"לפני שהקמנו את ה-101 הצבא היה על הפנים"
שמעון כהנר (קצ'ה) איש ה-101 איבד השבוע את חברו הטוב מאיר הר-ציון אבל הוא מתכנן לחיות עד גיל 101, כמספרה של היחידה האגדית שבה שירתו יחד. "היה לי מזל. רק תאר לך שהייתי משתחרר חצי שנה לפני הקמת היחידה"
שמעון כהנר, "קצ'ה" בכינויו הידוע, הכיר את הר־ציון מגיל שלוש. ילדות משותפת במושב רשפון, ואחריה חקלאות, טבע, ציונות, צבא והלאה משם, קשר שנמשך עד רגעיו האחרונים של הלוחם האגדי. הם גם גרו לא רחוק זה מזה: הר־ציון בחוות שושנה שבבקעה, קצ'ה בקיבוץ נווה איתן הסמוך לבית שאן. יומיים לפני שהר־ציון הלך לעולמו, קצ'ה היה ליד מיטתו. כזו היא חברות בדם, שסמיך בהרבה ממים.
כשהיו בני 19 השתנו חייהם של השניים בעקבות פגישה עם רב־סרן אריאל שרון. אלה היו רגעי לידתה של יחידה 101 המהוללת, שהייתה קיימת בסך הכול פחות מחצי שנה, אבל כבשה את קדמת דפי ההיסטוריה הצה"לית. "שם, יותר מבכל מקום אחר, הרגשתי שותף לעשייה סופר־משמעותית בתולדות המדינה", אומר קצ'ה. "כל מי שמנסה להמעיט מערכה של התקופה - זה או בגלל בורות, או בגלל רוע לב, או בגלל חשבונות שהיו לו עם אריק. ולא חסרו אנשים כאלה".
זה היה באוגוסט 1953. בסצנה שנראתה כאילו נלקחה מסרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", קצין נועז קיבץ סביבו בחורים צעירים, במטרה לבנות יחידה שתשנה את אופיו של צה"ל ותהפוך אותו ללוחמני ומטיל אימה. "לפני זה הצבא שלנו היה על הפנים", קצ'ה נזכר. "לא הצליחו לבצע כלום. יצאו לפעולות וחזרו עם הזנב בין הרגליים. מג"דים ברחו, חיילים השאירו נשק, היו הרוגים בשטח, מצב בלתי נסבל. לא שאריק המציא דברים חדשים, הוא פשוט דרש להוציא מהלקסיקון מילים כמו ‘אי אפשר', ‘לא יכולתי לבצע', ‘לא הגעתי'".
טענו שעיגלתם פינות בכל מה שקשור למילוי הוראות.
"כל ה'עשו מה שהם רצו', ‘אריק עקף את הפקודות' - הכול בובע־מייסעס. זה לא נכון. כששולחים אותך לבצע פעולה ומשהו משתבש, בין אם אתה טנקיסט, או חי"רניק, או קצין בצוללת - אתה מגיע ופותר את הבעיה. אם היה צריך לעשות איגוף ימני, אתה עושה שמאלי. לא היה מצב שאמרו לנו ‘לכו לכפר הזה' ואריק בא ואמר ‘חבר'ה, הכפר הזה לא מוצא חן בעיניי, נלך לכפר השני'".
לא אלתרתם?
"בגדר הסביר. זה לא כמו היום, שאתה שולף פקקטה פלאפון ומדבר עם אמריקה. אז היה מ"ק (מכשיר קשר) 300, שמשקלו עשרים קילו והטווח שלו חמישה קילומטרים. הלכת יותר מדי, ואתה כבר לא שומע את הפיקוד. אז אמרו לנו מראש 'אם עד שעה 12 לא מבצעים צריך לחזור', ועד 12 לא ביצענו, ואנחנו קרובים. ארבעה צעירים, בערך בני 19, אומרים לעצמם 'מה, נחזור בידיים ריקות?', ואז לוקחים על עצמנו אחריות לסיים עד אחת. זה לא עיגול פינות, זו קריאת שדה הקרב. היום לכל חדירה יש חפ"ק עם הליקופטרים בסטנד־ביי ותותחים שמוכנים להפגיז. לנו לא היה. הכול בעשר אצבעות".
אז מה הייתה הגדוּלה של אריק?
"מפקד שכבר אז היה גנרל. הוא ידע לקחת, בלי פאתוס ונאומים, 25 בחורים ולתת להם את התחושה שהביטחון של המדינה תלוי בהם, ואם תרצה - הכבוד של העם היהודי. אחריות עצומה, ואף פעם הוא לא צעק. דיברנו כמו שאנחנו מדברים עכשיו. כשהצטרפתי ליחידה הוא בא לקחת אותי ממחנה שנלר, רב-סרן עם ג'יפ. אחרי חמש דקות הרגשתי כמו עם חבר מקורס מ"כים. בנח"ל, אם הייתי רואה סמל הייתי עושה במכנסיים.
"איש גדול. מישהו מהמבוגרים אמר לו עליי, 'תראה איך הוא נראה, כמו ילד'. אז אריק ענה, 'הילד הזה עוד יהיה אריה'. היית יודע שאתה הולך למלחמה ויש אויב ויש מצב שתחטוף כדור. אם לפני כן היו מסתובבים והולכים הביתה, פה ידעתי שאם אעמוד מול אריק ואגיד לו 'לא יכולנו' והוא יחזיר 'אתה בטוח?' זה יהיה גרוע יותר מאשר צרור בבטן".
חמישה חודשים של פעולות נועזות עברו על היחידה המפוארת לפני שהרמטכ"ל משה דיין כינס את הלוחמים, ואמר להם שהחליט למזגם עם גדוד 890 של הצנחנים. קצ'ה זוכר איך לוחמים בני פחות מעשרים צעקו שם בוז לרמטכ"ל, והיו אפילו שהעזו לסנן לעברו "לך הביתה", אבל רב־אלוף דיין היה נחוש לבצע את המהלך. הוא היסה את הנוכחים ואמר להם: “אני לא צריך 25 חיילים כמוכם, אני צריך את כל הצבא כזה".
"מוטה גור ורפול ודני מט - כל אלה לא היו ב-101, אריק הביא אותם לצנחנים", קצ'ה מספר. "הם נעשו גנרלים הודות לו. הוא איתר אותם, עמד על טיבם. היו כאלה שבאו אליו ואחרי כמה שאלות הוא שלח אותם הביתה. איך הוא אמר לי פעם, 'בחור טוב? תן אותו לאחותך. לא בהכרח אפשר לעשות ממנו מפקד'".
עכשיו הוא הלך, הר־ציון הלך. דור הולך ונעלם.
"אני יודע בדיוק כמה נשארו מהיחידה. אני סופר את כולם – לוחמים, טבחים, אפסנאים. אני לא עושה חשבון מי עשה מה. פגשתי לא מזמן מישהו שאמר לי ‘קצ'ה, אתה לא זוכר אותי מה־101?'. אמרתי לו: 'ב־101 לא היית, אולי בצנחנים'. והוא התעקש: ‘ב־101, אתה לא זוכר איך הייתי מושך לך בזקן?' עניתי: ‘לכן בדיוק לא היית שם. ב־101 עוד לא התחלתי להתגלח'".
קצ'ה אומר שהוא חב לשרון את חייו. כשהיה בן 21, חייל מילואים בצנחנים, נפצע אנושות בפעולה בניצנה. רסיסים פגעו בצווארו וקרעו את בטנו. שנה שלמה נדרשה לו כדי להחלים מהפציעה החמורה. "רק הודות לאריק ניצלתי", הוא אומר. "הייתה פקודה באותו יום שמטפלים בפצועים רק אחרי שהקרב מסתיים. אבל שרון, שהיה אז מפקד החטיבה, ידע לקרוא את המצב ואמר 'טפלו בו מיד'".
כששרון נפטר, קצ'ה עלה להספיד אותו. בלי חליפה ועניבה, בלבושו החקלאי שלא יודע להתחנף לאף אחד. בניו של ראש הממשלה לשעבר הם שביקשו ממנו לומר כמה מילים, לזכר ידידות רבת שנים. "מיד אחרי ההספד ניגש אליי טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר", מספר קצ'ה. "הוא אמר, 'תרשה לי ללחוץ את ידך. אני יודע מי אתה ומה עשית, ואני רוצה להגיד שלושה דברים. הראשון - דיברת מהלב, והיית היחיד שלא קרא מהנייר. דבר שני – נתת לי מושג מי היה אריק, ולא רק כראש הממשלה שהכרתי. ודבר שלישי - אתה לא פוליטיקאי. פוליטיקאי יכול להגיד עכשיו משהו, ובעוד חצי שנה משהו אחר. אתה אומר מה שעל לבך'. צודק, אני לפחות משתדל".
קצ'ה ושרון היו נפגשים הרבה, משוחחים בעיקר על עיסוקם המשותף - עבודת האדמה. שרון כידוע טיפח את חוות שקמים, ואילו לקצ'ה יש חווה לגידול בקר,"יערות הגלבוע". גם בבוקר יום שיחתנו הוא ביקר בה, לבדוק שהכול בסדר. "כשאריק היה רב-סרן הוא כבר היה גנרל, אבל גם פוליטיקאי. הוא ראה שליחות בעשייתו הצבאית וגם בעשייתו הפוליטית, ואני ראיתי שליחות בעובדה שאני חקלאי", הוא מספר. "גם כשהשתחררתי לא חתמתי קבע. אמרתי אז שיש רבים וטובים שיהיו קצינים, אבל חקלאים יש הרבה פחות. תבין, קל לי יותר להתמודד עם החרא של הפרות מאשר עם החרא של האנשים".
והוא מסביר: "אני אומר, ואמר את זה גם אריק: אם לא תהיה חקלאות, לא תהיה מולדת. בשווייץ, מי שמגדל פרות עד גובה של 1,000 מטרים מעל פני הים, מקבל מחיר איקס, ואם הוא מגדל פרות בגובה שבין 1,000 ל־1,500 מטרים, הוא מקבל על כל עגל סובסידיה מסוימת. הם מבינים שבלי חקלאות, הארץ תהיה ריקה. מה עושים לי? מייבאים עגלים מאוסטרליה, מליטא, מרומניה, שיתחרו איתי, כאילו זה מוריד את המחיר. זה מפיל אותי לקרשים, אבל לא מוריד את המחיר. אומרים שיש שלוש דרכים להפסיד כסף: עם נשים זה הכי נעים, בהימורים זה הכי מהר ובחקלאות זה הכי בטוח. אבל אני לא מתלונן, אנחנו חיים טוב ואני אוהב תרנגולות וגם כבשים. אתה יודע מתי הכבש עושה ‘תסססס'?"
מתי?
"כשהשומן מטפטף לתוך הגחלים".
בראש נייר המכתבים הרשמי של חוות "יערות הגלבוע" כתוב "אין עתיד ללא חקלאות בידיים עבריות", ולמטה "אסור למדינת ישראל להעמיד את המגזר החקלאי לקיר ולקוות שביום פקודה יהיה מסוגל, כמו בעבר, לספק לה רשת ביטחון ערכית, כלכלית, חברתית ואקולוגית". "אומרים שהפועלים הישראלים לא רוצים לעבוד", נאנח קצ'ה. "בטח שלא, כי משלמים להם קדחת. אני לא רוצה להגיד דברים שהם לא בדוקים, אבל יכול להיות שאם היו משלמים טוב, אז כן היו רוצים. אצלנו בחווה עובדים רק ישראלים".
קיימת עדיין גאווה ישראלית?
"בחוגים מסוימים כן ובחוגים מסוימים לא. הכול עניין של חינוך והכול בא מהבית. שלושה נכדים שלי שירתו כקצינים, וזה נראה להם לגמרי נורמלי. יש לי נכד בן 8 וחצי שאומר, 'סבא, אני אוהב שאתה מספר על בן־גוריון'. הוא אוהב גם שאני מספר לו על ניל"י, על משפחת אהרנסון. הוא יודע מי זה ג'סי ג'יימס, מהמיתולוגיה של המערב הפרוע, ומי זה יהושע חנקין. והוא ילד, כמו כולם, עם מאסטר שף וכוכב נולד. השאלה היא מה סדר העדיפויות, מה חשוב יותר. וזה רק באחריותנו, המחנכים".
אילו ערכים אתה מחפש?
"אגיד לך מה ברל כצנלסון אמר ב־1939, חודש לפני מלחמת העולם השנייה, ואני מזדהה מאוד עם הדברים: ‘על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא ייתנו לשערי הארץ שייסגרו. הפליט היהודי יוצא בראש המערכה, וכולנו צריכים לצאת בצבאותיו'. זו הרוח. את זה צריך כל ילד בבית הספר לדקלם. אז במקום זה יש לך נשיא אנס ושר אוצר גנב ובניזרי שישב בכלא ודרעי גם".
לקצ'ה שלושה בנים ובת, וכולם צנחו איתו. הבת שירתה כפקידה פלוגתית בסיירת הצנחנים. לא נראה שהייתה בכלל אפשרות אחרת. "שאלתי אותם פעם, ‘אמרתי לכם לאן להתגייס?' - והם ענו שלא, אבל שגם לא הייתי צריך להגיד", הוא צוחק. "ידעתי ששלושה דברים אצלי במשפחה לא יקרו: לא יהיו צמחונים, לא יחזרו בתשובה ולא ירדו מהארץ. במידה מסוימת זה חוסר אחריות להכריז דבר כזה, אבל עובדה שזה קרה. איך ידעתי? התשובה היא שעוד לפני שהיו להם שיניים, הייתי לועס בשבילם בשר ונותן להם לאכול, אז צמחונים לא יהיו. לא יחזרו בתשובה, כי הם רואים דוגמה אישית שאפשר לעזור לאנשים ולעשות מצוות עד סוף העולם בלי להיות דתי. והילדים שלי בחיים לא ינסו להשיג דרכון זר, כי הם יודעים שחובה על הדורות שלנו לדאוג לבית לעם היהודי, ואת זה אפשר לעשות רק פה".
בברלין קל יותר לחיות.
"הייתי בברלין לפני כמה חודשים, וכשחזרתי שאלו, 'נו, מה אתה אומר?'. עניתי: 'היהודים לא השתנו, וגם הגרמנים'. היהודים נשארו סמרטוטים, מתחנפים, מנמיכים את קומתם, והגרמנים מציגים לראווה הכול, כולל מה שהגסטפו עשה. אצלם עדיין 'דויטשלנד אובר אלס'. אם הייתי יודע מראש לאן אני מגיע, הייתי מכין סטיקר יפה ומדביק על הגב: ‘אני ישראלי ויהודי גאה'. עם זה הייתי מסתובב ברחוב".
נפגשנו עם קצ'ה במשרד בתחנת הדלק שבבעלותו, בפאתי הקיבוץ שהוא גר בו. חתיכת היסטוריה יש על הקירות. תמונות של קצ'ה עם בן־גוריון ועם אריאל שרון, ובמדי צבא כמובן. מהחלון נפרשת בקעת הירדן על כל יופייה החורפי: מעטה של ירוק דק, ורוח קרירה שבקרוב תתחלף בחום מעיק. קצ'ה מספר שהאדריכל שתכנן את המבנה, הציע בהתחלה לפתוח בקיר שלושה חלונות קטנים, כי "חלון גדול לא "ראה טוב מהכביש". קצ'ה שאל אותו מה עדיף: חלון לא יפה, או שהפרצוף שלו לא יהיה יפה. האדריכל הבין מיד את הרמז.
בארון ליד המכתבה מחזיק קצ'ה שלל סכינים, שבּריות, וגם משהו שנראה כרימון יד. לא קשה להבין שיש כאן עסק עם מישהו שנותר איש צבא בכל רמ"ח אבריו, גם רגע לפני שהוא חוגג יום הולדת 80. בהליכה שלו ניכרת הפציעה ההיא מלפני שישים שנה, שכמעט שלחה אותו מעולמנו הרבה לפני חבריו אריק ומאיר.
"יש לי 86 אחוזי נכות, והיום בעיקר רואים את זה על הרגליים", הוא אומר. "כנראה הבלאי היה איטי, וכשאתה מבוגר יותר זה משפיע. אז, באותם ימים, לא רצו בכלל להחזיר אותי לשירות הצבאי. בוועדה הרפואית אמרו לי ‘אתה בלתי כשיר תמידי, אין לך שום סיכוי לחזור'. אמרתי להם שישקלו את המילים. הייתי נחוש, בן 21, שאני לא אתן מילואים? מאז הייתי מ"פ, סמג"ד, מג"ד, סמח"ט, מח"ט, סגן מפקד אוגדה במילואים. שירתי עד מלחמת לבנון הראשונה".
בספרו "חומר טוב" מספר יהונתן גפן איך כקצין החליט לברוח מהיחידה המקורית שלו, כי לא נראתה מספיק קרבית, והצטרף לגדוד שנקרא "הצוענים של קצ'ה", גדוד מילואים של הצנחנים. “קצ'ה באמת אהב את החיילים שלו. הוא לא רצה שנמות, והאמין במילים כמו ‘דוגמה אישית'", כותב גפן. "ערב אחד, כשיצאנו לפעול נגד צלפים שירו עלינו מצמרות עצי מנגו בפרוורי איסמעיליה, שמעתי אותו ממש צועק את המילה ‘אחריי'. לא האמנתי שמישהו באמת אומר את זה. היום אני יודע עד כמה הקצ'ה הזה חשב עלינו, אהב אותנו וניסה להציל אותנו. אבל אז הוא היה בעיניי אדם מסוכן לעצמו ולסביבתו הקרובה. ארזתי את הקיטבג, הסתובבתי והתחלתי לחזור הביתה".
קצ'ה ראה אותו ושאל לאן הוא בדיוק הולך, ככה באמצע מלחמה. גפן ענה שמבחינתו המלחמה נגמרה. בזמן שעזב חשש שהמג"ד הלוחמני יירה לו בגב, כי ככה הרי עושים למי שבורח מהמערכה. “הוא היה איתי במשך שבוע", נזכר קצ'ה מצדו ברומן הקצר עם גפן. “הוא לא היה אורגני, לא היה שייך לגדוד, אחרת הוא לא היה הולך. לא היה דבר כזה, שמישהו מהגדוד שלנו יעזוב באמצע. בא וביקש. שאלתי 'מה זה ללכת?' - הסביר והלך. הוא לא באמת חשב שאני אירה לו בגב".
היית קשוח?
"מה זה קשוח?"
מפקד שהחיילים מפחדים ממנו.
"ממש לא. למה שיפחדו? מגורודיש פחדו. סיפרו לי שפעם הוא בא עם האוטו למוצב בתעלה, והטנקיסט שעמד מול השער הלך לפתוח לו. היה אז מקובל שמול הפתח של המוצבים מחנים טנק עם פגז פלאשט בקנה, נגד אנשים. אם המצרים היו מנסים להשתלט, היו תוקעים פלאשט אחד שיעצור התקפה של מחלקת חי"ר. בא גורודיש, והטנקיסט שם את העוזי על סיפון הטנק ופתח את השער. גורודיש הכניס אותו לשלושים יום לכלא, כי הוא פתח בלי הנשק. נכון שזה לא בסדר, אבל אם היה אומר לחייל ‘חביבי, את העוזי לא עוזבים, אתה לא בשדרות רוטשילד', החייל היה זוכר את זה כל חייו. אבל הוא הכניס אותו לכלא, אז החייל זוכר מהאירוע שגורודיש חרא".
קצ'ה ממשיך ושולף מכתב ששלח לו מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים, דני מט. "סגנון פיקוד שאין לו אח ורע", כתב שם מט. אני שואל למה בדיוק הכוונה. "זה עניין של יחסים בין מפקדים לחיילים, מה עיקר ומה טפל", מסביר קצ'ה. "מט בא מהאסכולה של הצבא הבריטי, הקפיד על משמעת וגינונים. לפני המלחמה הייתה לו ביקורת נגדי: למה לא מצדיעים אצלנו ולא אומרים 'המפקד'. אמרתי לו, 'יהיה בסדר, אל תדאג'. הוא אמר, 'זו לא חוכמה אם אין מלחמה, אבל כשיש לחץ וצריך להסתער מול אש, חייבים משמעת מושרשת יותר, בלי מקום לספקות'. אחרי המלחמה הוא מצא לנכון לכתוב שהסגנון הפיקודי שהייתה לו עליו ביקורת, בכל זאת הוכיח את עצמו".
איך הצבא שלנו היום?
"מצוין. יש לנו נוער נפלא, רק שמבלבלים להם את המוח. אמר מישהו שפעם אם היית שואל נער כמה שרים יש בממשלה ומי הם, הוא היה יודע. היום הוא יידע רק מי השופטים במאסטר שף ובכוכב נולד ובכוכב ייוולד. ראשי משפחות פשע הם כוכבי התרבות. אבל עדיין, ליחידות מיוחדות יש יותר מתנדבים מאשר הן יכולות לקלוט. מצד שני יש משתמטים, ולא רק החרדים".
אתה בעד שוויון בנטל?
"בוודאי, אבל כל דבר צריך לעשות בשכל. יכול להיות שאפשר להגיע לאותו הדבר בדרך אחרת".
אתה מקפיד לשמור על כבוד הצבא.
"קל מאוד לשבת על הכורסה בבית עם כוס קפה ולהגיד ‘אם היו עושים ככה, היה ככה'. אני חושב שדברים קורים במהלך קרב ומלחמה".
אני שומע לפעמים מפקדים לשעבר, כמו דורון רובין...
"שילך למכור קרח".
אסור שתהיה ביקורת?
"זה בסדר שיבקרו. יש לי ביקורת על מה שהיה פעם ואחר כך, וגם על מה שיש היום, ואני מקווה שגם בעוד 22 שנה אני אוכל להשמיע את קולי".
בגיל מאה?
"מאה ואחת".
לשם אתה שואף?
"יותר מזה אני לא צריך. גם גיל מכובד, וגם מספר בעל ערך. אם יאריכו את החיים עד 120, איך הילדים בני המאה יטפלו בהורים שלהם, על זה חשבת?"
הוא מרגיש בבית כשיש אנשי צבא לידו. עד עכשיו הוא בקשר עם מי שהיו איתו בשירות. בזמן שישבנו הגיע אליו מנדי, תושב בית שאן וחייל מהצנחנים של פעם, שעוזר לו כעת לארגן כנס לרגל ארבעים שנה לאותה יציאת מצרים של גדוד 48 (ראו מסגרת). קצ'ה מספר לו מראש על האורחים במשרדו: “תביא איתך רובה, יש פה עיתונאים. הם נראים בסדר בינתיים, מתנהגים יפה, אבל שיהיה, לכל מקרה".
גם בשיחת טלפון עם חברו כוכבא הוא מביע את סלידתו מהמקצוע של אורחיו: “אתה יכול לעזור לי? יושבים אצלי עיתונאים, תן עצה מה לעשות איתם?" "אם הם מהאויב, אתה יודע מה לעשות", עונה החבר. קצ'ה מחייך: "אתה מכיר עיתונאי שהוא לא אויב?"
בחייך, קצ'ה, עשינו לך משהו רע?
"אני אומר שבכל יום ראשון בבוקר צריך להרוג עיתונאי. אתה לא יודע למה, אבל הוא בטח כבר יידע".
היום קשה יותר להיות חייל, בגלל התקשורת?
"אני יודע שלי לא היה קשה. גזרתי את כל מה שהיה כתוב בעיתון על הפעולות של ה־101, שמרתי כזו חבילה, וכשהשתחררתי הבאתי להורים שלי ואמרתי, ‘לא ידעתם מה עשיתי, תדעו עכשיו'".
מלבד קטעי העיתונות, גם תליון של שער האריות התלוי על צווארו של קצ'ה מספר היכן היה ומה עשה. במלחמת ששת הימים עבר בשער האריות, עם ראשוני הלוחמים שנכנסו לתחומי העיר העתיקה. אפשר היה לצפות שכיבוש הכותל המערבי יהיה מבחינתו אבן דרך אישית, אבל קצ'ה מפתיע.
"ממש לא", הוא אומר. "לגעת בחומה, בשער האריות, היה בשבילי אותו הדבר כמו לגעת בכותל. תבין, אני לא בעד לבנות מחדש את בית המקדש. צריך להתייחס לדברים כמו שהם. הייתי מוכן להיהרג אז ואני מוכן להיהרג גם היום בשביל המדינה, אבל לא בשביל הכותל".
ומה לגבי חהתנתקות מעזה?
"טוב מאוד. חשוב יותר שהעם יהיה שלם. היו שגיאות פה ושם במהלך הדרך, אבל את זה אתה יודע רק לאחר מעשה. עכשיו לדעתי אנחנו בבעיה, ואני מדבר על המשא ומתן עם הפלשתינים. יש דברים שאפשר לוותר עליהם ויש דברים שאסור, כמו על מדינת היהודים. אסור לוותר לאבו־מאזן או לסאאב עריקאת, שונאי ישראל. מה אכפת לי מכל העולם. אתה יודע מה בן־גוריון אמר? ‘או"ם שמום'. מה שחשוב זה לא מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים".
שחרור מחבלים מקומם אותך?
"יותר קל לי להשלים עם שחרור מחבלים מאשר להסכים לזכות השיבה".
אתה איש של שלום או של מלחמה?
"בתקופה ההיא זה היה הכרח וטוב שהייתי שם, אבל אני מסכים עם מי שאמר 'השלום הכי גרוע עדיף על המלחמה הכי טובה'. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לקח אותי לשיחות השלום עם המלך חוסיין בוושינגטון. ישבנו אני, ראש הממשלה, המלך והנשיא ביל קלינטון, שתינו קפה, ויצחק רבין אמר להם עליי: 'כל חייו הוא נלחם בשביל השלום, אז עכשיו לקחתי אותו איתי'. חוסיין שאל, ‘מה אני יכול לעשות בשבילך?'. אמרתי לו, 'הולך להיות שלום, שיבואו הקצינים הירדנים שנלחמנו נגדם'. הם באו ופגשתי אותם בגשר אלנבי. בשיחות השלום ההן היה הרבה יותר אדרנלין מאשר במלחמה. שמע, זה מעמד מדהים. היסטוריה. שם אני יכול להגיד שהתרגשתי".
בלחיצת היד העזה של קצ'ה מרגישים את הכוח שצבר עם השנים. יש לו דיבור שורשי, ציוני, אבל גם חוש הומור מפותח. כשביקשתי לדבר איתו כחייל מול חייל - בכל זאת הייתי טנקיסט, בוגר קורס פיקודי - הוא מיד שלף עקיצה. "אצלנו היו אומרים: 'יותר טוב אחות על הכביש מאשר אח בשריון'".
אבל פתחתי צירים פה, ליד הקיבוץ שלך!
"טוב שלא ידעתי את זה אז", הוא אומר ומיד מוסיף: "נו, צוחקים אתך".
יש לך הרבה סיפורים, מה עם ספר?
"אתה רואה מה כתוב שם?" קצ'ה מצביע לעבר קלסר כחול שכתוב עליו "הזכות להיות אחד מרבים". "באו אליי הרבה אנשים ואמרו ‘תכתוב ביוגרפיה'. אמרתי להם, ‘אין זמן, אני עסוק'. אמרו לי, ‘אנחנו נכתוב בשבילך'. עניתי: 'אולי כשאהיה גדול'. אבל שם לספר כבר יש לי".
למה דווקא השם הזה?
"הייתה לי הזכות הגדולה לעשות את מה שעשיתי, ואני אחד מרבים. לא הייתי לבד. אלפים היו מוכנים לעשות זאת, אבל לי היה המזל להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. רק תאר לך שהייתי משתחרר חצי שנה לפני הקמת ה־101".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם