"אמרתי לו שאנשים לא כופרים ואין לשחוט אותם"
עבדול-שאהיד בן החמש מסוריה, שלמד לירות ברובה ושיחק עם רימונים ופצצות, מנסה לחזור כעת לחיים רגילים
שמעתי לראשונה את האב ובנו הטורקמנים לפני כמה חודשים, במהלך ביקור בדמשק, וביקשתי מהשלטונות רשות להיפגש עמם. הסורים הכירו בכך שסיפורם יחשוף טפח נוסף מצדם האפל של אויבי המשטר, ואישרו לי לראיין את רושאן, שיושב במעצר באשמת הכנת מטענים לארגון הג'יהאד ג'בהאת אל נוצרה. וכך, חזיתי בשבוע שעבר במפגש אמוציונלי בין האב ובנו, בחדר קטן בבסיס של חיל האוויר הסורי.
רושאן היה נהג מונית מאשחבאד, בירת טורקמניסטן, כשבן דודו ערך לו היכרות עם עולם הג'יהאד. הוא טס לאיסטנבול, פגש שם שלושה מתנדבים נוספים מטורקמניסטן – והצטרף עמם להמוני המתנדבים שהגיעו לסוריה כדי להילחם במשטר אסד.
בהמשך נסעו הארבעה באוטובוס אל הגבול, שילמו שוחד לשומרים הטורקים, וחצו לתוך סוריה בקבוצה של 200 מתנדבים מכל העולם. מנקודת הכינוס מעבר לגבול הסורי הוסעו ארבעת הטורקמנים לאנדן, לא הרחק מחלב. שם, בתוך מחסן נטוש, עמלו רושאן ואנשיו על הכנת רימוני רסס, פצצות מרגמה ומטעני נפץ מאולתרים. וכן, גם מכוניות תופת לפיגועי התאבדות.
באופן מפתיע, היו אלה חיים קלים למדי, ואחרי חודש בתפקיד עשה רושאן רילוקיישן גם לאשתו ולארבעת ילדיו והביא אותם לסוריה. בהיעדר בתי ספר, הפכה מעבדת הנפץ לבית הספר של עבדול-שהאיד, ושם למד הילד הקטן כיצד להפעיל מקלעים ולאחסון פצצות ורימוני רסס שאביו ייצר.
עבדול-שהאיד ואחיו היו עדים גם להעמסת ארבע טונות חומר נפץ על מכונית התופת שפוצצה בכלא של חלב. המחבל שפוצץ את עצמו חיבק ונישק כל אחד מהם לפני שיצא לדרך. "בניי היו הופכים ממילא ללוחמי ג'יהאד והיו מתים בלחימה, אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להכניס אותם למפעל שבו כדי שיוכלו ללמוד", סיפר רושאן בגילוי לב מקפיא. "לא היה להם שום דבר אחר לשחק בו, פרט לנשק ולפצצות".
באחד הימים, רושאן וחבריו לקחו איתם את הילד, ויצאו לסיבוב באזור הגבול כדי לאסוף טלפון סלולרי טורקי שבאמצעותו יוכלו להתקשר לקרובים בטורקמניסטן. בדרך חזרה לאנדן הם נתקלו במחסום של אנשי חיל האוויר הסורי ונעצרו. וברגע שהחיילים גילו במחשב הנייד שלהם צילומי וידאו שבהם ניתן היה לראות את מעבדת הנפץ, מחבל מתאבד בדרך לפיגוע וכן את הילדים משחקים בכלי נשק – גורלה של החוליה נחרץ.
הגברים נשלחו לדמשק, ואילו שאר בני המשפחה נמלטו בינתיים אל מעבר לגבול הטורקי. אבל השלטונות לא ידעו מה לעשות בילד שנותר עתה נטוש. הסורים טענו שבמהלך פרק הזמן שבו חי במעבדת הנפץ, למד הילד לתפעל קלצ'ניקוב ושאם היו שולחים אותו לבית יתומים ממשלתי, הילדים האחרים היו עלולים לפגוע בו ברגע שהיו מגלים את זהותו. לכן, הוא הועבר למשפחת אומנה שנדרשה עתה לגמול אותו מדרך הג'יהאד הרצחנית.
האם האומנת הראתה לי סרטוני וידאו מהימים הראשונים לקליטתו במשפחה. באחד מהם מתאר הילד את עבודת אביו: "אבא מכין פצצות, הוא מכניס אותם לאדמה. פצצה עושה פפפפיששש בום". בסרטון אחר מספר הילד איך איש בשם איברהים מת. "הם שוחטים את איברהים עם סכין, ככה", הוא אומר, כשהוא ממחיש עם האצבע על גרונו. וכשהוא נשאל בסרטון מדוע איברהים נרצח, הוא משיב: "כי הוא כופר".
בהדרגה החל עבדול-שאהיד להיטמע בסביבתו החדשה. הוא הפסיק להרטיב את המיטה בלילה והתחבר עם אחיו האומן, מוחמד. הילד גם מדבר עכשיו ערבית במבטא סורי, ולא קורא יותר לנשים שמעשנות או לובשות בגדים מערביים "כופרות רעות". "לאט לאט הסברתי לו שאנשים אינם כופרים ואסור לשחוט אותם", סיפרה האם האומנת.
אבל ההורים החדשים יודעים שהסידור הזה זמני. שכניהם אינם יודעים למה הם מטפלים בילד זר, והחשש הוא
בזמן שאביו צפוי לקבל עונש מוות, השלטונות עדיין לא יודעים מה לעשות בילד. ההורים האונים כבר פנו לשגרירות הטורקמנית בביירות, אבל הואיל ואין לו דרכון ואין כל דרך להוכיח את מוצאו, סירבו הדיפלומטים לעזור לו.
למחרת המפגש עם אביו ביקרתי אותו בביתו החדש. שאלתי אותו אם האם האומנת שלו היא "אמא". הוא ניענה את ראשו בשלילה והשיב שאמו האמיתית היא רג'א (אמאל'ה בטורקמנית). "אני מתגעגע לרג'א", אמר עבדול-ג'יהאד, "היא מכינה עוגות טעימות". הם הוא רוצה לחזור אליה הביתה? "לא, היא יכולה לבוא הנה", השיב ללא היסוס. ואז הוא פנה לאם האומנת, ואמר לה: "אני אוהב אותך כמו את רג'א".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם