התוכנית של הקרמלין: סיפוח דונייצק כמשל
החשדנות של תושבי מזרח אוקראינה כלפי הממשל המרכזי התעצמה עם ביטול ההכרה ברוסית כשפה רשמית, ופוטין מנצל את זה
חלק גדול מתושבי ויסלקי סבורים עד היום שהגבול המדיני שנקבע באופן שרירותי למדי לפני למעלה מעשרים שנה עם התפרקות ברית המועצות ועובר באחד הרחובות הראשיים של הכפר גרם להם רק צרות צרורות: את ביתה של הפנסיונרית מריה סמיונובה, למשל, חילק הגבול לשני חלקים: חדר השינה שלה היה בצד האוקראיני של הגבול, בעוד שהמטבח והסלון היו לחלק גאה מהפדרציה הרוסית. שנים נאבקה סמיונובה בפקידים רוסים ואוקראינים שהעמידו לה דרישות שונות ומשונות, עד שכוחותיה אזלו והיא לקתה בשבץ.

שכניה של סמיונובה, משפחת דוברונרוב, מצאו את עצמם במצב הזוי לא פחות: ביתם הפרטי מוקם בשטחה של רוסיה, ואילו חלקת האדמה החקלאית הצמודה לו סופחה לאוקראינה. במשך למעלה מעשור ניהלו בני הזוג מאבק עיקש עד שניאותו האוקראינים להזיז מעט את הגבול כך שחלקת האדמה תסופח אף היא לרוסיה.
בדומה לוויסלקי, כך גם במזרח אוקראינה כולה גבולות מדיניים הם עניין מלאכותי למדי: מדובר באזור שבו חייהם של רוסים, אוקראינים דוברי רוסית, אוקראינים אתניים ועשרות מיעוטים לאומיים שזורים זה בזה במשך מאות שנים בקשרים שאף גבול מדיני, הדוק ככל שיהיה, לא ינתק בקלות.
כמו פעמים רבות בהיסטוריה, התושבים, שחלקם הגדול מתפרנס בדוחק רב מחקלאות ומעבודות כפיים כגון כריית פחם, הפכו לכלי משחק בידיהם של השלטון המרכזי בקייב, הקרמלין ומעצמות המערב. תוצאות העימות עדיין לא ברורות, אך דבר אחד ברור למדי: כל הסדר שלא יתקבל יגבה מחיר בעיקר מהתושבים, ששוב ייאלצו להסתגל למציאות חדשה ולחוקים ותקנות חסרי כל היגיון מעשי, שרק יכבידו עליהם בשגרת יומם.
בבסיסו של דבר, האינטרסים של הנצים ברורים למדי: השלטון המרכזי החדש בקייב מעוניין להתקרב למערב ולהתחיל בתהליך שיוביל בסופו של דבר להצטרפותה של אוקראינה ל"משפחת העמים", ובאופן מעשי יותר לברית נאט"ו. המערב מצדו מעוניין לחזק את אחיזתו במזרח אירופה. רוסיה מצדה נחושה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע זאת, להרחיק את הברית הצבאית הצפון-אטלנטית מגבולותיה ולחזק את הלכידות בין כל חלקיה ועמיה.
גם דרך הפעולה שבחר הקרמלין ברורה למדי: לאחר הסיפוח המוצלח של חצי האי קרים הופעל המתג שמפעיל רגשות לאומיים פרו-רוסיים גם בקרב תושבים דוברי הרוסית של מחוזות דונייצק, חארקוב ולוגאנסק (בקייב טוענים שמי שמלבים את האש בהפגנות הם לא תושבי האזור אלא סוכנים שמפעיל הקרמלין), והחצי השני של תוכנית הסיפוח של פוטין יצא רשמית לדרך.
אם התסריט הרוסי ימומש במלואו, בקרוב יצאו לדרך משאלי עם נוספים, בדומה לזה שהיה בקרים, שיצרפו לפדרציה הרוסית את מרבית חלקיה של מזרח אוקראינה - על שלל אוצרות הטבע הטבעיים שלה ומיליונים של תושבים שמרגישים זיקה היסטורית טבעית לרוסיה.
אל מול הפעולה הנחרצת של הקרמלין מוצא את עצמו הממשל הפרו-מערבי בקייב בבעיה קשה: במשך שני העשורים האחרונים, מאז שאוקראינה הכריזה על עצמאותה מברית המועצות, ניסו כל הנשיאים והממשלות ששלטו בה לנסות ולאחות את הקרע או לפחות לשמור על הסטטוס-קוו בין החלק המזרחי של המדינה, שלו זיקה רעיונית לרוסיה, לבין החלק הלאומני המערבי, הנוטה לכיוון המערב. הדבר בא בין היתר במתן מעמד חוקי מיוחד לשפה הרוסית, שאפשר לתושבי מזרח המדינה להתנהל בה בחיי היומיום ולנהל בה את הקשרים אל מול מוסדות המדינה.
לכן, ההחלטה של הממשלה החדש שקם בקייב לאחר הדחתו של ויקטור ינוקוביץ' לבטל את מעמדה המיוחד של השפה הרוסית התקבלה במזרח אוקראינה כהפניית עורף של השלטון המרכזי, כגט כריתות ליחסים שניסו לרקום הממשלות בקייב עם התושבים במזרח המדינה. הצעד הזה של השלטונות האוקראיניים, שנועד ככל הנראה להתריס נגד רוסיה ונשיאה ולדימיר פוטין, מסייע כעת רבות למאמצי הקרמלין לפלג את אוקראינה. נראה שזו אחת הסיבות שהובילה את הממשל בקייב לעשות שימוש בכוחות מיוחדים כדי להשתלט מחדש על בנייני ממשל שתפסו תומכי רוסיה בדונייצק וחארקוב - חוסר האמון בין ממשל טורצ'ונוב לבין התושבים במזרח הוא כה גדול שאין מקום לדו-שיח וכי כל שנותר הוא להשתמש בכוח הזרוע.
"מה שהוביל ל'אביב הרוסי' במזרח אוקראינה הוא בעיקר ציניות וחוסר הבנה של השלטונות
ברקע נמשכת בכלי התקשורת הן ברוסיה והן באוקראינה מלחמת התעמולה בין הקרמלין לבין הממשלה בקייב, כשכל צד מאמץ נרטיב פשוט שקל לאזרחי שתי המדינות לאמץ מבלי לשאול יותר מדי שאלות.
כלי התקשורת האוקראיניים טוענים בלהט כי הקרמלין מעוניין לחסל את אוקראינה כישות מדינית עצמאית, וכי הוא פועל לסיפוח מלא של אוקראינה לרוסיה. לעומת זאת, כלי התקשורת במוסקבה הנתונים לשליטה מלאה של פוטין ואנשיו גורסים כי כל פעולותיהם מכוונות להגן על המיעוט הרוסי באוקראינה מ"הממשל הפאשיסטי" שהוקם בקייב, וזאת "באמצעות הפיכה כוחנית ולא לגיטימית".
דבר אחד מאחר בימים אלו את הרוסים והאוקראינים: המערב נתפס בעיניהם, במידה רבה של צדק, כצד החלש בזירה. לאחר הרפיסות שגילו בוושינגטון ובבריסל לנוכח ההשתלטות העקבית של פוטין על חצי האי קרים, גם בקייב מודים: את הבעיות שלנו עם השכן המאיים נצטרך לפתור בכוחות עצמנו.