חבר פרלמנט יהודי מאוקראינה: מבקש את עזרת ישראל
בראיון מיוחד מסביר אלכסנדר פלדמן, שותפה לשעבר של יוליה טימושנקו, מי באמת אחראי למהומות במדינה, תוקף את השתיקה הישראלית נוכח המצב ומספר איך זה להסתובב עם כיפה בפרלמנט האוקראיני
הוא קפץ לביקור כדי להיפגש עם עיתונאים ישראליים ולספר להם "מה באמת קורה באוקראינה", דבר שלטענתו לא תלמדו מהסיקור התקשורתי הנוכחי. רוב תשובותיו דיפלומטיות כצפוי, אולם בד בבד הוא תוקף את ממשלת ישראל על ששתקה במשך החודשים האחרונים, ולטענתו לא מסייעת לאבטחת הקהילות היהודיות במדינה.
איך ההרגשה להיות חבר פרלמנט אוקראיני במצב כה רגיש ונפיץ?
"לא משעמם, זה בטוח", הוא אומר בחיוך מהוסס, "אבל גם לא שמח במיוחד. אבל אלה החיים, זו העבודה שלקחתי על עצמי".
לפני שיחזור למולדתו השסועה והקפואה פלדמן נהנה מכמה ימים של שקט, מהשמש הישראלית ומהאווירה הנינוחה. "בוא אספר לך בדיחה", הוא פותח ומנסה לתאר את המצב בו הוא נמצא כרגע. "בחור אחד התחיל לעבוד ככבאי. הוא קיבל בתמורה כובע יפה, חליפה מהממת, משכורת טובה – ומלא זמן פנוי, מכיוון שכבאים מחכים לרגע שבו תהיה אש. בשאר הזמן הם חסרי מעש. הכבאי הצעיר כותב הביתה מכתב לאמא ומספר לה, 'יש לי עבודה מדהימה. קיבלתי קסדה, חליפה ומלא כסף וכל הזמן אני יכול לישון. אבל כשיש שריפה מה זה בא לי להתפטר'. אלה החיים, לפעמים זה ככה לפעמים זה ככה".
פלדמן, בן 54, נשוי פלוס אחד, בולט בפרלמנט האוקראיני כיחיד החובש כיפה לראשו. כיהודי דתי הוא מתעקש לא להוריד אותה בשום הזדמנות. פלדמן משמש נשיא הוועד היהודי האוקראיני ואף ייסד מרכז ל"קידום זכויות האדם ולמניעת קיצוניות ושנאת זרים". הוא עומד בראש התאגיד המסחרי AVEK, המאגד תחתיו כ־50 חברות מסחריות, רובן בעיירת הולדתו חרקוב. עיתון ה"קייב פוסט" כלל אותו בשנת 2010 ברשימת האנשים העשירים ביותר באוקראינה, עם הון של כ־291 מיליון דולר.
בעבר היה חבר במפלגת האיחוד הכל־אוקראיני "מולדת", של יו"ר האופוזיציה דאז יוליה טימושנקו. ב־2010 עבר למפלגתו של ינוקוביץ', בטרם נבחר לנשיא אוקראינה. "היו חברים במפלגת ‘מולדת' שהיו מאוד קסנופוביים, והתנגדתי אליהם מאוד ואף התעמתתי איתם כמה פעמים", הוא מספר. "לצערי טימושנקו החליטה לתמוך בהם ולהחליף אותי בתפקיד שהחזקתי במפלגה. הדבר זירז את ההחלטה שלי לעזוב את ‘מולדת' ולהצטרף למפלגתו של ינוקוביץ'".
כיום הוא חבר ב"מפלגת האזורים", שאחראית לכאורה על המלחמה הקשה במורדים בכיכר מיידאן. "אני לא מתכוון לעזוב את המפלגה שלי", הוא אומר בנימה מתגוננת. "זו מפלגה רבת חברים, כ־15 מיליון הצביעו למפלגה שלנו. מדובר באנשים שרוצים לחיות במדינה חופשית, לגדל את ילדיהם ולעשות הכל למען שגשוגה של אוקראינה". עם זאת, הוא מדגיש כי “המפלגה תשתנה ותעשה חשבון נפש".
למה חשבון נפש?
"תמיד חשוב לשקול מחדש את צעדינו, אם היו טעויות כמו שחיתות וכדומה. גם אם רבים מחברי המפלגה שלנו התנהגו בצורה לא נאותה, זה לא אומר שצריך לקבור את ה־15 מיליון שהצביעו עבורנו".
הייתם בעד ההפיכה?
"לא היינו באופוזיציה, אלא בקואליציה. אבל צריך להבין ולהפריד: יש מי שנמצא בקואליציה ויש מי שקיבלו החלטות. מדובר במקרה הזה באנשים שונים. אנחנו לא אשמים בשום דבר שקרה. אין לנו שום יד בדבר. האחריות של מה שקרה היא על קבוצה מסוימת של קיצונים שהנהיגו את המאבק. יש מיליונים שחיים באוקראינה שלא רצו התפתחות כזו של אירועים. אבל אני לא מתכוון לעזוב את המפלגה, אלא מתכוון להמשיך לעבוד ובמעשיי להראות שזה לא משנה איפה אתה חבר, אלא מה אתה עושה".
ומה לגבי אחריותכם על ההרג הרב בהפגנות?
"האנשים שנהרגו במדינה - זו אשמת כל האנשים במדינה. זו אשמת כולנו. אולי האשמה הגדולה יותר היא של השלטון או הפקידים, אבל כל האוקראינים יישארו לנצח עם האשמה שאנחנו מדינה שבה נשפך דם. אף אחד לא יוכל להגיד שהוא לא אשם".
למה באת לביקור בישראל?
"בכל הזדמנות שיש לי להגיע לישראל אני מגיע – גם כשטוב לי וגם כשרע לי. אך כרגע הנסיעה שלי היא הכנה לקבוצה פרלמנטרית ששמה ‘אוקראינה־ישראל' (קבוצה של פוליטיקאים אוקראינים ומנהיגים יהודיים, צ"ק), שתגיע לפה בקרוב.
הקבוצה הזאת תפנה לממשלת ישראל ותדגיש את העובדה שהקהילה היהודית באוקראינה זקוקה לתמיכה מוסרית ולעמדה ברורה יותר של ממשלת ישראל. אנחנו לא מצפים לסיוע פיננסי מישראל, אלא רוצים שהרשויות בישראל ייעצו לנו כיצד לשמור ולאבטח את המוסדות שלנו, כיצד לאבטח ילדים, בתי כנסת, כיצד להתנהג במצבי סכנה מסוימים. הקהילה היהודית באוקראינה צריכה להרגיש שיש לה מולדת היסטורית (ישראל, צ"ק), שיש שם אנשים שדואגים לה, שחרדים לשלומה.
"כשיש בעיות בארץ, הקהילה היהודית־אוקראינית מעולם לא עמדה בצד בחוסר מעש. הגענו לפה ב־2006 בזמן ההפצצות. הייתי פה בישראל בפגישה עם חברי פרלמנט כשהפציצו את נהריה, עזרתי לפנות את ההריסות ולהוציא ילדים מהעיר לנופש, אפילו לקחנו ילדים לאוקראינה לשיקום נפשי.
"אדם זקוק לעמדה קונקרטית ולתמיכה ולא תמיד זה קשור לכסף, כי אם חבר יתקשר אליי ויאמר לי ‘תחזיק מעמד אני איתך' – זה שווה יותר מכסף. הרי אנחנו קהילה שנאבקת באנטישמיות".
אז אתם מדברים על סיוע בייעוץ בטחוני ועל תמיכה מורלית בלבד?
"כן. לדעתי זה יכול להיות המון. אנחנו לא מתחבאים בפינה כשיש הצבעות נגד ישראל באוקראינה. אנחנו נאבקים כדי לסייע, מגיעים לשגרירות הישראלית עם דגלים ומקיימים הפגנות תמיכה. זכותנו לצפות לתמורה מישראל, אבל אני לא רוצה להיות משבית השמחות, אין לי מטרה לבקר מישהו ספציפית או להעליב גורם כזה או אחר".
לא התקשרו אליך מישראל?
פלדמן זז באי נוחות על הכיסא ולבסוף אומר: "אף אחד לא פנה אלינו".
במהלך שלושת חודשי המאבק בכיכר מיידאן שבקייב אירעו מספר אירועים אלימים כלפי הקהילה היהודית באוקראינה, ובהם שתי תקיפות נפרדות של שני בחורי ישיבה, שאחד מהם אף אושפז בעקבות דקירה. בנוסף הוצת אחד מבתי הכנסת במדינה, ועל קירותיו החיצוניים של בית כנסת רפורמי בקרים רוססו כתובות אנטישמיות שכללו צלב קרס. בקהילה היהודית נשמעו קולות סותרים: כאלה המבקשים מישראל לסייע להם באבטחת הקהילות בעקבות האנטישמיות הגואה, ואחרים המנסים להרגיע את הרוחות וטוענים שליהודים אין כלל בעיות במדינה.
אני מבולבל. יש מי שאומר שיש עלייה חדה באנטישמיות ויש מי שטוען שאין. מה דעתך?
פלדמן צוחק: "ברור שאתה מבולבל, זה הרי מצב יהודי עתיק כקדם, כשיש שני יהודים תמיד יהיו 10 דעות". אך הוא ממשיך ברצינות: "המצב לגמרי לא מצחיק. לצערי בכל התקופות היו יהודים שניסו לשחק עם ארגונים ולנהל רומן עם מנהיגים שונים. הם חושבים
"בשנת 2012 חלה עלייה באנטישמיות, בעקבות בחירתה של מפלגת החירות ‘סבובודה' לפרלמנט. אין עלייה מסוימת בחודשים האחרונים. כאשר סבובודה נבחרו לפרלמנט היו התפרצויות של קבוצות רדיקליות קטנות. פרסמו כל מיני קריקטורות וריססו כתובות גרפיטי, אבל כאשר האיחוד האירופי וארה"ב החלו לשים לב מה קורה במדינה, ומה שקורה במיידאן, פתאום הם התביישו לעשות זאת. חלקם אומרים כיום ‘אנחנו אוהבים יהודים', אבל אני נזהר לא לחבק אותם, שומר עליהם בערבון מוגבל. אני זהיר מאוד לגבי עמדות של אנשים שאומרים ‘אני אוהב יהודים'. אני לא סנדוויץ' עם חמאה או עוגה שצריך לאהוב או לא לאהוב. צריך לכבד אותנו כיהודים, כאנשים, או שפשוט עדיף להתעלם מאיתנו".
והקהילה היהודית באוקראינה מאוחדת?
"ובישראל?" אומר פלדמן בנימה צינית. “הקהילה היהודית צריכה לתמוך חד־משמעית באחדות ושלמות ארצנו, אבל לצערי תמיד יש את אלה שפוזלים הצדה ויוצרים קשר עם מנהיגים אחרים. הרי יש תפקיד כזה מומצא, ‘הרב הראשי של אוקראינה'. היהודים כבר התעייפו מלעקוב אחרי כמה רבנים ראשיים יש באוקראינה".
אני מכיר שלושה. יש יותר?
"יש הרבה יותר".
לפני כמה ימים ביקש יו"ר ועדת התפוצות ח"כ יואל רזבוזוב (יש עתיד) לערוך דיון בנושא המצב באוקראינה, אולם התבקש על ידי גורמי האופוזיציה והשלטון כאחד לבטל את הדיון, מחשש שהדבר יפגע במאמצי המשא ומתן באוקראינה. “אני לא יודע אילו גורמים ניסו להתערב או לא", דבק פלדמן בגרסתו על חוסר שיתוף הפעולה הישראלי. "אבל כשרוצים באמת לעשות משהו, או שזה קורה, או שלא. לא משנה מה המצב הפוליטי, זו שאלה משנית בעיניי".
ח"כ יואל רזבוזוב, מנגד, טוען כי הסיבה לביטול הדיון היא החשש לביטחונם של יהודי המדינה. “התקשורת האוקראינית גילתה עניין רב בדיון והגבירה את חוסר השקט שם", הוא אומר. “אערוך את הדיון כשיהיה בטוח יותר לקיים אותו. אני עומד עם היד על הדופק בכל הנוגע לשלומם של יהודי התפוצות, ועם זאת עומד בדרישתי מהממשל הזמני שבאוקראינה להמשיך לקיים את שהבטיח – למנוע כל פגיעה ביהודים החיים שם".
למרות ההתנכלויות שהקהילה היהודית סובלת מהן באוקראינה הטיסו חבריה לישראל לפני כמה ימים תשעה פצועים אוקראינים שנפצעו במהלך המהומות בכיכר מיידאן. "הממשלה הישראלית הייתה צריכה להציע להטיס את תשעת הפצועים לישראל. כמחווה הומניטרית", תוקף פלדמן. "אנחנו באוקראינה נאסוף כסף כדי להגן על עצמנו, אבל ממשלת ישראל צריכה לסייע לנו במאבק באנטישמיות", הוא מדגיש. "זה כמו חיוך של אדם לאדם. זה לא עולה כסף, אבל זה שווה המון".
אף שמדובר בחבר הפרלמנט האוקראיני, מדינה שנמצאת כעת במרכז תשומת הלב העולמית, פלדמן לא נפגש עם גורמים ישראליים רשמיים. "שר החוץ ליברמן העלה רעיון יפה, הוא אמר שאוקראינה תתמודד בעצמה עם המצב כי מדובר בעם נבון", הוא תוקף. "בעיניי היה אפשר לעשות יותר".
את מסיבת העיתונאים כינס פלדמן מול חומות העיר העתיקה בירושלים. כשמולו עיתונאים מהתקשורת הזרה בלבד פתח פלדמן ואמר: "הגעתי כדי לספר את האמת, מכיוון שיש הטיית מידע בתקשורת. יש שטוענים שהיהודים פנו לרוסיה ואחרים טוענים שהם נמצאים בקשר רק עם אוקראינה. חשוב לי לשקף את המצב הנוכחי במדינה".
ביקרת במיידאן במהלך החודשים האחרונים?
"זו שאלה קשה", הוא עוצר ומנסה להתנסח, "לא עזבתי את אוקראינה, לא ברחתי מקייב. הייתי בכל האירועים, אבל שם ספציפית לא הייתי".
למה?
"אני אדם פרקטי, אדם של מעשים. אני לא חושב שעם המון זועם ומחומם הייתי מצליח להעביר את המסר שלי. ניסיתי לעשות זאת בדרכים אחרות. נסעתי בכל רחבי אוקראינה וניסיתי להעביר לאנשים את המסר שאפשר להתקיים רק באמצעות שלום".
אז מה יקרה בעתיד באוקראינה, אחרי כל המהומות?
"צריך זמן לתת לאנשים להירגע. אוקראינה לא חלשה, גם הקהילה היהודית. אנחנו מדינה אחת, ונמצא פתרון למצב הזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שנגיע למצב שמתוך פחד אנשים יעזבו, או יפסיקו לעזור עם בתי הכנסת, בתי הספר, או לקיים אירועים תרבותיים. אסור לנו לגרום גם לפגיעה בעסקים ובתיירות הישראלית באוקראינה. צריך לדבר על הנושא, זו הידידות האמיתית. חברות זה לא רק להרים טלפון, זה גם לעשות".
ואם יהודי יתייעץ איתך ויגיד שהוא חושב לעלות לארץ, מה תענה לו?
"קודם כל צריך להוריד את המילה ‘אם' מהשאלה. כי זה קורה כל הזמן. אני אדם פרקטי ומנסה לפתור לכל אחד את הבעיות. אני לא מתבייש לפנות למוסדות אם צריך עזרה בעניין, גם לישראל".
ובכל זאת.
"ניסיתי להתחמק מהתשובה ואתה לא נותן לי. אני לא חושב שזה נכון להגיד לכולם ‘תסעו' או ‘אל תסעו', הרי זו החלטה אישית של כל אדם. זו בחירה אישית מאוד ואם מישהו רוצה לעזוב צריך לעזור לו, וכמובן גם אם הוא נשאר באוקראינה".
נדיר לראות חבר פרלמנט יהודי שחובש כיפה. אפילו בארה"ב, שבה קהילה יהודית גדולה וחזקה, נוטים המנהיגים האורתודוקסים להשאיר את הכיפה בבית. למשל, שר האוצר האמריקני־יהודי ג'ק לוּ, שמסתובב ללא כיפה. אך פלדמן לא רק חובש כיפה, אלא אף עונד על ידו צמיד אדום שרכש בכותל המערבי, וצמיד נוסף שעליו כתוב: "שמע ישראל".
אתה מסתובב עם כיפה ברחובות אוקראינה. משהו השתנה לאחרונה? האם המצב אותו הדבר?
"זה אולי לא צנוע להעיד על עצמי, אבל כשאדם לא מסתיר את מהותו הפנימית ומנסה להביא טוב לעולם, אני חושב שיש לו זכות לדעות אישיות והוא נושא בתוכו טוב וביטחון לאנשים אחרים. הנה, אפשר. מותר. הרי היהודים הכי רגישים למצב הזה באוקראינה. הם תמיד התביישו ביהדותם, התחבאו, ניסו להתמזג ולהתבולל בחברה, להסוות את קיומם.
"יש הרבה יהודים שמתחילים ללכת לבית הכנסת, נוצרים שהולכים לכנסייה ומוסלמים שהולכים למסגדים בלבוש מסורתי, ואני רוצה להאמין שהיתה לי תרומה קטנה למציאות זו. הייתי אצל הנסיך חסאן בן טלאל בירדן ולא הורדתי את הכיפה. זה לא מפריע לאף אחד, גם באוקראינה".
שירתת בצבא האוקראיני בין 1978¬־1980. נתקלת שם באנטישמיות?
"שירתתי בעיר לבוב, ושם לא הייתה אנטישמיות בכלל".
הצבא האוקראיני עושה רושם שאין לו כוח להתמודד עם רוסיה.
"אני לא חושב שמישהו יהיה מטומטם מספיק לירות לעבר הצבא הרוסי. זו הרי לוחמה פסיכולוגית, מדובר בלחץ מורלי. אוקראינה תמצא כוחות להתהדק ולהיעזר בקהילה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית לא תתן למלחמה לפרוץ בין שני העמים. אני מאמין שגם לרוסים תהיה נכונות למשא ומתן".
אתה בעד או נגד הקשר עם האיחוד האירופי?
"אני בעד שאוקראינה תהיה איפה שכדאי לה להיות, איפה שישתלם לה להיות", עונה פלדמן בדיפלומטיות. "אוקראינה לא צריכה לזגזג בין ימין לשמאל, להתרוצץ כמו ילד ברחוב שאף אחד לא רוצה אותו. אוקראינה צריכה ללכת בדרך שמובילה לציביליזציה, אבל אסור לנו לאבד עכשיו, עם כל המורכבות הפוליטית, את הקשר עם רוסיה".
בשיחה עם עולים מאוקראינה הם מספרים שהעימות הרוסי־אוקראיני קשה להם, לאחר שנים של אחדות ושיתוף פעולה.
"אוקראינה ורוסיה הן אפילו לא אחיות שכנות, אלא מדינות שהן תאומות סיאמיות. אולי מה שאגיד הוא לא פוליטיקלי קורקט ופוליטיקאים אוקראינים יגידו שאני משחק לטובת רוסיה, אבל אלה עמים קרובים מאוד. לכל אחד יש קרובי משפחה וחברים, אבל לפעמים החברים יותר קרובים מבני המשפחה. לצערי יכולים להיות לי אחים שלא פגשתי גם עשרות שנים, ויש חבר שהוא איתך בכל צרה, בכל רגע שצריך, יום־יום כתף לכתף. אנחנו מדינות שתמיד היו ביחד".
אתה אופטימי לגבי המצב?
“כן, בטח. אני בטוח שהכל יהיה בסדר. אלוהים לא נותן לאדם התנסות במציאות שהוא לא יכול לעמוד בה".
את תגובת משרד החוץ לא ניתן היה להשיג בשל שביתת העובדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם