סרטן המעי הגס: פצצה מתקתקת בגוף שלנו
אחד הגורמים הבולטים למוות בישראל הוא סרטן המעי הגס. אז למה אנשים לא מוכנים לערוך בדיקת קולונוסקופיה פשוטה שמצילה חיים?
הרגשתי שחבל שגרין לא כתב למשל על סרטן המעי הגס. גם אחרי שצפיתי בהצגה המצחיקה והמרגשת "סוף טוב" הרגשתי שחבל. במרכז ההצגה, שכתבה ענת גוב ז"ל, ארבע חולות סרטן בדרגות חומרה שונות. אחת מהן, שחקנית ידועה שמגיעה לבית החולים במצב הקשה ביותר, מחליטה שהיא לא רוצה להמשיך לקבל את הטיפול. היא מעוניינת לנצל את הזמן שנותר לה לחיות את חייה מחוץ לבתי חולים ובלי להעמיס קשיים מיותרים על בני משפחתה.
הצגה טובה וחזקה כל כך, חשבתי לעצמי, חבל שהיא לא מדברת למשל על סרטן המעי הגס, ואינה מניעה אנשים ללכת ולהיבדק. כן, יש לי חשבון פתוח עם סרטן המעי הגס. המחלה הארורה לקחה לי את אבא.
בתחילת שנת 2003, החל אבי, אז בן 65, לחוש כאבים חזקים בצד שמאל. הוא הלך ללא מעט רופאים, אך אף אחד מהם לא הצליח לאבחן את הבעיה. "הכל בסדר", אמרו לו. גם כדורים שניתנו לו לשיכוך כאבים לא ממש הועילו. אחרי חצי שנה של כאב בלתי נתפס הוא נשלח לבדיקת קולונוסקופיה. אל הבדיקה הוא הגיע לאחר הכנה לא קלה (הימנעות ממזונות מסוימים וריקון הקיבה בעזרת משלשלים), ושם אמרה לו הרופאה שאין שום דבר, אבל היא אינה יכולה "לחתום על זה" משום שלא ראתה טוב כל כך. את חוסר הצלחתה לזהות ממצאים היא תלתה בהכנה לקויה של אבי לבדיקה.
כדי להיות בטוחה קצת יותר, הזמינה אותו הרופאה לעבור את הבדיקה שוב למחרת. בהתחלה אבי סירב, בשל ההכנה הנוספת הדרושה לשם כך, אבל תחנוניה של אמי הצליחו לשכנעו לבסוף.
בבדיקה למחרת נתגלה אצלו גידול במעי הגס. הרופאה קבעה שהוא צריך לעבור ניתוח להסרתו. אמי שאלה אותה אם אפשר לדחות את הניתוח בשל חתונה קרבה (שלי), אך הרופאה השיבה בשלילה ואמרה “תעשו את הניתוח, ובחתונה הוא כבר ירקוד". בחתונה הוא לא היה יכול אפילו לעמוד.
בניתוח שנעשה לו נתגלה גידול של כמה סנטימטרים במעי הגס, וגם שתי נקודות (גרורות) בכבד. כתוצאה מכך הוסרו 40 סנטימטרים מהמעי, ושתי הנקודות בכבד נשרפו. אבל המחלה לא נגמרה שם: היא רק התחילה.
לאחר הניתוח אבא שלי נכנס למעקב רפואי. ההחלמה הייתה קשה. הוא ירד במשקל. בכל חודש היה צריך ללכת לבית החולים כדי לעבור בדיקות דם ובדיקות נוספות. בערך חצי שנה לאחר הניתוח הוא התחיל לקבל טיפול כימותרפי, כי הרופאים הבחינו שיש קצוות לגידול. הטיפול הכימותרפי, אומרת אמי, היה קשה אפילו יותר מהמחלה עצמה. מעבר לזה, נקנו לו באופן פרטי תרופות יקרות מאוד שהיו מחוץ לסל, כדי לשפר את איכות חייו. שום דבר לא עזר.
בשנה השנייה שלאחר הניתוח אבי כבר היה צמוד למיטה. הוא קיבל עירויים וטיפולים, ובסוף גם סדרה של חמש הקרנות לעמוד השדרה. הקושי היה גדול, גם לו וגם למשפחה, אך בעיקר לאמי שטיפלה בו במסירות אין קץ. בשלב מסוים הוא כבר לא רצה להמשיך בטיפולים; מצבו הכללי היה ירוד מאוד, אבל אמי התעקשה שהוא ימשיך בהם, והוא התרצה. ללא הועיל. הגידול כבר התפשט לכבד ואפילו לעצמות, וההקרנות, התברר, היו לשווא.
באוגוסט 2005, שנתיים וחצי לאחר שהתחילו הכאבים בבטן, ממש בתקופת ההתנתקות מעזה, גם אבי התנתק. כבר לא היו לו כוחות הנפש וכוחות הגוף להמשיך להיאבק במחלה, והוא השיב בכאבים קשים את נשמתו לבורא.
אבי היה בן 67 במותו, צעיר במונחים של היום. הרופא שראה את צילומי הבדיקות טען שהמחלה קיננה בו בערך שנתיים. לכן יש לי סיבה טובה להאמין שאילו המודעות הציבורית למחלה הייתה גדולה יותר; אילו רופאי המשפחה היו עומדים על כך שמטופליהם יערכו בדיקת קולונוסקופיה כבר מגיל 50; היה סיכוי טוב שאבא שלי היה עוד איתנו.
"מגיל 50 ומעלה, לאחד מכל שלושה אנשים יש פוליפ בבטן. כלומר - 400 אלף איש מסתובבים עם פצצת זמן בתוכם", אומר ד"ר שלמה לבקוביץ, יו"ר עמותת "צו מניעה" למניעת סרטן המעי הגס. "הפוליפ אינו סרטני", מסביר לבקוביץ, "אך מתוכו יכול להתפתח סרטן".
זה נושא שלא כל כך מדברים עליו. למה?
"המעי הוא צינור הביוב של הגוף, ולכן אף אחד לא אוהב לדבר עליו. כשהתחלנו, בקושי עשרה אחוז מהאנשים נבדקו והמספרים היו מבהילים בתחלואה ובתמותה. עכשיו, לאחר כמה שנים של הסברה, הגענו ל־30 אחוז שנבדקים. זה עדיין אומר שרוב האנשים לא עושים כלום".
הייעוד של "צו מניעה", אומר לבקוביץ, הוא “לגרום לאנשים להתגבר על החששות והפחדים. יש גם הרבה חידושים ושיפורים בתחום הזה, כך שאם למישהו הייתה בעבר חוויה לא נעימה, היום הדברים שונים לגמרי".
לבקוביץ צודק לגמרי. בעקבות גילוי המחלה אצל אבי, אנו, חמשת בניו, כשייכים לקבוצת סיכון, צריכים לעבור בכל חמש שנים בדיקת קולונוסקופיה. באופן אישי כבר עברתי את הבדיקה שלוש פעמים (הפעם הראשונה הייתה בשל מחושי בטן, ולפני גילוי מחלת אבי). הבדיקה האחרונה, לפני כמה חודשים, הייתה הקלה ביותר מהשלוש. אכן, דברים השתנו לטובה. ראשית, את הבדיקה עצמה כלל לא מרגישים כי היא ניתנת תחת טשטוש. אבל גם ההכנה לבדיקה, החלק הפחות נעים בכל הסיפור, הייתה פשוטה יחסית. בעבר ריקון המעיים נעשה בעזרת שתיית שלושה ליטרים של נוזל בטעם ביוב מהול בשמן דגים. היום מדובר בחצי ליטר של מים עם אבקת “פיקולקס", שטעמו סביר ביותר.
המקרה שהוא אולי המפורסם ביותר בהקשר של סרטן המעי הוא של המחזאית ענת גוב, שנפטרה לפני קצת יותר משנה. ד"ר לבקוביץ, שהכיר את גוב, מספר ששני ההורים שלה מתו מהמחלה כשהיא הייתה צעירה, והיא זכרה את זה “כמו גזירת גורל שאין מה לעשות מולה. הרפואה התקדמה מאז, אבל היא המשיכה עם הפחד הזה ולא נבדקה אף פעם. וכשהיא כבר נבדקה, זה היה מאוחר מדי".
ההצגה שכתבה מדברת יותר על ההתמודדות עם הסרטן, לא על מה שגורם לה.
"'סוף טוב' היא הצגה מצוינת, וענת אישה מוכשרת וחריפה ביותר. לפני שנתיים עשינו ערב גאלה מיוחד יחד עם הקאמרי סביב ההצגה הזו, ובסופה נערך פאנל של רופאים ואנשי תקשורת. ענת הפתיעה אותנו ועלתה בעצמה לבמה ואמרה: 'זו בדיקה מצוינת, לכו להיבדק. אני הייתי מטומטמת'".
דברים דומים אמרה גוב בראיון שהעניקה לאריק קנלר מידיעות אחרונות בדצמבר 2012, זמן קצר לפני מותה: "מי שמגיע לגיל 50 ולא עושה קולונוסקופיה הוא מטומטם, שלושה סימני קריאה. כי סרטן המעי הוא הסרטן היחיד שאם מוצאים אותו בזמן הוא כאילו לא היה, ואפשר לחיות מאתיים שנה אחר כך. זאת בדיקה שאין בה שום סבל. מקבלים סם נחמד... אתה לא זוכר שום דבר אחר כך, אז זה ממש... אני הייתי מטומטמת וכל רופא שפגש אותי שאל, 'איך אישה שמחשיבה את עצמה אינטליגנטית יכולה להיות מטומטמת כל כך?' זה המשפט הראשון ששמעתי מכולם".
לשאלת המראיין מדוע לא עשתה את הבדיקה גוב ענתה: “מתוך יוהרה. לא להתעסק עם ענייני גוף ורופאים ובדיקות כל החיים. יותר עניין אותי להתעסק ברוח". את עמותת “צו מניעה" הקים לבקוביץ, איש הייטק, ד"ר למדעים ובוגר הטכניון, מתוך רצון טוב, והוא פועל בה בהתנדבות. "אני מעורב בכל מיני קמפיינים ציבוריים, והחלטתי שאם צריך לעשות משהו בחיים שיכול להציל אנשים - אז זה הדבר. מגיע לנו כמו במדינות אחרות שהממשלה תיכנס לעובי הקורה בעניין. רופאים טובים יש, גם 50 מכוני גסטרו קיימים בכל הארץ עם הציוד הכי משוכלל. במקום שנבכה, אנחנו אומרים לכולם: 'קחו אחריות'".
את החיבור שלו לנושא הוא מסביר בכך שהוא “עובד הרבה בתחום ומבין אותו היטב. אני גם חבר של כל הרופאים שעוסקים בעניין ונוסע להרבה מאוד כנסים של מכשור רפואי הקשורים למערכת העיכול. בנוסף, זו בעיה עם פתרון, ואני אוהב בעיות עם פתרון".
לבקוביץ, 60, נאה דורש נאה מקיים, נבדק כבר פעמיים, ובשתיהן נמצאו אצלו פוליפים שהוסרו. ראש הממשלה, הוא מגלה, נבדק גם הוא לאחרונה (בפעם השלישית) "כי יש לו רופאים טובים שמזכירים לו לעשות את זה. ניסינו לפנות אליו ולבקש ממנו להגיד משהו בעניין, אבל הוא סירב לחלוטין. מעבר לזה, אבסורד שמה שמגיע לראש הממשלה, לא ניתן לכלל האזרחים על ידי קופות החולים ומשרד הבריאות".
"צו מניעה" ניסתה במשך שלוש שנים ברציפות, מ־2009 ועד 2011 (וגם השנה), להכניס את הבדיקה לסל הבריאות, אך ללא הצלחה. “משרד הבריאות לא העביר את הבקשה לוועדת הסל וטען שהוא ימצא בעצמו את הפתרון לבעיה, אבל לא עשה כלום", אומר לבקוביץ. "אז פנינו לבג"ץ נגד משרד הבריאות כדי שיעביר את הבקשה לוועדת הסל. בינתיים נציגי כל קופות החולים הגיעו לאיזו הסכמה לא פורמלית בשיטת השקשוקה המקובלת בישראל, ואמרו שכל מי שרוצה להיבדק יכול לבקש מהרופא שלו לעבור קולונוסקופיה, והקופה תשלם על זה. הבעיה היא שהקופות לא מספרות על כך לאף אחד. רק אדם בן 50 פלוס שיודע להגיד את המשפט 'אני רוצה לעבור קולונוסקופיה' - קופת החולים תאשר לו. אבל גם מי שלא מאשרים לו ופונה אלינו, אנחנו עוזרים לו".
האם אדם בן 40 שרוצה להיבדק גם יוכל?
"במקרה כזה הרופא ימצא סיבה לאשר לו את הבדיקה, כמו כאבי בטן או שינויים בהרגלי היציאות. אין לבדיקה בגיל הזה הצדקה, למרות שאני יכול להגיד שממחקרים שנעשו בבילינסון וגם בחו"ל מתברר שבשנים האחרונות, אולי בגלל העלייה במודעות, מתגלים יותר ויותר מקרים של חולים מתחת לגיל 50. יש לנו מתנדבת בת 28 שחלתה ומישהו אחר בן 40 שהתגלתה אצלו המחלה בזמן, והוא ניצל. אז פה ושם יש מקרים כאלו, אבל ההנחיות הרפואיות הן להיבדק מגיל 50, ואם יש גורמי סיכון אז מגיל 40".
מה אומרים הנתונים שלכם בעניין המודעות של אנשים והליכה שלהם להיבדק?
"השבוע קיבלנו חוזר ממשרד הבריאות, שפעם בשנה מפרסם נתונים על כמות האנשים החדשים שחלו בה. אפשר לראות שמאז שהתחלנו לדחוף ב־2008 את הקולונוסקופיה כבדיקת סקר (בדיקה תקופתית המיועדת לקבוצה מוגדרת של אנשים בריאים), יש ירידה הדרגתית של כ־25 אחוזים בשכיחות המחלה. אגב, הנתונים של משרד הבריאות, שעובד באופן ידני ומיושן, נכונים לשלוש שנים, כלומר רק עד ל־2011".
מה זה אומר מבחינת מספרים?
"זה אומר שהצלנו יותר מ־1,200 איש בשלוש שנים. ב־2011 אובחנו כ־3,100 חולים במחלה, ושלוש שנים קודם אובחנו 3,600 חולים. לגבי התמותה, קיימת ירידה של כ־10 אחוזים של אנשים שנפטרו מהמחלה. מבחינת מספר הבדיקות שנערכו בין 2007 ל־2012 חלה עלייה של כ־300 אחוז. ב־2012 נערכו 150 אלף בדיקות קולונוסקופיה".
התקציב של "צו מניעה" נשען על תרומות, והוא צנוע מאוד. ובכל זאת, כדי להעלות את המודעות, לבקוביץ מספר על תשדירי טלוויזיה בהפקת העמותה ומדי פעם תוכניות ברדיו שהוא מדבר בהן. “יש לנו גם דף פייסבוק פעיל, ואנחנו עושים מבצעים ממוקדים בכל מיני מקומות".
כדי להציף את הנושא בעולם הדיגיטלי בכלל וברשתות החברתיות בפרט, פנה לבקוביץ לחברת הניו־מדיה "המתכנה". המטרה: להגיע לקהלים רבים ככל האפשר. גיל סלוביק, אחד מבעלי "המתכנה", מספר על הקושי בהעברת התכנים. "הבעיה שהייתה ועודנה היא שמדובר בעניין קשה לעיכול, תרתי משמע, ושלא קל להחדיר אותו לציבור, מכמה סיבות. ראשית, הנושא לא נעים ומדבר על אזורים אינטימיים בגוף. שנית, הבדיקה עצמה מפחידה אנשים. שלישית, אנשים לא רוצים לגלות שהם חולים. הם רוצים להישאר באופוריה שהכל בסדר ושלא צריך להיבדק. החשש הוא שאם הם ילכו להיבדק, הם יגלו משהו נורא ואיום שיטריד את מנוחתם".
בעקבות זאת, מספר סלוביק, "יצרנו סרטון שאומר: תנו לנו לנחש מה התירוץ שלכם לא להיבדק. פירטנו את כל התירוצים: אין לי זמן, אני אדם בריא, אני לא צריך את זה וכדומה. פירקנו כל תירוץ וענינו מדוע הוא אינו נכון. במקביל התחלנו לעלות לאתר חומרים הומוריסטיים יותר, כדי שיהיו אכילים. עשינו למשל השוואה בין קולונוסקופיה לבין יום כיפור. זה עלה לדף הפופולרי ‘סטטוסים מצייצים' בפייסבוק, והביא לצירוף הרבה מאוד אנשים לדף של ‘צו מניעה'. כך העלינו באופן שוטף תכנים שמנסים לדבר על העניין עצמו בדרכים שהן קלות יותר לעיכול".
יצרתם גם פשקוויל די בוטה ומצחיק. איך זה עלה?
"ד"ר לבקוביץ רצה לפנות לקהל החרדי, כי הוא היה מתוסכל מזה שהם לא עוברים בדיקת קולונוסקופיה ולא מספיק יודעים עליה. אז קודם כל פעלנו ברמה הבסיסית, והצלחנו להכניס לעיתון של חב"ד ידיעה שמדברת על סרטן המעי, אבל בלי המילים ‘סרטן', ‘מעי', ‘נשים'. זה היה כמו לשחק ‘כן, לא, שחור, לבן'. בסוף ניסחנו משהו כמו ‘אותה מחלה פוגעת בכל בני המשפחה', כשהכוונה היא שהיא פוגעת גם בנשים.
"במקביל יצרנו את הפשקוויל. המטרה הייתה להגיע בדרך מתוחכמת לחרדים ובאותה הזדמנות ליצור איזה באזז. התוצאה הייתה פשקוויל בוטה ומצחיק מאוד על בדיקת 'הקולונוסקופיה הציונית הרשעה'. הדפסנו אותו באלף עותקים והדבקנו בריכוזים חרדיים בצפת, בני־ברק וירושלים. דאגנו גם שבסמוך למודעות יעמוד מישהו עם סמארטפון ויצלם את תגובות הקוראים. מה שקרה זה שהרבה אנשים קראו, חייכו ועברו הלאה, אבל היו כמה בירושלים שקרעו את הפשקוויל, השליכו אותו על הרצפה ורמסו אותו. אחר כך היו גם הרבה אחרים שרצו לדעת מה בדיוק רמסו על הרצפה - וקראו אותו.
"ברגע שהיה לנו את זה מצולם, באנו ל־ynet ואמרנו: תשמעו, מנסים להגיע לציבור החרדי עם קמפיין במיוחד בשבילם, וזה מה שקורה ברחוב. הדבר הפך לסוג של סוס טרויאני. אתה מביא ידע על קולנוסקופיה במסווה של סיפור על מה שקרה ברחוב החרדי. הדבר הזה הגיע לעמוד הראשי ב־ynet
והיה שם במשך כמה שעות בתקופה של ‘עמוד ענן'. אנחנו יודעים שזה הגיע לפחות לעשרות אלפי חשיפות, כשבעצם כל הכתבה הייתה שד"ר לבקוביץ מספר למה חשוב לעשות את הבדיקה".
ד"ר לבקוביץ, עד כמה אפקטיבי היה הפשקוויל? באו יותר אנשים למרפאות?
"זו שאלה טובה. אצל חרדים אני לא יכול לבדוק בכלל אפקטיביות. לגבי ההשפעה הכללית, אפשר לראות, באיחור אמנם, שהרבה יותר אנשים מתקשרים ויש תורים ארוכים לבדיקה".
ניסיתם להגיע לציבור החרדי בדרך אחרת?
"אחד הרופאים הדתיים קישר אותי עם עיתון 'המודיע', ואחרי הרבה משא ומתן כתבתי לשם משהו שהם ערכו ומחקו בו כל מיני מילים. אני לא רוצה שיישמע שיש לי ביקורת על הציבור החרדי, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע אליו. היו לי כמה שיחות עם אנשים מובילים בעולם הזה, ואפילו נפגשתי בזמנו עם סגן השר יעקב ליצמן. והוא טען שבעיקרון הם לא מאמינים בפעולות מניעה: ‘הולכים לרופא כשאתה חולה. כשאתה בריא אתה לא צריך לקחת שום סיכונים', הוא אמר. כששאלתי אותו, ‘אדוני, אתה בגיל המתאים, תלך להיבדק?' הוא ענה לי: ‘לא, אני קורא תהילים'. לדבריו, הסיבה שהם לא רוצים להיבדק היא שיש הרבה דאגות וחששות בחיים, ולא צריך להעמיס על הציבור פחדים ממחלה לא קיימת. אם אנשים לא חולים - תעזוב אותם".
האמירה הזו תמוהה מאוד, אבל החרדים לפחות מודים שהם אינם מוכנים לבצע את הבדיקה, בעוד שציבור הכללי, “הנאור", פועל בדיוק באותה דרך וטומן את ראשו בחול, רק לא מודה בזה.
"רופא סיפר לי שאחד מראשי החסידויות הגדולות וגם אחיו חולים בסרטן המעי הגס. אז פניתי למישהו שנחשב ל'שר הבריאות' של החסידות ואמרתי ששמעתי על המקרה, ואולי ננצל את זה כדי שהרבי יקרא לחסידים שלו ללכת להיבדק, אבל האיש סירב בכל תוקף לערב את הרבי".
מה עם הציבור הערבי, אתם מצליחים להגיע אליו?
"לפני כמה שנים פרסמנו בעיתון א־שמס מאמר בעניין, והיה ברדיו נצרת ראיון עם רופא שעובד איתנו ברמב"ם. היה גם ניסיון של רופאה אחת מבית החולים בני ציון לצאת עם אחות ראשית ערבייה לסבב הרצאות בעשרה כפרים ויישובים ערביים בייחוד באזור הגליל, והתוצאה הייתה אפס היענות. ובכל זאת, לפי הנתונים של משרד הבריאות, יש שיפור גם באוכלוסייה הערבית. הרבה שנים הייתה עלייה בשכיחות המחלה אצלם, ועכשיו היא נעצרה ויש איזו התחלה של ירידה".
מה קורה בעולם?
"בארה"ב למשל המצב טוב הרבה יותר. המודעות שם לסרטן המעי הגס היא כמו המודעות פה לעישון. כולם יודעים שהוא נורא ושהוא גם ניתן למניעה. כתוצאה מכך 55 אחוז מקהל היעד הלך להיבדק. באירופה שכיחות המחלה גבוהה אפילו יותר מישראל, והם לא עושים מספיק. המדינות היחידות שממש מובילות בנושא הן גרמניה, הולנד וקצת שווייץ. הייתי בשבוע שעבר בכנס באירופה עם נציגים של כל המקבילות לנו במניעת המחלה, והמצב קשה מאוד. המספרים קטסטרופליים. בספרד, פורטוגל, רומניה וצ'כיה חולים ומתים מהמחלה פי שניים מאצלנו".
למה?
"גם מסיבות גנטיות, גם מתזונה, וגם בשל מודעות נמוכה. ב'צו מניעה' אנחנו מצליחים, אם כי הדרך עוד ארוכה. אם ניקח לדוגמה את בדיקות הממוגרפיה שהוכנסו בארץ ב־1980, בשנים האחרונות הגיעו למצב ש־70 אחוז מקהל היעד הלכו להיבדק. אנחנו פועלים 5 שנים והגענו כבר ל־30 אחוז".
הכתבה הזו יצאה לדרך לאחר שכשלתי בניסיון לשכנע שני אנשים יקרים בני 50 פלוס לעבור בדיקת קולונוסקופיה. כן, יש להם תירוצים טובים: אני בריא, לי זה לא יקרה. ההכנה לבדיקה לא סימפטית, הבדיקה לא נעימה, ועוד כהנה וכהנה. תקראו לי אובססיבי, תקראו לי נודניק, תקראו לי חופר במוח, אבל אני מתקשה לראות אנשים טומנים את ראשם באדמה כמו בת יענה וחושבים שכך הסכנה תדלג מעליהם. אני הייתי במקום הזה, זה לא עובד כך. לכן, בלית ברירה, אני פונה לא אל בני ה־50 פלוס, אלא לילדים שלהם.
שלום ילדים. שמי אודי ואיבדתי את אבא שלי כשהייתי בן 35. תאמינו לי, לא מומלץ. יש לזה גם כל מיני השלכות שאני חש בהן רק עכשיו, כמעט תשע שנים אחרי. אז עשו לעצמכם ולהורים שלכם טובה, וקבעו להם תור לקולונוסקופיה כבר היום. בדיקה אחת והם מבוטחים מפני המחלה למשך חמש עד עשר שנים. אתם עוד תודו לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם