה. הרוב הגדול כלל לא מזיקים, כמו שרוב השפנים לא משמשים כפונדקאים.
אבל בצפון סימנו את השפן כאשם העקרי והחליטו להיאבק בכיבושי השטחים הנרחבים של שבטיו. הרעיון לחסל אותו ירד מהר מאוד מהפרק. מדובר בחיה מוגנת. "שפן הסלע לא אשם", מסביר טאפ. "הוא חשוב מאוד למערכת האקולוגית. לא יכול להיות שבניתי לו מקום מגורים, ועכשיו כשהוא עושה בעיות אני מוציא אותו מרשימת חיות הבר והופך אותו לאחד שאפשר להרוג. תחשוב על חוסר היושר מבחינת התנהלות האדם. בכפר ורדים יש שנים צרות עם שפני סלע, וביקשו היתרים לדלל. הסכימו. ירו וירו והבעיה לא נגמרה. תמיד יגיעו עוד ממקומות אחרים, וכמה הצייד יכול כבר להוריד? אחרי הכדור הראשון השפנים בורחים. אפשר במלכודות, הרבה יותר מקובל עליי, אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה".
טאפ הוא שהציע לבסוף לטפל בשפנים בשיטה העתיקה: לקחת בקבוקי פלסטיק מחוררים, למלא אותם בחצץ ובבשר עוף מקולקל, ובעזרתם לתפוס את השפנים. אלא שיש בשיטה שני חסרונות בולטים: ריח של נבלה, וצורך באדם מסור שידאג לתחלופה.
בישוב קדרים זה הלך מצוין, אבל באמנון לא נרשמה התלהבות. ואז עלתה הצעה נוספת מאחד החברים הוותיקים בקיבוץ דפנה. החבר המציא שיטה משלו, "המבריחן": תרסיס שכולל פלפל חריף ודבק. שפן הסלע אמור ללקק את הריסוס, בתקווה שהדבר יגרום לו לא לשוב לזירת הפשע.
האפשרות השלישית שנבחנה היא ריסוס כדי להדביר את הזבוב, אולם פרופ' ורבורג מסביר שמדובר בשיטה בעייתית. "אין אסטרטגיה יעילה", הוא מבהיר. "זה מחקר שנתחיל לעסוק בו בקיץ הקרוב, כדי לראות מה הכי יעיל, אבל אני לא חושב שנצליח לקבוע ‘אם תעשו את זה, תפתרו את הבעיה’. הריסוס בקוטלי חרקים - יעילותו מוגבלת. ריססת משטח סלע, ואז הוא מתכסה באבק או שהשמש מפרקת את החומר והוא מפסיק להיות אפקטיבי".
פרופ' ורבורג הציע להרחיק את השפנים ולהעביר את המסלעות אל מחוץ לתחומי המושבים, ואז השפנים ינדדו ויחפשו בית חדש - ואיתם זבובי החול. "אם אני מגיע ליישוב ואומרים לי 'בבית הזה יש אנשים שנדבקו', כמעט תמיד אפשר למצוא את המערה עם השפנים או המערום בטווח של עד חמישים מטרים", מבהיר פרופ' ורבורג. "הרוב הגדול נדבקים משפנים שחיים בקרבת מקום".
זבוב החול הוא לא הזבוב המוכר מהפיקניקים, למשל. אורכו כשני מילימטרים בלבד. הוא לא מזמזם ולא עף גבוה, אלא משייט בגובה של כ־80 סנטימטרים מעל פני האדמה. הדבר החשוב ביותר לגבי זבוב החול הוא העובדה שהוא לא עף רחוק – רק כמה עשרות מטרים ממסלעת השפן, לא יותר. אם מקום מגוריו יהיה חמש מאות מטרים מהיישוב, תחוסל הסכנה שהוא מסוגל להביא.
אבל המציאות מורכבת יותר: מי יכול לממן העברת מסלעות גדולות כל כך אל מחוץ למושבים? "אין פה את מי להאשים", מסביר פרופ' ורבורג. "כשהיישובים הוקמו לא ידעו יותר מדי על הבעיה. אם אני מסתכל על כורזים, החקלאות שלהם קרובה ליישוב. מאות מטרים של בולדרים נמצאים בין המטעים, ואלפי שפנים שגרים שם. אם היו חושבים על זה פעם, אולי לא היו מקימים כך את היישוב. במקום מערום אפשר היה לפזר על הקרקע את הסלעים. חוץ מזה, אצלנו במדינה בדרך כלל מכבים שרפות, לא מונעים אותן".
היישובים הנגועים - אמנון, כורזים וכרכום - נמצאים בתחומה של המועצה האזורית מבואות החרמון. מדובר בשטח עצום, מכחל בדרום ועד מרגליות בצפון: עשרות קילומטרים ובסך הכל 6,500 תושבים. "אני פחות מגודל של מועצה ממוצעת", אומר בני בן מובחר, ראש המועצה. "מדברים על איכות הסביבה, רק עכשיו הוצאתי מכתב שיש לי 65 מיליון שקל הלוואות בתחום הביוב, ולמה? 13 יישובים, וכל אחד במקום אחר. בקצרין יש 7,000 תושבים ומאגר ביוב אחד, לי יש 12 מאגרים. תאר לך שאת החזר ההלוות אני מחזיר מתזרים המזומנים של המועצה, ואיזה תזרים יש לה?"
לא סתם הוא "בן מובחר". ראש המועצה מ־1997 הוא איש צבא בעברו, אחד משיאני צה”ל בצבירת ימי מילואים, שרגיל לעבוד בתנאי לחץ. "אלה ימים רגועים, משעממים", מודה בן מובחר. "אני אוהב אקשן, להילחם, לרוץ. תן לי פרויקטים. יש פה אנשים טובים שאני מפעיל. מה אני, נפוליאון? למשל, כשהמדינה מכינה את עצמה לנושא של רעידות אדמה, אני צועק כל הזמן בכנסים 'אם אין אני לי, מי לי'. כך גם במלחמת לבנון השנייה".
בן מובחר יודע למה הוא נזכר בימי מלחמת לבנון השנייה, כשכל הסיירות הסתובבו אצלו במתחם לפני שיצאו לפעולה. "האוכל שהיה מיועד ללבנון היה אצלי", הוא מתאר. "קונטיינרים ארוכים שחיברנו לחשמל של הבריכה הטיפולית. כל המשטח של החניה היה פלטה אחת. ביום קיבלנו אספקה, בלילה שלחנו לשטח.
"מה שחילקתי פה במלחמה - זה קצין אפסנאות של הארמיה השלישית. ומה קרה בפינוי השלגים האחרון? חביבי, אנחנו נתנו סיוע למרום הגליל, צפת, מג’דל שאמס. הכנתי הכל לפני. ביום שלישי היה מסדר של באגרים, שופלים, טרקטורים. כמה עלה לי? 16 אלף שקל. מה קרה למי שלא היה מוכן?"
אז אולי מישהו אחר היה נלחץ בזמן שסילוק ממושב אמנון נכנס אליו בסערה ללשכה כדי לבקש עזרה לבנו שנעקץ, אבל לא בן מובחר. בשביל פרויקטים כאלה הוא אפילו מוכן לעזוב את אוסף מכוניות הדגם שהוא מטפח. אין כמו ריח של קרב על הבוקר. "בשלב התכנון קיבלתי סכום מצחיק ממשרדי הממשלה, אבל אמרתי לכולם 'סעו'. מאיפה הכסף? יבוא. בתהליך ההתנעה היו פה רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, משרד הפנים. כולם באו לישיבה ואכלו בורקסים", נזכר בן מובחר.
אל המשרד נכנס מיכה סרורי, האחראי על איכות הסביבה במועצה, יד ימינו של בן מובחר. "אמרת לנו 'רוצו, רוצו', והיום כולם באים ללמוד מאיתנו", אומר סרורי לבן מובחר. "בני, אני באמת רוצה לקחת אותם לשטח ולהראות, כי מה שאנחנו עושים שם - להוריד את הכובע. עבודה חבל על הזמן".
המנהל האזרחי אכן הלך לקראת המועצה והסביר שהיא יכולה לפנות את המסלעות משטחה, אבל התנה זאת בכך שלא תוכל להרוויח מהם כסף. עסקה מעניינת ומשתלמת לשני הצדדים. מתברר שלאבן הבזלת יש ביקוש בשוק. היה זה רפאל איתן המנוח שבזמנו בנה את שובר הגלים בנמל אשדוד, והביא מהאזור אבנים ראשונות. אפשר לגרוס את האבן ולהשתמש בה לאספלט משוחזר או לאספלט מקורצף. לא מעט קבלנים השתתפו במכרז, אחד מהם אפילו הציע לתרום כסף לפרויקט קהילתי, אבל נאמר לו שזה כמו תשלום תמורת זכייה במכרז והצעתו נדחתה.
לפני כשמונה שבועות נכנסו הכלים הכבדים ליישובים אמנון וכרכום כדי לסלק משם את המסלעות. בחדר מזכיר המושב באמנון תלויה מפת מצב ובה מסומנים באדום האזורים המיועדים לפינוי. בכניסה לכרכום נתלה שלט: "עבודות פיתוח לפינוי בולדרים וטיפוח נופי להרחקת שפני סלע־לישמניה, מועצה אזורית מבואות החרמון". "אתה נכנס לכרכום עכשיו וחוטף שוק", מזהיר בן מובחר. "באגרים, שופלים. הרים של אבנים. אין לשפנים כבר איפה להסתתר. אתה יודע איזו עבודה אני עושה שם? ביום שישי בבוקר הייתי שם כבר ברבע לשבע. מפעל. 58 משאיות עמוסות יצאו לדרך".
עמוס גופר, המפקח מטעם המועצה על העבודות, לוקח אותנו לסיור בין הבאגרים. "אנחנו בעצם עומדים עכשיו על אבנים, מחילות של שפנים", הוא מצביע על האדמה. "אנחנו מגרפים את הסלעים למטה ומעבירים אותם למערומים הרחק מהיישוב. סותמים מחילה ואת האפשרות שלהם לחזור". ג'ורדן סולומון קיבל ביום ששוחחנו הודעה מהקבלן שבקרוב הוא יגיע לטפל במסלעה שליד ביתו. סוף־סוף הוא יוכל להוציא את הנכדות לחצר בלי לחשוש מעקיצת זבובי החול.
"אף פעם לא יכולתי לשתול עץ, הם היו אוכלים הכל", מודה סילוק ממושב אמנון. "מכסחים את האמ־אמא של העץ. ועכשיו הבוגנוויליות התחילו לפרוח. הרימון, הזיתים. בקושי רואים שפנים בשטח. יש בודדים, מסטולים, שלא יודעים לאן לברוח. מדובר במאה אחוזי הצלחה".
אבל בן מובחר חושב שהדרך להכתרת המבצע כהצלחה עוד ארוכה. וזהו לא סיפור מקומי: יש יישובים נוספים שמאוימים בשושנת יריחו. הרשימה המלאה היא מע’אר, טורען, קדרים, כחל, רביד, כורזים, אמנון, כרכום, אלמגור, חוקוק, ליבנים, מגדל, וגם יישובים גדולים כמו טבריה וכרמיאל. ועוד לא סיפרנו על אזור השומרון, ועל מעלה אדומים.
המשרד להגנת הסביבה כבר הוציא מסמך הנחיות להפחתת החשיפה לשפן הסלע בכל היישובים. בין היתר מספרים במשרד על יציקת הבטון ששמו מתחת לגדר ההיקפית ביישוב פדואל, וממליצים על גדר חשמלית. במשרד מדגישים שהשפן לא ייפגע גופנית, אלא רק יסבול מכאב חד וקצר שיגרום לו להתרחק.
"אם יהיו שפנים במרחק של מאתיים מטרים מהיישוב, יהיו מקרים ספורים של המחלה", משוכנע פרופ' ורבורג. "אם במרחק של 30¬־40 מטרים מהבית, כולם יחטפו. זה ההבדל. מצאנו עד עכשיו פתרונות חלקיים. אין פתרון מלא. אין זבנג וגמרנו למחלה. זו מלחמת התשה בין שני הצדדים".
שושנת יריחו ("לישמניה טרופיקה") היא מחלה עורית קשה הנגרמת באמצעות טפילים ומועברת בידי זבוב החול לבני אדם. היא גורמת להופעת כיבים, זיהומים וכאבים עזים, ומותירה על פני העור צלקות שבמקרים קשים אף דורשים ניתוחים פלסטיים.
בשנים האחרונות חלה בישראל עלייה בתחלואה הכוללת עשרות ישראלים בשנה, ולדעת המומחים היא קשורה כנראה לבנייה באזורים חדשים שבהם קיים הטפיל בחיות מאגר, המדביקות את זבוב החול, המדביק בתורו את בני האדם.
כפי הנזכר בכתבה, המפגש בין זבוב החול לשפני הסלע גורם ליצירת הטפיל ולמעברו לבני אדם בעקיצה. השם הוותיק "שושנת יריחו" כבר אינו אקטואלי, שכן מאזור יריחו שבבקעה, שם אותרה המחלה לראשונה, היא עברה לאזורים חדשים רבים בכל הארץ, מהצפון עד הדרום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם