רק לא לדבר בעברית: ביקור חד פעמי ביריחו
ארמונות עתיקים ושוק מלא בכל טוב. אורלי גולדקלנג נטשה את הניקיונות לפסח ויצאה לטיול בעיר הפלסטינית; חבל שנגמר
אוטובוס עמוס נוסעים מרחבי הארץ, שחלק לא מבוטל מהם דוחפים כעת כיפה לכיס, מתגלגל קדימה. חייל צה"ל נדהם לשמוע שיש לנו אישורי כניסה. שלום אחרון, ואנחנו בצד השני של גבול כמעט דמיוני. מלון פאר וקזינו ענק מימין, מחנה פליטים עוד יותר ענק משמאל. ברוכים הבאים ליריחו. אתם יכולים לדבר עברית, אבל קצת יותר בשקט מהרגיל.
צילום: אריק סולטן
יריחו מקדמת את פנינו בשלטי חוצות בולטים, באינספור עצי דקל כיאה לעיר התמרים, וברחובות מרווחים. בהמשך הכביש עומד על מקומו מחנה חנן, היום מחנה צבאי של הרשות, שמעורר אצל הנוסעים זיכרונות מילואים מהימים שבהם צה"ל עוד הסתובב ברחובות העיר הזו בראש מורם. מהעידן ההוא נותרה רק מזכרת אחת קטנה בכיכר העיר: שלט הכוונה לבן, נבלע בין שלטי הכוונה חדשים, שמסמן בעברית את הדרך לכיוון גשר אלנבי. מאז הגשר נהיה קצת יותר חוסיין מאלנבי, והאותיות העבריות הפכו לממצא נדיר במקום.
לפני עשרים שנה נמסרו מפתחות העיר יריחו לידי הרשות הפלסטינית, במסגרת הסכם 'עזה ויריחו תחילה', הראשון מבין הסכמי אוסלו. מאז, אם להתנסח בעדינות, תנועת היהודים בעיר נעשתה דלילה משהו. גם זרימת המהמרים תוצרת כחול־לבן שנהרה לעיר מאז נפתח הקזינו 'אואזיס' נעלמה כעבור שנתיים, כשהמקום הפך לעמדת ירי של מחבלים פלסטינים באירועי אוקטובר 2000. בעקבות האינתיפאדה הרצחנית שתקפה את ישראל כולה אסר צה"ל על יהודים להיכנס לשטחי A, והקזינו נטול המבקרים נסגר. היום עומד 'אואזיס' המשופץ בפתחה של העיר, ממתין לשעת כושר שתביא לפתיחתו המחודשת של נווה המדבר המפוקפק הזה.
אנחנו פותחים את היום ברכבל קרנטל. בדרך לשם עוברים בכיכר המעוטרת במזרקה יפהפיה, וסביבה אחד השווקים הנוחים והיפים שנראו במקומותינו. כבישים רחבים, מדרכות נוחות, דוכנים צבעוניים לכל אורך הרחוב. שוק מעורב של בגדים ופירות, לא שונה בהרבה משוק מחנה יהודה או שוק הימאים בחיפה, רק מרווח ונקי יותר. פנייה קלה ימינה ושמאלה, והנוף משתנה באחת. בתי בוץ ואמות מים, מזכרת לעידן אחר בעיר, דרים בשכנות לבתי יוקרה מודרניים. עגלת בננות שנעים הנהג מצליח לחמוק ממנה ברגע האחרון, ועדר עזים שחומק מנעים לתוך בניין מגורים מודרני. מזרח ומערב מתערבבים פה, ישן וחדש, נקי ומטונף. חגיגה של אותנטיות מזרחית שנכנעת פה ושם לשינויי הזמן.
שלושה קרונות אדומים קטנים מובילים אותנו לפסגת הקרנטל. מצדה זה לא, ובכל זאת פנינה תיירותית שאסור לפספס. אני נכנסת לקרון הראשון עם אֶריק הצלם וארבעה גברים נוספים, וזה גם יחס הכוחות המגדרי בקבוצה כולה. ככל שאנחנו עולים במעלה ההר הולך ומתגלה לעינינו נוף המדבר לצד העיר המתפתחת. באמצע הדרך הקרונות נעצרים. למטה פורקים עכשיו נוסעים ומעלים נוסעים אחרים. עד שהם יסיימו את הפרוצדורה, הקרון שלנו מתנדנד בין שמיים וארץ. חוץ מנוסעת אחת כל נוסעי הקרון רגועים. נוף מדברי מרהיב נפרש תחת רגלינו. שדות מוריקים, צמרות עצים בהמונים, וילד מקומי שמתעקש לתלוש להנאתו דלת של אוטובוס. רגע לפני ייאוש, הקרונות פותחים שוב בנסיעה. בפסגה מחכה לנו קבלת פנים צבעונית של דוכני בגדים, תכשיטים ומיץ תפוזים.
השילוב הזה עומד לחזור על עצמו בכל נקודה ונקודה שנעבור בה בשעות הקרובות, עם אותם מכנסי אלאדין, אותם תפוזים ואותם צעיפי פשמינה עם פוטנציאל לכיסוי ראש. הנוסעת היחידה מהקרון האדום ברכבל שומרת על איפוק. על מרפסת רחבה בקצה הצפוני של מצוק ההעתקים אנחנו עוצרים לתדרוך ולתצפית. טרופר, רכז ההדרכה של בית ספר שדה כפר עציון, מסביר שהשם “קרנטל" (ארבעים, בשיבוש מקומי מתבקש), ניתן למקום לזכר הניסיון שעשה השטן לישו הנוצרי במקום הזה, לפי המסורת הנוצרית, במשך ארבעים יום וארבעים לילה. מעלינו מבצר דוֹק, מקום מותו של שמעון החשמונאי, שנרצח עם שני בניו בידי חתנו תלמי, בפרק נוסף בטלנובלה החשמונאית רבת הפרקים והתהפוכות. ההפיכה המתוכננת כשלה, ויוחנן הורקנוס - הבן השורד של שמעון שחמק מזירת הדמים - המשיך את השושלת.
אחרי הסברים היסטוריים מרתקים על המקום אנחנו מתפזרים לאורך המרפסת. מכאן נשקפת יריחו כולה, עיר מתפתחת ונוחה למשתמש חובב להט המדבר. טרופר מנסה לכוון את עינינו כך שנזהה מכאן את בית הכנסת ‘שלום על ישראל' המסתתר מאחורי בוטקה ושורה של חממות, את ארמונות החשמונאים ואת תל יריחו, שאליו נגיע בהמשך. כמו באולטרה־סאונד של בתי הבכורה, אי אז בראשית שנות ה־90, אני מהנהנת במרץ כשכולם קוראים בהתלהבות: “כן, אני רואה, הנה זה!" בטח, אלה הרגליים של העובר. רואים. והכתם המשובש הזה, אלה הכליות. ברור. גם את ארמונות החשמונאים רואים מכאן באותה בהירות, להבדיל.
דבר אחד בולט גם לעין בלתי מקצועית כמו שלי: יריחו היא פנינה ירוקה בלב המדבר. אם כי לא במובן האקולוגי של הביטוי. ב־1838 רטן אדוארד רובינסון (ההוא מקשת רובינסון הירושלמית שבכותל הדרומי), "יריחו היא כמעט מדבר. זהו הכפר העלוב והמזוהם ביותר שראינו בארץ ישראל... עץ דקל בודד מיתמר אל על במקום שהייתה בעבר עיר התמרים המפורסמת". גם מסע התענוגות של מרק טוויין לארץ הקודש לא פִרגן במיוחד לעיר. שלושים שנה אחרי הביקור של רובינסון הוא כותב: “יריחו העתיקה איננה תל חורבות נאה ביותר... (היא) תישאר לעולם שוממה מיושבים, ואף על פי כן הריהי אחד האתרים היפים ביותר לבניין עיר שראינו בארץ ישראל". פחות ממאתיים שנה אחר כך העיר יריחו חיה ובועטת, ושופעת עצי דקל לעשרות.
מכאן אנחנו מטפסים למנזר הסמוך שלשמו עלינו עד הלום. במאה הרביעית לספירה הקים באזור זה חריטון התורכי את שלוש הלאורות של מדבר יהודה – בוואדי קלט, בקרנטל ובתקוע. חריטון ייסד סגנון התבודדות מקורי משלו: שישה ימים בשבוע הסתגרות על עצמך, וביום השביעי ראשון וַיִפָּגַש: התכנסות קבוצתית של המתבודדים לצורך עיבוד האמונה וחלוקת הכלכלה השבועית. עד היום באים לכאן נזירים אדוקים להתבודדות. בהתחשב במאות התיירים שעולים אליהם ברכבל, מרכז הקניות הקולני הסמוך, ומקדחת השיפוצים שמחברת כעת מעקה חדש לקיר האבן, אפשר להגיד שהם הלכו על חתיכת אתגר.
העלייה למנזר בשמש הקופחת מתחילה לתת אותותיה.
בעוד שעות ספורות, כשנחזור לגובה הרי יהודה וירושלים, נעריך מאוד את הסוודר הדק שלבשנו. כרגע הוא זוכה לקצת פחות הערכה. חם, יבש, מעייף. בסופו של דבר כוחותינו ישובו בשלום, אבל בשלב זה כוחותינו אפסו. בכניסה למנזר אנחנו נדרשים שוב לכבד את מנהג המקום. להוריד כובעים, למשוך עד לקרסול מכנסיים מקופלים, לשמור על איפוק. אנחנו צועדים במעבר צר, שורת דלתות לשמאלנו סוגרת בפנינו את חדרי המגורים. דרך אחת המרפסות אנחנו צופים במערות שנחפרו בהר הסמוך. המרגלים של יהושע היו כאן, החבר'ה של בר כוכבא היו כאן, וגם אנחנו. ציפורים קטנות וצבעוניות חגות בין קימורי צלע ההר המרשים. ביום של ראות טובה רואים מכאן את ירדן. היום רואים מכאן אחלה אובך.
החזרה מרכבל הקרנטל עוברת דרך חנות מזכרות רחבה ומרשימה. החבר'ה פה יודעים את מלאכת ציד התיירים. הם רק לא יודעים שנפלו על קבוצת מקומיים שיכולים להשיג את אותם מוצרי קוסמטיקה בחצי מחיר חצי שעה מכאן, ועוד יישאר להם עודף לבובת גמל קטנה. אולי אפילו לגמל חי ונושם.
בדרך למעיין אלישע אנחנו מתרעננים עם איזה מגנום בריא ו/או טילון ריבת חלב. מיץ תפוזים בעשרה שקלים למעוניינים, וזה גם המחיר ההתחלתי של חבילת צ'יפס, פחית קולה וכל דבר בעצם. אם אנחנו כבר משחקים אותה תיירים, אז עד הסוף. ריח חריף של נרגילות נישא באוויר ומוזיקה ערבית מושמעת בקולי קולות. אני לא מבינה הרבה בז'אנר המוזיקלי הזה, אבל אום כולתום זה לא.
אחרי השקעה של חמישים שקלים ברכבל, אנחנו נדרשים לתשלום של חמישה שקלים נוספים להצצה של חמש דקות במעיין אלישע. טרופר מגלה לנו שמדובר בתעריף חדש. לא מזמן עוד נכנסו לכאן בחינם. החסכנים שבנו מחכים מחוץ למעיין המקורה. בתוך שתי דקות הם יסכימו לשלם גם 500 שקלים תמורת דקה אחת בצל. המעיין מתפאר בגג אדום, מעקה חצי בטיחותי וצינור מים גס ששותה את הנביעה המכובדת. בזכותו התקיים במשך ההיסטוריה היישוב העירוני הנמוך ביותר בעולם (250 מטר מתחת לפני הים), כשהוא נהנה מחקלאות ענפה שצומחת למרגלותיו. המעיין מקבל את מימיו ממי הגשמים שזוחלים אליו מירושלים, באיחור אלגנטי של שש שנים.
טיפ למקומיים: אל תבנו יותר מדי על המעיין ב־2020. השם העברי של המעיין, כבר ניחשתם, גזור ממעשה אלישע והנס שעשה למים העכורים בעיר זו. הנס הלך דווקא טוב, אלא שבעקבותיו התעורר סכסוך לא נעים עם כמה נערים, שלפרשנות חז"ל התבאסו מהעובדה שיריחו כבר לא זקוקה לשירותי המים שלהם, והתחילו לרדוף ולקלל את הנביא שזה עתה איבד את אביו הרוחני שעלה בסערה השמיימה. זה נגמר בדובים וביער. אחת־אפס לאלישע.
והנה בשעה טובה אנחנו מגיעים לתל יריחו, היא יריחו המקראית. זו שיהושע שלח אליה מרגלים שחשפו בפניו את אימת המקומיים מפני בני ישראל. זו יריחו שעל אף היתרון הפסיכולוגי של בני ישראל על אנשי העיר, נכבשה בדרך נס אחרי שחומותיה חטפו חתיכת סחרחורת. זו העיר הראשונה שעם העבדים שיצא ממצרים ובא לכבוש את ארץ אבותיו הגיע אליה. התל המיתולוגי הזה, שמתעד 17 שכבות של יישוב במקום (23 לפי אסכולה אחרת), הוא בסך הכול עשרים דונם של עוינות כנענית. נוכח המרחב העירוני מסביב, העיר העתיקה נראית לא יותר משכונה קטנה ביישוב לא גדול. אלא שבמעלה התל אנחנו נחשפים לחפירותיה של הארכאולוגית האנגלייה קתלין קניון, שחתכה בהר באופן שלא היה עובר היום שום רשות חפירות תקנית, וחשפה בין השאר מגדל בן שמונה מטרים עם גרם מדרגות פנימי, שככל הנראה שימש כחלק מביצור העיר. מאחר שהמתיישבים ההיסטוריים לא האמינו בפינוי ערים או בשיקומן, כל שכבה עירונית כאן נבנתה על חורבות השכבה הישנה, ויחד הן יצרו תל בגובה 21 מטרים מעל לקרקע שמסביב.
בשולי התל אנו רואים שרידים של ארבע חומות שסגרו על העיר, מתקופות שונות. גם היום, בשעה שאנו מטיילים בין השרידים, אנו נתקלים בכמה קבוצות חופרים שמנצלות את הימים הנסבלים האחרונים באזור לפני בוא הקיץ. בראש כל קבוצה עומדת בדרך כלל ארכאולוגית אירופית בהירת עור, שמנהלת קבוצת מקומיים בכאפיות הממלאים ומרוקנים דליים מלאי עפר. זוהי העיר העתיקה ביותר בעולם (כנראה חוץ מעוד שתיים, אבל למה לקלקל?) שמייצרת חקלאות ענפה הודות לאקלים הלוהט שמייתר כמעט שימוש בחממות, ובזכות תנועת מי המעיינות שזורמים לשטחים החקלאיים בכוח הכבידה. במובן מסוים כאן התחילה המהפכה החקלאית, ישיבת הקבע ששמה קץ לתרבות הנדודים, והמעבר מחמולות משפחתיות ליחסי שכנות של מתיישבים שונים. כאן גם התחילו הפערים החברתיים. בורגנות של בתי בוץ, אם תרצו.
לא מעט זיכרונות ילדות של רבים מחברי הקבוצה, ואני בתוכם, מתחברים לתל הזה. עד לשנות ה־90 של המאה הקודמת, יריחו - כמו אחיותיה חברון, שכם, בית־לחם ורמאללה – הייתה חלק מהנוף הטיולי שלנו. בדרך לים המלח עוצרים ביריחו. אחרי גלישה מהירה בעוג'ה – הלונה־גל הראשון בארץ הקודש – היינו מגיעים לכאן בהרכב משפחתי סקרן וצחקני. עוברים בשוק המסביר פנים, מתלוצצים עם הרוכלים וממשיכים לכיוון התל העתיק. בעוד אחותי הבכורה, מומחית מוסמכת לתולדות עם ישראל, מסבירה לנו בהתלהבות על קורותיה של חומת יריחו, אח אחד מנסה לפייס את החולצה שנקרעה במהלך הגלישה בעוג'ה, והאחות האחרת מנסה לפצות את עצמה על הסנדל שאבד לה במים. אני הקטנה מנסה לקלוט את המידע ההיסטורי, בלי להחמיץ את הצחוקים שהאחים מריצים. לפני שלושים שנה התל נראה גדול יותר, ולצחוקים עוד קראו "בידור". מאז העיר המודרנית גדלה, התל כמו התכווץ, ואני גבהתי.
יריחו – מהשקטות בערים הפלסטיניות, מה שמאפשר לנו את הביקור האלגנטי הזה – ידעה גם ימים נוחים פחות. אחד מאירועי הרצח המחרידים ביותר באינתיפאדה הראשונה אירע ממש כאן, בחשוון תשמ"ט (אוקטובר 1988), כששלושה מחבלים זרקו שלושה בקבוקי תבערה לתוך אוטובוס 961 של אגד שהיה בדרכו מטבריה לירושלים. נוסעי האוטובוס נמלטו מהשרפה שפרצה, אולם שלושת ילדיה של רחל וייס לא הצליחו להיחלץ בזמן, למרות מאמציה ומאמציו של החייל דוד דלרוזה, שנפטר לאחר חודש וחצי מפצעיו. רחל הייתה יכולה להימלט, אולם היא לא הסכימה להיפרד מילדיה ונספתה יחד איתם.
את הביקור במקום אנחנו פותחים בסרטון בשפה האנגלית, בלי תרגום לשפה שלא קיימת כאן, וחותמים אותו בשיר ‘יהושע' מלא הפאתוס של אורי סלע, בלחן המיליטנטי של יוחנן זראי ובביצוע אריק לביא: "חזק ואמץ ואל תחת, כי לך הארץ הזאת האחת". השיר, שהיה להיט בשנות ה־70, איבד אפעס מכוחו. בגל"צ כבר לא משמיעים אותו. גם לא ברשת ג'. בתוככי יריחו טרופר משמיע לנו אותו בקולי קולות, בלי להתנצל.
את הפסקת הצהריים שלנו אנחנו עושים במתחם התיירות הססגוני של אבו־ראייד, וכמונו עוד עשרות תיירים מכל העולם. במתחם הגדול מוצגים שלל פירות טריים ומיובשים, צלבים קטנים, בובות כבשים צמריריות, צלבים גדולים, פסלי מריה הקדושה ובנה, צלבים בינוניים, שרשראות בשלל צבעים ועוד צלבים. קהל היעד ברור. בתוך כל חנופת התיירות הלועזית הזו מסתתרת בכל זאת מילה אחת בעברית, על מקרר משקאות קלים: "תפוזינה". גם משהו. טרופר מספר שבימי שישי מגיעים לכאן מאות אריתראים, שמתחברים לשורשים הנוצריים שלהם. למשך כמה שעות המקום נראה כמו עיר קטנה באריתראה, או כמו יום ממוצע בדרום תל־אביב.
כל תייר מתקבל פה מיד ב"וולקאם" אדיב, ובהפניה חגיגית לעבר המסעדה הריחנית שבכניסה למקום. שומרי הכשרות שבנו פוזלים לכיוון הארטיקים של שטראוס והעוגות הירושלמיות שליד הקופה. אגב, לא כל עוגה שעל עטיפתה אותיות עבריות אכן כשרה. עוד אגב, לא כל חבילת קָבוקים שמצוין עליה המספר 12 מתייחסת בהכרח לשקלים. למרות המחיקה הטוטלית של עקבות ישראליים מהמקום, קשה לישראלי המבקר להרגיש כאן לא בנוח. הנוף האנושי בעיר זהה לכל מה שאנחנו מכירים היטב מירושלים, יפו, עכו, חיפה ומרכזי הקניות ביהודה ושומרון. רק עם הרבה פחות שליטה בשפה העברית, ומבט קצת יותר עוין כשזהותנו נחשפת פה ושם. מדי פעם צריך להזכיר לעצמנו שלא כדאי להתפזר יותר מדי ושלא להישאר מאחור כשהקבוצה מתקדמת. זה נראה כמו ישראל, זה מרגיש כמו ישראל, זה לגמרי ישראל. אבל זה ברשות הפלסטינית.
כשאנחנו חוזרים לאוטובוס, בדרך לתחנה הבאה, טרופר משמיע לנו את גרסתו של אלביס פרסלי לאירועי המקום. בעוד אלביס צורח משהו על ג'שוע שהפיל בקלות את ג'ריכּוֹ־ג'ריכּוֹ־ג'ריכּוֹ, אנחנו מטיילים בין שכונות פאר שמתאפיינות בבנייה רווית מזגנים, כראוי במקום זה. גם כאן חוזר על עצמו השילוב המפתיע של ניחוחות שנות ה־70 עם טוויסט מודרני: וילה מפוארת לצד מקשת חצילים, גדר יוקרתית לצד כביש משובש ונטול מדרכה, בריכות פרטיות ועדר כבשים.
בשנות ה־70 של המאה ה־19 זה כמעט היה שלנו. אז העמידה הממשלה התורכית שני שליש מקרקעות העיר למכירה פומבית. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה לרכישת האדמות, וכבר בחרה שם לעיר שתקום: פתח־תקווה. השם נבחר כתשובה למעשה עכן, שמעל בחרם יריחו ושלח ידו בשלל, ולזכר אירוע מצער זה נקרא המקום עמק עכור. ספר הושע שולח מסר אופטימי לעתיד לבוא: “ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח תקווה. וענתה שמה כימי נעוריה, וכיום עלותה מארץ מצרים" (הושע ב', י"ז).
רק מה, דברים התחילו להשתבש כשהסולטן התורכי שמע על זהות הרוכשים הפוטנציאליים והציע סכום כפול לרכישת האדמות. "בשברון לב ובדאבון נפש", ציטט יהושע ילין, מיוזמי הרכישה, את הפסוק הראשון בפרק השישי בספר יהושע: “ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל. אין יוצא ואין בא".
למרות ההפסד הצורב החבורה לא אמרה נואש, ולאחר כשש שנים, בבוקר לח בשנת תרל"ח, הגיעה לאזור מלבס שבשפלה, והקימה בו פתח־תקווה קצת אחרת. מנותקת ממשמעות השם המקורי, אבל מחוברת היטב למה שיהפוך לימים למרכז הרועש של מדינת ישראל.
נעים מהנדס את דרכו בין שכונות העיר הצפוניות, ולבסוף עוצר בסמוך למה שנראה כמו האתר המאורגן ביותר באזור. במשך כעשרים שנה היה המקום גן לאומי ישראלי, עד שהועבר לידי הרשות הפלשתינית. על אף השנים הרבות שחלפו מאז, המגע של הרשות הלאומית עוד מורגש במקום. בניגוד לתל יריחו הרב־שכבתי, ח'רבת אל־מפג'ר – המוכרת גם כארמון הישאם – היא אתר חד־תקופתי שנבנה בימי החליפים לבית אומיה באזור לא מיושב, נהרס ככל הנראה ב"רעש שביעית" במאה השמינית, ושוב לא נבנה מאז.
אחרי עוד סרטון אורקולי באנגלית נטולת תרגום שמספר לנו על מורשת פלשתין שהתחילה כאן, אנחנו נכנסים למתחם המרשים וגדול הממדים. הזיכרונות מציפים בעוצמה את כל מי שהספיק לבקר פה לפני הסכמי אוסלו העליזים. הארמון רחב הידיים והמסגד הפרטי של שוכני הארמון; העיטור הססגוני שעמד בקודקודו של שער הארמון וכעת הוא נטוע במרכז המתחם; ומעל לכול – הפסיפס האדיר שמתחבא תחת שכבות של חול ושטיחים עבים לשם שימור. טרופר מוביל אותנו לפתח הצצה על חדר הצינון הנחוץ פה כל כך, שנחפר מתחת לאדמה לטובת בעל הבית המפונק. בהמשך נבקר גם בחדר החימום, אם כי בהתחשב בטמפרטורות כאן אפשר לכנות בשם זה את כל שאר החדרים ברחבי הארמון, שאיתרע מזלם להיבנות מעל לפני האדמה.
הארמון המרהיב מכונה בשמו בשל כתובת בת מילה אחת שנמצאה במקום – הישאם. טרופר מזכיר לנו שלא מצוין בשום מקום אם זהו שמו של בעל הבית, הקבלן או המהנדס, כך שלא ברור בדיוק מה משמעות הממצא והאם הוא ראוי לשאת על גבו את הארמון כולו. כתובת אחרת מתנוססת על אחת האבנים בכניסה למתחם, כתובה בגיר מקומי ובאותיות לועזיות: DALYA LOVE NAOR. יופי, דליה.
הפסיפס היחיד שנחשף במלואו למבקרים נמצא בחדר הדיוואן שבבית המרחץ המקומי. הוא זכה לכינוי "פסיפס עץ החיים", ומציג עץ גדול שתלויים עליו תפוחים אדומים, ותחתיו שתי איילות שלוות משמאל, ואיילה לחוצה אחת מימין. אולי משום שהיא לא מצליחה להגיע לפירות העץ, ואולי משום שהיא בדיוק נטרפת בפי אריה גדול ולא עדין במיוחד. פירושים רבים ניתנו לשטיח הפסיפס הזה, אולם הפרשנות המקובלת היא זו של ריכרד אטינגהאוזן, שטען שהאריה הטורף מסמל את כוחו של הח'ליף שמביס את אויבי האסלאם. שתי האיילות הרגועות משמאל, לעומת זאת, מסמלות את השלום הפנימי ששורר בין אומות האסלאם. איך לומר בעדינות? כדאי שמישהו יעדכן את הפסיפס.
השרידים בחרבת אל־מפג'ר חושפים שילוב של סגנונות שונים שחוברים ליצירה ססגונית אחת גדולה. השפעות בנייה מהתקופה הרומית לצד דיוקני נשים בסגנון פרסי, פסלים בעירום וגת מקומית. לא ממש האסלאם במיטבו. טרופר מסביר לנו שאכן ייתכן שכל אלה הביאו לביקורת חריפה נגד בעלי הבית. מנגד, כפי שהוא מקריא לנו מתוך סורות הקוראן, ההתנגדות ליין באסלאם עברה תהליך הדרגתי, שייתכן שלא תפס בקרב בעלי המקום.
רגע לפני שאנחנו עוזבים את המקום פורצת לתוכו חבורת נערות שזה עתה נחלצו מהסרטון האורקולי, והן שועטות קדימה לכיוון הארמון. עשרים נערות בתלבושת אחידה – שמלה כחולה וכיסוי ראש לבן – ונערה אחת בתוספת סוודר אדום מרדני. ברגע שהיא מבחינה בעיטור המונומנטלי שבמרכז המתחם היא דוהרת לעברו, ובעקבותיה הקבוצה כולה, למגינת לבה של המחנכת המתוסכלת. עוד לפני שהיא מספיקה להדביק אותן הסוודר האדום מטפסת לראש העיטור, מובילה בעקבותיה כיתה שלמה שמתקבצת לתמונת מחזור ספונטנית של עשרים נערות, נהג חביב, ומורה אחת ממורמרת.
בתחנה הבאה אנחנו קופצים לרגע לתקופת בית שני – היפודרום הרודיאני ששימש בעבר למרוצי סוסים. טרופר מסביר לנו שהמבנה המעוגל שאנחנו עומדים בו מסמן את מקומם של המושבים, ובניגוד למקובל בהיפודרומים המוכרים לנו מקיסריה ומבית־שאן הוא נשען על מבנה נוסף, כנראה אולם ספורט או משהו דומה. בשונה מההיפודרומים המוכרים לנו מקיסריה ומבית־שאן, כאן לא טרחו לחפור ולגלות את המושבים המדוברים. אריק הצלם ואנוכי מחליפים מבטים. כל מה שאנחנו מצליחים לראות פה זה תל חול עלוב משהו, אבל אם אתם אומרים שזה היפודרום, מי אנחנו שנפקפק.
בשלב זה טרופר מצליח להכניס אותנו לאווירה. מרוצי הסוסים ושאר השעשועים הרומיים מכניסים בכיס הקטן כל מונדיאל מודרני או אירוויזיון רב־משתתפים. המושל המקומי לא היה יכול להרשות לעצמו להיעדר מטקסים חברתיים אלה, שכן כפי שכתב פרונטו ללוקיוס וורוס במאה השלישית: "הקיסר טריאנוס לא הזניח אפילו שחקנים ומופעים אחרים... ביודעו שהעם הרומי שקוע בשני דברים מעל לכול – קצבת החיטה והמופעים. שהצלחת ממשל תלויה בשעשועים ממש כמו בדברים הרציניים ביותר... הענקת מזון היא תמריץ חלש יותר ממופעים, בהענקת מזון רק הפרולטרים שברשימת החיטה מפויסים, איש־איש בפני עצמו, בעוד שבמופעים כל הציבור מצוי במצב רוח טוב".
במהלך המשחקים מקובל היה שהעם צועק את דרישותיו, והקיסר נוטה לקבל את בקשת העם במסגרת חגיגית זו. אם לתרגם למושגים בני זמננו, זה המקום לזעוק "איפה הכסף?" ו"לשחרר את פולארד", "די לכיבוש" ו"תנו לצה"ל לנצח". כבר במאה הראשונה לספירה התעוררה ביקורת קשה נגד חיי ההבל שהואדרו במקומות מעין אלה. יובנליס כתב בסטירה העשירית שלו: “זה כבר חדל העם מן המכר של קולותיו, ומאז הוא פטור כליל מכל דאגה, עם שנתן לבחיריו ליגיונות, שררה – הוא בימינו אדיש, למעט שני דברים שישִׂישׂ בם: לחם ושעשועים".
דבריו של יובנליס לא השפיעו בבת אחת, אבל הנה, ברבות השנים אנו עדים לכך שמרוצי הסוסים איבדו מיוקרתם, והאצטדיונים פינו מקומם לטובת הצגות חנוכה לילדים. אנחנו כבר משכילים יותר, נבונים יותר ותרבותיים יותר. אנחנו לא קונים כרטיסים לתחרויות פרימיטיביות של בעלי חיים או בני אדם. לנו יש בסלון ‘היפה והחנון' ובית 'האח הגדול'.
אחר הצהריים אנחנו מתחילים להתגלגל בחזרה הביתה ברגשות מעורבים. עייפים אך עדיין סקרנים. מישהו מתעניין לדעת מתי יש ביקור נוסף שכולל את ארמונות החשמונאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם